ת"צ 63314-04-26 ת"צ 63314-04-26

לפניי בקשת המשיבה להורות על דחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "בקשת האישור") על הסף. טענות המבקש הייצוגי: המבקש מתגורר בתחום שיפוטה של המשיבה והוא מחזיק שם בנכס מגורים. משכך על המבקש לשאת, בין היתר, בתשלומי ארנונה כללית. בקשת האישור עוסקת בטענת המבקש, לפיה המשיבה גובה ארנונה שלא כדין, בגין בריכות שחיה פרטיות, המצויות בחצרות בתי מגורים הממוקמים בתחום שיפוט המשיבה. לטענת המבקש, קיימת סתירה מהותית פנימית בצו הארנונה. כך טוען המבקש, כי סעיף ההגדרה לבניין מגורים קובע פטור מלא מארנונה לשטח חצר של עד 2 דונם הצמוד לבניין המגורים ואשר עיקר שימושו כחצר או גינה. בעוד שקיים סיווג נפרד (להלן: "סיווג נפרד"), המחייב תשלום ארנונה "לכל מ"ר משטח בריכות שחיה מכל סוג". לטענת המבקש, המשיבה מחייבת לפי הסיווג הנפרד גם בגין בריכות פרטיות בחצרות מגורים. המבקש עותר, להורות למשיבה, להשיב לחברי הקבוצה את גביית היתר שנגבתה בגין חיובי ארנונה עבור בריכות שחיה פרטיות בחצרות בתי מגורים. לענייננו, יש לציין גם את הסעד הנוסף המבוקש, לפיו על בית המשפט לקבוע, כי על המשיבה למחוק מרישומיה יתרות חובה שמקורן בחיובי ארנונה בגין בריכות שחיה פרטיות. בבקשת האישור מפנה המבקש לעניינן של רשויות מקומיות אחרות, המסווגות באופן שונה את סוגיית בריכות השחייה הממוקמות בבתים פרטיים. לטענת המבקש, מקום בהם רשות מקומית מבקשת לחייב בריכת שחיה פרטית הקשורה לנכס מגורים, היא עושה זאת במפורש. בכל הנוגע לעניינו האישי של המבקש נטען, כי בנכס המגורים מצויה בריכת שחיה פרטית, הממוקמת בחצר הצמודה לבניין המגורים וזו חלק בלתי נפרד מחצר הבית. עוד טוען המבקש, כי הוא מחויב בארנונה כללית בגין בית המגורים ובנוסף הוא מחויב בארנונה עבור בריכת השחייה. לשיטת המבקש, חיובו בארנונה בגין בריכת השחייה אינו מעוגן בצו הארנונה. על כן, לטענת המבקש, עומדת לו עילת תביעה אישית להשבת סכומי הארנונה שנגבו ממנו בגין בריכת השחייה. את סכום גביית היתר אומד המבקש, בערכים נומינליים, על סך של 3,794 ₪. המבקש טוען שהוא שילם את חיובי הארנונה שהוטלו עליו בגין בריכת השחייה, שכן הניח שהארנונה נגבתה כדין. משכך טוען המבקש, שעניינו נכנס בגדר סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק"). כלומר, תביעה להשבת כספים שנגבו שלא כדין. עוד טוען המבקש, כי לבית משפט זה סמכות לדון בהליך בשבתו כבית משפט לעניינים מנהלים מכוח סעיף 5(3) לחוק. המבקש טוען, כי עניינו נופל בגדר החריגים שנקבעו בעע"מ 6685/15 עיריית ת"א יפו נ' אספיאדה בע"מ (נבו, 16.8.2016) (להלן: "עניין אספיאדה") וכן באלה שנקבעו בעע"מ 6911/19 דוד יצחקי נ' עיריית הוד השרון (נבו, 25.3.2024) (להלן: "עניין יצחקי"). טענות המשיבה לטענת המשיבה, דין בקשת האישור דחייה על הסף שכן המבקש לא מיצה את ההליכים זאת נוכח ההלכה המחייבת שנקבעה בעניין אספיאדה ועניין יצחקי. המשיבה טוענת, כי