רע"א 1639/15ד"ר מריה זקוטסקי נ. כב' השופט(בדימוס) אמנון סטרשנוב

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.2.2015 (עש"א 18729-12-14, השופט ב' גרינברגר ). בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו את ערעורה של המבקשת על החלטתו של השופט (בדימוס) א' סטרשנוב (בתוקף הסמכות שהואצלה לו על-ידי שר הבריאות) מיום 30.11.2014, לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים ) להתלות את רישיונה של המבקשת לעסוק ברפואה למשך שמונה שנים החל מיום 12.6.2013.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת, רופאה מרדימה במקצועה, עבדה בתקופה הרלוונטית לאירועים הנדונים בפני בבית החולים מאיר בכפר סבא. בחודש נובמבר 2012 היא נעצרה בחשד שסייעה לבן זוגה באותה עת, שמעון קופר (להלן: קופר ), לרצוח את מי שהייתה אז אשתו, ג'ני קופר ז"ל (להלן: ג'ני ). חשד זה הוביל, בסופו של דבר, להגשת כתב אישום נגד קופר שבו יוחסה לו רציחתה של ג'ני באמצעות החדרת חומר קטלני או בדרך שאינה מותירה סימן בגופה (תפ"ח 47934-11-12). נכון לעת הזו, ההליך עודנו תלוי ועומד. לעומת זאת, העמדתה לדין של המבקשת עצמה בגין חלקה שלה בפרשה על-פי כתב אישום שהוגש נגדה בבית משפט השלום בכפר סבא (ת"פ 45427-05-13, השופט מ' קרשן ) כבר הסתיימה. בכתב האישום המתוקן נגד המבקשת יוחסו לה העבירות הבאות: מעשי פזיזות ורשלנות שיש בהם כדי לסכן חיי אדם (לפי סעיף 338(א)(8) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); ניפוק תרופות מרשם ללא מרשם (לפי סעיפים 26(א) ו-60 לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981); וגניבה (לפי סעיף 384 לחוק העונשין). המבקשת הורשעה על-פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעבירות אלו, והושתו עליה שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, וכן מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים בתנאי שלא תעבור עבירה בה הורשעה בתקופה של שלוש שנים מיום מתן גזר הדין.

3.

להשלמת התמונה אציין כי המבקשת הייתה עצורה בגין החשדות נגדה במהלך חודש נובמבר 2012 למשך כחודש ימים. ביום 26.11.2012 היא שוחררה ממעצרה בתנאים מגבילים, שאחד מהם הוא איסור מוחלט לאסור במקצועה (מ"י 52526-10-12, השופט ע' פרייז ).

4.

העובדות הצריכות לעניין כפי שהופיעו בכתב האישום בו הורשעה המבקשת, הן כדלקמן: קופר והמבקשת ניהלו מערכת יחסים אישית בעת שקופר היה נשוי לג'ני. קופר הציג בפני המבקשת מצג שווא לפיו הוא עובד בתפקיד ביטחוני. במועד בלתי ידוע שקדם לחודש אוגוסט 2009 קופר סיפר למבקשת כי הוא נשלח למשימה סודית מחוץ לישראל שבמסגרתה הוא נדרש להתנקש באדם שהוא אויב המדינה, וביקש מהמבקשת לבדוק עבורו אם קיים חומר קטלני שהשימוש בו לא יותיר עקבות בבדיקה טוקסיקולוגית. המבקשת מצאה חומר המתאים לדרישות ומסרה מידע עליו לקופר. בהמשך לכך, המבקשת גנבה מבית החולים שבו עבדה שלוש אמפולות של אותו חומר ומסרה אותן לידי קופר יחד עם מזרק מתאים והסבר באשר לאופן השימוש בו.

5.

עם הגשת כתב האישום המקורי נגדה המליצה הוועדה המיוחדת הפועלת לפי סעיף 44א לפקודת הרופאים על התליית רישיונה של המבקשת כרופאה למשך שישה חודשים. ביום 12.6.2013 אימץ המנהל הכללי של משרד הבריאות את המלצת הוועדה והורה על התליית רישיונה של המבקשת כאמור.

