ת"א 3975-08-20 ביהמ"ש המחוזי חיפה, ש' סארי ג'יוסי: פס"ד העוסק בתביעת אם ושני ילדיה להצהיר כי הם יהודים, וכן לתיקון פרטי הלאום והדת במרשם ל-"יהודים", לאחר שהאם נרשמה חסרת דת (ת"א 3975-08-20)

בפני עתירת התובעים – אם ושני בניה הקטינים – ליתן פסק-דין הצהרתי ולהורות על תיקון רישום לאומם ודתם ל-"יהודים".

הנסיבות הצריכות לעניין

ביום 12.05.2014, הגישה התובעת עם בעלהּ לשעבר (להלן: "נתבע מס' 2"), בקשה לאשרת עלייה לפי חוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: "חוק השבות"). במסגרת טופס הבקשה נרשם, כי התובעת היא בת הדת הנוצרית. בטופס נלווה כתבה התובעת בכתב-ידהּ, כי בשנת 1991, בהיותה בת 4, לקח אותה אביה לכפר בו התגוררו קרובי משפחתו, והטביל אותה לנצרות, ללא הסכמת אמהּ (להלן: "סיפור ההטבלה"). בנוסף נכתב, כי התובעת מעולם לא ביקרה בכנסייה, אלא נהגה לבקר בבית הכנסת, לחגוג את החגים היהודיים, ואף למדה עברית.

נוכח האמור, נדחתה בקשתהּ של התובעת לקבלת מעמד מכוח חוק השבות.

בהמשך, ביום 04.12.2014 הגישו התובעת והנתבע מס' 2 בקשה נוספת לאשרה, ולבקשה זו צירפו את בנם המשותף – תובע מס' 2. במסגרת בקשה זו, ציינה התובעת בסעיף הדת, כי היא חסרת-דת, והפעם הוחלט, לפנים משורת הדין, לאשר את הבקשה ולהעניק לתובעת אשרת עלייה במעמד של "נכדה של יהודי".

ביום 23.02.2016, עלו לישראל התובעת, נתבע מס' 2 ובנם המשותף, ועם הגיעה נרשמה התובעת כחסרת-דת ולאום, כך גם רשומים ילדיה הקטינים – תובע מס' 2 ותובע מס' 3.

ביום 16.07.2020, קבע בית הדין הרבני האזורי בחיפה, כי התובעים הם יהודים.

אביו של תובע מס' 3, הביע את הסכמתו המפורשת לשינוי פרטי הקטין ליהודי, בעוד שנתבע מס' 2, לא עשה כן. טענות הצדדים

לטענת התובעים, יש להיעתר לתביעתם הואיל ורישומה של התובעת כחסרת דת ולאום נעשתה מסיבות שאינן ידועות לה, וכי נוכח קביעת בית הדין הרבני בעניין יהדותם, שעה שהתובעת נולדה לאם יהודייה, יש לאפשר להם לשנות את דתם ולאומם מכוח חוק מרשם האוכלוסין התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק מרשם האוכלוסין"). יש לראות בפסק-דינו של בית הדין הרבני, כך נטען, תעודה ציבורית הנדרשת, על-פי החוק, לתיקון פרטי הדת והלאום במרשם האוכלוסין.

נטען, כי פרטי הלאום והדת של התובעת נרשמו על-ידי פקיד הרישום, בניגוד להצהרותיה של התובעת, ועל דעתו, וזאת בניגוד להוראות החוק והמסמכים שהונחו בפניו.

עוד נטען, כי התובעת מעולם לא הצהירה, כי המירה את דתהּ או הוטבלה לנצרות אלא טענה, כי סופר לה על מעשה אביה, אשר התברר בדיעבד כלא נכון. יתרה מכך, אליבא דתובעת, היא מעולם לא עשתה כל פעולה של המרת דת, ואף הצהירה, כי מעולם לא ביקרה בכנסייה, היא לא מקיימת ולא מכירה מצוות נוצריות, וכי אורח-החיים בבית לאורך השנים היה יהודי.

