עת"מ 84441-07-26 עת"מ 84441-07-26

עניינה של העתירה המנהלית בטענות העותר כנגד החלטת משרד התחבורה- רשות הרישוי מיום 15.6.2026 בגדרה דחתה המשיבה את בקשת העותר לחדש את תג הנכה שניתן לו ופקע. העובדות בתמצית העותר החזיק בתג חניה לנכה משנת 2015 ועד תחילת שנת 2026. בשנים הראשונות התג ניתן לתקופה של שלוש שנים, ולאחריהן חודש לשנה אחת בכל פעם. ביום 2.12.2025, לקראת פקיעת תוקף התג האחרון, הגיש העותר בקשה לחידושו. ביום 26.1.2026 הודיעה היחידה לטיפול במוגבלי ניידות אצל המשיבה לעותר כי בהתאם "להחלטת רופא יועץ לאגף הרישוי אשר בדק את הטפסים ששלחת" מיום 25.1.2026 נדחית בקשתו לקבלת תג נכה. סיבת הדחייה : "אי עמידה בדרגת נכות. נימוקים לדחייה: כאב בקרסול פחות מ 60 אחוז נכות. מסמכים עליהם התבססה ההחלטה מד"ר לישביץ 25.11.2026, סיבת המוגבלות: כאב כרוני בקרסול ללא אבחנה יציב. אחוזי נכות: 20. סיבת קביעת אחוזי נכות לפי הספר ביטוח לאומי להערכת נכות". בהחלטה מצוינת העובדה כי לעותר היה תג נכה. ביום 3.2.2026 הגיש העותר באמצעות באת כוחו השגה מפורטת על החלטה זו, וביום 8.3.2026 הוחלט לדחות את ההשגה. בהחלטה שנשלחה לעותר נאמר כי לאחר שנבחנו הבקשה והמסמכים הרפואיים שצורפו לה: "נמצא כי דרגת נכותך אינה מגיעה ל- 60% ולפיכך אינה עומדת בתנאי חלופה (1) להגדרת "נכה" שבחוק". ביום 27.4.2026 הגיש העותר השגה נוספת על החלטת המשיבה, וביום 4.6.2026 התקבלה החלטה הדוחה גם השגה זו, בנימוק של " CRPSדרגה בינונית". במכתב שנשלח לעותר ביום 15.6.2026, פורטה ההחלטה ובנוסף צוין כי ההשגה נבחנה בהתאם ל"נוהל הגשת בקשות בדבר זכאות רפואית לתג חניה לנכה והשגה על החלטה" (להלן: "הנוהל"). טענות העותר בתמצית העותר טוען כי מזה למעלה מ-11 שנים הוא סובל מתסמונת כאב אזורי מורכב (CRPS) ברגל שמאל, שהיא מחלה עצבית קשה המתאפיינת בכאבים כרוניים עזים ופגיעה בכושר הניידות. העותר הוסיף כי הוא מטופל במרכז רפואי שיקומי "רעות"- מרפאה לטיפול בכאב כרוני, המרכז הארצי לאבחון טיפול ומחקר ב- CRPS. לטענתו מצבו הרפואי לא השתנה לטובה מאז בקשתו הראשונה לתג חניה שאושרה, אלא אך החמיר. טענתו המרכזית של העותר בעתירה היא כי החלטת הוועדה נסמכת על סעיף 1(א)(1) לחוק חניה לנכים, תשנ"ד -1993 (להלן: "החוק") "שלא נדרש בעניינו של העותר", אולם היה עליה להסתמך על סעיף 1(א)(3) לחוק, מכוחו זכאי העותר לטענתו לקבלת תג נכה. בנוסף, מעלה העותר מספר טענות כנגד החלטות המשיבה. נטען כי הן סותרות זו את זו ואת אחוזי הנכות שנקבעו לו על ידי הביטוח הלאומי, אינן מנומקות כנדרש, אינן מפרטות את תחום מומחיותו של הרופא המחליט, ומתעלמות בחוסר סבירות קיצוני מהמסמכים ומהקביעות הרפואיות שצירף העותר לבקשותיו לחידוש התג. עוד טוען העותר כי הוא הסתמך על תג החניה, ולכן שלילתו מהווה פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו, עליו יש להגן, וכן בזכויות יסוד המוקנות