פרטי ההליך
לפני
כבוד השופט נמרוד פלקס
המערער
גיא בן אמנון רופא
ע"י ב"כ עוה"ד ציון אמיר
נגד
המשיב
משרד הבריאות - יחידת התביעה המשמעתית
ע"י ב"כ עוה"ד שחר טל
מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין
ערעור כנגד החלטתו של כבוד השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב (להלן - "המחליט"), אשר פעל מכוח הסמכות שהואצלה לו על ידי שר הבריאות, בה קבע כי יש להטיל על המערער אמצעי משמעת של התליית רישיונו לעסוק ברפואה למשך חמש שנים. החלטת המחליט ניתנה ביום 20.4.26, וסטתה במידת מה מהמלצת ועדת המשמעת (להלן - "הוועדה") מיום 26.3.26, אשר הרשיעה את המערער בעבירות משמעת והמליצה ברוב דעות להתלות את רישיונו לשלוש וחצי שנים. עמדת המיעוט בוועדה הייתה להתלות את הרישיון לפחות לעשר שנים או לבטלו לצמיתות. ביסוד הערעור העובדות הבאות. המערער הוא רופא מורשה בעל תעודת מומחה ביילוד וגניקולוגיה משנת 2014, אשר רישיונו לעסוק ברפואה הותלה מנהלית ביום 29.11.24 עקב הליך אחר שעניינו כתב אישום פלילי המייחס לו עבירות מין חמורות. עד כה לא ננקט הליך משמעתי - פרט להתליית הרישיון באופן ארעי - מחמת ההליך הפלילי התלוי ועומד. ביום 4.9.25 הוגשה נגד המערער קובלנה משמעתית זו, בגין אישומים הנשענים על עובדות שונות מאלו מושא האישום הפלילי. הקובלנה כללה ארבעה אישומים בגין התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה. האישום הראשון והשני מייחסים למערער יצירת קשרים אישיים, שליחת הודעות בעלות אופי מיני ואינטימי ביישומון ה - WhatsApp, וניסיונות לשכנע שתי מטופלות שונות (מטופלת א' ומטופלת ד') לקיים עמו יחסים אינטימיים, תוך עירוב תפקידו המקצועי כרופא המטפל בהן וניצול מעמדו. האישום השלישי מייחס למערער סירוב למסור לנציב קבילות הציבור במשרד הבריאות רשומות רפואיות של חמש מטופלות שונות לצורך בירור תלונות נגדו ביום 8.7.24. האישום הרביעי עוסק בכך שהמערער המשיך להציג ולפרסם את עצמו במרשתת כרופא נשים מומחה הפעיל בקליניקה שלו, חרף העובדה שרישיונו לעסוק ברפואה הותלה מנהלית כאמור. הוועדה התכנסה לדיון ראשון בקובלנה ביום 3.11.25 ולדיון שני ביום 27.1.26, אולם המערער בחר שלא להתייצב לדיונים אלו ואף לא הגיש מענה בכתב לקובלנה. אף על פי כן, לפנים משורת הדין, אפשרה לו הוועדה הזדמנויות חוזרות להגיש את הגנתו בכתב עד ליום 1.3.26, ואף החליטה ביום 5.3.26 לאפשר לו לתאם מועד לדיון פרונטלי חדש בכפוף לכך שיציע עשרה מועדים שונים עד ליום 10.3.26. המערער נמנע מלעשות זאת ובחר להתעלם לחלוטין מדרישות הוועדה. יצוין כי המערער אף הגיש בקשות לפסילת חברת הוועדה עו"ד עירית אלטשולר, בטענת לחשש למשוא פנים, ובקשה לפסילת התובע עו"ד תומר דגני חנית. המחליט אימץ את קביעות הוועדה והרשיע את המערער בכל ארבעת האישומים שיוחסו לו, למעט עניין סירובו למסור לנציב את התכתבויות ה - WhatsApp. בגזרת אמצעי המשמעת, קבע המחליט כי המלצת דעת הרוב בוועדה להתליית רישיון למשך שלוש וחצי שנים בלבד אינה עומדת ביחס הולם לחומרת מעשיו של המערער. המחליט הדגיש את הפגיעה האנושה באמון הציבור, את הטעיית ציבור הנשים באמצעות הפרסומים