החלטת רשות האוכלוסין למתן אשרת עולה לתובעת, לפנים משורת הדין, הייתה שגויה מעיקרה ולקתה בהיעדר סבירות קיצוני. לפיכך, כך נטען, רישומה של התובעת, ובהמשך רישום ילדיה כחסרי-דת הייתה שגויה, ויש לתקן את הרישום לאלתר.

נטען, כי נתבע מס' 2, נמנע באופן מוחלט מלקיים את חובותיו ההוריות, לרבות לחתום על מסמכים שנוגעים לניהול חיי בנו, ולפיכך נאלצה התובעת להגיש תביעה לבית משפט לענייני משפחה למינויה כאפוטרופסית בלעדית של הקטין.

עוד נטען, כי לטענת נתבעת מס' 1, לפיה הצהירה התובעת בטופס הבקשה לאשרת עולה, כי היא בת הדת הנוצרית, אין כל אחיזה במציאות, שעה שהטופס האמור אינו חתום על-ידה, ועת העידה התובעת, כי היא מעולם לא ראתה טופס זה. התובעת, כך נטען, סברה בטעות, כי המונח חסרת-דת מתייחס לכך שהיא אינה שומרת מצוות.

באשר לטופס ההצהרה שנחתם על-ידי התובעת ביום 24.02.2016, יום למחרת הגעתהּ לישראל, נטען, כי כל הפרטים מולאו על-ידי פקידת הרישום, אשר דיברה רק בשפה העברית, אשר סימנה לתובעת היכן עליה לחתום, ללא ידיעתהּ וללא הסכמתהּ. הנתבעת, כך נטען, נמנעה מלהביא תצהיר או לזמן לעדות את הפקידה האמורה, והימנעות זו, כך לטענת התובעת, קיימת השלכה ראייתית.

עוד ובנוסף נטען, כי התנהלות נתבעת מס' 1, בענייננו מאופיינת בהפרה בוטה של חובת ההגינות המוטלת על רשות מנהלית, וכי בענייננו הואיל והתובעת הצליחה להרים את נטל ההוכחה והשכנוע, יש לקבל את תביעתהּ.

מנגד טענה נתבעת מס' 1, רשות האוכלוסין וההגירה, כי יש לדחות את טענות התובעת, וכי הנסיבות בהן נרשמה היא כחסרת-דת מוכרות לה היטב, ואף משתקפות בפסק-דינו של בית הדין הרבני בחיפה.

במסגרת טופס הבקשה שהגישה התובעת יחד עם הנתבע מס' 2, ביום 12.05.2014, הצהירה בסעיף "הדת", כי היא בת הדת הנוצרית. במסגרת טופס זה, הסבירה התובעת, כי בשנת 1991, בהיותה כבת 4, לקח אותה אביה לכפר בו התגוררו קרובי משפחתו והטביל אותה לנצרות, ללא הסכמת אמהּ. לפיכך, אליבא דנתבעת מס' 1, נדחתה בקשתה לקבל מעמד מכוח חוק השבות.

עוד נטען, כי במסגרת בקשה נוספת שהגישה התובעת, ביום 04.12.2014, הצהירה, כי היא חסרת-דת, וברי מן האמור, כך לטענת נתבעת מס' 1, כי התובעת מעולם לא הגדירה את עצמה יהודייה, כפי שאף לא עשתה בנוגע לתובע מס' 2 – בנהּ הקטין.

על יסוד האמור, כך נטען, הוחלט לאשר את בקשת התובעת לפנים משורת הדין, במעמד נכדה של יהודי. גם עם הגיעה של התובעת לארץ, לא הצהירה על עצמה כעל יהודייה, וביקשה להירשם במרשם כחסרת-דת ולאום.

עוד ובנוסף נטען, כי סמכותו של בית משפט נתונה רק למתן סעד הצהרתי, בעוד שהעתירה לתיקון הרישום על בסיס הנתונים מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. יחד עם זאת, כך נטען, לא מתקיימים בענייננו התנאים לתיקון מרשם האוכלוסין, לרבות הצגת תעודה ציבורית, המעידה, כי הרישום המקורי היה שגוי.