מקום בו נקבע בדין מנגנון ייעודי פרטני לבירור השגותיו של נישום, עליו לפעול בדרך שנקבעה בדין ואין הוא רשאי לעקוף את סמכותו של הגוף המקצועי. בעניין זה טוענת המשיבה שהיה על המבקש לפנות בהליך הייחודי הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). עוד טוענת המשיבה, כי בהתאם לעניין יצחקי, המקום לברר את הפרשנות הנכונה של הסעיף בצו ארנונה הוא אצל מנהל הארנונה ו-וועדת הערר. כך גם טוענת המשיבה, כי בהתאם להלכה הפסוקה, שאלות משפטיות טהורות, שעניינן פרשנות צו, יש לברר במסלול שנקבע בחוק הערר. זאת גם זאת, לטענת המשיבה, עניינו של המבקש אינו נופל בגדרי החריגים שנקבעו בעניין אספיאדה ובעניין יצחקי, שכן אין המדובר בשאלה בעלת השלכות רוחב משמעותיות. סוגיה זו ייחודית לפרשנות צו הארנונה מושא בקשת האישור. נוסף על כך טוענת המשיבה, שהמבקש נעדר עילת תביעה אישית ולא עומדת לו עילת ההשבה. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהמבקש לא שילם סכום כלשהוא על חשבון חיובי הארנונה לשנים מושא ההליך. המבקש בענייננו צבר חובות למשיבה אשר הטילה עיקולים על נכסיו ואלה לא מומשו. לשיטת המשיבה, רישום שיעבוד אינו שווה ערך לתשלום שכן, השבה אפשרית רק במקום בו בוצעה גבייה. בענייננו, כאמור, לא בוצעה גביה. לא זאת אף זאת, המשיבה טוענת, כי הסעד של מחיקת יתרות חובה אינו ניתן לתביעה במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות מקומית, שכן רשימת העילות והסעדים נגד רשות בתובענה ייצוגית היא רשימה סגורה. תשובת המבקש: לטענת המבקש, עניינו מעלה שאלה משפטית המשותפת לכל חברי הקבוצה. עוד מדגיש המבקש, שאין מבוקש לסווג את הבריכה "כמגורים" טענת המבקש, היא שהפטור לחצר מוציא את הבריכה מחיוב לחלוטין. בכל הנוגע לעניין אספיאדה ולעניין יצחקי טוען המבקש, שבאותם עניינים השאלה הייתה שאלת סיווג הנכס. בענייננו מוסכם הסיווג כ"בריכה". אולם, הטענה היא שהנכס שהוא בריכה אסור בחיוב, שעה שצו הארנונה פוטר את השטח בו ממוקמת הבריכה. עוד מאשר המבקש, כי בשנים הצריכות לתקופת בקשת האישור הוא לא שילם תשלומי ארנונה. המבקש אף מאשר שהמשיבה נקטה בהליכי עיקול ורישום שיעבוד סטטוטורי. בכל הנוגע לטענת המשיבה שלא עומד למבקש סעד ההשבה, מפנה המבקש לפרט 11 לתוספת השנייה לחוק שעניינו "סכומים שגבתה" המשיבה ולא לסכומים ששילם המבקש מרצונו. לטענת המבקש, המשיבה גובה את חובו בדרך של אכיפה מנהלית לפי פקודת המיסים גביה ועל כן עומדת לו עילת ההשבה. לשיטת המבקש עניינו מעלה שאלה עקרונית והיא שנוסח צו ארנונה מעלה שאלה של "טכניקת ניסוח המשותפת לצווים רבים". דיון והכרעה הליך שעניינו תובענה ייצוגית הוא הליך דו שלבי. בשלב הראשון מתבררת בקשת האישור. על כן נקבע, שככלל טענות סף תתבררנה במסגרת בקשת האישור, זאת על מנת שלא להכביר הליכים. ראו לעניין זה לדוגמא רע"א 7667/17 רוזנצוויג נ' חזן (נבו, 3.12.2018). עם זאת, לכלל חריג ומקום בו ניכר שטענת ההגנה שומטת