ת"פ 32793-09-21 ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ש' אינאס סלאמה: הכרעת דין בעניינם של שני קטינים שיוחסו להם עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה סתם בנסיבות מחמירות (ת"פ 32793-09-21)

לפני: כבוד השופט אינאס סלאמה המאשימה:

מדינת-ישראל ע"י פרקליטות מחוז חיפה - פלילי - נגד -

הנאשמים: 1. מו' ע"י ב"כ עו"ד ויסאם עראף מטעם הסנגוריה הציבורית 2. מח' ע"י ב"כ עו"ד פארס בריק מטעם הסנגוריה הציבורית

הכרעת דין (נוסח מותר לפרסום) 1. עניינו של הליך זה בכתב אישום המייחס לשני הנאשמים, אחים אשר היו קטינים בעת ביצוע המעשים המיוחסים להם, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה סתם בנסיבות מחמירות.

שתיים הן השאלות העיקריות אשר יידונו להלן; האחת היא, האם הוכחו כדבעי המעשים המיוחסים לנאשמים, המקימים את יסודות העבירות אשר יוחסו להם. במידה והתשובה על כך תהא חיובית, אבחן שאלה נוספת, שנייה במספר, והיא האם בעשותם כן פעלו הנאשמים בצוותא חדא, באופן שיש לייחס לכל אחד מהם אחריות גם למעשיו של האחר.

כתב האישום

2.על פי הנטען בכתב האישום, שעיקרו יפורט להלן, ח.א יליד 10.7.2006 (להלן: "המתלונן"), לומד בבית הספר התיכון בxxx -(להלן: "בית הספר"), באותה כיתה עם נאשם 1. בין הנאשמים לבין המתלונן קיים סכסוך.

3.בתאריך 9.9.2021 בשעה 07:55 לערך, הנאשמים שהו בחורשה הסמוכה לבית הספר. במקום נכחו גם המתלונן, וכן ח.ר יליד 3.12.2005, נ.ס יליד 12.8.2005, ע.ז יליד 9.8.2005, מ.ס יליד 18.9.2005 וש.ס יליד 31.1.2005 (להלן: "ח.ר", "נ.ס", "ע.ז", "מ.ס", ו- "ש.ס", בהתאמה, ולהלן יחד: "הקטינים").

4.על רקע הסכסוך, נאשם 2 ניגש אל המתלונן ודחף אותו. המתלונן שאל את נאשם 2 מדוע הוא עשה כן. נאשם 2 שלף מכיס מכנסיו מיכל גז פלפל (להלן: "מיכל הגז" או "הגז"), ובצוותא חדא עם נאשם 1, תקף את המתלונן ואת הקטינים, באופן שריסס לעברם גז מהמיכל. 5. מיד לאחר מכן, הנאשמים תקפו את המתלונן, בצוותא חדא, באופן שנאשם 1 הרים בקבוק זכוכית (להלן: "הבקבוק") מהרצפה, והכה את המתלונן בחוזקה מכה אחת באמצעות הבקבוק בצווארו עד שהבקבוק נשבר. נאשם 1 הכה את המתלונן במכת אגרוף לפניו, ונאשם 2 שלף מכיס מכנסיו סכין יפנית (להלן: "הסכין"), וחתך את המתלונן לרוחב הגב.

הנאשמים נמלטו מהמקום כשהם נושאים עימם את מיכל הגז ואת הסכין.

6.כתוצאה ממעשי הנאשמים נגרמו למתלונן הפציעות הבאות: חתך עמוק בעורף / צוואר אחורי; חתך קטן באזור כתף שמאל, וכן חתך עמוק בבית החזה השמאלי באורך של כ-20 ס"מ המגיע עד לשרירי דופן בית החזה. המתלונן אושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם בוצעה תפירה בחדר ניתוח בהרדמה כללית, והוא שוחרר לביתו בתאריך 10.9.2021.

7.בגין מעשיהם אלו, ייחסה המאשימה לכל אחד מהנאשמים שתי עבירות: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיפים 333 + 335(א)(1)+(2) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), וכן תקיפה סתם בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיפים 379 + 382(א) + 29 לחוק.

תשובת הנאשמים לכתב האישום

8.בדיון מיום 16.12.2021, נשמעה תשובת הנאשמים לאישום, לפיה, הם כופרים בעובדות כתב האישום. בדיונים מיום 11.11.2021 ומיום 10.1.2022, ציין סנגורו של נאשם 1, כי נאשם 1 השתתף באירוע, אך לא תקף את המתלונן אלא הותקף בעצמו. מדברי סנגורו של נאשם 2 עולה, כי נאשם 2 היה שותף לקטטה והותקף על ידי המתלונן. נאשם 2 מודה כי ערך שימוש בגז אך זאת מחמת שהגן על עצמו. בצד זאת, נאשם 2 כופר בכך שהחזיק באירוע בסכין או כי תקף את המתלונן באמצעות סכין או חפץ אחר.

עיקר הראיות

9.מטעם המאשימה, העידו לפניי המתלונן ואביו - מוחמד א' (להלן: "אבי המתלונן"); הקטינים - ח.ר, מ.ס, ע.ז, נ.ס ו- ש.ס; עדי ס' (להלן: "עדי") - קרוב משפחתם של הנאשמים (כך על פי עדות נאשם 1), אשר היה נוכח באירוע והנאשמים נסעו עמו ברכב לאחר האירוע; איימן ז' - מורה בבית הספר; אמיר ס' (להלן: "אמיר") - קרוב משפחת הנאשמים, אשר נאשם 2 טוען כי הנאשמים היו בביתו לאחר האירוע; רס"ר אימן עוויד (להלן: "השוטר אימן"), מי אשר בין היתר חקר את הנאשמים ואת ש.ס, וכן ערך עימות בין ש.ס לבין נאשם 2. עוד הניחה המאשימה לפניי מוצגים רבים, ובהם: הודעות הנאשמים במשטרה; הודעות במשטרה של חלק מהעדים דלעיל, וכן של אחרים אשר לא העידו לפניי; תמונות שונות; דו"חות ומזכרים של שוטרים, ועוד.

מטעם ההגנה העידו שני הנאשמים, והם בלבד.

גדר המחלוקת - תמצית טענות הצדדים

10.המאשימה סבורה, מטבע הדברים, כי עמדה בנטל הנדרש להוכיח אשמתם של הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום מעל לכל ספק סביר, וכי יש לראותם כמבצעים בצוותא. לטענתה, התשתית הראייתית מבוססת בעיקרה על הנוכחים במקום. העד המרכזי לשיטת המאשימה הוא המתלונן, אשר מסר גרסה מפורטת, מדויקת וקוהרנטית, תוך שהצביע על מעשיו של כל אחד מהנאשמים. את גרסתו מסר המתלונן עוד בבית החולים; חזר עליה בהודעה משלימה, ושוב על דוכן העדים. הגרסה לא נסתרה. היא נתמכת בעדות אחרים, ואף מתיישבת עם גרסתו של עדי "שהוא לכאורה מהצד של הנאשמים".

11.ממשיכה המאשימה וטוענת, כי המתלונן אמנם לא ראה את הסכין, אך ש.ס ראה אותה. אשר לש.ס הוא הוכרז עד עוין, ויש להעדיף את דבריו במשטרה. באירוע נכח גם נ.ס, שראה את הנאשמים תוקפים את המתלונן, לרבות את שלב הפציעה בגבו. נ.ס אף ביצע שחזור בסמוך לאחר האירוע, ובזירה נמצאו שברי זכוכית של בקבוק "FRESH", דבר התואם את גרסת המתלונן לעניין סוג הבקבוק. עד נוסף הוא מ.ס, אשר ציין במשטרה כי ראה את נאשם 1 חובט במתלונן באמצעות הבקבוק. בעדותו בבית המשפט מ.ס הוכרז עד עוין, אך הוא אישר את הדברים שנאמרו על ידו במשטרה. אמנם בבית המשפט מ.ס טען כי הוא לא ראה את הדברים אלא שמע אותם לאחר מכן, אך בעניין זה המאשימה מבקשת להעדיף את עדותו במשטרה, שם ידע להבחין היטב בין הדברים שראה לבין אלו ששמע בשלב אחר.

12.המאשימה המשיכה והתייחסה ליתר הראיות והעדויות. אברהים ס' (להלן: "מנהל בית הספר"), הצביע במשטרה על נאשם 1 כדומיננטי ביותר באירוע. הוא ראה את נאשם 2 מרסס גז ואת נאשם 1 מרביץ באגרופים, דבר התואם את הגרסאות של האחרים ששהו במקום.

עדי הפריך את גרסת הנאשמים, לפיה, הם באו וחילצוהו מאירוע אלימות עם המתלונן, אליו נקלע. עדי אישר כי אחד הנאשמים החזיק בקבוק זכוכית, באמצעותו תקפו הנאשמים את המתלונן. בנוסף, עדי העיד כי לא היה ריב בינו לבין אחרים, וכל שהיה הוא חילופי מבטים ומילים בינו לבין ע.ז. הודעת ע.ז במשטרה הוגשה בהסכמה, וגרסתו תואמת את גרסת עדי.

13.המאשימה הפנתה גם לעדות אמיר, קרוב משפחת הנאשמים, שציין כי ביום האירוע לא פגש את הנאשמים וכי הוא ורעייתו לא היו בבית. עדות זו מהותית אף מחמת שנאשם 2 אישר כי העלה תמונה של מיכל גז וסכין בצבע זהב לאפלקציית סנאפצ'ט ביום האירוע. לטענתו, הוא קיבל את הסכין מחברו באדר ע', שהיה אצל אמיר. ואולם, פעם שהנאשם לא היה אצל אמיר, ברי כי הוא לא יכול היה לקבל שם את הסכין מידיו של באדר ע'. בהקשר זה של מקום הימצא הנאשמים לאחר האירוע, ציינה המאשימה כי הנאשמים אותרו רק בשעה 20:00, וכי במשך 12 שעות לערך, גם הוריהם לא ידעו היכן הם.

14.למעשה, סבורה המאשימה כי ישנו מכלול של עדויות המתיישבות זו עם זו, אל מול גרסאות הנאשמים הרצופות סתירות חיצוניות ופנימיות, עד כי הרושם שנוצר הוא כי כל אחד מהם מעיד על אירוע שונה לחלוטין. לטענתה, כאשר כל אחד מהנאשמים עומת עם הגרסה של האחר, נותר הוא דבק בעמדתו, אף אם המשמעות היא לומר כי אחיו משקר. המאשימה סבורה כי התנהלות הנאשמים לאחר האירוע, מלמדת על מי אשר חושש מהמשטרה, וכי בזמן הזה הנאשמים דאגו להעלים את הגז, את הסכין, את הטלפונים שלהם, ואף אולי ניסו לתאם גרסאות.

15.סנגורו של נאשם 2 טוען, כי אין חולק בדבר קיומו של אירוע אלים, במהלכו נפגע המתלונן. נאשם 2 מודה כי ערך הוא שימוש בגז במהלך האירוע. אולם, נטען כי גרסת המאשימה לפיה נאשם 2 שלף סכין יפנית, באמצעותה פצע את המתלונן, לא הוכחה במידה הנדרשת. באופן כללי, טוען הסנגור כי עיקר העדים נערים וקטינים וניכר שבעדויות סתירות רבות, שקרים וחוסר רצון לשתף בפרטים. אין בנמצא עד ניטראלי שהגיע לשתף במה שארע.

באופן פרטני, בנוגע לסכין, נטען כי הנושא עלה רק ממקור אחד - ש.ס, ואף לא מעדותו בבית המשפט אלא מההודעה שמסר במשטרה. אף המתלונן עצמו, אשר בניגוד לדבריו במשטרה ציין בחקירתו הראשית בבית המשפט כי הוא ראה את נאשם 2 תוקף אותו בסכין, חזר בו בעניין זה בחקירתו הנגדית, וציין כי הוא לא ראה הדבר בעצמו, וכי דבריו במשטרה אמת הם. עוד סובר הסנגור, "כי אף אחד מהעדים לא ראה את הנאשם מספר 2 מחזיק בסכין, לא הייתה סכין באירוע ...", וכי המסקנה שהייתה מעורבות של סכין נובעת מכך שש.ס ראה את התמונה של הסכין שהעלה נאשם 2 לסנאפצ'ט. אילו ש.ס, כך טוען הסנגור, היה נכון להעיד בבית המשפט, ניתן היה להתרשם אם הוא אכן ראה במו עיניו את הסכין. מכל מקום, העדר הרצון להעיד לא צריך לעמוד לחובת הנאשמים.

16.הסנגור טען ארוכות לעניין פגמים שנפלו בחקירתו של ש.ס במשטרה; פגמים הנוגעים לאופן תיעוד החקירה, ולעצם העובדה כי ש.ס נחקר ללא נוכחות הורה ובלא שהוא נועץ עם עורך דין קודם לכן, ואשר יש בהם להשפיע על קבילות ההודעה ועל משקלה.

הסנגור סבור עוד, כי צבר הפגמים והמחדלים שבחקירת ש.ס במשטרה, בצירוף הקושי להתרשם הימנו "באופן ישיר ובלתי אמצעי" על דוכן העדים, מקשים עד מאוד להעדיף את חקירתו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. משכך, עתר הסנגור לזכות את נאשם 2 מביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

17.בכל הנוגע לעבירת התקיפה בה הואשם נאשם 2 עקב השימוש בגז, נטען כי נאשם 2 השתמש בגז לאחר שחש במצוקה כשהותקף באירוע. ככל שהדברים היו מסתכמים בעבירה זו, לא היה מוגש כתב אישום אל בית המשפט המחוזי, וייתכן אף שלא לבית משפט השלום לנוער, בשים לב לכך שמדובר בקטין ללא עבר פלילי, ולאור הנסיבות. על כן, היה וייקבע כי אין להרשיע את נאשם 2 בעבירה החמורה הקשורה בשימוש בסכין, עותר הסנגור כי נאשם 2 לא יורשע אך ורק בעבירה של תקיפה סתם.

18.סנגורו של נאשם 1 הצטרף לטיעוני חברו ב"כ נאשם 2, וטען כי יש לזכות את נאשם 1, ולו מחמת הספק. הסנגור הסביר כי דובר בקטטה המונית, וכי נאשם 1 לא תקף את המתלונן. לשיטת הסנגור, את העדים ניתן לחלק לשני חלקים. החלק הראשון - עדים אשר טענו כי אינם זוכרים את האירוע, או שלא ראו את האירוע, או שהדברים אינם בידיעתם האישית. החלק השני - עדים בעלי עניין או מקורבים למתלונן או אשר היו מסוכסכים עם הנאשמים, והדבר הכתיב את עדותם. כל העדויות "לוקות בחוסר", כך נטען.

19.סנגורו של נאשם 1 המשיך ופרט דוגמאות מתוך העדויות השונות. כך למשל נטען, כי מהודעתו הראשונה של מ.ס במשטרה עולה שהלה לא ראה דבר. בהודעתו השניה במשטרה, מ.ס "מפליל את הנאשם", ובבית המשפט הסביר הלה כי הודעתו ניתנה על סמך הדברים שסופרו לו, ובלא שהוא ראה אותם בעצמו. אשר לנ.ס, "הוא מאשר שהיה סכסוך בינו לבין הנאשמים, ובהחלט, אדוני, ייתכן שבשל אותו סכסוך הוא רצה לנקום והוא ניסה להפליל אותם".

20.המשיך סנגורו של נאשם 1, בכל הנוגע לטענות המאשימה בדבר שקרי הנאשם, וטען כי הלכה פסוקה היא "שלא כל פעם שנאשם נמצא משקר בידי בית המשפט, זה אוטומטית הופך לראייה כנגדו". יכול והנאשם פחד וניסה להרחיק עצמו, אך זה עדיין לא קושר אותו לעצם האירוע. בכל הנוגע לפציעת המתלונן מחבטת הבקבוק, נטען כי לא נערכה בדיקה יסודית בזירת האירוע לתור אחר ממצאים פורנזיים. "מהעדויות לא ברור אם הנאשם החזיק באותו שבר זכוכית, לקח אותו, השאיר אותו במקום, אם יש שברי זכוכית במקום, האם יש DNA ...".

דיון והכרעה

21.לאחר ששמעתי את העדים אשר העידו לפניי והתרשמתי מהופעתם; לאחר שעיינתי בראיות, צפיתי בסרטונים ובתמונות, ולאחר שהאזנתי לטענות הצדדים בסיכומיהם, ושבתי ונתתי דעתי לטענות אלו, שוכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל הרובץ על כתפיה, להוכיח במידה הנדרשת, מעל לכל ספק סביר, כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם, כמבצעים בצוותא.