לו. בפרט כאשר לטענתו יש לסווג את הבקשה כבקשה לחידוש תג קיים, ולא כבקשה חדשה, אשר הדיון בה צריך להיות שונה. בהעדר שינוי נסיבות מהותי, טוען העותר, הרשות אינה רשאית לשנות את החלטתה. מבוקש להורות על ביטול החלטת המשיבה, ובנוסף להורות למשיבה להנפיק לעותר תג חניה באופן זמני. במקום אחר בעתירה מבוקש כי בית המשפט יורה למשיבה להנפיק לעותר תג חניה לנכה לצמיתות. טענות המשיבה בתמצית המשיבה טוענת כי כדי שהעותר יהא זכאי כיום לקבלת תג נכה נדרש קיומם של כל אחד משני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 1(א)(1) לחוק. העותר אינו עומד בהם, בהתאם לחוות דעת רפואית שניתנה בעניינו, ודי בכך כדי לדחות את בקשתו לתג ואת העתירה. המשיבה מציינת כי לצורך ביצוע בחינות רפואיות באמצעות רופא מוסמך מטעמה בהתאם לחוק, היא התקשרה עם חברת "ביקורופא בע"מ" במסגרת מכרז למתן שירותי ייעוץ רפואי לאגף הרישוי. בקשות למתן תג נכה מועברות על - ידי היחידה לטיפול במוגבלי ניידות אצל המשיבה לבחינת הרופא המוסמך כאמור. במסגרת זו, חודדו בפני רופאי הספק החדש ההנחיות והוראות הדין, ובראשן ההוראה לפיה סמכות רופאי רשות הרישוי היא לבדוק רק בקשות של מי שאין בעניינם רופא מוסמך כדין, וכן כי בדיקה זו יכולה להיעשות אך ורק על בסיס סעיף 1(א)(1) לחוק. לטענת המשיבה, לרופא מטעמה אין סמכות לבחון זכאות לתג נכה מכוח סעיפים (1)(א)(2)-(3) לחוק. בהתייחס לטענות העותר לגבי ההחלטה, טוענת המשיבה כי המדובר בהחלטה סבירה, המבוססת על התרשמותם המקצועית של הרופאים אשר בחנו את בקשתו והשגותיו של העותר, ועל העובדה שדרגת נכותו אינה מגיעה ל – 60% כנדרש בחוק. ההחלטה התקבלה על סמך התשתית העובדתית שצירף העותר לבקשותיו, בידי הגורם המוסמך לכך, והיא מנומקת כנדרש. ממילא, גם אילו היה ממש בטענתו של העותר כי ההחלטה בעניינו נומקה באופן לאקוני, אין בכך משום הצדקה כשלעצמה, לשנות את ההחלטה בעניינו או להביא לפסילתה. ביחס לטענת העותר בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות טוענת המשיבה כי עצם העובדה שלעותר ניתן תג נכה בעבר על - סמך מצבו הרפואי כפי שהיה באותה עת, אינה מחייבת את המשיבה להמשיך וליתן את התג בכל בקשה שתוגש מטעמו. המשיבה מוסיפה כי לא בכדי תגי הנכה שניתנו לעותר ניתנו לו באופן זמני, כאשר הם מוגבלים בזמן, וזאת כדי להבטיח את האפשרות לבחון את מצבו הרפואי מעת לעת. המשיבה מוסיפה כי לעותר אין זכות מוקנית לקבלת תג נכה, וכל בקשה נבחנת לגופה. המשיבה דוחה גם את טענת העותר כי הוא זכאי לתג חניה לנכה לצמיתות, ומדגישה כי החוק שותק לגבי תקופת התוקף של תג נכה. לאור זאת, לאורך השנים, משך תוקפם של תגי חניה לנכה נקבעו בהתאם לנסיבות העניין ולמידע הרפואי שהוצג בפני הרופא, ובהתאם להנחיות המנהליות בנושא מטעם המשיבה. כיום, בהתאם למדיניות הכללית הנוכחית של המשיבה, תוקפם של התגים שמונפקים הוא שנה. החוק אינו מעניק זכות קנויה לקבלת תג חנייה