ע"פ 28050-06-26 ע"פ 28050-06-26

לפנינו ערעור המדינה המופנה כנגד גזר דינו של בית המשפט השלום בעכו (כב' השופטת ג'ובראן-מילר) שניתן ביום 26.4.26 בת"פ 19747-03-23 בו בוטלה הרשעת המשיב. המדינה השיגה כנגד ביטול הרשעת המשיב בלבד, ובהיבט זה נתמקד בהמשך הדברים. כתב האישום 1. המערער הורשע עפ"י הודאתו, במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש, בעובדות כתב אישום מתוקן בשנית (להלן: כתב האישום) והורשע בביצוע עבירה של פציעה כשעבריין מזויין בהתאם לסעיף 335 (א)(1) + 334 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"). 2. בגזר הדין תוארו עובדות כתב האישום כלהלן : המערער ומואייד בדארנה אחים, ובמועד הרלבנטי לכתב האישום שימש מואייד כמנהל בניין "קסטרו" בסכנין השייך למשפחתו. ביום 24/2/23, בשעה 18:50 לערך, נכנס רכב מסוג סקודה לחניון בניין "קסטרו" שבסכנין, אשר היה ריק מרכבים באותה העת, נהוג בידי מיזייד חמזה, ולידו ישב בילאל זבידאת. בנסיבות אלו החליטו המערער ואחיו מואייד לגשת לרכב הסקודה, והתפתח בין האחים לבין מיזייד ובילאל ויכוח. בסמוך לאחר מכן, יצאו מיזייד ובילאל מהרכב ופרץ בינם לבין המערער ומואייד עימות אלים, במהלכו הוציא מואייד מכיסו חפץ קהה והניפו פעם אחר פעם לעבר מיזייד ובילאל. כתוצאה ממעשיו של מואייד נגרם למיזייד חתך של כ- 2 ס"מ בקרקפת והוא נזקק לטיפול רפואי, במסגרתו בוצעה הדבקה של הפצע וכן נגרם לבילאל חתך של כ- 2 ס"מ בקרקפת והוא נזקק לטיפול רפואי, במהלכו בוצעה תפירה של הפצע. בהמשך ובאותן נסיבות שתוארו לעיל, ניגש מיזייד לרכבו, נטל לידיו מברג ואילו המערער נטל לידיו מוט ברזל. במעמד זה הניף מיזייד את המברג פעם אחר פעם לעבר האחים ובנסיבות אלה פצע את המערער בירך, בעוד שהמערער הלם במיזייד ובילאל במוט הברזל מס' פעמים, וכתוצאה ממעשה מיזייד נגרם למערער פצע אלכסוני באורך של כחצי ס"מ ונפיחות בשורש כף יד שמאל. תסקיר שירות המבחן 3. שירות המבחן ערך תסקיר בעניינו של המערער בו פורט הרקע האישי והמשפחתי; בן 38, נשוי ואב ל- 2 ילדים בגילאי 3- 7 שנים, מתגורר בסכנין עם בני משפחתו, רוקח במקצועו ועובד בקופת חולים כללית, נעדר עבר פלילי, ללא תיקים עומדים ותלויים כנגדו. 4. בהתייחסותו לביצוע העבירה, צוין כי המערער קיבל על עצמו אחריות מלאה לביצועה, הביע צער וחרטה על מעשיו, והצליח להכיר בחומרת העבירות ולהתחבר לפסול במעשיו. 5. שירות המבחן התרשם, כי לאחר שקלול גורמי סיכון לעבריינות וגורמי סיכוי לשיקום הרי רמת הסיכון להישנות התנהגות אלימה בעתיד הינה נמוכה. עוד סבר קצין המבחן כי על אף חומרת העבירה והשלכותיה ובשים לב לכך שמדובר בנאשם נעדר עבר פלילי המקבל אחריות מלאה על מעשיו; כן במטרה לצמצם את הנזקים שעלולים להיגרם לו כתוצאה מההליך המשפטי, אזי ענישה מוחשית, חינוכית ושיקומית בדמות צו שירות לתועלת הציבור עשויה להוות עבורו חלופת ענישה ראויה. צוין, כי באמצעות תרומה לחברה ופיצוי על הנזק והפגיעה שהסב, יהיה בכך בכדי להקטין את הסיכון להישנות ביצוע העבירה. על כן, הומלץ על הטלת צו של"צ בהיקף של 100 שעות. 6. בכל הקשור לביטול הרשעתו של