את הקרקע מתחת לבקשת האישור ואין צורך בהליך מורכב, ניתן לברר את הבקשה לסילוק על הסף עובר לדיון בבקשת האישור. ראו לדוגמא רע"א 5154/08 קוסט פורר נ' קדמי (נבו, 2.4.2009) ורע"א 7383/20 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' אברהם (נבו, 14.12.2020). בענייננו, כפי שיובהר להלן, נכנסת בקשת המשיבה לסילוק בקשת האישור על הסף לגדרי החריגים שנקבעו וכפי שיובהר בהמשך, דינה להתקבל. המקרה דנן אינו מעלה שאלות מורכבות של עובדה ונראה שאלה אינן שנויות במחלוקת. כלומר, המבקש מחזיק בנכס המצוי בתחום שיפוטה של המשיבה. אין מחלוקת לעניין נוסח צו הארנונה מושא בקשת האישור, כך גם אין מחלוקת שבשטח החצר של המבקש מצויה בריכת שחיה בגינה המשיבה מבקשת לגבות ארנונה בנפרד. כך גם אין מחלוקת, שהמבקש לא שילם ארנונה בגין הבריכה והמשיבה החלה בהליכי גביה ובהם עיקולים ורישום שעבודים סטטוטוריים אשר לעת הזו לא נשאו פרי. טענות המבקש לעניין האבחנות שהוא מנסה ליצור בין עניינו ובין עניין אספיאדה ועניין יצחקי שובות לב, אולם, אין בידן לסייע לו. סעיף 3 לחוק הערר קובע, כי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי להגיש השגה לפני מנהל הארנונה. שאלת פרשנות צו הארנונה מושא ההליך מצויה בגדרי סעיף 3(א) לחוק הערר. כפי שנקבע בעניין יצחקי הכלל הוא שיש לצעוד בגדרי הנתיב הסטטוטורי ופניה ישירה לבית משפט לעניינים מנהליים היא החריג. הטעם לכך נעוץ, בין היתר בעומס בו מצויים בתי המשפט והמומחיות הנתונה לגופים המנהליים. לעניין סמכות מנהל הארנונה, וועדת הערר וייחוד ההליכים נקבע בעניין יצחקי כך: "לנוכח האמור בחוק הערר, ולאור יתרונותיו של המסלול הסטטוטורי, פסיקתנו קבעה כי הליכה במסלול הסטטוטורי היא הכלל, בעוד שפנייה ישירה לבית משפט לעניינים מינהליים היא היוצא מן הכלל. ככלל, תושב רשות מקומית שחולק על חיובו בארנונה חייב לפסוע במסלול הסטטוטורי, ואין אפשרות לעקוף מסלול זה, או לפסוח עליו, באמצעות פניה ישירה לבית משפט. בית משפט זה קבע כי "הלכה היא מלפנינו, כי כאשר קובע המחוקק מפורשות דרך ייחודית לערעור או להשגה על החלטה כלשהי – מינהלית או שיפוטית – אזי על המערער לפנות ולילך בדרך זו". עוד נקבע בעניין יצחקי, כי המגמה היא להרחיב את סמכויות מנהל הארנונה וועדת הערר. כך גם נקבע בעניין יצחקי, תוך אימוץ עניין אספיאדה, שאין בהגשת בקשת האישור כדי לאפשר "דילוג" על ההליך הסטטוטורי. כפי שנקבע בעניין יצחקי ובעניין אספיאידה, בהיעדר הגשת הליך סטטוטורי לא קמא למבקש עילת תביעה אישית. משכך, אין הוא יכול להיכנס בגדרי החוק. עם זאת, נקבע בעניין אספיאדה ובעניין יצחקי, כי הליך של תובענה ייצוגית אפשרי במקרים חריגים המעוררים שאלה משותפת לנישומים רבים. בד בבד, נקבע שהחריג יהא נדיר וככל הנראה ייוחד למקרים בהם לפרט אין עניין לפעול במסלול הסטטוטורי. ענייננו מעלה שאלה משפטית טהורה והיא פרשנות צו הארנונה והסיווג המיוחד, מכוחו גובה המשיבה ארנונה בגין