לנכה, וודאי שלא לצמיתות, ולמשיבה מסורה הסמכות לקבוע את משך תוקפו של תג החנייה. זאת, גם כאשר בין המסמכים הרפואיים המצורפים לבקשה נכללת המלצה להעניק את התג לצמיתות, כפי שהדבר בענייננו. המשיבה מפנה לכך שגם בקשות קודמות שהגיש העותר אושרו לתקופות קצובות, וזאת עוד בטרם הוחלט על מדיניות המשיבה שלא להעניק תגים לתקופה העולה על שנה. סיווג בקשת העותר כ"בקשה חדשה" הינו סיווג טכני בלבד שניתן בתקופה בה המערכת הייתה בתהליך אפיון וטיוב, כך שכל בקשה סווגה כי בקשה חדשה ", אך מכל מקום אין בכך כדי להשליך על ההחלטה המקצועית שהתקבלה בעניינו שכן הליך הבחינה לגבי מתן תו נכה או חידושו מתייחס למצבו הרפואי הנוכחי של המבקש. דיון והכרעה ביום 14.9.2026 התקיים דיון בעתירה והצדדים טענו את טענותיהם באריכות ובפירוט. ברקע הדברים אציין כי בהסדרת אישור תג חניה לנכים מכוח החוק חלו שינויים משמעותיים בשנים האחרונות, שמטרתם לבחון מחדש את האופן שבו מונפקים תגי נכה ראו למשל:בג"צ 15906-04-25 צפריר נ' מדינת ישראל שרת התחבורה (8.9.2025). השאלה המשפטית המרכזית הטעונה הכרעה בעתירה היא האם המשיבה מוסמכת בנסיבות עניינו של העותר ליתן תג נכה מכוח כל אחד משלושת תתי הסעיפים בסעיף (1)(א) לחוק, כפי שטוען העותר, או מכוח סעיף (1)(א)(1) בלבד. להבנתי פרשנות המשיבה לחוק היא הפרשנות הנכונה. אפרט: סעיף 1 לחוק מגדיר מיהו "נכה" לצורך הנפקת תג נכה הכולל חניה לעד שני כלי רכב כדלקמן: "1. (א) בחוק זה – ... "נכה" – עיוור, אדם אשר רופא שהוסמך לאשר נכות על פי דין אישר לגביו בכתב אחת מאלה, או אדם שניתן לגביו אישור בכתב כאמור בסעיף 1א: (1)שדרגת נכותו מגיעה ל-60% לפחות ותנועתו בדרכים בלי רכב עלולה לערער את מצב בריאותו; (2)שהוא מוגבל בהליכה וזקוק לכסא גלגלים לצורך ניידותו; (3)שהוא נכה הזקוק לרכב כאמצעי תנועה בגלל רגליו הנכות. ... 1א.לא ניתן לאשר נכות על פי דין, רשאי רופא שהסמיכה רשות הרישוי לאשר כי מתקיים באדם האמור בפסקה (1) להגדרה "נכה"." בחוק מפורטים שני מסלולים לקביעת הגדרת "נכה". המסלול הראשון קבוע בס' 1(א) לחוק והוא עוסק באישור שניתן על ידי רופא שהוסמך לאשר נכות על פי דין. הרופא המוסמך רשאי לאשר מיהו נכה על יסוד שלוש אפשרויות, הקבועות בתתי הסעיף, על פיהן נכה הוא מי: (1) שדרגת נכותו היא 60% לפחות וגם שתנועתו בלי רכב עלולה לערער את מצב בריאותו. (2) מוגבל בהליכה וזקוק לכיסא גלגלים. (3) נכה הזקוק לרכב כאמצעי תנועה בשל רגליו הנכות. המסלול השני לקביעת ההגדרה קבוע בסעיף 1א לחוק, והוא הרלוונטי לענייננו. במסגרת מסלול זה נערכת פניה אל רופא שהסמיכה רשות הרישוי, זאת כאשר "לא ניתן לאשר נכות על פי דין", היינו, לא ניתן לאשרה על פי המסלול הראשון. כקבוע בסעיף 1א, רופא זה שהסמיכה רשות הרישוי רשאי "לאשר כי מתקיים באדם האמור בפסקה (1) להגדרה "נכה"". המסקנה העולה מלשון החוק וההסדרים שנקבעו בו היא כי סמכותו של רופא שהסמיכה רשות