6.

ביום 12.1.2014, לאחר הרשעתה בדין, הוגשה כנגד המבקשת קובלנה על-ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, לפי סעיף 41(5) לפקודת הרופאים. ביום 31.7.2014 התקיים דיון בפני הוועדה הממונה לשמיעת הטענות בעניין צו לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים, הפועלת מכוח סעיף 44 לפקודה זו, היא המשיבה 2 בהליך זה (להלן: ועדת המשמעת ). במסגרת הדיון הודתה המבקשת בעובדות שיוחסו לה בקובלנה, ובהמשך לכך, הצדדים השמיעו טענותיהם ביחס לאמצעי המשמעת שיש להטיל עליה. ביום 12.11.2014 הגישה ועדת המשמעת את המלצותיה לשר הבריאות. ועדת המשמעת המליצה בדעת רוב של שניים מחבריה (ובכללם יושב ראש הוועדה) להתלות את רישיונה של המבקשת לתקופה של חמש שנים, כנגד דעת המיעוט של נציג היועץ המשפטי לממשלה בוועדה זו, שגרסה כי יש להמליץ על ביטול רישיונה של המבקשת לצמיתות.

7.

המלצות ועדת המשמעת הועברו למשיב 1, השופט בדימוס א' סטרשנוב , שאליו הואצלו הסמכויות המוקנות לשר הבריאות בענייני משמעת לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים. ביום 30.11.2014 החליט השופט סטרשנוב על התליית רישיונה של המבקשת לתקופה של שמונה שנים, שתחילתן מיום 12.6.2013, שבו החלה התליה זמנית של רישיונה. השופט סטרשנוב ציין בהחלטתו כי מעשי המבקשת היו חמורים ביותר, וכי חרף ההבנה לנסיבות המקלות בעניינה תקופת ההתליה שעליה המליצה ועדת המשמעת, בדעת רוב, נוטה מדי לקולא. השופט סטרשנוב נדרש גם לעונש הקל שהושת על המבקשת בהליך הפלילי עצמו, אך ציין כי הפן הפלילי – לחוד, והפן המקצועי – לחוד, בהפניה להחלטות קודמות שלו בעניינים דומים. השופט סטרשנוב ציין כי באופן עקרוני נטה יותר לעברה של דעת המיעוט בוועדת המשמעת, דהיינו לכך שיש מקום לבטל את רישיונה של המבקשת לצמיתות, אך בשים לב לנסיבות המקלות בפרשה, וכן להלכה לפיה "אין הערכאה הגבוהה נוטה למצות את הדין" העמיד את תקופת ההתליה הכוללת על שמונה שנים.

8.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 47 לפקודת הרופאים. ביום 2.2.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בחלקו. בית המשפט המחוזי קבע כי ככלל אינו מוצא מקום להתערב בתקופה שנקבעה להתליית הרישיון של המבקשת, שהועמדה על שמונה שנים, אך הוסיף כי יש למנות את תקופת ההתליה מיום 26.11.2012, כלומר מיום החלטתו של בית משפט השלום על שחרורה של המבקשת בתנאים וביניהם הפסקת עבודתה במקצוע. בית המשפט המחוזי עמד על כך שנסיבותיה של המבקשת הן טרגיות, אך הוסיף וציין כי אין בפיה טענות של ממש באשר לחומרת המעשים שביצעה, וכי גם טענתה באשר לכך שהאמינה כי היא מספקת את החומר הקטלני לקופר בשם ביטחון המדינה אינה מקהה את חומרתם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא מצא בהחלטת השופט סטרשנוב כל רבב, ולא כל שכן שלא הייתה בה "סטייה מהותית" ממתחם השיקול הסביר, כך שאין להתערב בהחלטתו. באשר למועד שממנו תחול ההתליה נקבע כי יש להחילה גם על ימי ההשעיה שנבעו מן ההחלטה השיפוטית בנושא, כפי שנעשה במקרים אחרים.

בקשת רשות הערעור

9.

המבקשת סבורה כי אמות המידה לביקורת על הליכי משמעת צריכות להתחשב בכך שהם פליליים במהותם. בהמשך לכך, המבקשת טוענת, כי הטלת עונש משמעתי חמור במיוחד כפי שנעשה בעניינה אינה צודקת ובשל כך גורמת לה לעיוות דין חמור.