22.למסקנה זו הגעתי, בין היתר, לאחר שמצאתי את עדות המתלונן אמינה בעיניי. המתלונן שטח ותיאר את שארע באופן עקבי, ובין היתר כי נאשם 1 הלם בו באמצעות הבקבוק. התרשמתי כי המתלונן לא ביקש להפריז בתיאור הדברים, ונצמד הוא לפרטים שקלט בחושיו. בכלל זה, המתלונן הבהיר היטב כי הוא לא ראה במו עיניו שנאשם 2 ערך שימוש בסכין, וכי פרט מידע זה נודע לו מאחר. חיזוק להטחת הבקבוק במתלונן, יש בנמצא בדברים שש.ס מסר במשטרה (ואשר מצאתי להעדיפם על פני עדותו בבית המשפט), כי נאשם 1 הרים את הבקבוק מהרצפה והלם באמצעותו בצוואר המתלונן אשר החל לדמם. עדותו של נ.ס שופכת אור גם היא על הטחת הבקבוק במתלונן, הגם שהלה לא ידע לתאר מי מבין שני הנאשמים אחז בבקבוק. ראיות נוספות, כפי שיפורט בהמשך, קושרות את הנאשמים לאירוע ומציבות אותם בליבתו.

אשר לשימוש בסכין, הדבר נלמד מהודעתו של ש.ס במשטרה. לאחר שחככתי בדעתי אם יש מקום לקבוע כי נאשם 2 ביצע את המעשים הנטענים בכתב האישום הקשורים לשימוש בסכין על סמך הודעתו של ש.ס במשטרה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לעשות כן. זאת בעיקר נוכח גרסאותיהם הסותרות של הנאשמים וכזביהם, ובמיוחד נאשם 2, המהווים חיזוק ניכר לראיות המאשימה.

23.אל מול גרסאות עדים אלו ויתר הראיות, ניצבות גרסאות הנאשמים, אשר היו יחד מתחילת האירוע ועד שנחקרו על ידי המשטרה, כך שמצופה כי גרסאותיהם תתאמנה האחת לשניה, למצער בפרטים המהותיים. חרף זאת, יש בנמצא חוסר הלימה בסיסי ויסודי בין גרסאות הנאשמים, וגם בתוך כל גרסה פנימה, המצטרף לדברי כזב שמסר בעיקר נאשם 2. אין בנמצא הסבר שיהא בו ליישב בין הגרסאות השונות ואשר יניח את הדעת, והרושם שנותר בי למקרא חקירותיהם במשטרה ולמשמע עדויותיהם הוא, כי הנאשמים ביקשו בכל מאודם להרחיק עצמם מהאירוע.

אעבור אפוא לבחון את המעשים הפיזיים שביצע כל אחד מהנאשמים על פי הנטען, בראי העדויות והראיות השונות. תחילה, עדותו של המתלונן.

עדות המתלונן

24.עדותו של המתלונן עולה בקנה אחד עם תיאור המעשה, כפי שקיבל ביטוי בכתב האישום. הלה העיד לפניי, בחקירה ראשית, כי בבוקר האירוע שם פעמיו אל בית הספר, יחד עם ש.ס, נ.ס, מ.ס, וח.ר. בהגיעו אל בית הספר, נאשם 2 דחף אותו. המתלונן שאל את נאשם 2 לפשר הדחיפה, וזה האחרון "הוציא גז וריסס אותי והכל" (עמ' 19, שו' 6 לפרוטוקול מיום 2.2.2022). בשלב זה, ראה המתלונן את נאשם 1 "מחזיק בקבוק זכוכית פרש. היכה אותי בצוואר שלי (מצביע על העורף) הבקבוק נשבר בצוואר שלי. אני ניסיתי להרחיק אותו ממני והוא נתן לי אגרוף בפנים", ומיד לאחר מכן נאשם 2 "דקר אותי בסכין בגב שלי" (עמ' 19, שו' 12-10). בנוסף, על פי עדות המתלונן, חש הוא כאב בעיניו (מריסוס הגז), בגבו ובצווארו. עוד ציין כי לאחר התקיפה, הנאשמים נכנסו לרכב יונדאי לבן של חברם עדי.

25.בנוסף, בעדותו הראשית שלל המתלונן את הגרסה לפיה במהלך האירוע הוא תקף את עדי, ואף הוסיף וציין כי "אני ועודאי (עדי - א' ס') חברים" (עמ' 22, שו' 23). מחקירתו הנגדית של המתלונן עולה, כי ארע ריב בין עדי לבין אחר, ע.ז שמו. המתלונן עמד בצד ולא לקח חלק, עד אשר רוסס הגז והמתלונן הותקף בעצמו על ידי הנאשמים (עמ' 27-26).

26.ביתר פירוט, ובראי מעשיו הנטענים של נאשם 1, המתלונן ציין בעדותו הראשית כי ראה את הבקבוק לראשונה בזמן שנאשם 1 הכה אותו. הבקבוק נשבר משהוכה המתלונן בעורפו. המתלונן השיב כי הוא יודע הדבר, מחמת שהרגיש זאת בעורפו, וראה את הרסיסים על הרצפה.

27.בחקירתו הנגדית על ידי סנגורו של נאשם 1, נותר המתלונן איתן בעמדתו. אמנם העיד כי הוא לא הצליח לראות בצורה טובה מחמת הגז שרוסס. עם זאת, ציין כי כשנאשם 1 הכה בו הוא ראה את הבקבוק בידו, וכי מדובר בבקבוק "פרש", 250 מ"ל, אשר נשבר בשעת החבטה במתלונן. גם בהמשך החקירה המתלונן שב ואישר כי ראה את נאשם 1 תוקף אותו.

28.באספקלריה של מעשי נאשם 2, המתלונן לא ראה את הסכין או את השימוש בה בעת האירוע. על כך אין עוררין. ואולם, בסיכומיו ביקש סנגורו של נאשם 2 לייחס למתלונן שקר גס וניסיון הפללתו של נאשם 2. הסנגור טען כי המתלונן ציין בעדותו הראשית, "... כי הוא ראה גם את נאשם מספר 2 תוקף אותו עם סכין. באופן מאוד מפתיע. זה בניגוד לעדות שלו במשטרה, ... . ולכן אמרתי, שקר גס ... שאותו צריך באמת להדגיש וממנו ללמוד על חוסר המהימנות שניתן לייחס גם למתלונן וגם לשאר העדים". רק בחקירתו הנגדית, כך טוען הסנגור, חזר בו המתלונן והודה כי לא ראה את הסכין.

איני רואה עין בעין עניין זה עם הסנגור המלומד, ואסביר;

29.קריאה, אף רפה, של עדות המתלונן תלמד על כי לא כצעקתה. בניגוד לעמדת סנגורו של נאשם 2, לא מצאתי סתירה בדברי המתלונן, אשר אף בעדותו הראשית ציין ברחל בתך הקטנה, כי לא ראה את הסכין במו עיניו.

בתחילת עדותו הראשית המתלונן ציין אמנם, כי " ... ואחרי זה בא [נאשם 2] ודקר אותי בסכין בגב שלי". ובהמשך ציין, כי "[נאשם 2] היה מאחוריי, היה רץ ודקר אותי, הרגשתי כאב" (עמ' 19, שו' 12-11 ו-18). ואולם, גם בשלב זה לא טען המתלונן מפורשות כי ראה הוא את הסכין. לא זו אף זו, בהמשך, ועדיין בגדרי העדות הראשית, ציין המתלונן, ושב וציין, כי לא ראה את הסכין בשעת האירוע. ראו הדברים, מפי אומרם (עמ' 20, שו' 21 - עמ' 22, שו' 3):

"ש. אני חוזר לאירוע ליד בית הספר. אתה סיפרת על בקבוק זכוכית מסוג פרש, וסיפרת על מכה בגב. איך הותקפת בגב? אתה יודע להגיד? ת. הוא בא אליי מאחורה והיכה אותי. ש. עם מה היכה אותך? ת. לא ראיתי את זה פה. מי שהיה לידי אמר שזה סכין וזה צולם. ש. שאתה אומר שזה צולם למה אתה מתכוון? ת. הוא צילם את זה בבוקר, [נאשם 2] צילם את זה בבוקר. את הסכין והגז. ש. ואתה ראית את התמונה? ת. לא ראיתי את זה, אבל אמרו לי. סנאפצ'ט. ש. מי אמר לך על הסנאפצ'ט? ת. עלי [א] - א.ס. ש. אבל אתה לא ראית את התמונה? ת. לא. ש. וגם לא ראית את הסכין? ת. לא. ש. ואתה אומר ש[נאשם 2] בא אלייך מאחור ודקר אותך כשהוא מאחורייך. ת. כן".

30.על אותה עמדה בדיוק חזר המתלונן בחקירתו הנגדית. משציין סנגורו של נאשם 2 באוזניי המתלונן, כי זה האחרון אמר בעדותו דבר מה לא נכון לפיו נאשם 2 תקף אותו עם סכין, השיב המתלונן: "כן הוא תקף אותי עם סכין" (עמ' 27, שו' 5). הסנגור המשיך וציין באוזניי המתלונן כי בחקירותיו במשטרה אמר שלא ראה את נאשם 2 מחזיק סכין ותוקף אותו באמצעותה. על כך השיב המתלונן בחיוב, היינו כי לא ראה את הסכין. בהמשך השיב המתלונן, כי חברו אמר לו על אודות הסכין, וכי תמונה של הסכין ומיכל הגז צולמה והועלתה לסנאפצ'ט בבוקר האירוע וקודם התרחשותו.

31.גם בחקירתו החוזרת מסר המתלונן דברים דומים (עמ' 28, שו' 28-19):

"ש. אמר לך חברי שאתה לא ראית את הסכין. ת. אני ראיתי את זה שהוא בא להכות אותי

...

ש.אמרת שראית את [נאשם 2] מאחורייך והרגשת מכה. ת. כן הרגשתי כאב מאוד גדול. את הסכין לא ראיתי. ש. ואיפה הרגשת את הכאב הגדול? ת. צד שמאל של הגב בחלק האמצעי מאחורה".

32.הנה כי כן, בעדותו הראשית, כמו גם בחקירתו הנגדית והחוזרת, וכל אימת שנשאל מפורשות אם ראה את הסכין בעצמו, השיב המתלונן כי לא ראה את הסכין. משכך, אין בנמצא סתירה בדברי המתלונן בעדותו. וודאי לא סתירה מהותית המהווה "שקר גס".

33.עדות המתלונן הן באשר לתקיפתו על ידי נאשם 1 והן באשר לתקיפתו על ידי נאשם 2, מהימנה בעיניי. העדות הייתה עקבית, קוהרנטית, והשתלבה היטב במארג העדויות והראיות האחרות אשר עוד יפורטו. חרף "השקר הגס" וניסיון הפללת נאשם 2, שמבקש סנגורו של נאשם 2 לייחס למתלונן, התרשמותי אחרת, הפוכה לגמרי. לא מצאתי סתירות ופרכות בעדות המתלונן. דבריו, כך סבורני, אמת הם. זאת ועוד, עדות המתלונן כי לא ראה את הסכין, מהווה נדבך נוסף המעניק נופך של אמינות לדבריו. רוצה לומר, כי אם ביקש המתלונן להביא להרשעת מי מהנאשמים, הרי יכול היה לומר כי ראה את הסכין במו עיניו. הוא לא נהג כך, אלא תאר כאמור לעיל, באופן עקבי, את שקלט בחושיו.

34.משנשטחה גרסת המתלונן בעדותו, נעבור לבחון מספר עדויות של מי אשר נכחו בזירת האירוע ושפכו אור על שהתרחש. תחילה נתמקד בעדויות לעניין ההתרחשות כולה והטחת הבקבוק במתלונן, ובהמשך בעדות היחידה הנוגעת לפציעת המתלונן באמצעות הסכין.

ההתרחשות והטחת הבקבוק במתלונן

35.הודעתו של ש.ס במשטרה - ש.ס מסר במשטרה, בין היתר, כי הבחין בנאשם 1 מטיח את הבקבוק בצווארו של המתלונן. ובמילותיו - "... הצלחתי לראות את [נאשם 1] מרים בקבוק זכוכית מהרצפה שכתוב עליו פריש באנגלית". ממשיך ש.ס ומתאר במשטרה כי נאשם 1 נתן למתלונן "מכה עם הבקבוק לצואר והבקבוק נשבר עד הסוף ...", וכן כי המתלונן החל לדמם באזור הצוואר (ת/68). בבית המשפט ש.ס הרבה להשיב כי אינו זוכר, והוכרז עד עוין.

בבחינת הקדמת המאוחר אציין, כי מצאתי להעדיף את אמרתו של ש.ס במשטרה, על פני עדותו ההימנעותית בבית המשפט, אשר התרשמתי כי היא אינה נובעת מהעדר זיכרון. כמו כן, חרף טענות הסנגורים כי ההודעה אינה קבילה וממילא אין ליתן לה משקל נוכח אופן גבייתה, מצאתי ליתן משקל של ממש לדברים שמסר ש.ס במשטרה ואשר זוכים לחיזוק בראיות אחרות ובכזבי הנאשמים. ואולם, על אלו ועוד, בהרחבה בהמשך.

36.עדותו של נ.ס - הטענה כי המתלונן ניזוק מבקבוק שהוטח בו מקבלת תמיכה משמעותית גם מעדותו של נ.ס, אם כי הלה לא ידע לספר מי משני הנאשמים הוא אשר פצע את המתלונן באמצעות הבקבוק. בעדותו הראשית תאר נ.ס כי נאשם 2 "ריסס גז עלינו כולנו". בשלב זה התקשה נ.ס לראות, מחמת הצריבה בעיניו. "... ניסיתי לפתוח את העיניים", הוא מתאר. "שניים שלבשו אותו דבר" תקפו את המתלונן. "הם היכו אותו במשהו, אני לא יודע בדיוק מה" (עמ' 58, שו' 22-19 לתמלול הדיון מיום 17.5.2022). בהמשך עדותו הראשית אישר נ.ס, כי מסר במשטרה וכי ראה שהמתלונן קיבל מכות מהנאשמים. כמו כן, ביחס להודעתו במשטרה צויין באוזני נ.ס, כי נכתב מפיו שהמתלונן נדקר מבקבוק זכוכית של משקה FRESH. נ.ס אמנם לא זכר הדבר, אך ציין כי את שאמר במשטרה אמת ויציב הוא. נ.ס הוסיף במסגרת עדותו הראשית, כי אחד משני הנאשמים החזיק בבקבוק, וכי השניים לבשו אותו הדבר. עוד ציין, "אני ראיתי שזה היכו ושברו את זה" (עמ' 62, שורה 23).

דבריו בחקירתו הנגדית חזקו את שפרט בעדותו הראשית. בכלל זה, ציין נ.ס כי כשרוסס הגז הוא לא הבחין בנאשם 1. אולם, "כשהצלחתי לפתוח את העיניים שלי ראיתי את שניהם מכים את" המתלונן (עמ' 68, שו' 15-14). נ.ס נשאל, האם יכול להיות שמחמת הגז בעיניו, לא הצליח הוא לזהות מי דקר ומי לא, והניח כי היו אלו הנאשמים. על כך השיב נ.ס: "לא הנחתי, ראיתי ואני בטוח. אני רואה אותם כל יום, אני לא יכול, אני רואה אותם כל יום". הוא אישר גם שהשניים הרביצו למתלונן; כי היו "דחיפות והחזיקו בזכוכית, בבקבוק". נ.ס נותר איתן בעמדתו ואישר כי ראה פרטים אלו, אך אין ביכולתו לספר מי החזיק בזכוכית (עמ' 69, שו' 27-18). עוד בחקירתו הנגדית ציין נ.ס, כי הנאשמים לבשו אותו הדבר, וכן חבשו כובע (עמ' 69-68).

37.יוצא אפוא, כי עדותו של נ.ס מתיישבת בעיקרה עם עדות המתלונן בכל הנוגע לפגיעה אשר ארעה מן הבקבוק. אף אם נ.ס לא זכר חלק מן הדברים שנמסרו על ידו במשטרה, הוא אישר במהלך עדותו בבית המשפט כי הדברים שנמסרו על ידו במשטרה נכונים הם. הרושם שנותר בי למשמע עדותו של נ.ס הוא, כי הלה תאר את שראה, ואת שראה בלבד, אף אם היקף הדברים מוגבל נוכח הצריבה שהוא חווה בעיניו. נ.ס לא ביקש להפריז בתיאור המעשה. כשלא ידע לומר מי משני הנאשמים הוא זה שהכה בבקבוק, ציין זאת מפורשות. כמו כן, כשנשאל מה החזיקו הנאשמים מלבד בקבוק, השיב "רק בקבוק" (עמ' 72, שו' 10), היינו - נ.ס לא ראה סכין.