המערער בדין, ונוכח העובדה כי מדובר בנעדר עבר פלילי, המכיר בחומרת מעשיו והשלכותיהם ונושא באחריות מלאה לביצועם, ובמטרה לצמצם את הנזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מהרשעתו בדין, ובין היתר, הפסקת עבודתו בתחום הרוקחות וצמצום אופציות תעסוקתיות שיעמדו לרשותו בעתיד - המליץ שירות המבחן לשקול בחיוב את ביטול הרשעתו של המערער בדין, וסיום ההליך המשפטי ללא הרשעה. גזר הדין 7. בית המשפט קמא מצא, כי נסיבות האירוע חריגות ביותר, שכן מדובר בסיטואציה לא מתוכננת שהסלימה במהירות לאקט אלימות הדדי ביוזמת המתלוננים. בית המשפט קמא קבע כי חלקו של המשיב לא היה שולי אלא מרכזי עקב השימוש במוט מתכת, אך שקל לקולא את פלישת המתלוננים לחניון בלילה והעובדה שאחד מהם תקף את המשיב בנשק קר. 8. בסוגיית ביטול ההרשעה, בית המשפט קמא בחן את התנאים המצטברים שנקבעו בהלכה. באשר לתנאי הראשון, נקבע כי אף שעבירות אלימות אינן מתאימות ככלל לאי-הרשעה, במקרה זה אקט האלימות לא היה יזום או מתוכנן מראש למטרת פגיעה. האלימות נבעה בעיקרה מפלישתם של המתלוננים למבנה המשפחה בשעת לילה בנסיבות שהביאו להתלקחות בלתי נשלטת, ולכן סוג העבירה אינו חוסם את ביטול ההרשעה. 9. באשר לתנאי השני של פגיעה בשיקום, בית המשפט קמא קבע כי על אף שהמשיב לא הוכיח נזק קונקרטי, לרבות באשר לאפשרות שלילת רישיונו לעסוק ברוקחות, ניתן להורות על ביטול ההרשעה גם בהיעדר נזק קונקרטי מוכח שכן די בפגיעה כללית יותר. בית המשפט קמא סבר כי במקרה זה כן ניתן להימנע מהרשעה וזאת לנוכח המלצת שירות המבחן, נטילת האחריות המלאה של המשיב, עובדת היותו רוקח בקופת חולים כללית, עברו הפלילי הנקי, וחלוף הזמן של למעלה מ-3 שנים מאז המקרה. כמו כן, בית המשפט קמא נתן משקל לעמדה הסלחנית שהביע המתלונן בפניו, ולכך שנערכה בין הצדדים סולחה כנה ואמיתית. 10. לסיכום, בית המשפט קמא הורה על ביטול הרשעתו של המשיב, והטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות, שיבוצע בתוך שנה ממועד מתן גזר הדין בהתאם לתכנית שיגבש שירות המבחן, כן התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ למשך שלוש שנים להימנע מביצוע כל עבירת אלימות. טענות הצדדים 11. המערערת טוענת כי ככלל, הליך משפטי שבו הוכח כי נאשם ביצע עבירה פלילית חייב להסתיים בהרשעה, והימנעות ממנה היא חריג מצומצם ביותר השמור למקרים בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם לבין חומרת העבירה. לשם החלת החריג נדרשים שני תנאים מצטברים : פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם, וסוג עבירה המאפשר לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרי 12. לטענתה, על מנת לבסס את תנאי הפגיעה בשיקום, יש להצביע על נזק מוחשי וקונקרטי הצפוי לנאשם ולתמוך זאת בתשתית ראייתית מתאימה, ולא להסתפק בתרחיש תיאורטי. עוד נטען כי במקרים שבהם הרשעה עלולה להשפיע על עיסוק במקצוע מסוים, ראוי שבית המשפט יותיר את הסוגיה לשיקול דעתם של גורמי המקצוע המוסמכים ולא ימנע מהרשעה. במקרה דנן, המשיב לא הניח מסד ראייתי לפגיעה קונקרטית, ובית משפט קמא אף קבע במפורש בגזר דינו כי המשיב לא הוכיח שההרשעה תביא לביטול רישיונו לעסוק ברוקחות. 