האסורים, ואת סירובו העיקש לשתף פעולה עם רשויות הבקרה, והטיל עליו התליית רישיון למשך חמש שנים. בערעורו דנן טען המערער כי יש לבטל את החלטת המחליט ולהשיב את הדיון לוועדה, או לחלופין להעמיד את תקופת ההתליה על שישה חודשים לכל היותר. ראשית, נטען כי נפגעה זכותו היסודית להתגונן ולהישמע בעל פה, שכן הדיונים התקיימו בהיעדרו על אף שהודיע למזכירות מראש כי לא יוכל להתייצב מחמת מחלה ואירוע משפחתי. שנית, המערער טען כי באישום הראשון לא התקיימו יחסי אמון ותלות מיוחדים, בפרט לאור חזרתה של המטופלת מתלונתה הפלילית וגניזת התיק מחוסר אשמה, לצד חלוף הזמן המשמעותי מאז שנת 2018. ביחס לאישום השני נטען כי המטופלת היא שיזמה שיחות בעלות אופי מיני, לא התקיים מגע פיזי בפועל, ולא הוכח כל נזק נפשי שנגרם לה. באשר לאישום השלישי, טען המערער כי עמדה לו הזכות להימנע מהפללה עצמית, וכי ממילא רוב המידע היה מצוי בידי הקובל ולא נגרם נזק לבירור התלונות. לגבי האישום הרביעי, נטען כי המערער לא קיבל או טיפל באף מטופלת בפועל, וכי תקופת ההתליה שהוטלה עליו חורגת באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת בפסיקה במקרים דומים (דוגמת עניין באסם חדאד, יניב ביגו, הרצל מיכאל ומחמוד יונס). המשיב טען מנגד כי דין הערעור להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים קיצוני של המערער, אשר הציג בפני בית המשפט תשתית עובדתית חלקית והסתיר את התעלמותו השיטתית מהחלטות הוועדה. המשיב ציין כי המערער המשיך להעלות פרסומים המציגים אותו כרופא נשים פעיל חרף התליית רישיונו, ובכך הוא ממשיך להפר את הוראות הדין ואת החלטות בית המשפט ברגל גסה גם כיום. לגופו של עניין, נטען כי החלטת המחליט סבירה ביותר וכי ההתכתבויות עם המטופלות מלמדות על תקלה ערכית עמוקה ועירוב חמור של סמכותו הרפואית בניסיון להשיג מגע מיני. ביחס לסירוב למסור רשומות, הדגיש המשיב כי מדובר בחובה סטטוטורית שאינה חוסה תחת זכות השתיקה או החיסיון מפני הפללה עצמית, וכי סירוב זה מסכל באופן ישיר את יכולת הפיקוח של משרד הבריאות. המשיב הוסיף כי תקופת ההתליה לחמש שנים מגלמת באופן הולם את הצטברותן של הפרות משמעת חמורות ונמשכות, ואינה ניתנת להשוואה למקרים נקודתיים וקלים בהרבה שהציג המערער. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בכלל המסמכים שהוגשו באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אבאר להלן. הדין הנוהג הוא, כי הביקורת השיפוטית על החלטות המחליט בתחום המשמעתי תהא מצומצמת ומרוסנת. בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המנהלית המקצועית והמוסמכת, ויתערב רק במקרים של חריגה קיצונית ממתחם הסבירות, שרירותיות, או פגם מהותי היורד לשורש ההחלטה. במקרה דנן, לא מצאתי פגם מהותי שכזה (ע"א 4693/90 סאוסן נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 309 (1991) (להלן - "עניין סאוסן"); ע"א 3425/90 פינסטרבוש נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 321 (1991); ע"א 412/90 אליהו נ' שר הבריאות, פ"ד מד(4) 422, 427 (1990); ע"א 6179/05 זליקוביץ נ' זיילר (18.9.2007); ע"א 8142/04 מלימובקה נ' שר הבריאות, פ"ד