38.הודעותיו במשטרה של מנהל בית הספר - הודעות אלו, אשר הוגשו בהסכמה, מחזקות את סיפור המעשה בכל הנוגע לריסוס הגז ולדומיננטיות של שני הנאשמים באירוע אל מול המתלונן. עיון בהודעותיו של המנהל מעלה, כי בסמוך לאירוע עמד הוא בכניסה אל בית הספר, וכשהלה במרחק של כ-60 מטרים, הבחין בחבורת נערים. נאשם 1 זוהה על ידי המנהל כדומיננטי "ביותר שהוא מרביץ לכולם" (ת/66), וכמי ש"היה פעיל מבחינת המכות הוא הכניס מכות למי שהיה בסביבתו לא ראיתי בדיוק מה היה לו ביד אבל הוא הכניס מכות אגרופים ומכות עם הידיים" (ת/67). נאשם 2 החזיק גז מדמיע וריסס "לכל עבר על מספר תלמידים שהיו סביבו" (ת/67). עוד עולה מהודעת המנהל, כי הוא סמוך ובטוח שהיו אלו הנאשמים, שכן הם ניצבו כשפניהם לכיוונו.

39.עדותו של עדי - עדי, קרוב משפחתם של הנאשמים, אישר בעדותו הראשית, ולאחר שרוענן זכרונו, כי מסר במשטרה שאחד מהנאשמים החזיק בקבוק זכוכית, אך לא ראה שתקפו מישהו עם הבקבוק, וכי הנאשמים רבו עם המתלונן (עמ' 48-47 לפרוטוקול הדיון מיום 31.3.2022). גם עדות זו יש בה לתמוך באופן כללי בהתרחשות, היינו כי אחד הנאשמים אחז בבקבוק, וכי ארעה דינאמיקה בין הנאשמים לבין המתלונן.

40.היו עדים נוספים לאירוע. לא מצאתי להרחיב על אודות עדותם, באשר הם לא שפכו אור על שארע, או שלא נותר בי הרושם כי על יסוד הדברים שמסרו ניתן לקבוע מסמרות. כך, מהודעותיו של ח.ר במשטרה אשר הוגשו בהסכמה (ת/56 ו-ת/57), כמו גם מעדותו בבית המשפט, אין ללמוד דבר, שכן הלה טען באופן עקבי כי מחמת הצריבה בעיניו לא ראה דבר. כך גם מעדותו ומהודעתו במשטרה (אשר הוגשה בהסכמה - ת/60) של ע.ז שנכח באירוע, אין כדי לשפוך אור על שהתרחש לאחר ריסוס הגז.

הוא הדין בנוגע למ.ס אשר הוכרז עד עוין. במהלך עדותו הרבה להשיב כי אינו זוכר, ובאשר לדברים שמסר בהודעתו השניה במשטרה, לפיהם ראה את נאשם 1 חובט עם בקבוק זכוכית בצוואר המתלונן, טען בעדותו כי לא ראה הדברים אלא הם סופרו לו על ידי אחרים. בו בזמן, במסגרת חקירתו על ידי בא כוח המאשימה, אישר מ.ס כי דבריו במשטרה אמת הם, וכי כשנשאל שם מה ראה, סיפר את שראה וידע לעשות הבחנה בין שראה לבין שלא ראה.

אף אם נפנה אל הודעותיו במשטרה, ונעדיפם על פני עדותו בבית המשפט, יקשה לקבוע מסמרות לפיהן. בהודעתו השניה במשטרה (ת/59) מ.ס ציין אמנם כי ראה מי תקף את המתלונן, היה זה נאשם 1 אשר "נתן מכה עם בקבוק זכוכית" לצווארו של המתלונן. על הבקבוק היה כתוב "פריש באנגלית". ואולם, בניגוד לדברים אלו, בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/58) ציין מ.ס כי נאשם 2 החל "לרסס גז פלפל על כולם, ומאז אני לא ראיתי כלום". גם כשנשאל מפורשות אם הוא ידע מה קרה למתלונן, הלה השיב "כן שמעתי שקיבל מכה לא יודיע איך וממי ...". הגם שגרסתו של מ.ס בהודעתו השנייה במשטרה תומכת בעדויות בדבר הטחת הבקבוק במתלונן על ידי נאשם 1, אין מקום בנסיבות להעדיף הודעה אחת במשטרה על פני רעותה. ממילא אין צורך בכך, באשר די בראיות האחרות על מנת לקבוע כי הוכחה הטחת הבקבוק במתלונן על ידי נאשם 1, מעל לכל ספק סביר.

41.סיכום ביניים - העדויות אשר הובאו לעיל תומכות בכך, כי הנאשמים תפסו מקום מרכזי באירוע. לא זו אף זו, עדות המתלונן, בשים לב למהימנות שאני רוכש לדבריו, די בה על מנת לקבוע כי נאשם 1 הוא זה אשר הטיח את הבקבוק במתלונן. כך וודאי, שעה שעדות המתלונן זוכה בעניין זה לתמיכה מפורשת וחד משמעית מן הדברים שמסר ש.ס במשטרה.

תמיכה נוספת לפציעת המתלונן באמצעות הבקבוק, יש בנמצא בעדותו של נ.ס. הלה לא ידע אמנם לומר מי מבין הנאשמים אחז בבקבוק. ואולם בכך (ואף אם לא היה עולה בידיי לקבוע כאמור לעיל כי נאשם 1 אחז בבקבוק), אין כדי לשנות במאום את הקביעה כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכל הנוגע להטחת הבקבוק במתלונן, בהיותם מבצעים בצוותא, וכפי שאדרש לכך עוד בהמשך.

נעבור אפוא לבחון את הטענה כי נאשם 2 חבל במתלונן באמצעות הסכין.

פציעת המתלונן באמצעות הסכין על ידי נאשם 2

42.הגם שהיו מספר נוכחים בזירת האירוע, עד הראייה היחיד לשימוש בסכין הוא ש.ס. ביתר דיוק, הדברים שמסר ש.ס במשטרה הם המעידים על קיומה של הסכין בזירה ועל השימוש שערך בה נאשם 2, שכן בבית המשפט ש.ס הרבה להשיב כי אינו זוכר, והוכרז עד עוין.

43.המאשימה מבקשת להיבנות על דבריו של ש.ס במשטרה. לטענתה, ש.ס לא שש להעיד בבית המשפט, לא שיתף פעולה, ויש להעדיף את הדברים שמסר במשטרה, ובין היתר כי ראה את נאשם 2 שולף סכין, ואף ידע לתאר את הסכין. גם נערך במשטרה עימות בין ש.ס לבין נאשם 2, אשר תועד, באופן שניתן לראות ולשמוע את ש.ס מוסר הדברים בלא שהופעל עליו לחץ. בגדרי העימות ש.ס אף הדגים האופן שבו פצע נאשם 2 את המתלונן באמצעות הסכין, בדומה לחבלה שנגרמה למתלונן בפועל.

44.מנגד, הסנגורים יוצאים חוצץ כנגד קבילות ומשקל הודעתו של ש.ס במשטרה. מדגיש סנגורו של נאשם 2, כי הודעת ש.ס במשטרה היא אמרה של קטין אשר נחקר תחת אזהרה כחשוד בתקיפה. היא אינה קבילה, מחמת שנגבתה בשפה הערבית ותועדה בכתב בשפה העברית. פעם שהחקירה לא תועדה באמצעי טכנולוגי, לא ניתן לכתוב את ההודעה שלא בשפת האם של ש.ס, ו"לבקש מבית המשפט לקבוע כי כל מילה וכל משפט שנאמר בעדות הוא משפט שאמר אותו בפועל החשוד".

45.פגמים נוספים אשר סבור סנגורו של נאשם 2 כי יש בהם להשפיע על קבילות ההודעה, הם העובדה שש.ס נחקר ללא נוכחות הורה ובלא שהוא התייעץ עם עורך דין קודם לכן. בעניין נוכחות ההורה, פרט הסנגור כי צוין שאביו של ש.ס מעודכן שבנו נחקר והוא אינו יכול להגיע. תמה הסנגור בעניין זה וציין, כי החוק מחייב נוכחות הורה בזמן שקטין נחקר כחשוד, ואם האב לא יכול היה להגיע, אז בן משפחה אחר יוכל להגיע. אשר לייעוץ משפטי, פרט הסנגור כי בהודעה במשטרה ציין השוטר אימן שלפני החקירה הוא שוחח עם מיכל מהסנגוריה ועדכן אותה. נטען, כי השוטר אימן לא סיפק תשובות בעניינים אלו, ואם הוא עדכן מאן דהוא מהסנגוריה, חזקה שביקש לקבל סנגור ציבורי עבור הקטין לפני שייחקר. לעניין המשקל שיש ליתן להודעת ש.ס במשטרה, טען הסנגור כי ההודעה נמסרה מספר ימים לאחר האירוע, כשש.ס זומן לחקירה, ויש בכך כדי להשפיע על משקלה. מצופה היה מש.ס, חברו של המתלונן, כי ימסור גרסה מיוזמתו סמוך לאחר האירוע, במידה וידע על שארע, ולא בעיתוי בו ניתנה ההודעה.

46.סנגורו של נאשם 1 הדגיש את גביית ההודעה במשטרה בשפה הערבית, בה בעת שהתיעוד בכתב נערך בשפה העברית. לטענתו, "בדרך, אדוני, לתובעים לא פעם קורה שאי-דיוקים, החסרות. דרך המלך, אדוני, הייתה להקליט, לתעד את החקירה במלואה". דרך אחרת היא גביית ההודעה בשפת האם ואחר כך לתרגמה. הדבר לא נעשה בענייננו, "וזה פגם חמור".

47.אכן, אין להקל ראש בדרישות הדין בדבר זכויות חשודים, וביתר שאת כל אימת שהחשוד קטין. בצד זאת, בנסיבות ענייננו לא מצאתי כי בדרך הילוכה של המשטרה יש כדי להוביל לפסילת ההודעה, ואף אין בה כדי לכרסם ולפגום פגיעה של ממש במשקל שיש ליתן לדברים שמסר ש.ס במשטרה, ואשר יש להעדיפם על פני עדותו בבית המשפט. תחילה אפרט את תוכן הודעתו של ש.ס במשטרה ואת עדותו לפניי, ומיד בהמשך אפנה לדון בהוראות הדין המתאימות ובטענות הסנגורים.

48.ש.ס נקרא אל תחנת המשטרה ביום 13.9.2021. הוא נחקר שם כחשוד בתקיפה סתם, בכך שהשתתף בקטטה ודחף את נאשם 2. הוא תאר כי עדי הגיע ברכב יונדאי, דיבר עם מישהו, ולפתע הגיעו הנאשמים "וישר [נאשם 2] התחיל לרסס גז פלפל על כולם אני ברחתי מהמקום ישר קצת שרפו לי עיניים עמדתי בצד כמה שניות, הצלחתי לראות את [נאשם 1] מרים בקבוק זכוכית מהרצפה שכתוב עליו פריש באנגלית". נאשם 1 נתן למתלונן "מכה עם הבקבוק לצואר והבקבוק נשבר עד הסוף ...". המתלונן החל לדמם מצווארו, "ואז ראיתי את [נאשם 2] אח של [נאשם 1] מוציא סכין נראה לי סכין יפנית בצבע צהוב אם אני זוכר נכון הוא הוציא אותה מהמכנס מקדימה נראה לי מהחגורה". הוא הגיע אל המתלונן מאחור "ונתן לו מכה עם הסכין לכיוון הגב ואז שניהם ברחו בכך שעלו לרכב של עודי [ס] תוך כדי שהוא נסע הם דפקו לו על הרכב כדי שיעצור והוא עצר" (ת/68).

ש.ס נשאל מפורשות: "את ראית את [נאשם 2] מרסס גז פלפל ואז הוציא סכין ודקר את" המתלונן? על כך השיב הוא: "כן ראיתי אותו עושה כך, בקבוק הגז לא ראיתי אותו כי הוחזק בידו אבל הסכין כן ראיתי היא בצבע צהוב ושחור סכין יפנית של עבודה כמו חומרי בניין ...". בהמשך, ולעניין אבחת הסכין תאר ש.ס כי נאשם 2 הגיע מאחורי המתלונן "ונתן לו מכה אחד לרוחב עם הסכין ...".

עוד על פי הודעתו זו של ש.ס, הלה לא תקף את נאשם 2. הוא עצמו לא הותקף במהלך האירוע, וגם הנאשמים לא הותקפו כלל. בצד זאת ציין ש.ס, כי לא ראה האם נאשם 1 נתן אגרוף למתלונן, אם לאו.

49.עוד באותו היום נערך עימות בין ש.ס לבין נאשם 2. בגדרי העימות מסר ש.ס כי נאשם 2 ריסס גז על התלמידים, לרבות על המתלונן. לאחר מכן, נאשם 1 תקף את המתלונן באמצעות בקבוק בצווארו, ובהמשך נאשם 2 הוציא סכין בצבע שחור וצהוב ממכנסיו, ותקף את המתלונן בגבו באמצעות הסכין (דו"ח ביצוע עימות בין השניים - ת/7, וכן תמלול העימות - ת/7ב). נאשם 2 טען מצדו כי דבריו של ש.ס, למעט ריסוס הגז, אינם נכונים וכי לא היה עמו סכין. הלה ציין כי הגז היה בתיקו "שאני הלכתי אליו הייתי שם את זה בכיס שלי כי אם ירצו להרביץ לי אני רוצה להגן על עצמי". העימות אף תועד חזותית, ובסרטון רואים את ש.ס מדגים את תנועת הסכין ואת מיקום החתך בגבו של המתלונן (דיסק העימות - ת/7א).

50.הודעתו של ש.ס במשטרה הוגשה לאחר שהלה הרבה להשיב בעדותו בבית המשפט כי אינו זוכר, והוכרז עד עוין. כבר בתחילת העדות, משנתבקש ש.ס לתאר את שראה באירוע, השיב "שכחתי הכל" (עמ' 82, שו' 17 לפרוטוקול מיום 1.6.2022). בהמשך, תאר בעצמו כי "הייתה קטטה וריסוס גז" (עמ' 83, שו' 13). ביחס למי מהשאלות, כשרוענן זכרונו של ש.ס הלה ציין כי הוא זוכר שאמר את הדברים במשטרה וכי הם קרו. ביחס לחלק אחר מן השאלות, ציין ש.ס כי הוא לא זוכר את הדברים, אך אישר שהשוטר אימן תעד את הדברים שנמסרו לו מפיו. בהמשך, וככל שהתקדמה החקירה הראשית, ציין ש.ס כי אינו זוכר את הדברים, כי לא ראה היטב לאחר שרוסס בגז, ואף לשאלה האם השוטר אימן כתב את הדברים לאחר שנאמרו לו מפי ש.ס, הלה השיב "יכול להיות, אני לא זוכר" (עמ' 85, שו' 9). בשלב זה הוכרז ש.ס עד עוין, כאמור לעיל.

מכאן ואילך, ובכל הנוגע לפרטים מהותיים שמסר במשטרה, השיב כי אינו זוכר. כך למשל, במענה לשאלה האם זוכר הוא שמסר במשטרה כי נאשם 1 נתן מכה עם הבקבוק בצווארו של המתלונן ולזה האחרון החל לרדת דם מהצוואר (עמ' 87). כך גם השיב "לא זוכר" ביחס לשאלות בנוגע לסכין - צבע הסכין, סוג הסכין, התיעוד בהודעה במשטרה כי ראה את נאשם 2 מוציא סכין, ועוד (עמ' 88).

51.במהלך העדות, הוצג סרטון העימות לש.ס. הוא הופנה לתמליל העימות וצוין לפניו כי בעימות מסר את סוג הסכין וצבעה, ואף הראה היכן וכיצד הותקף המתלונן באמצעות הסכין. על כך השיב, כי "זה המכה שקיבל המתלונן", ובהמשך כי הוא אכן ראה את החבלה, אך לא בשעה שהמתלונן נחבל (עמ' 88).