13. בנוסף, המערערת טוענת כי סוג העבירה שביצע המשיב – עבירת אלימות חמורה שבוצעה תוך שימוש במוט ברזל כנשק קר – ונסיבותיה, אינם מאפשרים הימנעות מהרשעה. לגישתה, תוצאה של אי-הרשעה במקרה זה פוגעת באופן בלתי מידתי בצורך בהעברת מסר מרתיע לציבור ובהוקעת מעשי האלימות, ובכך פוגעת פגיעה חמורה באינטרס הציבורי. 14. כמו כן, נטען כי שגה בית משפט קמא כשהסתמך על המלצת שירות המבחן, שכן תסקיר אינו חזות הכל ושיקוליו אינם חופפים בהכרח את שיקולי בית המשפט המופקד על האינטרס הציבורי. המערערת מוסיפה כי ביטול ההרשעה מעביר מסר שגוי, פייסני ומטעה המעמעם את הפליליות שבמעשה, ופוגע בעקרון השוויוניות בפני החוק. לסיכום, נטען כי החלטה זו יוצרת חוסר אחידות בענישה, בייחוד לנוכח העובדה ששני המעורבים הנוספים באותו אירוע אלים (אחיו של המשיב והמתלונן) הורשעו שניהם בדין. 15. מנגד, הסניגור המלומד סמך את ידו על קביעות בית המשפט. הוא חזר והדגיש את ההשלכות של הרשעת המשיב על המשך עבודתו במקצועו כרוקח והפנה בהקשר זה להמלצתו החיובית של שירות המבחן. מעבר לכך, הוסבר כי ביטול ההרשעה זוכה לחיזוק מהעדרו של עבר פלילי, מההודאה, החרטה והסולחה שנערכה עם הצד השני לסכסוך. 16. במהלך הדיון הפנינו תשומת ליבו של הסנגור לקביעתו של בית המשפט קמא לפיה לא הוכח קיומו של נזק קונקרטי (עמ' 22, ש' 30-31). בעקבות כך הסניגור ביקש שהות בת שבועיים להגשת מסמכים המוכיחים קיומו של נזק קונקרטי, ולבקשה זו לא התנגדה המערערת. ביום 23.9.26 הסניגור הגיש מסמכים אשר לגישתו מבססים את הטענה לקיומו של נזק. בעקבות כך ניתנה למדינה הזדמנות להתייחס למסמכים שצורפו, ואולם תגובה לא הושגה למרות חלוף המועד. דיון והכרעה 17. תחילה נזכיר, כי בית המשפט מוסמך להימנע מהרשעת נאשם שנקבע כי ביצע את העבירה או לבטל את הרשעתו. סמכות זו יש להפעיל בזהירות ובמקרים חריגים במיוחד בעניינם של נאשמים בגירים, שכן היא חותרת תחת שיקולי ענישה רבים כמו הגמול וההרתעה וגם עיקרון השוויון בפני החוק (ע"פ 2796/03 ביבס נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (5.7.04); ראו גם : ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(4), 869, 876 (2004); דנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ פסקה 15 לחו"ד כב' השופט גרוניס (2.4.15). 18. ביהמ"ש ייעתר לבקשת נאשם בגיר להימנע או לבטל הרשעה במצבים יוצאי דופן בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים; הראשון, כאשר סוג העבירה מאפשר לוותר על הרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה נוספים ובתועלת הציבורית שבהרשעה; והשני, כאשר ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (21.8.97) (להלן: עניין כתב). 