על-פי הוראות הדין, כך לטענת נתבעת מס' 1, לא די בפסק-דינו של בית הדין הרבני בחיפה כדי לתקן את הרישום הואיל והחוק מאפשר הסתמכות על פסק-דין מעין זה רק בענייני נישואין וגירושין. לפיכך, כך נטען, ומשלא נחה דעתו של פקיד הרישום, כדרישת החוק, רישומם של התובעים יתאפשר אך ורק בהתאם לפסק-דין של בית מהשפט, אשר מצהיר על יהדותם של אלו.

לטענת נתבעת מס' 1, לא הוכחה יהדות התובעת, שעה שהיא המירה את דתהּ לדת הנוצרית, ובין היתר, הוטבלה לנצרות. על כן, כך הודגש, על בית המשפט להשתכנע, כי התובעת היא יהודייה, ואינה בת דת אחרת.

במסגרת סיכומיה, חזרה הנתבעת מס' 1 על השתלשלות האירועים בענייננו, שעה שלטעמה, מן התשתית הראייתית עולה, כי בעדותהּ של התובעת קיימות סתירות רבות, הן בכל הנוגע להתנערותהּ מן ההצהרות עליהן היא חתומה, והן באשר לסיפור הטבלתהּ על-ידי אביה. במשך הליך שמיעת ההוכחות, כך נטען, הסתבכו גם בני-משפחתהּ של התובעת באי-דיוקים, בסתירות, ובטענות כבושות, אולם, כך הודגש, אין חולק, כי התובעת לא הגדירה עצמה יהודייה באף לא אחת מן ההצהרות עליהן היא חתמה, וכי קיימת לכך השלכה ראייתית. דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות של הצדדים, לפרוטוקולים של הדיונים, לכל התיעוד הרלוונטי, ולכלל התשתית הראייתית שהונחה בפניי, מסקנתי היא, שדין התביעה להתקבל חלקית, כפי שאפרט להלן.

סעיף 4ב לחוק השבות קובע כהאי לישנא:

"לענין חוק זה, "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת."

בנוסף, קובע סעיף 4א (א) לחוק, כי:

"הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון".

הואיל ובענייננו אין מחלוקת, כי התובעת נולדה לאם יהודייה, יש לבחון אם התובעת אינה בת דת אחרת, אשר הייתה יהודייה והמירה דתהּ מרצון וכן הנסיבות בהן התקבלו ההצהרות המיוחסות לה, לפי האחת היא נוצריה, ולפי המאוחרות היא חסרת-דת.

טענות נתבעת מס' 1, באשר לסיבות בעטין יש לדחות את התביעה ולהותיר את הרישום על כנו, נסובות סביב שתי סוגיות עיקריות: הראשונה, סיפור ההטבלה, אשר ממנו עולה, כי התובעת המירה את דתהּ לנצרות, והשנייה, הצהרותיה של התובעת מהן עולה, כי באף לא אחת מהן הצהירה התובעת, שהיא יהודייה.

ראשית, לעניין סיפור ההטבלה, אזכיר בקליפת-אגוז, כי במסגרת הבקשה לאשרה שהגישה התובעת ביום 12.05.2014, כתבה היא בטופס נלווה, כי בשנת 1991, בהיותה בת 4, לקח אותה אביה לכפר בו התגוררו קרובי משפחתו, והטביל אותה לנצרות, ללא הסכמת אמהּ.

בהמשך, במסגרת התצהירים שהוגשו, נטען הן על-ידי התובעת, והן על-ידי אביה מר ו' ס', כי לא הייתה כל הטבלה, וכי הדברים נאמרו על-ידי האב לאם בשעת כעס וריב. לאחר שהעמקתי בתשתית הראייתית שהונחה בפני, אני קובע, כי סיפור ההטבלה לא התרחש, וזאת משני נימוקים עיקריים: ראשית, אביה של התובעת, חזר על דבריו, לפיהם התובעת לא הוטבלה, והדבר נאמר על-ידו לאשתו – אמהּ של התובעת – בשעת כעס.