בריכות שחייה הממוקמות בחצרות בתים פרטיים, מקום בו שטח החצר עד 2 דונם. כפי שנקבע בעניין יצחקי, המסלול הסטטוטורי טוב גם למקרים המעלים שאלה עובדתית טהורה. כלומר, שאלת הסיווג המיוחד במקרים כגון אלה מושא בקשת האישור. האבחנות אשר מנסה המבקש לערוך הן שובות לב אך אין בהן כדי לסייע לו. יתרה מזאת, עניינו של המבקש, מעלה שאלה הקשורה לכל היותר לתושבי המשיבה. כפי שנקבע בעניין יצחקי, מקרים מיוחדים וחריגים, המאפשרים הליך ייצוגי, הם מקרים המעוררים שאלות רוחב כלל ארציות. עיון בבקשת האישור ובתגובת המבקש מעלה, שעניינו אינו מעלה שאלה כלל ארצית. המבקש עצמו מפנה לעניינן של רשויות אחרות שניסחו באופן אחר את צו הארנונה. זאת ועוד, כפי שנקבע בעניין יצחקי, המסלול הסטטוטורי מאפשר צירוף נישומים להשגה אחת בדומה להליך ייצוגי. ההבדל הוא בתחולת התוצאה לגבי נישומים שלא נקטו בהליך. השאלה אותה מעלה המבקש בבקשת האישור היא שאלה משפטית התחומה למשיבה ואינה מעוררת שאלות ארציות רחבות. משכך, כעולה מעניין אספיאדה ועניין יצחקי, הסמכות לברר את טענת המבקש אינה מצויה בגדרי החוק אלא בהליכים שנקבעו בחוק הערר. המבקש אינו חולק על הטענה, לפיה עליו להיות בעל עילת תביעה אישית. המבקש אף מאשר שלא שילם ארנונה בגין הנכס לתקופה מושא בקשת האישור. עם זאת, טוען המבקש שהוא בעל עילת תביעה אישית, נוכח הליכי הגבייה שננקטו נגדו וכך הוא גם עותר לסעד של ביטול ומחיקת העיקולים והשעבודים שהוטלו על נכס המגורים שלו על ידי המשיבה. פרט 11 לתוספת השנייה לחוק קובע, כי ניתן להגיש נגד רשות תביעה "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין". משמעות התיבה "השבה" היא שצד אשר מחזיק שלא כדין בנכס או רכוש או כסף ישיבו – יחזירו. המבקש כאמור לא שילם ועל כן אין מה להשיב לו. משכך, אין המבקש עומד בגדר התנאי הקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק. זאת ועוד, כפי שנקבע בבג"ץ 6451/18 גיא חיון נ' בית הדין הארצי לעבודה (נבו, 19.7.2021): "מכאן, שבהעדר הוראת חוק מפורשת, על המבקש להגיש תובענה ייצוגית לעגן את בקשתו באחד מ-16 הפרטים המצויים בתוספת השנייה לחוק. אם לא יוכל לעשות כן, דין תביעתו להידחות, וזאת גם אם נניח כי מתקיימים בה כל התנאים לניהולה של תובענה ייצוגית בהתאם להוראות סעיפים 4 ו- 8 לחוק". במקרה דנן נטען על ידי המבקש שעניינו נופל בגדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק. זו, כאמור רשימה סגורה. מכאן שנגד רשות ניתן להגיש רק תביעת השבה. משלא שילם המבקש דבר למשיבה לא ניתן להשיב לו דבר. לא נעלם מעיני בית המשפט שתביעת השבה בדין הכללי יכולה להיות תביעה להשבת המצב לקדמותו. מכאן שביטול עיקול או שעבוד יכולים, במקרה המתאים, להיכנס בגדרי הדיבור השבת המצב לקדמותו. אולם, לא במקרה דנן, בו הוראת פרט 11 עניינה "השבת כספים". התוצאה היא כי דין בקשת האישור דחייה וכך מוחלט. המבקש ישלם את הוצאות המשיבה בסך של 12,000 ₪ (כולל מע"מ).