הרישוי מצומצמת יותר מאשר סמכות הרופא שהוסמך על פי דין. בעוד שבפני רופא שהוסמך על פי דין פתוחות שלוש אפשרויות לקבוע מיהו נכה לפי סעיף 1(א)(1)- (3) לחוק), הרי שלרופא שהסמיכה רשות הרישוי עומדת אפשרות אחת בלבד, והיא האפשרות הקבועה בסעיף 1(א) (1) לחוק. על פי אפשרות זו נדרש כתנאי שמבקש תג הנכה יעמוד ברף מינימלי של 60% נכות, שנקבעה למשל על ידי המוסד לביטוח לאומי או קצין תגמולים, ובנוסף לכך שייקבע כי תנועתו בלי רכב עלולה לערער את מצב בריאותו. בנסיבות עניינו של העותר נקבע בהחלטת המשיבה שהעותר אינו זכאי לקבלת תג נכה, באשר אחוזי הנכות שנקבעו לו נמוכים מ- 60%, ולכן הוא אינו עומד בתנאי הראשון הקבוע בסעיף 1(א)(1) לחוק, אשר רק מכוחו רשאי רופא המשיבה לאשר מתן תג נכה. אציין כי במהלך הדיון בעתירה הבהירה נציגת המשיבה כי בשנת 2026 החלה המשיבה לקבל נתונים בדבר אחוזי נכות ישירות מהביטוח הלאומי, כאשר הם מעל ל-60% נכות, עניין המאפשר למשיבה לדייק כיום יותר מבעבר בהתייחסותה לרף הקבוע בסעיף 1(א)(1) לחוק. מעיון בהחלטות המשיבה שצורפו לעתירה ולתגובה, ושעיקרן צוטט לעיל, לא נראה כי נפל פגם המצדיק את התערבות בית משפט זה בהחלטות המשיבה. ההחלטות מתייחסות למצבו הרפואי של העותר, וכן למסמך העיקרי שתומך בו, ומנמקות בקצרה את הסיבה לדחיית בקשתו. בקשתו של העותר נבחנה על ידי המשיבה לא פחות משלוש פעמים, ובכולן הוחלט על אי מתן התג. גם אם ההנמקה אינה מפורטת, עולה ממנה בצורה ברורה סיבת הדחייה הנשענת כאמור על הוראות החוק ועל אי עמידת העותר בתנאי הראשון הקבוע בסעיף הרלוונטי. בניגוד לטענת העותר, החלטות המשיבה אינן סותרות זו את זו, להיפך, הן זהות גם בתוצאה הסופית וגם בהנמקה המתבססת על אחוזי הנכות שאינם מספקים לצורך קבלת התג. אמנם ההנמקה בהחלטה הראשונה מתייחסת ל- 20% נכות, ולא ל- 45% נכות שנקבעו לעותר על ידי הביטוח הלאומי, אך גם בכך לא היה כדי לסייע לו בשים לב לכך ששיעור אחוזי הנכות שנקבעו לעותר הם מתחת לרף הנדרש בחוק, ובשים לב לכך כי ההחלטה נסמכת על שיקול דעתו המקצועי של הרופא מטעם המשיבה. באשר תג החניה ניתן לעותר בשנים האחרונות למשך שנה אחת בלבד בכל פעם, העותר היה מודע לכך כי בכל שנה נדרש אישור מחדש של התג, ולכן ייתכן כי בשנה מסוימת יפקע תוקף התג ויוחלט שלא לחדשו. איני סבורה לפיכך כי עלה בידי העותר להוכיח שנפגע אינטרס ההסתמכות הנטען של העותר, אף מבחינה סובייקטיבית, בכך שהמשיבה החליטה שלא לחדש את התג לשנה נוספת. לא כל שכן באשר לבקשתו לקבלת תג נכה לצמיתות שכלל לא ניתן לו בעבר. האמור מתחזק נוכח השינויים שחלו בתחום כולו אצל המשיבה, לרבות המדיניות הכללית העדכנית אצל המשיבה שלא להנפיק תגים לצמיתות אלא לתקופה של שנה בלבד. ראו בהקשר זה גם: עת"מ 55960-10-25 כרמלי נ' משרד התחבורה ( 18.1.2026). החוק אינו מעניק זכות קנויה לקבלת תג חניה לנכה, אלא קבלתו מותנית בעמידה בתנאים הקבועים בחוק. באשר לטענת