52.בעת מתן העדות, ושוב - בכותבי שורות אלו ולאחר עיון בעדותו של ש.ס, נותר בי הרושם כי לא ניתן לסמוך על דבריו בבית המשפט. ש.ס מסר פעם אחר פעם כי אינו זוכר דברים, גם כשעומת עם שאמר במשטרה ואף משהוצג לו סרטון העימות. אין לקבל את דבריו בבית המשפט כי הוא לא ראה כיצד נחבל המתלונן באמצעות הסכין, לאחר שמסר במשטרה שוב ושוב, הן במהלך הודעתו והן במהלך העימות, בצורה קוהרנטית ועקבית, כיצד בדיוק נחבל המתלונן, שלב אחר שלב.

לעומת זאת, בבית המשפט ביקש ש.ס בכל מאודו שלא לחזור על הדברים שמסר במשטרה, גם כשתשובותיו לא התיישבו עם הגיונם של דברים. בעדותו בבית המשפט ש.ס עמד על כי לא מסר דברי כזב במשטרה, אך ברצותו להרחיק עצמו מהאירוע, אמר כי אינו זוכר אם דבריו במשטרה אמת הם. וכך קיבלו הדברים ביטוי בפרוטוקול הדיון (עמ' 89, שו' 26-15):

"ש. שיקרת במשטרה? ת. לא. ש. אז אמרת אמת? ת. אני לא יודע אם זה אמת, אני לא זוכר. ש. אתה אומר שלא שיקרת, נכון? ת. כן. ש. מה ההפך משקר? ת. אמת. (בערבית-מתורגם על ידי בימ"ש-לבקשת העד) ש. יש או אמת או שקר. אם לא שיקרת מה נשאר? ת. אמת. ש. אז אתה מסכים איתי שאם לא שיקרת זה אמת? ת. אני לא זוכר."

53.לא זו אף זו, גם תוך כדי התפתחות עדותו בבית המשפט, טען ש.ס כי אינו זוכר דברים אשר זכר קודם לכן, בראשיתה של החקירה. כך, לשאלה "את הגז אתה זוכר?", השיב: "אני לא זוכר". מיד בהמשך נשאל: "אבל אמרת שאתה כן זוכר היום?". על כך השיב: "אמרתי יכול להיות אבל לא זוכר" (עמ' 90, שו' 10-7).

גם בחקירתו הנגדית הרבה להשיב כי הוא לא זוכר מה ארע. כך גם ביחס לשאלות האם אמר דברים מסוימים בחקירתו במשטרה. לא זו אף זו, כשנשאל על ידי בא כוח המאשימה האם הוא זוכר שנערך עימות בינו לבין נאשם 2, השיב ש.ס "נכון" (עמ' 88, שו' 12). לעומת זאת, כשנשאל על ידי סנגורו של נאשם 2 "אתה זוכר את העימות שעשית עם [נאשם 2]?", השיב ש.ס: "לא זוכר". מיד נשאל הוא: "אבל הראה לך הפרקליט את העימות". על כך השיב, "בסדר עשיתי אבל לא זוכר מה אמרתי" (עמ' 97, שו' 36-33).

54.אם כן, המסקנה היא כי יש להעדיף את דבריו של ש.ס במשטרה; הן הדברים שנמסרו בהודעתו והן הדברים שאמר בעימות אשר חד הם מבחינת הפרטים המהותיים של האירוע. ואולם, האם באופן ניהול החקירה יש כדי להעיב ולהשפיע על תוכן הדברים שנמסרו?

קבילות ומשקל הודעתו של ש.ס במשטרה

55.כאמור לעיל, טענה מרכזית, ואולי אף העיקרית, אשר הועלתה בסיכומי נאשם 2 היא כי הודעתו של ש.ס אינה קבילה, ומכל מקום אין ליתן לה משקל. זאת הגם שלא נפרשה לפניי הכסות המשפטית שיהא בה לתמוך בטענה זו.

56.על פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461, 569 (2006):

"... לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה. מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא."

עוד נקבע שם, כי נוסחת האיזון תיושם בהתאם לשיקול דעת בית המשפט, בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובהתאם לאמות המידה המנחות עליהן עמד בית המשפט העליון בפרשת יששכרוב.

57.ברבות השנים, דוקטרינת הפסילה הפסיקתית נדונה בפסקי דין רבים, לרבות בפסיקותיו של בית המשפט העליון. ואולם, שאלת תחולתה ביחס לראיה אשר נתקבלה כתוצאה מפגם בחקירת עד לא לובנה עד תום, בכל הנוגע לעוצמת הפגיעה הנדרשת. על מנת שלא להאריך, מצאתי להפנות בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן לא מכבר בע"פ 3992/22 ותד נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (7.5.2023) (להלן: "פרשת ותד"):

"בפסיקה הוכרה האפשרות להחיל את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית במקרים שבהם הופעל אמצעי פסול כלפי עד, ולא כלפי הנאשם עצמו. עם זאת, נשמעו במהלך השנים דעות שונות באשר להיקף תחולתה של דוקטרינה זו בנסיבות שכאלה. יש הסבורים כי רק מקום שבו נגרמה פגיעה בעלת עוצמה מיוחדת לעד בחקירתו, כך למשל שהודעתו נגבתה נוכח איומים, שימוש באלימות, הפחדה או נסיבות מיוחדות אחרות, מוצדק להורות על פסילתה של ראיה זו במשפטו של הנאשם.

מנגד, הובעה בפסיקה גם עמדה שלפיה אין מקום להחיל אמות מידה שונות על פסילת ראיה במקרים בהם האמצעי הפסול שימש להשגת ראיה בחקירתו של עד אל מול מקרים בהם האמצעי הפסול שימש להשגת ראיה בחקירתו של הנאשם בלבד ...".

בית המשפט העליון המשיך והתייחס בפרשת ותד, לסעיף 56א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1991 (להלן: "פקודת הראיות"), אשר נוסף לספר החוקים בשנת 2022, וקובע כי: "בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין, ובכלל זה הודעת נאשם או עד, חפץ או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן, בשים לב לאופייה ולחומרתה של ההפרה, למידת ההשפעה של ההפרה על הראיה שהושגה ולעניין הציבורי שבקבלת הראיה או באי-קבלתה ...".

בכך וכפי שצוין כך נקבע בפרשת ותד, הועתק "כלל הפסילה החוקתי" אל תוך הסעיף הנ"ל בפקודת הראיות. ואולם, דומה שתיקון זה לפקודת הראיות "לא סיפק מענה מפורש בלשון הסעיף ביחס למחלוקת האמורה בדבר אמת המידה שעל פיה יש לבחון טענות באשר לקבילותה של הודעת עד בנסיבות אלה".

58.בענייננו, ואין נפקא מינה באיזה נתיב נפסע, היינו - אף אם לא נבחן את הפגמים הנטענים באספקלריה של אמות המידה המחמירות, הדורשות פגיעה בעלת עוצמה מיוחדת בזכויות, התוצאה המתבקשת היא כי אין לפסול את הודעתו של ש.ס במשטרה מלשמש כראייה. על שום מה?

59.אופן תיעוד חקירתו במשטרה של ש.ס - סעיף 8 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, עניינו באופן תיעוד החקירה, וכותרתו - "תיעוד בשפת החשוד". בסעיף 8(1) נקבע, כי היה והחקירה תועדה בכתב בלבד, יהא התיעוד בשפה בה התנהלה החקירה. אם לא ניתן לעשות כן, על פי סעיף 8(2), יהא התיעוד חזותי או קולי.

נפסק לא אחת, ביחס להודאת הנאשם, כי לאי תיעוד חקירה בשפת הנחקר עלולה להיות השלכה על קבילות ומשקלה של הודאה (ע"פ 8140/19 ג'אברין נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (25.3.2021), וכן ע"פ 9334/08 עלי נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (23.11.2011)).

60.בענייננו, חקירתו של ש.ס במשטרה תועדה בכתב, ובכתב בלבד, בשפה העברית. על פי עדותו של ש.ס בבית המשפט, החקירה במשטרה התנהלה כולה בשפה הערבית. ש.ס לא זכר האם בסופה, קרא השוטר אימן לפניו את כל העדות בשפה הערבית (עמ' 94 לפרוטוקול הדיון מיום 30.6.2022).

לעומת זאת, בעדותו של השוטר אימן בבית המשפט, התעורר ספק שמא החקירה נוהלה בשפה הערבית. השוטר אימן לא זכר האם החקירה התנהלה בשפה הערבית, ומסר כי ניתן לבדוק באיזו שפה התנהל העימות. עוד על פי עדותו, ככל והחקירה מתנהלת בשפה הערבית, "אני לכל הפחות ארשום בתחילת העדות כי החקירה מתורגמת מהשפה מערבית לעברית או להפך. ואם זה לא רשום אני מניח כי החקירה התנהלה בשפה העברית, אבל אני לא זוכר" (עמ' 103, שו' 8-6, לפרוטוקול מיום 30.6.2022).

61.נוכח דבריו אלו של השוטר אימן; משצפייה בעימות מעלה כי חלקים ממנו נוהלו בשפה העברית, ובשים לב לכך שבתיעוד חקירתו של ש.ס במשטרה (ת/68) אין בנמצא את ההערה שהשוטר אימן נוהג לכתוב כל אימת שהחקירה מתנהלת בשפה הערבית, ספק בעיני אם חקירתו של ש.ס כולה התנהלה בשפה הערבית.

62.אולם, גם אם נניח כי החקירה כולה התנהלה בשפה הערבית, בשים לב לכך שהשוטר אימן ציין בגילוי לב כי אינו זוכר באיזו שפה התנהלה החקירה, לא יהא בכך כדי להביא לפסילתה, חרף חריגה מהוראות הדין. זאת מחמת שעל הדברים המהותיים שמסר ש.ס בחקירתו, הן לעניין הטחת הבקבוק במתלונן על ידי נאשם 1 והן לעניין החתך שגרם נאשם 2 למתלונן באמצעות הסכין, חזר הוא גם בעימות שנערך עם נאשם 2. נזכיר, כי ביחס למעשיו של נאשם 2, ציין ש.ס בגדרי העימות, היכן הוסלקה הסכין אצל נאשם 2 טרם נערך בה שימוש, וכן סוג הסכין וצבעה. ש.ס אף הדגים את השימוש שערך נאשם 2 בסכין בפוגעו במתלונן, באופן התואם את הפציעה שארעה למתלונן בפועל.

עימות זה אשר בוצע באותו היום בו נערכה חקירתו של ש.ס תועד באופן חזותי, ויש בו לרפא את הפגם הלכאורי שנפל בתיעוד החקירה שלא בשפה הערבית. בעימות, נראה ש.ס מסביר היטב את מעלליהם של נאשמים 1 ו-2, כשנאשם 2 יושב לצידו. זאת כשלא הופעל על ש.ס כל מקור לחץ, וכשאמרותיו חופשיות ומרצון.

63.נוסיף על כך, גם כי השוטר אימן אשר יודע את השפה הערבית על בוריה, העיד בבית המשפט כי הדברים שרשם אגב חקירתו של ש.ס במשטרה הם אלו שנמסרו על ידי ש.ס, ואישר כי הקפיד לרשום בצורה מדויקת את כל מה שש.ס אמר. עוד על פי עדותו של השוטר אימן בחקירתו הנגדית, ולמיטב זכרונו, ש.ס לא היה לחוץ מעצם העובדה שהוא נחקר כחשוד.

גם בפגמים הנטענים האחרים, אין כדי להביא לפסילת הודעתו של ש.ס במשטרה.

64.זכות ההיוועצות וזכות לנוכחות הורה בחקירה - בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: "חוק הנוער"), עוגנו בין היתר, זכויותיו של קטין חשוד. על פי סעיף 9ח, שכותרתו "נוכחות הורה או קרוב אחר בחקירת קטין חשוד", על דרך הכלל הקטין "... זכאי שהורהו או קרוב אחר יהיה נוכח בחקירתו ..." (ראו סעיף 9ח(א)). על פי סעיף 9ח(ג), רשאי קצין מוסמך להורות על תחילת חקירתו של הקטין בלא להמתין לנוכחות הורה או קרוב אחר, ובין היתר, אם ההורה או הקרוב האחר לא הגיע לחקירה תוך זמן סביר מהמועד שהוזמן.

זאת ועוד, על פי סעיף 9ט, שכותרתו "הודעה לקטין חשוד על זכויותיו בטרם חקירתו", טרם החקירה יודיע החוקר לקטין על זכותו להיוועץ בעורך דין ולהיות מיוצג, וכן על זכותו לנוכחות הורה או קרוב אחר בחקירתו.

65.בענייננו, כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי נפל פגם בדרך הישירה של המשטרה, אשר יהא בו לפסול את ההודעה או לגרוע ממשקלה באופן ניכר.

בפתח חקירתו של ש.ס במשטרה נרשמו הדברים הבאים (ת/68):

"הערת חוקר. לפני חקירת החשוד שוחחתי עם מיכל מסניגוריה ועדכנתי אותה. האבא של החשוד מעודכן שבנו בחקירה ואינו יכול להגיע. ש: הבנת במה אתה חשוד, והאם אתה מעוניין להתייעץ עם עורך דין? ת: הבנתי, ולא רוצה עורך דין"

66.בכל הנוגע לנוכחות הורה בחקירה, פרט לתיעוד דלעיל, נערך טופס "חקירת חשוד קטין ללא המתנה להורה או קרוב אחר" (ת/69). הטופס נערך על ידי רב פקד יצחק בן ישי, מפקד מחלק חקירות בתחנת זבולון. על פי האמור בטופס זה, החליט רב פקד בן ישי כי החקירה תיערך ללא המתנה להורה או קרוב אחר. הוא סימן את האפשרות כי "ההורה או הקרוב האחר לא הגיע לחקירה בתוך זמן סביר בנסיבות העניין מהמועד שבו הוזמן", והוסיף במלל חופשי, כך: "שוחחתי עם האבא לפני חקירת החשוד האבא מסר כי מסכים שבנו יחקר לבד כי הוא לא יכול להגיע". רב פקד בן ישי לא נקרא להעיד על אודות נסיבות עריכת הטופס על ידו, ועל שיחתו עם אביו של ש.ס. טופס זה הוגש בהסכמת הצדדים, ועל כן ההנחה היא כי האמור בו משקף נאמנה ובמדויק את פני הדברים.

זאת ועוד, השוטר אימן נשאל האם המשטרה לא אפשרה לאם, לאח או לבן משפחה אחר של ש.ס להיות נוכח בחקירה. על כך השיב: "למיטב זכרוני האבא אמר שהוא לא יספיק להגיע ואמר שהוא יכול להיחקר לבד. גם שאלתי את החשוד עצמו ואמר שאין לו בעיה להיחקר לבד" (עמ' 103, שו' 29-28). במהלך עדותו, השוטר אימן אף הפנה לטופס "הודעה לחשוד קטין על זכויותיו טרם חקירתו" (ת/68). טופס זה אשר מולא על ידי השוטר אימן ונחתם לדבריו על ידי ש.ס, מעגן את ההסבר שניתן לש.ס בדבר הזכות לנוכחות הורה בחקירה וזכות היוועצות עם עורך דין.

בנסיבות דלעיל, לא מצאתי להטיל על המשטרה חובה מוגברת להמשיך ולאתר קרובי משפחה אשר יאותו להגיע אל תחנת המשטרה ולהיות נוכחים בחקירה, כפי המשתמע מטענת סנגורו של נאשם 2.

67.אשר לזכות ההיוועצות עם עורך דין, הנושא קיבל ביטוי, כאמור לעיל, בדברים שנרשמו על ידי השוטר אימן בפתח חקירתו את ש.ס, לפיהם, ש.ס הבין את זכותו והוא "לא רוצה עורך דין". הדברים קיבלו ביטוי גם בטופס "הודעה לחשוד קטין על זכויותיו טרם חקירתו", אשר על פי הדברים שמסר השוטר אימן בעדותו בבית המשפט, "שם גם חתם החשוד (ש.ס - א' ס') בשמו שלא מעוניין להיוועץ" (עמ' 103, שו' 22-21). עוד בעדותו, הפנה השוטר אימן לאמור בתחילת ההודעה שנגבתה מש.ס במשטרה, שם ציין השוטר כי הוא עדכן את מיכל מהסנגוריה. בעניין זה הסביר כי הוא מעדכן את הסנגוריה הציבורית "שאני עומד לחקור קטין ואין כוונה לעצור אותו, ואם הם מעוניינים לשלוח עו"ד. החשוד עצמו נשאל אם הוא רוצה להתייעץ עם עו"ד לפני החקירה והוא אמר שהוא לא מעוניין" (עמ' 103, שו' 17-15).