אפנה לדברי האב, בעדותו ביום 19.10.2021, עמ' 11 לפרוט', שו' 17-34:

ש.אני מציגה לך את נספח ב' לכתב ההגנה (העד קורא נספח ב'). פה נ' כותבת בכתב היד שלה שאשתך סיפרה לה כאשר היא הייתה בגיל 15, 16 שאתה הטבלת את נ' לנצרות. בסעיף 3 לתצהיר שלך אתה כותב שידוע לך שנ' כתבה את מה שהיא כתבה כי היא שמעה את זה ממך, האם היא שמעה את זה ממך או שמעה את זה מאמא שלה כאשר הייתה בת 15 או 16, מה נכון? ת. קשה לומר עכשיו שממני זה בטוח. ש. אתה סיפרת לה את זה? ת. בא' יש לי עוד בת, הן היו חברות ביניהן, היא נשארה לגור בא' והיא עברה את טכס הטבילה ונ' לא. ש. למה אתה לא כותב בתצהיר שלך על הבת השנייה, פעם ראשונה היום אנחנו שומעים על הבת השנייה שלך. ת. לא שאלו אותי היא לא שייכת לכאן. ש. גם אני לא שאלתי אותך. ת. אם אני אגיד שיש לי עוד ילדים מה זה קשור? ש. את מה שאתה כותב בסעיף 3 ש"דברי נאמרו על ידי לאשתי --- בשעת כעס כדי להרגיזה" מתי פעם ראשונה אתה סיפרת לנ' שהדברים האלה נאמרו רק כדי להרגיז את אשתך? ת. היו הרבה ויכוחים וריב עם אשתי, יכול להיות שבאמצע כל מיני דיבורים עלה הסיפור הזה, אבל בכוונה או במיוחד, לא ניסיתי לספר לה".

ברי, כי האב הוא העד היחיד שיכול להעיד על הדברים כהוויתם הואיל והעדויות האחרות הקשורות לסיפור ההטבלה הן עדויות מפי השמועה, ומשמעות עובדה זו לביסוס התשתית הראייתית ברורה.

אפנה לדברי כב' השופט נ. סולברג ב-רע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רפי רותם, 05.05.2020, בשינויים המתחייבים:

"הכלל האוסר עדות מפי השמועה, נחשב לאחד ממאפייניו הבולטים של המשפט האנגלו-אמריקאי ( HYPERLINK דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661, פסקה 3 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (1993)). הטעמים המרכזיים העומדים ביסודו, הם החשש למהימנותה של עדות שנמסרה 'עד מפי עד', מבלי שיש יכולת לעמוד על טיבה; וכן חשש מפני פגיעה בזכויותיו של נאשם, אשר אינו יכול להיות מעורב באופן מלא בהליכים המתנהלים נגדו, שעה שחלקם מבוססים על הודעות שנמסרו שלא בפניו מבלי שניתנה לו האפשרות לחקור את מוסרי ההודעות..."

בנוסף, וזה העיקר, צירפה התובעת מסמך של הקהילה הדתית, בה לכאורה הוטבלה, וממנו עולה, כי היא לא הוטבלה.

לפיכך, ברי, כי לא הונח בפני נתבעת מס' 1 "רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי....", כלשון המחוקק.

אפנה לסעיף 3א (א) לחוק מרשם האוכלוסין:

"לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית דין רבני בתובענה של בעל דין שהוא תושב בענייני נישואין וגירושין לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, או של בית משפט, ובלבד שהוא אינו בן דת אחרת".

אפנה כעת לבחון את הצהרותיה של התובעת:

ביום 12.05.2014, הגישה התובעת בקשה לאשרת עלייה, אשר במסגרתהּ נרשם, כי התובעת היא בת הדת הנוצרית.

בהמשך, ביום 04.12.2014 במסגרת בקשה נוספת לאשרה, ציינה התובעת בסעיף הדת, כי היא חסרת-דת, ובהצהרתהּ מיום 24.02.2016, לאחר הגיעה לארץ, חתמה התובעת על הצהרה, לפיה היא חסרת-דת.