19. באשר לתנאי הראשון, האפשרות לוותר על ההרשעה: ".... נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות.." (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 7 (23.7.2009). ואילו בזיקה לתנאי השני נקבע, כי נטל ההוכחה מוטל על הנאשם. לשם הוכחת קיומו של נזק ופגיעת ההרשעה בשיקום, על הנאשם להצביע על נזק מוחשי וקונקרטי בסיכויי השיקום ואותו לבסס באמצעות תשתית ראייתית משכנעת (רע"פ 7224/14 פרנסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.11.2014); רע"פ 3589/14 לוזון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.6.2014); רע"פ 1439/13 קשת נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.3.2013); רע"פ 8627/12 הנסב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (31.12.2012)). כן נקבע, כי אין להסתפק לא בהשערות ולא בטענות שאין ביסודן תשתית משכנעת לעניין הנזק והיקפו (ע"פ 5985/13 הראל אבן נ' מדינת ישראל, פסקאות 6 ו-7 (2.4.14); רע"פ 1240/19 עופר בר לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.3.19)). 20. אכן כטענת המדינה ככלל ביטול ההרשעה בעבירות אלימות, במיוחד החמורות, לא מתיישבת עם האינטרס הציבורי וחותרת תחת שיקולי ענישה כבדי משקל. בית המשפט העליון קבע רבות כי בעבירת אלימות על התוצאה לשקף יחס הולם לחומרת העבירה, כמו גם סלידה והוקעה למעשים. הדבר דרוש כדי להוות מסר מרתיע לשם שירושן של נורמות התנהגות פסולות, זאת במיוחד שעה שרעה חולה זו פשתה למרבה הצער במקומותינו : "יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה [...] נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי כי ידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשתית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (13.04.2010)). אך בצד זאת, כל מקרה ונסיבותיו, ואין לקבל את עמדת המדינה כי בכל עבירת אלימות יהיו נסיבותיה אשר יהיו, הדבר יוביל בהכרח להרשעה (השוו : ע"פ (ת"א) 70842/05 ארליך נ' מדינת ישראל (2.10.2005); ת"פ (מרכז) 35980-09-10 מדינת ישראל נ' נטלי רוסטובצב (8.9.11)). הענישה היא לעולם אינדיבידואלית וכך גם שאלת ביטול ההרשעה, כן אין זה נכון לקבוע קטגורית כי ביטול ההרשעה בעבירות אלימות אינו אפשרי כלל (השוו : רע"פ 5006/24 מיכאל כהן שדה נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (15.7.24)). כך, למשל, בתפ (ת"א) 36448-10-21 מדינת ישראל נ' שחף הבר (6.3.23) – בית המשפט ביטל הרשעת הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין. בעפ"ג (מחוזי ב"ש) 66903-07-20 טאופיק אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.2020) - קיבל בית המשפט המחוזי בדעת רוב את ערעור הנאשם והורה על ביטול הרשעתו בעבירה של תקיפה בצוותא הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין.. בע"פ (חי') 15379-09-19 אליהו בנעיון נ' מדינת ישראל (21.11.19) – ערכאת הערעור קיבלה את ערעור הנאשם והורתה על ביטול הרשעתו בעבירה של פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין. 21. במסגרת מלאכת האיזון נכון לשקול שיקולים רבים ומגוונים, לרבות, עוצמת האשם שדבק בהתנהלות הנאשם, מידת מעורבותו באירוע האלים, טיב המעשים שבוצעו, מידת החומרה הטבועה בהם, הסיכון שנשקף מהם, הנזק שנגרם לקורבן העבירה, המסר שהימנעות מההרשעה עלול להעביר לכלל הציבור (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון, פסקה 7 (23.7.09)), ועמדתו הערכית של המחוקק שקיבלה ביטוי בעונש שבצד העבירה (ע"פ 2089/24 מדינת ישראל נ' Guljahon Rustamova, פסקה 14 (30.5.24)); ע״פ 4618/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 [נבו] (10.10.2023)). 