68.הנה כי כן, אף אם נפל פגם כזה או אחר בחקירתו של ש.ס, אין בו כדי להוביל לפסילת ההודעה מלשמש כראייה. בנוסף, לא מצאתי כי יש בדבר, כשלעצמו, לפגום באופן משמעותי במשקל שיש ליתן לדברים שמסר ש.ס במשטרה.

69.מעניין לעניין באותו עניין, העדפת אמרותיו של ש.ס במשטרה, מחייבת כידוע חיזוק ראייתי על מנת שניתן יהא לקבוע כי נאשם 2 פצע את המתלונן באמצעות הסכין, על בסיסן בלבד (סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות).

אודה ולא אכחד, כי התלבטתי האם נכון יהא לבסס הרשעה בעבירה הנובעת משימוש בסכין על יסוד אמרותיו של ש.ס במשטרה. זאת, בהיות ש.ס העד היחיד שראה את הסכין על אף שהיו מספר נוכחים במקום;

בשים לב לכך שהודעתו נגבתה מספר ימים לאחר האירוע, ועל אף שמעדות ש.ס בבית המשפט עולה כי הלה לא דיבר עם חבריו לספסל הלימודים ועם מוריו על האירוע שקרה, ולשאלה האם דיבר עם המתלונן בנוגע לסכין היפנית, השיב הוא "אף אחד לא שאל אותי על סכין יפנית רק החוקר", וכי לא דיבר עם המתלונן על כך (עמ' 97-96);

בהתחשב בכך שחקירתו של ש.ס במשטרה לא תועדה חזותית (אף כי ניתן להתרשם באופן בלתי אמצעי מדבריו בעימות אשר תועדו חזותית);

70.הכף הוכרעה למשמע גרסאות הנאשמים אשר התרשמתי כי הן רצופות סתירות ופרכות, ולמשמע כזביו של נאשם 2. הגעתי לכלל מסקנה, כי יש בדבר כדי לחזק בצורה ניכרת ומשמעותית את אמרותיו של ש.ס במשטרה, עד כי לא נותר בי הספק לעניין עצם השימוש בסכין כנגד המתלונן. מה גם, שהחיזוק הנדרש יכול להיות בדמות עדות המתלונן, אשר עולה בקנה אחד עם הדברים שמסר ש.ס במשטרה בכל הנוגע להטחת הבקבוק על ידי נאשם 1.

71.הסתירות אשר נגלות מהעדויות השונות בתכלית של הנאשמים, ומכזבי נאשם 2, נוגעות לשלבים השונים של האירוע, לרבות בקשר לסכין עצמה. מדובר בסתירות חזיתיות, אשר לא ניתן ליישבן בכל צורה ואופן. זאת ועוד, דברים שמסר מי מהנאשמים נסתרו גם על ידי עדים אחרים אשר את דבריהם מצאתי מהימנים עליי.

כמו כן, נאשם 2 מסר בחקירתו הראשונה במשטרה דברי כזב במפגיע, מהם הוא חזר בו כבר בחקירתו השנייה במשטרה. גם בעדותו בבית המשפט, כשנחקר נאשם 2 על אודות נושאים שונים שמסר במשטרה, טען כי 'זרק מילים' לחוקר. הווה אומר כי מסר ככל העולה על רוחו, בין אם הדברים נאמנים לאמת העובדתית ובין אם לאו.

72.שקריו של נאשם עשויים להוות חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה. ראו על כך ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 97 (22.8.2021):

"הלכה היא עמנו כי שקרי הנאשם בחקירתו או במשפטו מספקים חיזוק ואף סיוע פורמאלי לראיות התביעה, מקום שמדובר בשקרים מהותיים; ברורים וחד-משמעיים; המכוונים לסיכול החקירה ולהטעיית בית המשפט; אשר הוכחו באמצעות ראיה פוזיטיבית ועצמאית; ואשר קשורים לעבירה עליה נסב המשפט, כאשר הם מצביעים על תחושת אשם של הנאשם ועל ניסיונו להרחיק עצמו ממעשה העבירה ...".

עוד ראו ע"פ 1130/19 שוא נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (27.12.2020), וכן ע"פ 8948/12 נמר נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (1.2.2016).

טרם אעמוד על הסתירות והפרכות הנגלות בהשוואת גרסתו של נאשם אחד למשנהו; על הסתירות הפנימיות הנגלות בגרסתו של מי מהנאשמים, וכן על חוסר ההלימה בין הפרטים שמסרו הנאשמים בגרסאותיהם לבין עדויות אחרות במשפט אשר נמצאו אמינות בעיני, ובכך תתבהר התמונה ותגלה לעינינו המסקנה כי גרסת הנאשמים סיפורי בדים היא, אסקור את גרסתו של כל אחד מהנאשמים.

גרסת נאשם 1

73.נאשם 1 נחקר שלוש פעמים במשטרה, בימים 9.9.2021, 10.9.2021 ו- 18.9.2021.

בחקירתו הראשונה (ת/1א), הכחיש נאשם 1 את כל המיוחס לו. גרסתו לאירוע היא זו - עדי הסיע את אחותו אל בית הספר. במקום נכחו תלמידים וביניהם המתלונן, ש.ס ונ.ס אשר התקרבו אל הרכב; "היו צעקות ודחיפות בינם לבין עודיי (עדי - א' ס')". נאשם 1 המשיך וציין כי הוא ונאשם 2 הלכו לכיוון עדי "כי הוא חבר שלנו משכנו אותו מהם וברחנו משם" באמצעות רכב היונדאי הלבן של עדי. ליד ביתו של עדי, יצאו הנאשמים מהרכב והחלו לשים פעמיהם רגלית לכיוון ביתם. "חשוב לציין", כך מסר נאשם 1, "שאני ואח שלי רצנו לבית שלנו כי פחדנו שיבואו אחרינו ...". עוד בחקירתו, טען נאשם 1 כי הוא ואחיו לא היו מעורבים במכות, כי הוא לא החזיק בגז מדמיע, ואף לא ראה אחר מחזיק בגז. הלה שלל מכל וכל כי החזיק בקבוק זכוכית באמצעותו פצע את המתלונן.

לשאלה מה עשה לאחר שחזר לביתו, השיב נאשם 1 כי הלך למעיין הסוסים יחד עם נאשם 2, שם ישבו השניים ליד הבריכה המצויה במקום. בהמשך, ולשאלה היכן נאשם 2 היה אחרי שהשניים נסעו ממקום האירוע, השיב נאשם 1 כי שניהם הגיעו קרוב אל ביתם, הסתובבו בחוץ מספר שעות, וכששבו לביתם אביו מסר לו כי המשטרה מחפשת אחריהם, וכי הם היו בבית עד שהשוטרים הגיעו לעוצרם.

74.חקירתו השנייה במשטרה (ת/2א) התמקדה בחתכים שנצפו באצבעות ידיו של נאשם 1. בחקירתו השלישית (ת/3א), נאשם 1 שב והכחיש את החשדות המיוחסים לו, וטען "אני לא עשיתי כלום". בכלל זה, הכחיש כי החזיק בקבוק זכוכית באמצעותו תקף את המתלונן; כי נאשם 2 תקף את המתלונן באמצעות סכין; טען כי לא ראה תמונה של גז וסכין שנאשם 2 העלה לאפליקציית הסנאפצ'ט, ועוד.

בין היתר, צוין באזני נאשם 1 כי מחומר החקירה עולה שאחיו החזיק גז פלפל וריסס לעבר הנוכחים במקום, וכי הלה הודה בכך. בתגובה לכך ציין נאשם 1 כי "אני לא ראיתי את [נאשם 2] מחזיק בקבוק גז פלפל ומרסס, אני לא זוכר אני נמצא בכלא לא זוכר מה קרה אולי הוא ריסס אני לא שמתי לב". עוד ובנוגע למקום הימצאם לאחר האירוע, השיב נאשם 1 כי לא היו אצל אמיר, ואף ציין כי אינו מכיר את באדר ע'.

75.בעדותו בבית המשפט, בגדרי חקירתו הראשית, חזר נאשם 1 על גרסתו במשטרה, היינו כי הוא ואחיו חילצו את עדי (קרוב משפחתם) מההתרחשות שארעה, והשלושה נסעו ברכב השייך לעדי עד לביתו של עדי, משם המשיכו רגלית אל ביתם. נאשם 1 הכחיש כי פצע את המתלונן באמצעות הבקבוק.

לעדותו של נאשם 1 בחקירה נגדית, כמו גם לפירוט נרחב יותר של גרסתו, אשוב בהמשך, כשאצביע על נקודות ממשק בין גרסאות הנאשמים, אשר אין חולק כי מרגע האירוע ועד לרגע בו נלקחו לחקירה במשטרה, שהו כל העת בצוותא. כעת, אפנה לפרט את גרסתו של נאשם 2.

גרסת נאשם 2

76.נאשם 2, נחקר גם הוא שלוש פעמים במשטרה - בלילה שבין 9.9.2021 לבין 10.9.2021, ביום 12.9.2021 וביום 18.9.2021.

בחקירתו הראשונה (ת/4א) תאר נאשם 2 כי המתלונן, ש.ס ונ.ס "זרקו מילים לעברו של עודיי (עדי - א' ס') ... והם רצו להרביץ לו משכנו אותו הרחקנו ביניהם". ש.ס, כך ממשיך ומתאר נאשם 2, "דחף אותי בחזה ואמר לי 'אל תתערב'". עוד תאר נאשם 2 כי נ.ס "... התחיל לתת לי ולאח שלי [נאשם 1] אגרופים לכל הגוף, והיה שם מכות בין כולם אני לא זוכר, מישהו ריסס גז מדמיע אני לא ראיתי מי אבל שרף לי בעיניים שרף לי בידיים, אני עודיי [ונאשם 1] עלינו לאוטו וברחנו משם".

ממשיך נאשם 2 ומתאר כי במהלך הנסיעה, עצר עדי בצד הדרך על מנת להקיא. אחר כך המשיך בנסיעה לכיוון ביתו, "אני ואח שלי הלכנו לאמיר בן דוד של אבא שלי, הוא גר בסעדיה היינו בבית שלו ישבנו קצת שם, אני לא סיפרתי לו לא יודע אם [נאשם 1] סיפר לו, בערך בשעה 12 חזרנו הביתה אמא ואבא שלי היו בבית, אמא שלי אמרה ששוטרים מחפשים אותנו חיכינו בבית עד ששוטרים באו ולקחו אותנו".

עוד עולה מחקירתו זו של נאשם 2 במשטרה, כי לאחר שנ.ס נתן לו ולאחיו אגרופים, רוסס גז מדמיע והלה לא ראה כלום. נאשם 2 שב וטען כי אינו יודע מי ריסס את הגז. בהמשך נשאל מפורשות: "מחומר החקירה עולה שאתה החזקת גז פלפל וריססת את התלמידים וחלקם נפצעו, מה תגובתך?". על כך השיב הוא: "לא נכון". עוד הכחיש נאשם 2 כי דקר את המתלונן באמצעות בקבוק.

77.בחקירתו השניה במשטרה (ת/5א), החל נאשם 2 לתאר בשנית את שארע. הוא עשה זאת בצורה דומה לתיאור שפורט לעיל, אלא שהפעם אגב התיאור ציין הוא, "... ואז אני הוצאתי גז פלפל וריססתי פעמים גז עליהם לא ראיתי על מי בדיוק ריססתי כי נכנס לי גם לעינים שלי גז פלפל". בהמשך עדי נכנס לרכבו והנאשמים ביקשו ממנו לעצור כדי לנסוע עמו ולברוח מהמקום. על פי המתואר, הם יצאו את בית הספר "ועדמנו בצד והתחלנו להשתעל מהגז ואני [ונאשם 1] יצאנו מהרכב ועודי נסע...".

לשאלה, האם נאשם 1 תקף את המתלונן, השיב כי המתלונן תקף את נאשם 1 ונאשם 1 דחף את המתלונן. עוד על פי דבריו, הלה לא ראה אם נאשם 1 "נתן בוקס לפנים" של המתלונן והאם נאשם 1 החזיק בידו בקבוק זכוכית. זאת ועוד, נאשם 2 השיב כי הוא ריסס את הגז לשם הגנה עצמית, מחמת שהותקף.

עיון בהודעתו השנייה במשטרה מלמד עוד, כי הנאשם 2 נחקר על אודות קיומה של סכין באמתחתו. בחקירתו הודה נאשם 2 כי יש לו "סנפצאט בטלפון". הוא העלה תמונה ביום האירוע, לאחריו, של מיכל הגז וסכין בצבע זהב. עם זאת, טען נאשם 2 כי הסכין לא היתה עמו בשעת האירוע, שכן הוא קיבל אותה לידיו רק לאחר האירוע מאדם בשם באדר ע'.

בחקירתו השלישית במשטרה (ת/6א), חזר נאשם 2 בעיקרו של דבר על גרסתו, גם כשעומת עם גרסאותיהם של אחרים. בכלל זה, כשצוין לפני נאשם 2 כי אמיר מסר שלא ראה את הנאשם וכלל לא היה בביתו, השיב נאשם 2 "אני הייתי אצלו". בהמשך, מסר כי לאחר שיצאו את ביתו של אמיר בשעות הצהריים, היו ליד ביתם ובמעיין הסוסים.

78.בבית המשפט נחקר נאשם 2 ארוכות. בחקירתו הראשית, תאר נאשם 2 את שארע, באופן דומה לתיאורים שמסר במשטרה.

משפורטו עיקרי גרסאות הנאשמים במשטרה ובעדותם הראשית בבית המשפט, אעבור אפוא לבחון את גרסאותיהם בראי שלביו השונים של האירוע, לרבות את שהתרחש לאחריו.

שימוש בגז

79.החל מפתחו של ההליך הפלילי דנן, היינו מתשובתו לכתב האישום, הודה נאשם 2 כי ערך הוא שימוש בגז. גם במשטרה, בשלב מסוים, הודה הוא בכך. ואולם, זוהי אינה גרסתו למן ההתחלה, או אז גרס כי אחר ערך שימוש בגז וכי אינו יודע את זהותו. עמדתי על כך בהרחבה לעיל, עת בחקירתו הראשונה במשטרה, ציין נאשם 2 בתארו את האירוע כי "מישהו ריסס גז מדמיע אני לא ראיתי מי". גם בהמשך החקירה, משיכול היה הנאשם 2 לשנות מגרסתו, שעה שצוין לפניו כי מחומר החקירה עולה כי הוא זה שאחז בגז וריסס, החליט לדבוק הוא בגרסתו הכוזבת, והשיב כי הדבר "לא נכון" (ת/4א).

בחקירתו השנייה במשטרה (ת/5א), שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש בגז. נאשם 2 תאר כי הוא עצמו הוציא גז וריסס לעבר הנוכחים.

80.בגדרי עדותו בבית המשפט, הודה נאשם 2 כי דבריו בחקירתו הראשונה במשטרה בנוגע לגז, אינם אמת. ואולם, לא עלה בידי נאשם 2 ליתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע עשה כן. משנשאל מדוע לא ציין בחקירתו הראשונה כי הוא זה שריסס את הגז, השיב: "אני אמרתי לך הייתי פעם אחת נכנס לי ... חקירות לאווירה של המשטרה, בחקירות זאת הפעם הראשונה הייתה ... יכול להיות שנפגשתי עם עורך דין, יכול להיות לא, ואני לא זוכר מה הוא אמר לי בדיוק" (עמ' 37, שו' 39 - עמ' 40, שו' 3, לתמלול הדיון מיום 7.9.2023).

כך או אחרת, והפתרונים מדוע מסר דברי כזב במשטרה לנאשם 2 ולו בלבד, הודה נאשם 2 כי דבריו בעניין הגז בחקירתו הראשונה במשטרה אינם אמת הם. דברי השקר במפגיע, גם כשנשאל מפורשות האם הוא זה שריסס את הגז, יש בהם כדי ניסיון לסכל את חקירת המשטרה ולחבל בה.