מעיון מעמיק במסמכים אלו, עולות מספר סוגיות: ראשית, הבקשות לאשרת עלייה אינן חתומות על-ידי התובעת, ומעדותהּ של התובעת אף עולה, כי את הבקשה הראשונה, מיום 12.05.2014 אף לא ראתה לפני עדותהּ בבית המשפט.

ר' עדות התובעת, מיום 19.10.2021, עמ' 5 לפרוט', שו' 21-24:

"ש. אני מציגה לך נספח א' לכתב ההגנה, מה כתוב כאן? ת. זה לא אני כתבתי, אני לא יודעת מי כתב. ש. מה כתוב? ת. כתוב נוצריה. אבל לא אני כתבתי את זה".

ובהמשך, עמ' 8, שו' 17-20:

"ש. אני מפנה לנספח א' לכתב ההגנה - יש חתימה שלך פה? ת. לא. ש. מי מילא את הטופס הזה? ת. אין לי מושג אני פעם ראשונה רואה אותו".

מצאתי לקבל את גרסת התובעת, לפיה סברה, כי המושג "חסרת-דת" מתייחס לכך שהיא אינה שומרת מצוות ואני מאמין להסבריה בעדותה לפני.

ר' עדותהּ, מיום 19.10.2021, עמ' 7, שו' 10-14:

"ש. בנספח ג' - מציגה למתורגמן את נספח ג' לכתב ההגנה ומבקשת שיתרגם מה כתוב בסעיף חסר דת. (המתורגמן מתרגם לעדה). השאלה - למה לא אמרת לפקיד או לפקידה הדת שלי יהודיה, אני יהודיה? ת. בידע שלי מה שאני מבינה כי אני לא דתיה ובגלל זה אני כן יהודיה, אני יהודיה חילונית אבל לא דתיה בגלל זה רשמתי חסר דת".

שנית, ברי, כי נתבעת מס' 1 אינה יכולה להסתמך על הבקשה במסגרתהּ נרשם, כי התובעת היא נוצרייה, ואין היא יכולה לאחוז בחבל בשני קצותיו, שעה שהיא עצמה לא קיבלה זאת, ורשמה את התובעת כחסרת-דת.

שלישית, לעניין טענת התובעת, כי ההצהרה עליה חתמה ביום 24.02.2016, בעברית, מיד עם הגיעה לארץ לא מולאה על-ידהּ, וכי לא הוסבר לה על מה היא חותמת, יודגש, כי נתבעת מס' 1 לא הצליחה, וממילא לא ניסתה לסתור טענה זו.

הגם שנתבעת מס' 1, נהנית מחזקת התקינות המנהלית, סבורני, כי בנסיבות שבפנינו, בשים-לב לגרסתהּ הברורה של התובעת, לעובדה, כי התובעת חתמה על מסמך שכתוב בשפה העברית, יום לאחר עלייתהּ לארץ, ולמועד הקרוב בו נחתמה ההצהרה האמורה, היה על הנתבעת 1 לעגן את טענותיה בתשתית ראייתית ראויה יותר.

רביעית – וזה העיקר – מול הצהרות התובעת, אשר נסיבותיהן מעלות תמיהות, כאמור כבר לעיל, וזאת הגם, כי ברי שפעמים רבות הצהרות מעין אלו הן הראיות העיקריות עליהן מתבססת נתבעת מס' 1, בבואה להכריע בעניין יהדותו של מאן דהוא, עומדת המציאות הנכוחה, לפיה התובעת נולדה לאם יהודייה, ולא המירה את דתהּ מרצון.

אפנה לדבריו של כב' השופט נ. הנדל ב-בג"ץ 10226/05 הניה זבידובסקי נ' שר הפנים (02.08.2010), פסקה 6, בשינויים המתחייבים:

"התמונה המצטיירת מספרות השו"ת, שמתארת את הגישה ההיסטורית של העם ורבניו להגדרת 'בן דת אחרת', תסלול את הדרך לקביעת מבחן מעשי: כדי שיהודי ייחשב מומר לדת אחרת עליו לנקוט צעדים קיצוניים. עליו להיכנס לליבה של הדת האחרת. קביעה שמאן דהוא 'משומד' דורשת הזדהות עם הדת האחרת והתנהגות בהתאם. משמע, הבדיקה מתבצעת על פי מכלול של גורמים: התנהגות, כוונה, מודעות, הצהרה ונכונות להיכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה. העניין נבחן תוך התבוננות בתמונה הכוללת. הדבר אינו מפתיע. יהודי אשר בוחר להיות 'בן דת אחרת' נושא בנטל כבד. יושם אל לב, עצם המונח מפנה את הזרקור לעבר קבוצה קיימת שהמשותף לחבריה – אמונה ודרך עבודת האל. לא די בקיומן של פילוסופיות ותפישות עולם משותפות. על היהודי 'בן דת אחרת' לקיים לכל הפחות את עיקרם של המנהגים, המצוות ואורח חייהם של חברי הדת האחרת. כאמור, העניין אינו נבדק לפי ההגדרה הדתית של 'הדת האחרת'. במובן זה, המבחן נערך על ידי היהדות המביטה מבעד לחלון לעולם אחר, שהיא אינה חלק ממנו. ההגדרות של היהדות עצמה עשויות להיות רלוונטיות. למשל, יהודי שטוען כי יהודי טוב הוא יהודי המאמין בישו ונוהג לפי קו זה – ייחשב 'בן דת אחרת'. כך נפסק בפרשות ברספורד וקנדל. כדי שיהודי ייחשב 'משומד' או 'בן דת אחרת', עליו ליצור זיקה חזקה בינו לבין הדת האחרת.... נדמה כי המבחן, כפי שהוצג, תואם לא רק את התכלית הסובייקטיבית של החוק אלא גם את התכלית האובייקטיבית. החריג יוחל רק במקרה קיצוני. לא בנקל תילקח מיהודי הזכות המוענקת לו מכוח חוק השבות...." בענייננו, כעולה מן התשתית הראייתית שהונחה בפני עולה, כי לא זו בלבד שהתובעת לא נכנסה ל-"ליבת הדת האחרת", כלשונו של כב' השופט הנדל, אלא שאף עולה, כחוט השני מן העדויות, כי התובעת מעולם לא ביקרה בכנסייה, אלא נהגה לבקר בבית הכנסת, לחגוג את החגים היהודיים, ואף למדה עברית, ודומני, כי אין צורך להכביר מילים על השוני בין הנסיבות בענייננו לבין אלו שב-עת"מ (ירושלים) אולגה רדיונובה נ' רשות ההגירה ומעברי הגבול (משרד הפנים) (22.12.2020), אליו הפנתה נתבעת מס' 1.

נוכח האמור, סבור אני, כי אותה בדיקה על-פי מכלול גורמים, עליה הצביע כב' השופט הנדל "התנהגות, כוונה, מודעות, הצהרה ונכונות להיכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה", מצביעה בבירור על כך שיש לקבל את תביעת התובעת, ולהצהיר עליה כעל יהודייה.

הדברים האמורים, מקבלים משנה תוקף נוכח קביעות בית הדין הרבני, מיום 12.07.2020, לפיהם התובעת היא יהודייה, וביתר-שאת בשים-לב לפסק-הדין המעודכן של בית הדין הרבני, אשר הותיר את קביעתו, לפיה התובעת היא יהודייה, על כנה, הגם שהובאו לידיעתו תצהיריה האמורים של התובעת, וכי ההסברים שניתנו מניחים את הדעת.

אין כל נפקות בענייננו לטענת נתבעת מס' 1, באשר לעובדה, כי סיפור ההטבלה לא הובא לידיעתו של בית הדין הרבני, וזאת בשים-לב לקביעתי האמורה לעיל, לפיה סיפור ההטבלה לא התרחש.

יודגש, כי ער אני לקביעת המחוקק בסעיף 3א (א) לחוק מרשם האוכלוסין, לפיה לא יירשם אדם כיהודי...."כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית דין רבני בתובענה של בעל דין שהוא תושב בענייני נישואין וגירושין לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953....", אולם בענייננו קביעות אלו מהוות חיזוק לקביעותיי, ולא הבסיס הראייתי על-פיו הוכרעה התביעה שבפני, וברי, כי המחוקק נטע את סמכויותיו של בית משפט זה להכריע בסוגיה בסעיף האמור:

"לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית דין רבני בתובענה של בעל דין שהוא תושב בענייני נישואין וגירושין לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, או של בית משפט, ובלבד שהוא אינו בן דת אחרת".