22. אכן המדובר בעבירת אלימות מסוג פשע שהעונש אשר בצידה עומד על 6 שנות מאסר, ואולם נתון זה כמו גם כותרת העבירה אינם חזות הכל, שכן במקרה זה חברו יחדיו נסיבות שכן מאפשרות סטייה מהכלל. ראשית, כפי שבית המשפט קמא ציין בגזר הדין הרי האירוע האלים לא התרחש בעקבות תכנון מצד המשיב, אלא במידה רבה נכפה עליו בעקבות השגת הגבול של המתלוננים בשעת לילה מאוחרת והתנהלותם משולחת הרסן ואף האלימה שתרמה להסלמה. שנית, הפצע שנגרם למתלונן היה שטחי וקל "פצע אלכסוני באורך של כחצי ס"מ" דבר שמלמד על עוצמתה הנמוכה של האלימות בה נקט המשיב, וזאת מבלי להקל ראש במעשיו. שלישית, שיקול נוסף אשר תומך בהותרת קביעתו של בית המשפט קמא בהקשר זה על כנה הוא חלוף הזמן, כשלוש וחצי שנים, מאז ביצוע העבירה - תקופה ארוכה המקהה מעוצמתם של שיקולי ענישה העומדים ביסוד מיצוי הדין עם המשיב במישור ההרשעה (ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (4) 837, עמ' 841 (1990)). רביעית, המשיב לא הסתבך בשנית עם החוק גם לא בסוג העבירות בהן עסקינן. הקפדת המערער משך תקופה ארוכה זו על התנהלות נורמטיבית תומכת במסקנה כי הפנים היטב את הפסול שבעשיו והסיכון כי יחזור לסורו הוא נמוך אם בכלל, (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון, פסקה 7 (23.7.09). חמישית, גם שירות המבחן מצא כי רמת הסיכון הנשקף מהמשיב נמוכה, וקיימת המלצה להימנע מהרשעה. מכאן, שיקולי הענישה, כמו הגמול וההרתעה, וגם החשיבות בהעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ומבצעה אינם מובהקים במקרה זה דבר המפחית משמעותית מעוצמתו של האינטרס הציבורי שבהרשעה (ע"פ 5446/15 אשר חנימוב נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (3.3.16)). ושוב, אין לכחד, כי המקרה בו עסקינן מעורר התלבטות רבה נוכח חומרת העבירה בה הורשע המשיב. ואולם, כפי שהקדמנו, לנוכח נסיבותיו החריגות של המעשה והעושה והעובדה שמדובר באירוע חריג מאוד שאינו מאפיין את המשיב, נראה כי ביטול ההרשעה לא יביא לפגיעה מהותית וקשה בשיקולי ענישה ובתועלת הציבורית שבהרשעה, כן האינטרס הציבורי כן יסבול ויכיל את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא לנוכח הנימוקים עליהם עמדנו. 23. לעניין שאלת הנזק הקונקרטי נדגיש, מסקנתו של בית המשפט קמא כי בהעדרו של נזק קשה או פגיעה ממשית בשיקומו של נאשם ניתן להסתפק בפגיעה כללית לשם ביטול ההרשעה, אינה יכולה לעמוד. קביעה זו ביחס לנאשמים בגירים סוטה מעמדתו העקבית של בית המשפט העליון, לפיה יש להוכיח קיומו של נזק קונקרטי ואין להסתפק בהשערות או בתרחישים תיאורטיים (רע"פ 9118/12 אלכסנדר פריגין נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (1.1.13)). יתרה מכך, השיקולים עליהם עמד בית המשפט קמא כמו היעדר עבר פלילי, נטילת אחריות, מקצועו של המשיב כרוקח, על אף חשיבותם, רחוקים, לכשעצמם, מלבסס קיומו של נזק קונקרטי. 