81.לעומת זאת, גרסת נאשם 1 הן במשטרה והן בבית המשפט היא כי לא נערך שימוש בגז על ידי נאשם 2 או כי הוא עצמו לא היה ער לדבר. כך למשל, בעדותו בבית המשפט, תשובותיו של נאשם 1 בנוגע לגז שרוסס, נעו בין הכחשת מעורבות של גז באירוע, לבין תשובה כי הוא עצמו לא ידע על כך. וראו הדברים בשם אומרם (עמ' 7, שו' 18-4):

"ש': יש עדים שאומרים שהיה שם גז פלפל באותו יום, גז מדמיע, והגז גרם לכם לבעיות בעיניים, שיפשפתם את העיניים, והקאתם בנסיעה. אתה זוכר כזה דבר? ת': לא נכון ש': לא קרה? ת': כן ש': הבנתי, תראה, אם עודאי אומר שאתם ריססתם גז פלפל, אז גם בזה עודאי משקר? ת': כן, לא נכון זה ש': הבנתי. ונחדד את זה, ואם עודאי אומר [שנאשם 2] ריסס גז פלפל, לא אתה, [נאשם 2], ת': לא נכון, ש': הועם אח שלך אומר שהוא ריסס גז פלפל אז אח שלך משקר? כן ת': כן ש': הבונתי. ואם אח שלך אומר שהוא ריסס גז פלפל, אז אח שלך משקר? כן או לא? ת': אני לא ראיתי"

82.איני נותן אמון בגרסה זו של נאשם 1 אשר סותרת נחרצות את גרסתו של נאשם 2, ולא רק בנוגע לעצם השימוש בגז, אלא גם בנוגע להשפעת הגז על נאשם 1. בחקירתו במשטרה, בתארו את הבריחה ממקום האירוע, ציין נאשם 2: "הלכנו ליד המוסך קצת קדימה שם אנחנו [ח]נינו את הרכב בצד והוא (עדי - א' ס') התחיל להשתעל ואנחנו (הנאשמים - א' ס') ביחד איתו מהגז" (עמ' 9 לתמליל החקירה מיום 12.9.2021 - ת/5ג). ראו גם עדותו של נאשם 2 בבית המשפט, לפיה "שנינו (שני הנאשמים - א' ס') היינו מרוססים בגז..." (עמ' 31, שו' 20). מעדותו של נאשם 2 יש ללמוד, כי השפעת הגז על נאשם 1 אינה אך בדמות צריבה בעיניים, אלא היא גם יצרה גירוי בעורו. לשאלה "... בעיניים של [נאשם 1], לא היה גז?", השיב נאשם 2 כי "לא, היה גז, הוא היה לו לא רק גז, בדרך הביתה, ... רגישות הייתה לו רגישות ... התגרד ביד שלו" (עמ' 33, שו' 24-19).

נאשם 2 ניסה לתלות את העובדה כי נאשם 1 אינו זוכר הדבר, בעטיו של חלוף הזמן ובהיות נאשם 1 קטין במועד האירוע (עמ' 33). הסבר זה אינו מניח את הדעת, ובמיוחד בשים לב לדבריו של נאשם 2 מיד בהמשך העדות (עמ' 34, שו' 7 - עמ' 35, שו' 3):

"ש': איך הוא שכח כזה דבר? ת': כן, נכון, אבל היה לו גז, אתה יודע, אם ש': אבל הוא אומר לא היה לו גז בכלל.

...

ת': אני אומר לך (דיבורים בערבית) כולם ריססו גז, אף אחד לא רואה כלום ת' (באמצעות מתורגמנית): מצדי כולם ריססו, אבל אף אחד לא ראה ת': יכול להיות לא נרסס על מי היה אחורה, אבל אני לא יודע מי היה אחורה ש': הבנתי, אח שלך אבל היה לידך? לא? ת': כן,

...

ש': אז אח שלך צמוד אליך, אתה מרסס גז מדמיע ת': כן,

...

ש': אז יכול להיות שהוא לא ראה שאתה ריססת גז מדמיע? ת': יכול להיות, יכול להיות ש': אבל זה שהוא לא זוכר שהוא התגרד? ת' (באמצעות מתורגמנית): (דיבורים בערבית) שהוא? [נאשם 1] התגרד? ש': איך יכול להיות שהוא לא זוכר את זה? ת': יכול להיות ש': יכול להיות ת' (באמצעות מתורגמנית): הוא בן אדם (דיבורים בערבית) הוא שוכח, שכחן גדול ת': וגם אני שכחן"

83.אם לא די בכך (ודי בכך!), נוסיף עוד כי השימוש בגז לא ניבט רק מעדותו של נאשם 2, אלא עבר כחוט השני בתיאורם של מרבית העדים (אם לא כולם) שנכחו בזירת האירוע. דומני כי הגז התפזר לכל עבר והוא נתן אותותיו על הנוכחים באירוע, מי יותר ומי פחות. על כן, אין זה סביר בעיני כי נאשם 1 אשר היה מצוי בלב האירוע, לצידו של נאשם 2 אשר ריסס את הגז, לא היה ער כלל ועיקר לשימוש בגז, כפי שטען.

פועלם של הנאשמים לאחר האירוע

84.אין עוררין על כי הנאשמים היו יחד כל העת, מרגע שהתרחש האירוע ועד אשר נחקרו על ידי המשטרה. האירוע התרחש בשעות הבוקר המוקדמות, סמוך לפתחו של יום הלימודים. תפיסת הנאשמים על ידי המשטרה נעשתה שעות רבות לאחר מכן, בחלוף כמחצית יממה. מה עשו הנאשמים כל אותה העת? גם בעניין זה גרסתם שונה בתכלית.

85.גרסתו של נאשם 1 במשטרה היא, כי מרגע שעדי עצר את רכבו סמוך לביתו, הנאשמים שמו פעמיהם היישר אל ביתם. הם עשו כן במהירות, מחשש שמא מאן דהוא ירדוף אחריהם. ראו על כך דבריו המפורשים בחקירתו הראשונה של נאשם 1 במשטרה: "עודיי נסע לכיוון הבית שלו ואנחנו יצאנו מהרכב ליד הבית שלו והלכנו ברגל לבית שלנו אני ואח שלי, חשוב לציין שאני ואח שלי רצנו לבית שלנו כי פחדנו שיבואו אחרינו כי הוצאנו את עודיי מהם" (ת/1א). בהמשך אותה החקירה, ומשנשאל מה עשה לאחר שחזר לביתו, השיב נאשם 1 "הלכתי לעין הסוסים ישבתי שם, יש שם בריכה לשאלתך סתם הלכתי ישבתי ליד עם [נאשם 2]".

בחקירתו השלישית במשטרה, נשאל נאשם 1 לאן הוא ונאשם 2 נעלמו לאחר האירוע עד הערב. על כך השיב הוא, כי השניים היו ביער בסמוך לביתם. נאשם 1 נשאל מפורשות האם הם היו הם אצל אמיר, ועל כך השיב "לא היינו אצלו". משצוין לפניו כי נאשם 2 טוען שהשניים היו אצל אמיר, השיב נאשם 1 "אני לא זוכר" (ת/3א).

86.עדותו של נאשם 1 סותרת בחלקה את דבריו במשטרה; אינה עולה בקנה אחד עם סד הזמנים הנלמד מדו"חות השוטרים, וחשוב מכל - אינה מתיישבת כלל ועיקר עם אחד הפרטים המהותיים בגרסתו של נאשם 2.

בכל הנוגע לסתירה פנימית בגרסאותיו של נאשם 1, על פי עדותו בבית המשפט ובניגוד לדבריו במשטרה, ביום האירוע הוא ונאשם 2 לא היו במעיין הסוסים (עמ' 10-9). זאת ועוד, נשאל נאשם 1 האם הוא ונאשם 2 רצו בדרכם הביתה. על כך השיב בשלילה (עמ' 12), וזאת כאמור בניגוד לדבריו במשטרה עת ראה אל נכון לציין כי הוא ונאשם 2 רצו לביתם מחשש שמא יחפשו אחריהם.

87.אפשר ורק על יסוד אותן סתירות פנימיות בגרסאותיו של נאשם 1, לא הייתי קובע מסמרות כי אין לסמוך על דבריו. ואולם, גרסתו בבית המשפט גם אינה מתיישבת כאמור עם סד הזמנים הנלמד מד"וחות השוטרים.

ת/28 הוא דו"ח שערך השוטר מאיר קנדרו בנוגע לשיחה עם אם הנאשמים. במסגרת הדו"ח, מפרט השוטר כי בשעה 15:20 הוא חייג אל מספר הטלפון הנייד של אבי הנאשמים, והאם היא זו שענתה לשיחה. "שאלתי אותה היכן הילדים שלה והיא אמרה שהם עדיין לא חזרו היום מבית הספר מאז שהלכו בבוקר". עוד תעד השוטר, כי "הסברתי לה ארוכות שהילדים שלה דרושים דחוף לחקירה ... . האמא הבינה אותי אך התעקשתי לקרוא לחוקר איימן עוויד שידבר איתה גם הוא ויסביר לה את אותם הדברים בשפה הערבית והיא אמרה לו שברגע שהם יאתרו את הילדים הם יביאו אותם למשטרה".

על פי דו"חות הפעולה שהונחו לפניי, יש ללמוד כי גם בשעה מאוחרת יותר הנאשמים טרם הגיעו אל ביתם. ראו על כך ת/43, דו"ח פעולה של השוטר יבגני קרסנושצוק, לפיו בשעה 20:20 הגיע יחד עם שוטרים אחרים לבית הנאשמים. מחוץ לבית ישב אבי הנאשמים, יחד עם אחרים, אשר מסר כי הנאשמים "לא נמצאים בבית כבר מהבוקר". בחלוף כשעה, הגיעו שני הנאשמים.

מדו"חות אלו עולה, כי רק בחלוף חצי יממה לערך מאז קרות האירוע, הגיעו הנאשמים אל ביתם.

88.שונים הם פני הדברים בראי גרסתו של נאשם 1 בעדותו בבית המשפט. על פי גרסה זו, לאחר שהנאשמים יצאו מרכבו של עדי, הם הלכו היישר אל ביתם. כשנשאל נאשם 1 מה עשו בבית, השיב הוא: "ישבנו, והמשטרה מחפשת עלינו, אומר אנחנו בבית, הביא את המשטרה, אמר בוא לחקירה, הלכנו לחקירה, זה כל הסיפור". נאשם 1 נשאל האם הם היו כל הזמן בבית ולא יצאו, ועל כך השיב: "כל הזמן בבית", ובהמשך כי לא ברחו ולא התחבאו אלא היו כל הזמן בבית (עמ' 8, שו' 19-7).

בהמשך עדותו, משעומת עם דו"חות השוטרים, ניסה נאשם 1 ליישב בין הדברים, אך ללא הצלחה יתרה, ובאופן שאתקשה לקבל את הסבריו הפתלתלים. משצוין באזני נאשם 1 כי בשעה 15:20 אמם מסרה למשטרה שהנאשמים לא בבית, ציין נאשם 1 כי הם היו בדרכם הביתה, וכי המרחק מביתו של עדי לביתם הוא כ-6 קילומטרים.

המשיך בא כוח המאשימה וציין באזני נאשם 1, כי על פי דיווח המשטרה, רק בשעה 20:00 הנאשמים הגיעו אל ביתם, וכי לא היו בבית כלל משך כל אותו היום. על כך השיב נאשם 1: "היינו בבית, הגענו בשעה 16:00 נראה לי, והיינו המשפחה". לשאלה האם השוטרים משקרים, השיב הוא: "לא משקרים. השוטרים פה בבית שלנו, אנחנו ליד הבית שלנו, עם החברים בן דוד". לשאלה: "מי, איזה בן דוד?", השיב: "הכל, אני לא זוכר". בהמשך, נשאל נאשם 1: "יש לך הסבר למה אבא שלך אפילו אומר שהוא לא ראה אתכם?", ועל כך השיב: "אין לי" (עמ' 12-11).

89.הסתירה המהותית והמשמעותית ביותר; זו אשר לא ניתן ליישבה בכל צורה ואופן, נגלית בהשוואת גרסאותיהם של שני הנאשמים. בעוד נאשם 2 טען, וחזר וטען, כי טרם הגיעם אל ביתם היו הנאשמים אצל אמיר, נאשם 1 שלל בתוקף הגעתם לביתו של אמיר. נוכח מרכזיותה של הסתירה בין דברי הנאשמים אקדיש לה ראש פרק נפרד, ולעת עתה אצביע על כי גם ציר הזמן שמתאר נאשם 2 בגרסאותיו לוקה בחסר, באופן שקיימת בו הן סתירה פנימית בין גרסאותיו השונות של נאשם 2 והן סתירה אל מול ראיות אחרות שלפניי.

90.במשטרה מסר נאשם 2, כי הוא ואחיו שבו אל ביתם בשעה 11:00 / 12:00 (עמ' 6 לתמלול חקירתו הראשונה - ת/4ג). לעומת זאת, על פי עדותו בבית המשפט, השניים הגיעו אל ביתם בשעה 13:30 / 14:30, או אז פגשו הם את הוריהם בבית (עמ' 45-43). אם כך, החל בא כוח המאשימה לשאול את נאשם 2 מדוע אמו מסרה למשטרה בשעה 15:20 ... . נאשם 2 קטע את השאלה, תוך שהסביר כי הבין לאן פני השאלה מועדות ואינו יודע מדוע נאמר שהם לא בבית. נאשם 2 ציין כי הוא היה עסוק במרעה; לקח את הכבשים והעיזים אל סמוך למעין הסוסים. משצוין לפני נאשם 2 כי בחקירותיו במשטרה לא הזכיר את המרעה, השיב כי יכול להיות ששכח ויכול להיות שהתבייש (עמ' 45).

אין לשעות להסבר זה מפי נאשם 2. כאמור לעיל, מדו"ח השוטר קנדרו (ת/28) עולה, כי בשעה 15:20 האם מסרה לשוטר שהנאשמים "עדיין לא חזרו היום מבית הספר מאז שהלכו בבוקר". אף אם הייתי נאות לקבל את הסברו של נאשם 2, ולו בדוחק, כי הגיע לביתו ויצא לרעות את הכבשים הגם שלא פרט הדבר בחקירתו במשטרה, הרי שלא ניתן ליישב את עדותו לפיה בשעה 14:30 לכל המאוחר הנאשמים חזרו לביתם ופגשו בהוריהם, עם הדברים שמסרה האם לשוטר לפיהם בשעה 15:20, ומאז שעות הבוקר, הנאשמים טרם חזרו אל ביתם. לא למותר לשוב ולהזכיר בהקשר זה גם את האמור בדו"ח הפעולה של השוטר קרסנושצוק (ת/43), לפיו בשעה 20:20 מסר אבי הנאשמים כי השניים "לא נמצאים בבית כבר מהבוקר".

ואם עסקינן בדברים שמסר האב למשטרה, כשנשאל נאשם 2 בעדותו בבית המשפט מדוע אביו מסר לשוטרים כי אינו יודע היכן הנאשמים, השיב נאשם 2: "... עוד פעם אני אומר לך, אל תשאל אותי עבור אבא שלי כי כל בן אדם חושב לפי השיטה שלו" (עמ' 56, שו' 34-33).

91.הנה כי כן, תיאור כל אחד מהנאשמים את מעשיהם לאחר האירוע ועד שנחקרו על ידי המשטרה שונה ומשתנה מגרסה לגרסה. תיאור זה של כל אחד מהנאשמים גם אינו עולה בקנה אחד עם סד הזמנים המצטייר מדו"חות השוטרים, ובכל הנוגע לדברים שמסרו הורי הנאשמים, כי הנאשמים טרם הגיעו אל ביתם. חשובה מהבדלים אלו, היא הסתירה באשר לביקורם בביתו של אמיר ביום האירוע, לאחריו. מדובר בשאלה שהתשובה עליה בינארית. פעם שכל אחד מהנאשמים מחזיק בתשובה שונה, הפוכה מרעהו, הרי שאחת מן הגרסאות, גרסת בדים היא.

הביקור אצל אמיר - האמנם?

92.על פי גרסת נאשם 2, לאחר שהנאשמים נפרדו מעדי, הלכו הם לביתו של אמיר. בחקירתו הראשונה במשטרה, תאר נאשם 2 כי הנאשמים ישבו אצל אמיר יחד עם חברים, ואחר כך המשיכו לדרכם. נאשם 2 נשאל: "סיפרתם לו מה קרה?", ועל כך השיב הוא: "אני לא יודע אם אח שלי אמר לו אבל אני לא ספרתי" (עמ' 6 לתמלול החקירה - ת/4ג). בחקירתו השלישית במשטרה, נשאל נאשם 2 כיצד הוא מסביר את העובדה שאמיר טוען שכלל לא ראה את הנאשמים, וכי הוא עצמו לא היה בביתו. בתגובה לכך, נאשם 2 התעקש על כי היה אצל אמיר (ת/6א).