יחד עם זאת, קשה, לטעמי, להלום מצב לפיו בית הדין הרבני קובע, גם אם לא אגב נישואין וגירושין כדרישת סעיף 3א(א) האמור, כי אדם הוא יהודי, והדבר גם תואם הצהרתו ורצונו, ונתבעת מס' 1 מתעקשת שלא לקבל קביעה זו.

בשולי הדברים אולם לא בשולי חשיבותם, אדגיש, כי הגם שלהכרעה בענייננו אין כל נפקות לעניין אשרת העלייה של התובעת לארץ מכוח חוק השבות, הרי שקיימת חשיבות להגדרת דתהּ על-פי התנאים שנקבעו בחוק השבות גם לעניין הרישום במרשם האוכלוסין.

אפנה לדבריו של כב' הנשיא (בדימוס), השופט א. ברק ב- בג"ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, פ"ד נו(2), 721, פסקה 12:

"לאחר פסק-הדין בפרשת שליט [2] שונו חוק השבות וחוק המרשם. כפי שראינו (ראו פיסקה 8 לעיל), הוספה בחוק השבות הגדרה לדיבור "יהודי". נקבע כי הגדרה זו חלה גם לעניין חוק המרשם (סעיף 3א(ב) לחוק המרשם). נקבע כי לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק המרשם או רישום אחר במרשם או תעודה ציבורית מראים שהוא אינו יהודי, וזאת כל עוד אותה הודעה, רישום או תעודה לא נסתרו להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין (סעיף 3א(א) לחוק המרשם).

על יסוד כל האמור, ניתן בזאת פסק-דין הקובע, כי התובעת היא יהודייה.

הואיל ולבית משפט זה אין סמכות להכריע בסעד הנוסף אותו ביקשה התובעת – להורות לנתבעת מס' 1 לתקן את הרישום – לא מצאתי, כי יש מקום לדון ולהכריע בטענות הנוגעות לאופן תיקון מרשם האוכלוסין.

בעניין סמכות בית משפט זה ליתן פסק-דין הצהרתי, כעתירת התובעת, אדגיש, כי הנתבעת מס' 1, לא חלקה באף לא אחד משלבי ההליך אודות קיומה של הסמכות. זאת הגם, שנוכח העובדה שהתובעת עתרה לשני סעדים, אשר אחד מהם, כאמור, אינו בסמכות בית משפט זה, הובהר לתובעת במהלך ההליך, כי דרך המלך לשינוי או תיקון המרשם היא באמצעות עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים.

עוד ובנוסף, הגם, כי קיימת נפקות ישירה להכרעה זו על שאלת דתם של הקטינים, אין בסמכותו של בית משפט זה לקבוע מסמרות בעניינם, וזאת, בין היתר, נוכח העובדה, כי בין התובעת לבין נתבע מס' 2, מתקיימים הליכים הנוגעים לתובע מס' 2, בנם המשותף, כפי שצוין לאורך ההליך כאן, ובשים-לב להיעדר המצאה כדין של התביעה לנתבע מס' 2.

אשר לתצהיר שהגישה התובעת, והוא חתום על-ידי אביו של התובע מס' 3, לא ניתן להסתפק בתצהיר האמור, שעה שהאב כלל לא צורף להליך כאן. מכל מקום, כפי שציינתי לעיל, יש בקביעה שהתקבלה בעניין התובעת, בצירוף ההסכמה הנטענת של אביו של התובע מס' 3, כדי להשליך על פרטי המרשם – הלאום והדת ביחס אליו.

בשים-לב לעובדה, כי התובעת הייתה מיוצגת על-ידי הסיוע המשפטי, וכי התביעה התקבלה באופן חלקי, אין צו להוצאות. מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.