נט(6) 166 (2005); רע"א 1639/15 זקוטסקי נ' סטרשנוב (21.4.2015)). המחליט רשאי לסטות מהמלצות הוועדה, כל עוד סטייתו מנומקת ומבוססת. במקרה זה, המחליט פירט בהחלטתו את הנימוקים לסטייתו, תוך התייחסות לעקרונות אחידות הענישה והאינטרס הציבורי. המחליט הדגיש כי המלצת הוועדה המקלה אינה עומדת ביחס לחומרת המעשים, וכי יש צורך בהטלת אמצעי משמעת משמעותי יותר כדי להעביר מסר מרתיע וראוי לציבור הרופאים, עמדה סבירה וראויה לחלוטין (ע"א 325/85 בן צבי נ' שר הבריאות (18.6.1985); עניין סאוסן בעמ' 314). להלן אדרש לניתוח הממצאים העובדתיים באישומים השונים. באשר לשני האישומים הראשונים יאמר, כי חומר הראיות מלמד על טשטוש גבולות בלתי ראוי אצל המערער, עת ערבב שלא כראוי את עיסוקו המקצועי עם ניסיונות חיזור רומנטיים. כך שלח המערער מספר רב עד מאד של הודעות בעלות תוכן רומנטי לשתי המטופלות הנזכרות. כך לדוגמא ביחס למטופלת א' נכתב: "אבדוק אותך כגניקולוג וכמאהב" ו - "רוצה ללמד אותך להנות מעצמך ומסקס איך שצריך". עת בדק את המטופלת ד' אמר המערער: "אולי אל תתלבשי, אני לא חושב שיש צורך" והניח יד על ברכיה. לכך יש להוסיף את נסיבותיו החמורות של האישום הראשון, עת המטופלת א' הייתה חיילת בת 19 בה טיפל המערער כאשר שירת כרופא במילואים. בכך יש כדי ללמד על ניצול יחסי הכוחות הטיפוליים שהחלו בצבא. זאת ועוד, לגבי המטופלת ד', מחומר הראיות עולה בבירור עירוב חמור ופסול בין תפקידו כרופא המטפל בה לבין הודעותיו המיניות והאישיות. המערער שלח לה הודעות אובססיביות בהן התייחס מחד גיסא לבדיקות דם, שלילת הריון והתקן תוך רחמי, ומאידך גיסא לחיבור המדהים ביניהם, למראה החיצוני שלה ולפנטזיות מיניות. איני מקבל אף את טענת המערער בדבר חוסר מידתיות ואת ניסיונו להשוות את עניינו למקרים אחרים שנדונו בפסיקה. המחליט קבע, ובצדק, כי הדמיון המהותי של הצטברות העבירות ומגוונן עולה על השוני, וכי המקרה דנן חמור עשרות מונים מן התקדימים הנקודתיים שהוצגו. בניגוד למקרים של עבירות בודדות, המערער כאן פעל בדפוס התנהלות נמשך ושיטתי הכולל חציית קווים אדומים מול מטופלות, סירוב גורף להמצאת רשומות רפואיות, והמשך פרסום פומבי ומטעה כרופא מומחה פעיל בזמן שרישיונו מותלה. לשם הדוגמא אפנה לאי אלו מקרים שנזכרו בכתבי הבי דין, אשר עניינו של המערער חמור מהם. כך בעניין ד"ר יניב ביגו (בד"מ 2/9/23) וד"ר אלקרינאווי (בד"מ 2/9/20) דובר במשלוח הודעות ספורות ונקודתיות ולא בדפוס שיטתי ואובססיבי של לחץ למגע מיני כבמקרה דנן. לגבי ד"ר מחמוד יונס (עש"א 22835-11-23), יש להבחין בכך ששם דובר בחוסר שיתוף פעולה בנושא איכות טיפול רפואי והרשומות כבר הושמדו, בעוד שכאן המערער מונע באופן פעיל רשומות קיימות ולמעשה עד היום לא העביר עותק מהרשומות הרפואיות של שלוש מטופלות. אף אם תמצי לומר שכל אחת ואחת מהעבירות המשמעתיות אותן ביצע המערער אינה בצד המחמיר של קשת העבירות המשמעתיות, הרי, שהצטברות העבירות וחזרת המערער על ביצוע עבירות משמעת פעם אחר פעם תומכת אף היא בהחלטת המחליט להחמיר מהמלצות הוועדה בעניין אמצעי המשפט, שהרי לעיתים "הכמות הופכת