העותר לגבי פרטי המומחיות של הרופאים המכריעים בבקשה לקבלת תגי נכה מטעם המשיבה, ולמעלה מהצורך אעיר כי בדיון שנערך ציינה נציגת המשיבה כי יש כ- 40 רופאים מטעם המשיבה העוסקים בבחינת הבקשות והכוללים רופאי משפחה, אורתופדים, אורולוגים, וכן רופאים פנימיים. כן ציינה נציגת המשיבה כי בעניינו של העותר דנו שלושה רופאים. אין חולק על כי העותר אינו עומד בתנאי הראשון הקבוע בסעיף (1)(א)(1) לחוק, שהוא תנאי הנסמך על אחוזי הנכות שבהם הוכר העותר בפועל, ודי היה בכך כדי לדחות את בקשתו. בנוסף ובעיקר אציין כי העתירה מעלה סוגיה בעלת אופי מקצועי מובהק, הנתונה לסמכותה ולמומחיותה של המשיבה, ובגבולות החוק. כפי שנפסק התערבות בית המשפט בשיקול דעתה המקצועי של רשות מנהלית היא מצומצמת, ובית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה. ראו למשל בג"צ 5785/03 גדבאן נ' מדינת ישראל (29.10.2003), בס' 16-17 והפסיקה הנזכרת שם: "בתתנו דעתנו על מורכבותו של הנושא העומד לפנינו להכרעה ובראותנו את המומחים שנתנו את חוות-דעת ואת המומחים שישבו בהרכב הוועדה, נוסיף ונדע כי תחול על ענייננו ההלכה שעמנו מימים-ימימה, ולפיה – ועל דרך העיקרון – יימנע בית-המשפט מהמיר את שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול-דעתו. ... בהקשר זה לא מן המותר יהיה להזכיר את ההלכה שמכבר, ולפיה ייטה בית-משפט שלא להתערב בהחלטותיהם של אנשי-מקצוע, ובלבד שפעלו בתחומי סמכותם ובתום-לב, וכי אין פגיעה בזכויות יסוד המעוררת עילה להתערבותו של בית-המשפט בהחלטות שנעשו. ראו למשל: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים [2], בעמ' 55; בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר [3], בעמ' 507; בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, התרבות והספורט [4], בעמ' 22; בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים [5], בעמ' 688". ראו עוד: בג"צ 8222/21 סיוואר עומר נ' מנהל אגף הסיעוד (26.5.2022) בס' 18: "הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו, כל אימת שהחלטתה עומדת בכללי המנהל התקין ואינה לוקה בפגם שיורד לשורש העניין כדוגמת חוסר סבירות קיצוני, שיקולים זרים או הפליה (ראו, למשל: בג"ץ 1253/20 ולנשטיין נ' המנהל האזרחי באזור יו"ש - הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי, פסקה 9 [פורסם בנבו] (24.9.2020); בג"ץ 5787/18 רובינשטיין נ' לשכת הסיוע המשפטי מחוז ת"א, פסקה 6 [פורסם בנבו] (21.11.2018); בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, פסקה 10 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו (23.9.2007) ). כך הוא בוודאי כאשר מדובר בשיקול דעת של גוף מקצועי ...." מצאתי כי לא נפל פגם בהחלטות המשיבה המקים עילה להתערבות בית משפט זה. לאור האמור לעיל, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. המזכירות מתבקשת לסגור את התיק.