אם כן, מחקירותיו של נאשם 2 במשטרה יש ללמוד, כי אמיר היה בביתו שעה שהנאשמים נכחו שם. מכל מקום, נאשם 2 לא סייג את הדברים, ובוודאי שלא ציין מפורשות כי אמיר לא היה בביתו אותה העת.

93.בבית המשפט, בגדרי עדותו, צייר נאשם 2 תמונה אחרת. כשנשאל מדוע אמיר טוען שהנאשמים לא היו בביתו, השיב נאשם 2 כי אמיר כלל לא היה בביתו. בא כוח המאשימה המשיך ושאל אם הנאשמים היו אצל רעייתו של אמיר. על כך השיב נאשם 2 כי הנאשמים היו בחצר, וכי רעייתו של אמיר ניגשה אל המאפיה להביא ארוחת בוקר.

במהלך עדותו, נאשם 2 שב, התעקש וביקש לדייק כי הנאשמים ישבו בחצר ביתו של אמיר. בא כוח המאשימה ציין לפני נאשם 2, כי בחקירה במשטרה לא סיפר שהנאשמים ישבו בחצר הבית. על כך השיב נאשם 2: "... פעם ראשונה שאני נכנס לאווירה הזאת שהיא אווירת המעצר ... לא ידעתי מה לספר בדיוק". "למה לא לספר את האמת?", שאל בא כוח המאשימה, ועל כך השיב נאשם 2: "לא, הסברתי האמת, אבל היה שואל אותי שאלות, אבל אני הייתי זורק מילים ככה ..." (עמ' 37, שו' 16-9).

94.עוד, ובנוגע לשהותו אצל אמיר, ציין נאשם 2 בעדותו בבית המשפט, כי היה שם יחד עם נאשם 1, ומדבריו עולה כי לא היו עמם אנשים נוספים. משכך, צוין באוזני נאשם 2 כי במשטרה מסר שהוא ואחיו היו אצל אמיר יחד עם חברים. בתגובה לכך, ציין נאשם 2, "לא זוכר, אמרתי ככה ולא היה לי חברים שם, לא ישבתי עם חברים שם" (עמ' 40, שו' 38). משנשאל אם דבריו במשטרה בעניין זה אינם נכונים, השיב: "יכול להיות לא נכון, אמרתי לך, עוד פעם, אני, אתה שואל עוד פעם, הייתי זורק מילים, אתה יודע מה", ובהמשך "... סתם זרקתי, נכון, לא נכון, סתם זרקתי, על מנת שישחרר אותי" (עמ' 41, שו' 11-7).

ברי כי אין לשעות לכל הסבר של נאשם 2, בניסיונו ליישב בין הדברים שמסר במשטרה אל מול אלו שמסר בבית המשפט, לפיו במשטרה "זרק מילים". זוהי תיבת מילים שמשמעה דברי כזב, כך ואין אחרת. מי אשר רואה כדבר אפשרי ולגיטימי לשקר במצח נחושה לגורמי אכיפת החוק, ויותר מאשר בעניין אחד, רק כדי "שישחרר אותי" ולהינצל בעור שיניו, וודאי שאינו ראוי כי יינתן אמון בדבריו.

95.גרסתו של נאשם 2 אינה לוקה רק בסתירה פנימית ובהבדלים מהותיים בין תיאור אחד למשנהו, אלא מתנגשת באופן חזיתי עם עדותם של נאשם 1 ושל אמיר. נאשם 1, אשר כזכור אין חולק כי היה כל העת יחד עם נאשם 2, טען באופן עקבי כי השניים לא היו אצל אמיר ביום האירוע. ראו על כך דבריו בחקירתו השלישית במשטרה (ת/3א):

"ש: לאחר האירוע בתאריך 9.9.21 לאן הלכת אתה [ונאשם 2] ונעלמתם עד הערב? ת: היינו באזור ליד הבית ביער הסתובבנו בשטח ש: האם הייתם אצל אמיר ס'? ת: לא היינו אצלו ש: [נאשם 2] טוען כי הייתם אצלו? ת: אני לא זוכר"

גם בבית המשפט עמד נאשם 1 בתוקף על כי השניים לא היו אצל אמיר. ראו למשל עמ' 9, שו' 12-6:

"ש': יפה. תראה, היו שני אנשים רק באותו זמן, אתה [ונאשם 2], נכון, אתם הייתם ביחד? מהרגע שעודאי מוריד אתכם ליד הבית שלו, עד הרגע שהמשטרה עוצרת אתכם, אתם ביחד ת': כן ש': איך יכול להיות, שאתה אומר היינו בבית, ואח שלך [נאשם 2] אומר היינו אצל אמיר ס', מה נכון? ת': זה לא נכון"

96.בא כוח המאשימה לא הותיר אבן שאינה הפוכה, וחקר גם את נאשם 2 בעניין זה, כי נאשם 1 טען שהשניים כלל לא היו אצל אמיר. על כך השיב נאשם 2: "אח שלי יכול להגיד מה שהוא רוצה ..." (עמ' 41,שו' 27).

97.אמיר עצמו ציין בעדותו בבית המשפט, כי ביום האירוע נכח בעבודתו משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות אחר הצהריים. אמיר לא היה בביתו, ואף העיד כי רעייתו לא הייתה בבית. זאת הוא יודע הן מחמת שגרת יומה - היא יוצאת את הבית בשעה 06:00 לוקחת את הילדים לגנים והולכת אל בית הוריה שבבית זרזיר עד השעה 14:00, והן מחמת שאמיר נוהג לדבר עמה בטלפון ושואל אותה למעשיה. ובמילותיו, "כל חצי שעה מתקשר לאישה. כל חצי שעה שעה אני מדבר עם אשתי" (עמ' 54, שו' 12-11 לתמלול הדיון מיום 17.5.2022).

משהוצגה לפני נאשם 2 טענת אמיר כי גם רעייתו לא הייתה בבית, השיב נאשם 2: "אף אחד לא אוהב להכנס לכלא, למעצר, ואף אחד לא מחבב חקירות, שיזיק לול ולאשתו" (עמ' 36, שו' 2-1). על עמדתו זו חזר נאשם 2 גם בהמשך עדותו - ראו עמ' 42.

98.ברי כי גרסאותיהם ההפוכות של שני הנאשמים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, וכי אחת מן הגרסאות חוטאת לאמת. איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה היכן היו הנאשמים לאחר האירוע, באשר תשובה לשאלה זו אינה משליכה על גיבוש יסודות העבירות שבכתב האישום. ואולם, בהבדלי הגרסאות יש די כדי להעמיד בספק את אמיתות דבריהם של הנאשמים, ובמיוחד של נאשם 2 אשר דבריו נסתרו גם על ידי גרסתו של אמיר.

עניין נוסף הקשור בטבורו לביקור אצל אמיר הוא הסכין. הסכין חשובה עד מאוד לענייננו, שכן אם היא לא הייתה בזירת האירוע, ממילא לא יכול היה נאשם 2 להסב נזק למתלונן באמצעותה. נזכיר, כי בעניין זה רק אחד מן העדים שנכח באירוע (ש.ס) מסר שראה את נאשם 2 מוציא סכין ועורך בה שימוש בפוצעו את המתלונן. דברים אלו נמסרו מפיו של ש.ס במשטרה, ושם בלבד, ומשכך מצריכים הם חיזוק על מנת לבסס הרשעה בעובדות אלו. דומני כי די בכזבי הנאשמים עד כה, ובמיוחד אלו של נאשם 2, כדי להוות חיזוק. ואולם, יש בנמצא פרכות של נאשם 2 הקשורות ישירות לסכין.

מידיו של מי קיבל נאשם 2 את הסכין, אם בכלל?

99.נאשם 2 העלה תמונה של סכין וגז לאפליקציית סנאפצ'ט. כזכור, הוא נחקר על כך במשטרה. עיון בתמלול חקירתו השנייה (ת/5ג), מעלה, כי נאשם 2 מסר שצבעה של הסכין "זהב, אבל היא לא הייתה איתי בזמן הקטטה" (עמ' 12). לדבריו, "שאני הייתי אצל אמיר היה שם בחור" אשר נתן לידיו את הסכין. באדר ע' שמו. היה זה ב"סביבות השעה תשע עשר ... בבוקר, אחרי שהקטטה נגמרה וברחנו, אמרו לי שיש אנשים שמחכים לך הם רוצה לתקוף אותך" (עמ' 14-13). הסכין ניתנה לנאשם 2, על פי גרסתו במשטרה, לשם הגנה עצמית. לשאלה, היכן הסכין כעת, השיב נאשם 2 במשטרה, כי "אני איבדתי אותה עם התיק, ... היא נפלה ביחד עם התיק שאני ברחתי שם" (עמ' 13).

100.דבריו אלו של נאשם 2 במשטרה הם בגדר מעשיה, גם בראי גרסתו המאוחרת של נאשם 2 עצמו. בעדותו בבית המשפט, נשאל נאשם 2 מהיכן הסכין שתמונתה הועלתה על ידו לסנאפצ'ט. הוא השיב כי אינו יודע וכי יכול להיות שזו סכין שהייתה בביתו - סכין של פירות. אם כך, נשאל נאשם 2 מדוע מסר במשטרה שקיבל אותה מבאדר ע'? על כך השיב, בין היתר, כי היה "זורק מילים לחוקר", שכן היה רעב, "המצב הבריאותי שלי היה על הפנים", ונאמר לו על ידי החוקר "... תסיים כבר, תן לנו לגמור על מנת לפגוש את הוריך" (עמ' 49-48). בהמשך נשאל (עמ' 49, שו' 35 - עמ' 50, שו' 19):

"ש': אוקיי, אז הסיפור עם באדר, זו סתם המצאה? ת': (דיבורים בערבית) יכול להיות, מי יודע ש': יכול להיות. מה עשית עם הסכין? ת': אני לא לקחתי סכין מבאדר, אני, עוד פעם, אני, לא היה לי סכין ש': עזוב באדר, היה לך סכין שצילמת והעלת לסנאפצ'ט ת': לא, לא, לא, לא היה לי סכין, הסכין, אתה אומר שהעלתי אני תמונה לסנאפצ'ט, אני אמרתי לך, יכול להיות הסכין מהבית שלי, יכול להיות

...

ת': אבל אני לא זוכר אם היה לי סכין, אתה אומר היה לי סכין, אני לא זוכר אם היה לי סכין. ש': אוקיי, ת': אני עכשיו, אני מטושטש, מבולבל אני עכשיו ש': אבל גם במשטרה אמרת שהיה לך סכין ת': גם במשטרה הייתי מטושטש ש': גם במשטרה, אז גם היום אתה מטושטש וגם במשטרה ת': אני כל הזמן אני מטושטש"

אחר כך, עומת נאשם 2 עם דבריו במשטרה, לפיהם הסכין נפלה לו יחד עם התיק כשברח מביתו של אמיר. על כך השיב שוב "... הייתי זורק מילים, מילים ככה ..." (עמ' 54, שו' 13), ובהמשך, כי אמר הדברים "... על מנת לסיים ואני לא יודע מה הולך להיות בעקבות החקירה הזאת" (עמ' 55, שו' 22-21).

לא למותר לציין עוד, כי הדברים שמסר נאשם 2 במשטרה לא יכולים לדור בכפיפה אחת גם עם דברים אחרים שעולים מעדותו בבית המשפט, ולמשל כי לא היו אנשים נוספים מלבדו ומלבד נאשם 1 אצל אמיר, כך שממילא הוא לא יכול היה לפגוש את באדר ע' אצל אמיר. ובכלל, כאמור לעיל, ספק רב אם השניים היו אצל אמיר.

101.נאשם 2 אשר מסר דברי כזב במשטרה, ביקש להתל בגורמי החקירה. יש לדחות מכל וכל את הסברו כי ביקש הוא להחיש את סיומה של החקירה. הדעת נותנת כי מי אשר נחשד בעבירות כה חמורות, לא יבקש להמציא סיפורי בדים, אשר בנקל יכולים להתברר כבדויים. אם אכן מדובר בסכין שהייתה בביתו של נאשם 2, מה פשוט יותר מלומר את האמת לאמיתה, ובכך להביא לידי מיצוי את החקירה בעניין זה.

יתר על כן, בבית המשפט לא עלה בידי נאשם 2 להצביע על גרסה אחרת מזו שהעלה במשטרה לסכין שהופיעה בתמונה, ותשובותיו היו פתלתלות ומתחמקות. כאמור לעיל, נאשם 2 טען כי הוא לא זוכר אם היתה לו סכין, אם לאו, וכי הוא מטושטש בעת מתן העדות וכך גם בעת החקירה במשטרה. זאת ועוד, הגם שנאשם 2 טען בבית המשפט כי לא לקח סכין מבאדר ע', לא סיפק הוא תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה האם הסיפור עם באדר הוא בגדר המצאה, והשיב "יכול להיות, מי יודע".

102.הגרסה כי הסכין נתקבלה מידיו של באדר ע' או כי הנאשמים פגשו את באדר ע' בהיותם יחד לאחר האירוע, נשללה לחלוטין גם מגרסתו של נאשם 1 אשר העיד בבית המשפט, כי הנאשמים כלל לא פגשו את באדר ע' (עמ' 12), ובמשטרה מסר כי הוא כלל אינו מכיר את באדר ע' (ת/3א).

103.כזביו אלו של נאשם 2, הם שהביאוני בין היתר שלא לבטוח בגרסתו, גם לעניין הסכין. דומני כי הסכין היתה קיימת גם קיימת, וכפי שכיזב נאשם 2 לעניין עצם קיומה של הסכין, כך גם כיזב הוא לעניין נוכחותה באירוע. נזכיר, כי ש.ס מסר במשטרה שצבעה של הסכין אשר ראה במו עיניו הוא צהוב ושחור, בדומה לנאשם 2 אשר מסר במשטרה כי צבעה זהב.

יש בנמצא סתירות נוספות בין דברי הנאשמים, לבין דברים שמסרו עדים אחרים, ואשר יש להעדיף את דבריהם על פני גרסת הנאשמים. כך למשל, בכל הנוגע לתחילתו של האירוע.

תחילתו של האירוע

104.על פי תיאורו של נאשם 1 בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/1א), האירוע החל כשעדי הגיע ברכב אל סמוך לבית הספר. "היו שם חברה שאני מכיר מהתיכון ביניהם" המתלונן, נ.ס וש.ס "התקרבו לאוטו של עודיי (עדי - א' ס') היו צעקות ודחיפות בינם לבין עודיי". בשלב זה, על פי תיאורו של נאשם 1, משכו הנאשמים את עדי מן ההמולה והשלושה ברחו מהמקום באמצעות הרכב. נאשם 2 תאר גם הוא את ההמולה בחקירתו הראשונה במשטרה, ובין היתר, כי "כל החברה שם היו סביב האוטו של עודיי ... והם רצו להרביץ לו משכנו אותו הרחקנו ביניהם" (ת/4א). גם בבית המשפט תאר נאשם 2 את ההתרחשות, ובין היתר כי: "עודאי ירד מהרכב ... הבחורים הלכו לכיוון עודאי, ... התחיל ביניהם ויכוח, דיבורים, ודחיפות, ודחפו את הדלת, כן, ... אמרתי לאח שלי בוא נלך, נראה מה שי עם עודאי על מנת לעזור לו, כי אנחנו לא בחורים של בעיות, לא רוצים לגרום לעודאי בעיות" (עמ' 24, שו' 4-1 לתמלול הדיון מיום 7.9.2023).

105.בעוד שמתיאור הנאשמים עולה כי הם ניגשו אל ההמולה על מנת לחלץ את עדי מן התגרה שקורמת לה עור וגידים, הרי שעל פי עדותו של עדי הוא כלל לא הותקף, ולא נזקק לחילוץ. הלה העיד בבית המשפט, כי הוא הסיע את אחותו אל בית הספר, שם ראה את ע.ז. "הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי במבט מוזר, שאלתי אותו אם יש משהו", כך העיד (עמ' 45, שו' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 31.3.2022. ראו גם עדותו בעמ' 46 ובעמ' 49-48). בזמן זה, "באו ילדים מסביבנו והתחיל ריסוס גז פלפל" (עמ' 46, שו' 14). לאחר שרוענן זכרונו, אישר עדי כי מסר במשטרה שהיה זה אחד הנאשמים אשר ריסס את הגז. לאחר מכן, כך על פי עדותו של עדי, הלה שם פעמיו אל הרכב כשהוא מטושטש ומשתעל, "נסעתי קצת ומישהו אמר לי תעצור, ועלו איתי וירדו למטה" (עמ' 46, שו' 31). היו אלו שני הנאשמים שביקשו לנסוע עמו. עדי נשאל האם ארע עמו משהו נוסף מעבר ל'דיבור' שהיה בינו לבין ע.ז. על כך השיב בשלילה, והוסיף כי הוא וע.ז התפייסו בו במקום. עוד השיב הוא בשלילה לשאלה אם רב מכות עם מי מהנוכחים או אם הותקף על ידי מאן דהוא (עמ' 48).