לאיכות" (על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' עו"ד ישראל בלום, פ"ד נט(5) 433, 469 (2005)). אין ממש אף בטענת המערער בדבר פגיעה בזכותו להתגונן ולהליך הוגן. מהשתלשלות העניינים עולה בבירור כי למערער ניתנו הזדמנויות לרוב להציג את עמדתו בכתב ובעל פה, ואף לתאם מועד חדש לדיון לפי נוחותו האישית, אך הוא בחר במודע להתעלם מהחלטות הוועדה ולנקוט בלשון בוטה ומזלזלת כלפי נציגי החוק. התנהלותו הפסולה של המערער באה לידי ביטוי במכתבו מיום 3.12.2025 בו כתב: "לא אהיה בדיון בו הפושע נמצא. אפנה לערכאות מעליכן בתלונה על מניעת אפשרות לקבלת ועדה נקיה עם תובע ישר ולא תומר דגני. בהצלחה. תתביישו לכם". כמו כן, המערער לא בחל בלשון בוטה ומאיימת כשפנה לתובע ביום 2.11.2025 במילים: "היי אפס. אין תגובה. נתראה בועדה. אדאג להביא מבשם אוויר לא להקיא ממך". רופא אשר בוחר להפנות עורף להליך המשמעתי וליצור במכוון סחבת ממושכת אינו יכול להלין כעת על כך שההליך הוכרע בהיעדרו. דין הטענות באשר לאישום השלישי להידחות אף הן. הרשומה הרפואית היא מסמך סטטוטורי שעריכתו ושמירתו מתחייבות על פי דין (סעיף 29א(3) בפקודת בריאות העם מס' 40, לשנת 1940), והוא אינו מהווה חומר אישי החוסה תחת החיסיון מפני הפללה עצמית בהליך המשמעתי (ע"פ 725/97 הרמן קלקודה נ' הרשות לפיקוח חקלאי, פ"ד נב(1) 749, 765 (1998); רע"פ 4574/99 מדינת ישראל נ' ציון לגזיאל, פ"ד נד(2) 289, 294 (2000)). סירובו המתמשך של המערער להעביר את הרשומות הרפואיות לנציב קבילות הציבור פוגע ישירות ביכולת הפיקוח של משרד הבריאות ומסכל את בירורן התקין של תלונות מטופלות נוספות. לעניין האישום הרביעי, המערער אינו מכחיש כי המשיך להציג עצמו כרופא נשים מומחה פעיל ברשתות החברתיות ובאתריו השונים. טענתו כי מדובר ב"שאלה משפטית גרידא" נדחית בשתי ידיים; רופא שרישיונו הותלה מנהלית אינו רשאי להציג עצמו כרופא מורשה בפני הציבור הרחב ובכך להטעותו, ואין נפקא מינה אם טיפל בפועל בחולות אם לאו (עב"י (מחוזי י-ם) 17458-09-25 גיא רופא נ' המשנה למנהל הכללי - ד"ר ספי מנדלוביץ, פסקה 21 (16.11.2025)). התנהלות זו, הנמשכת עד עצם היום הזה חרף החלטות מפורשות של בית משפט זה, מעידה על פריקת עול ואף ומטילה צל כבד על עצם כשירות המערער לעסוק בתחום מקצועי המוסדר בכללי אתיקה. המחליט שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות מצבו הנפשי וחלוף הזמן. אולם, שיקולים אלו, על אף משקלם, אינם גוברים על האינטרס הציבורי המובהק שבהגנה על שלום המטופלות, שמירה על כבוד מקצוע הרפואה וביצור אמון הציבור במערכת הבריאות מפני רופאים המנצלים לרעה את כוחם הטיפולי. קביעת המחליט להתלות את הרישיון למשך חמש שנים משקפת נאמנה את האיזון הראוי ואת חומרת המעשים המצטברת, והיא מצויה עמוק בתוך מתחם הסבירות המנהלי. משנמצא כאמור, כי החלטת המחליט סבירה, מנומקת ומבוססת, אשר שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ואיזנה באופן ראוי בין זכויות המערער לבין האינטרס הציבורי, לא מצאתי בה כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן היום, כ"ז תשרי תשפ"ז, 08 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.