24. אנו סבורים כי בית המשפט קמא שגה במסקנתו לפיה על יסוד התשתית שהונחה לפניו עלה בידי המשיב להוכיח קיומו של נזק קונקרטי. אך בצד זאת, כפי שהקדמנו, המשיב, בהסכמת המערערת, הגיש תיעוד נוסף. להודעת המשיב צורף מייל מיום 23.9.26 הערוך ע"י הרוקחת המחוזית בשירותי בריאות כללית מעסיקתו של המשיב. במייל זה צוין כי לפי "סעיף 7 לפרק 16 לחוקת העבודה הכללית, ניתן לסיים העסקה לעובד מן הטעם שהורשע בעבירה מסוג פשע". סביר להניח, כי כוונת הכותבת היא לסעיף 7 בפרק 16 לחוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות (להלן: חוקת העבודה) שמהווה הסדר קיבוצי. אנו ערים לכך, כי המדובר בהסדר קיבוצי הנחות נורמטיבית מהסכם קיבוצי (על ההבחנה בין הסדר להסכם קיבוצי ראו : מורן סבוראי , משפט העבודה הקיבוצי – תאוריה, פרקטיקה ומעשה (2023)עמ' 200); כן להוראות חוקת העבודה ניתן לייחס מעמד משפטי מחייב בין הצדדים אך כאשר אלה אומצו ועל פיהם בחרו הצדדים להתנהל (סע (ב"ש) 7999-01-19 ד"ר איזבלה שוורצברג - שרותי בריאות כללית, פסקאות 32-35 (23.5.22)). שאלה זו לא התבהרה די צורכה, ועם זאת לנוכח הכתוב במייל ומעמד הכותבת, סביר להניח כי יחסי העבודה שבין המשיב למעסיקתו כן כפופים להסדר שקיבלו ביטוי בסעיף 7 לפרק 16 לחוקת העבודה( השוו : פ"ה 61026-05-25 (ת"א) שירותי בריאות כללית נ' בוריס חייטן, פסקה 18 (16.7.25)) (להלן: עניין חייטן). 25. בעניין חייטן בית הדין לעבודה עמד על סעיף 7 לפרק 16 לחוקת העבודה, שזו לשונו: "7. עובד שנמצא אשם בביצוע עבירה שהיא פשע (כמוגדר בחוק) או בביצוע עבירה פלילית במוסד, או במעילה באמון או בתפקיד, יפוטר מן העבודה ולא יוכל להתקבל שוב לעבודה במוסד, או בכל מוסד הסתדרותי אחר, אלא באישור רשות השיפוט הארצית." מכאן, נראה כי המשיב כן עומד בפני סכנת ממשית לפיטורין, ואף חוסר יכולת לעבוד במוסדות רבים, דבר שכן מלמד על קיומו של נזק קונקרטי. לא נעלמה מעיננו ההלכה לפיה ": "דבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי אדם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשרותו לעסוק במקצוע מסוים מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המתאימים."( רע"פ 5018/18 עומר בוזגלו נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (21.10.18)) – אלא שמנוסח הסעיף עולה כי בעניינו של המשיב לא נתון שיקול דעת לגורמים המקצועיים האמונים על בחינת כשירותו להמשיך בעבודתו בעקבות ההרשעה , שכן הניסוח מעיד על ציווי "יפוטר". נוסיף, המשיב הגיש בבית המשפט קמא אסופה הכוללת תעודת הוקרה ומכתבי המלצה של הממונים עליו במהלך השנים. ממסמכים אלה עולה כי המשיב זכה להערכה רבה בשל אמינותו, מקצועיותו, מסירותו והשירות שנתן. האינטרס של המשיב בביטול ההרשעה מתיישב מהיבט זה גם עם אינטרס הציבורי, בכך שהמשיב ימשיך בעבודתו האיכותית והמשובחת ממנה ייהנה ציבור רחב. מכל האמור, אנו מורים על דחיית הערעור. המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים (בהסכמתם)