106.גרסתו של עדי לקרות הדברים מהימנה בעיני, והיא זוכה לחיזוק למקרא הודעתו של ע.ז במשטרה, אשר הוגשה בהסכמה. על פי הודעה זו, במקום האירוע נכח "עוד בחור בשם עודאי ס' ... הוא חנה שם עם הרכב ואמר לי למה אתה מסתכל עליי ואני אמרתי לו שאני לא מסתכל עליו ואז הוא ירד מהרכב שלו והיה במרחק של 5 מטר ממני ואמר לי 'אתה תמיד מסתכל עליי כל הזמן' ואני אמרתי לו שאני לא מסתכל עליו אלו שהוא מסתכל עליי כל הזמן בצורה מאיימת ואז מאחור מאחוריי הרכב לא מהרכב אלא מאחוריו הגיעו [נאשם 2] [ונאשם 1] ואני לא יודע מי משניהם ריסס גז פלפל ..." (ת/60).

107.בעדותם בבית המשפט, הן נאשם 1 והן נאשם 2 טענו, כי עדי אינו דבק באמת. נאשם 1 עומת עם גרסתו של עדי בבית המשפט, לפיה, אין לו קשר למתלונן לרבות ביום האירוע, וכי עדי עצמו לא התקוטט עם מאן דהוא, ולא הותקף על ידי אחר. על כך השיב נאשם 1 כי הדברים לא נכונים, וכי עדי משקר (עמ' 6 לתמלול הדיון מיום 7.9.2023). אשר לנאשם 2, הלה העיד כי הוא עזר לעדי, אך עדי שיקר. משנשאל נאשם 2, מדוע שעדי ישקר, השיב הוא כי עדי "מפחד ממשטרה" (עמ' 27, שו' 37 לתמלול הדיון מיום 7.9.2023), וכי הוא "כפוי טובה (עמ' 28, שו' 5). נאשם 2 ביקש לתלות את שקריו הנטענים של עדי בשיוך משפחתי ובהרכב חברי של המעורבים. עוד ובעניין עדי, ציין נאשם 2 בעדותו את הדברים הבאים (עמ' 56, שו' 20-13):

"ת': אף אחד לא נכנס לדברים הזה, בית משפט, כלא, חקירות, אף אחד לא אוהב, גם אני לא אוהב, גם אח שלי, גם אמא וגם אבא. גם את, גם, אף אחד, אף אחד לא אוהב, ש': אז בגלל שהוא לא אוהב את זה, עודאי שיקר, סיפר שקרים לחלוטין ת': משקר גם מפחד גם, ת' (באמצעות מתורגמנית): רק רגע, מפחד, משקר וכפוי טובה,כן, ש': אוקיי, אז עודאי משקר בגלל שהוא מפחד מהמשטרה ולא ת' (באמצעות מתורגמנית): הוא מפחד להכנס לכלא"

איני שם את מבטחי בגרסתם של הנאשמים גם בעניין זה. הדעת נותנת כי אם הנאשמים נחלצו לעזרתו של עדי, הוא לא היה שולל את גרסתם העובדתית. במיוחד בשים לב לעובדה כי הוא קרוב משפחתם. הסבריו של נאשם 2 כי עדי כפוי טובה ומפחד מן המשטרה, אין בהם ממש והם לא שכנעוני כי יש להעדיף את גרסתם על פני דבריו של עדי בבית המשפט. מעבר לכך, כאמור לעיל, מצאתי את דבריו של עדי מהימנים בעיניי וזוכים לחיזוק מהודעתו של ע.ז במשטרה.

108.מכל האמור, יש לקבוע כי הונחו לפניי די חיזוקים כדי לתמוך בהודעתו של ש.ס במשטרה באופן המאפשר לבסס עליה ממצאים לעניין השימוש שעשה נאשם 2 בסכין. משהגעתי לכלל מסקנה כי הוכחו די הצורך העובדות המיוחסות לנאשמים, לפיהן, נאשם 2 ריסס גז וחבל במתלונן באמצעות הסכין, וכי נאשם 1 חבט במתלונן באמצעות הבקבוק, אעבור לבחון האם הנאשמים פעלו כמבצעים בצוותא.

ביצוע בצוותא

109.סוגיה נוספת, אשר הצדדים לא הקדישו לה טיעון רב, היא האם יש לראות את כל אחד מהנאשמים אחראי למעשיו שלו בלבד, או שמא היו הם מבצעים בצוותא, כך שניתן לייחס לכל נאשם גם את מעשי הנאשם האחר.

המאשימה טענה בסיכומיה, כי הנאשמים ביצעו את העבירות בצוותא, מאחר ומדובר בתכנית אחת, ברצף של מעשים שביצעו השניים תוך שהם פועלים כגוף אחד, כשכל אחד מהם נוטל חלק אחר במעשים.

סנגורו של נאשם 2 טען, כי לא מדובר באירוע מתוכנן בו הנאשמים קשרו קשר לפגוע במתלונן מבעוד מועד. זהו אירוע ספונטאני, ומכאן הקושי לייחס אחריות כוללת לכל הנוכחים והמעורבים באירוע.

110.טענת סנגורו של נאשם 2 הועלתה בהמשך להנחתו כי לא הוכח השימוש שעשה נאשם 2 בסכין. בהינתן האמור, כך טען, אין מקום לייחס לנאשם 2 אחריות למעשה האלימות של נאשם 1, כמבצע בצוותא. ואולם, פעם שקבעתי כי נאשם 2 לא רק ריסס גז, אלא אף חבל במתלונן באמצעות סכין, ממילא נשמטת הקרקע תחת טענה זו. למען הזהירות, אמשיך ואסביר מדוע בעצם היות האירוע ספונטאני (בהנחה והאירוע היה כזה, ובלא לקבוע מסמרות בדבר), אין כדי לאיין ביצועו בצוותא.

111.המבצעים בצוותא כלשונו של סעיף 29(ב) לחוק, הם:

"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, ... ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר."

112.רבות נכתב בפסיקת בית המשפט העליון על אודות המבצע בצוותא, ועל המבחנים לקיומו של ביצוע בצוותא. ראו על כך האמור בע"פ 220/17 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל (29.8.2018), כדלקמן:

"במישור העובדתי מבצע בצוותא הוא מי שלוקח חלק מהותי בביצוע העבירה. חלקו של המבצע צריך להיות קשור לגרעין הקשה של העבירה, כנדבך פנימי בתכנית הפעולה, אף אם מדובר בתכנית שהתפתחה באופן ספונטני. הקבוצה פועלת כגוף אחד עם איברים שונים. שלושה מבחני עזר משמשים לזיהוי המבצע בצוותא – האם נטל הנאשם חלק בביצוע העבירה? האם חלק זה מהותי לביצוע העבירה, מבחינת קרבתו לגרעין הקשה של העבירה? ומה הייתה מידת יכולתו של הנאשם לשלוט ולהשפיע על ביצוע העבירה? ...

במישור הנפשי נדרש כי אצל המבצע יתקיים היסוד הנפשי של העבירה עצמה, אך יחד עם זאת נדרשת מודעות לחלקם של השותפים האחרים בביצוע העבירה. בין היסוד העובדתי ליסוד הנפשי מתקיימים יחסי גומלין ...".

על המבחנים העיקריים שנועדו לזהות מיהו המבצע בצוותא - מבחן השליטה, מבחן הקירבה, המבחן הפונקציונאלי והמבחן המשולב, ראו גם ע"פ 4428/13 שיטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (30.4.2014).

113.על מנת ששניים יחשבו כמבצעים בצוותא, אין הכרח כי יהא בנמצא תכנון מוקדם ביניהם של פרטי העבירה, תוך חלוקת תפקידים ברורה. החלטת הצדדים לקחת חלק במעשה עברייני משותף יכולה להתגבש אגב ביצוע המעשה (ע"פ 954/17 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (10.6.2019)), וגם מקום בו העבירה מתבצעת אגב 'שותפות ספונטאנית' יכולים מבצעיה להיחשב כמבצעים בצוותא. ראו על כך ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (28.4.1998): "השותפות בין המערער לבין עלי היתה, אמנם, 'שותפות ספונטנית', ואולם גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה היא עבריינים למבצעים-בצוותא". בהקשר זה של ביצוע בצוותא ושותפות ספונטאנית ראו גם ע"פ 2648/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 24-22 (19.3.2020).

114.על רקע קביעותיי העובדתיות דלעיל, כי שני הנאשמים השתתפו פיזית בפציעת המתלונן - האחד הטיח בקבוק בעורפו של המתלונן בעוצמה שגרמה לשבר הבקבוק, והשני ריסס גז והנחית מכת סכין שגרמה לחתך עמוק ונרחב בגופו של המתלונן, דומני כי אין צורך להרחיב היריעה על היות הנאשמים מבצעים בצוותא.

שני הנאשמים פגעו יחד במתלונן, מי בסכין ומי בבקבוק, ולצורך היותם מבצעים בצוותא אין נפקא מינא מי פגע במתלונן באמצעות איזה חפץ, וכן איזו חבלה גרמה כל פגיעה בפני עצמה. הגז שרוסס לכל עבר אפשר את התקיפה ביתר קלות. הגז והסכין היו באמתחתו של נאשם 2, ולכן לא מן הנמנע כי הנאשמים תכננו לתקוף את המתלונן מבעוד מועד.

גם אם מדובר בפעולה ספונטאנית, שלא קדם לה כל תכנון, הרי שפעולת הנאשמים עולה בגדר ביצוע בצוותא. הנאשמים, הלא הם אחים, שהו יחדיו עוד טרם החל האירוע. פעולתם הראשונה של הנאשמים היא ריסוס הגז על ידי נאשם 2. אחר כך נאשם 1 תקף את המתלונן באמצעות הבקבוק, ומיד לאחר מכן נאשם 2 תקף אותו באמצעות הסכין. הווה אומר, כי הנאשמים פעלו יחדיו, בעת ובעונה אחת, בסינרגיה. לכל אחד מהם חלק מהותי בתקיפת ובחבלת המתלונן; כל אחד מהנאשמים מצוי בליבת האירוע ונמנה עם המעגל הפנימי. בל נשכח כי בעת ריסוס הגז על ידי נאשם 2, נאשם 1 שהה לידו, בצמוד אליו (ראו על כך עדות נאשם 2, בעמ' 34 לתמלול הדיון מיום 7.9.2023), כך שהנאשמים וודאי היו ערים זה לפועלו של זה, ופעלו כאורגן אחד בעל שתי זרועות על מנת לחבול במתלונן. לא זו אף זו, הנאשמים ברחו יחדיו ממקום האירוע ושהו זה לצד זה במשך מחצית יממה עד אשר נחקרו במשטרה.

לקראת חתימה

115.טרם תבוא הכרעת הדין על סיומה, מצאתי ליתן דעתי לשלושה נושאים נוספים, על מנת שלא ייחסר. הנושא הראשון, הוא סברת הנאשמים אשר לא נעלמה הימני, לפיה, יכול ומי מהעדים, לרבות מנהל בית הספר, תיאם גרסאות או נטה לצד כלשהו מחמת קרבה חברית או משפחתית (ראו עדותו של נאשם 1 בעמ' 19-17, וכן עדותו של נאשם 2 בעמ' 28 ובעמ' 59-58).

ואולם, בטענות אלו אשר נעדרות כל אחיזה וביסוס, לא מצאתי ממש. זאת ועוד, העדים רבים ומגוונים, וביניהם תלמידי בית הספר, צוות בית הספר, וקרוב משפחה של הנאשמים. איני סבור למשל כי מנהל בית הספר יפרט באזני המשטרה עובדות שגויות שלא נבראו, רק מחמת שהוא לא ממשפחת הנאשמים. הוא הדין לגבי עדי שסותר את גרסאות הנאשמים, והוא קרוב משפחתם. גם לגבי עדים שהם חבריו של המתלונן, אין בדבר כדי להטיל דופי טבוע בעדותם, ואת התרשמותי בנוגע לכל אחד ואחד מהם ציינתי לעיל.

116.הנושא השני, הוא סכסוך שקדם לאירוע מושא ענייננו. אבי המתלונן העיד, כי מספר חודשים קודם האירוע דנן התרחש ריב בין המתלונן, שעה שזה היה "עם חבר בטיול עם סוס" (עמ' 16, שו' 31 לפרוטוקול מיום 2.2.2022), לבין הנאשמים. על פי עדותו, נפגש אבי המתלונן עם אבי הנאשמים על מנת ל"סגור את זה בשלום" (עמ' 16, שו' 33). תמיכה לדברים אלו יש בנמצא בעדות המתלונן, אשר פרט בעדותו בקווים כלליים סיפור מעשה דומה לזה שסיפר אביו, היינו כי היה עם חברו ורכב על סוס ליד בית הנאשמים, וכי אביו עשה "שלום בינינו" (עמ' 20, שו' 11 לפרוטוקול מיום 2.2.2022). אני ער לכך כי לא קיימת הלימה מלאה בין סיפור המעשה של המתלונן לבין זה של אביו, ואולם לא מצאתי פערים משמעותיים בגרסאות אשר יאיינו את קבלתם. גם נ.ס תומך בעדותו בקיומו של מאורע קודם, כשנה לפני האירוע מושא ענייננו, סביב אירוע של רכיבה על סוסים על ידי המתלונן ונ.ס, בסמוך לביתם של הנאשמים (עמ' 64-63 לתמלול הדיון מיום 17.5.2022).

הנאשמים הכחישו קיומו של סכסוך עם המתלונן. כשצוין באזני נאשם 1 כי אבי המתלונן סיפר שהייתה סולחה, השיב: "יכול להיות". הוא לא ידע להסביר מדוע נדרשה הסולחה, וחזר על עמדתו כי לא היה סכסוך, וכך ציין: "אולי אבא שלו רצה לעשות סולחה, לדבר, אבל לא היה סכסוך, ... על מנת לשמור על הבן שלו" (עמ' 15 לתמלול הדיון מיום 7.9.2023).

ככלל, מצאתי להעדיף את גרסתם של המתלונן, של אבי המתלונן ושל נ.ס, על פני גרסת הנאשמים, ובמיוחד שעה שלא מצאתי טעם בעשיית סולחה מקום בו לא קיים סכסוך שיש לפתור. ואולם, מכיוון שקיומו של סכסוך קודם אינו ממין העובדות המקימות את העבירות שבכתב האישום, לא מצאתי להעמיק ולדון בעניין זה.

117.הנושא השלישי, הוא פציעותיו של המתלונן. בפן העובדתי הצדדים התמקדו בשאלה, האם הנאשמים חבלו במתלונן, אם לאו. לא הועלו טענות לעניין עצם החבלה והיותה "חמורה", על פי דין, וכן לעניין היסוד הנפשי הנדרש בעת ביצוע העבירה, אשר ברי כי מתקיים בענייננו. למען הסדר הטוב, אציין כי "חבלה חמורה" מוגדרת בסעיף 34כד לחוק כ"חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים". מדובר בהגדרה רחבה, שענייננו חוסה תחתיה, ודי בעיון בפגיעותיו של המתלונן אשר תוארו בסעיף 8 לכתב האישום, ולא היה מי שחלק על קיומן; עיון בחומר הרפואי הקשור במתלונן (ת/51-ת/54), ומבט בתמונות פצעיו (ת/16 ו-ת/25א), כדי ללמד על כך.

סוף דבר

118.לאור האמור לעיל, מצאתי כי עובדות כתב האישום הוכחו לפניי מעבר לכל ספק סביר, כך שהנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיפים 333 + 335(א)(1)+(2) + 29 לחוק, וכן תקיפה סתם בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיפים 379 + 382(א) + 29 לחוק.

בהיות שני הנאשמים קטינים, ביום הגשת כתב האישום, ובשים לב לשילוב הוראות סעיפים 21, 22 ו-24 לחוק הנוער, בטרם הרשעתם בדין, אם בכלל, יש להפנות את הנאשמים לקבלת תסקיר של שירות המבחן.

עם קבלתו, אשמע טיעוני הצדדים לעונש, לרבות לעניין השאלה אם יש להרשיעם בביצוע העבירות דלעיל.