10.

לגופם של דברים, המבקשת טוענת כי התליית רישיון היא אמצעי משמעתי אשר שמור למקרים של עבירות פליליות חמורות ולכן נעשה בו שימוש כאשר קיימת פגיעה ישירה במטופלים. המבקשת מוסיפה ומטעימה כי אלה אינן נסיבותיו של המקרה דנן. לטענתה, היא פעלה מתוך שכנוע עמוק כי היא מספקת לקופר את החומר הקטלני על מנת שישמש אותו למטרות ביטחוניות, ולכן אין לראות במעשיה עבירה אתית חמורה. המבקשת מדגישה כי השאלה האם האמפולות של החומר הקטלני שימשו בפועל להמתתה של ג'ני טרם הוכחה, וטוענת כי הגניבה כשלעצמה אינה עבירה פלילית הנמצאת במדרג הגבוה ביותר של חומרה, באופן יחסי. עוד טוענת המבקשת כי לציבור לא ייגרם כל נזק מהמשך העסקתה כרופאה, שכן מדובר במקרה ייחודי וחד פעמי שלא יישנה. כמו כן, המבקשת טוענת כי הערכאות הקודמות לא התחשבו כראוי בנסיבות ביצוען של העבירות על ידה, היינו באופן בו הערים עליה קופר וקנה את אמונה, כמו גם בנסיבותיה האישיות הקשות.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור הגעתי לכלל דעה שדינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

12.

ההסדר המשפטי שחל על ביטול או התליה של רישיון של רופא קבוע בפרק ד' לפקודת הרופאים. סעיף 41 לפקודת הרופאים מסמיך את שר הבריאות להוציא צו המורה על ביטול הרישיון של רופא או התלייתו לתקופה שקבע בצו. סעיף 44(א) לפקודת הרופאים קובע כי לא יינתן צו לפי סעיף 41 אלא אם ניתנה לרופא הזדמנות להגיש את הגנתו בכתב ולטעון טענותיו לפני ועדה, זו הוועדה שכונתה לעיל ועדת המשמעת. סעיף 44(ג) קובע כי לוועדה זו יהיו נתונות סמכויות של ועדה רפואית, הקבועות בסעיף 31(ב) לפקודת הרופאים, המקנה לוועדה סמכויות שונות לגביי הבאת ראיות ועדויות בפניה. אם כן, הליך קבלת החלטה בנוגע לביטול או התליה של רישיון של רופא הוא דו-שלבי: בתחילה מתנהל הליך בפני ועדת המשמעת, שבמסגרתו זכאי הרופא להשמיע את טענותיו, ורק לאחר מכן מתקבלת החלטה סופית על-ידי שר הבריאות, על סמך המלצותיה של ועדת המשמעת.

13.

בפועל, שר הבריאות האציל את סמכותו מכוח סעיף 41 לפקודת הרופאים לשופט (בדימוס) א' סטרשנוב על פי הודעה מיום 22.11.2011 (י"פ 6341, בעמ' 1287 (14.12.2011). ראו: סעיף 33(ב) לחוק-יסוד: הממשלה), והוא זה שנתן את ההחלטה בעניינה של המבקשת.

14.

הביקורת השיפוטית על החלטתו של שר הבריאות או מי שסמכותו של שר הבריאות הואצלה לו נתונה לבית המשפט המחוזי, על-פי סעיף 47 לפקודת הרופאים, אשר תוקן בשנת 2005 באופן עקיף (בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה-2005). בית משפט זה קבע כי הדרך להשיג על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור מסוג זה היא הגשתה של בקשת רשות ערעור (ראו: רע"א 8074/06 זיידאן נ' שר הבריאות , פסקה 9 (6.2.2007) (להלן: עניין זיידאן ); ע"א 3730/07 לומקין נ' מדינת ישראל (12.11.2007)). במקרים שהגיעו עד כה לבית משפט זה הוחלו בהליכים מסוג זה אמות המידה הנהוגות לדיון בבקשות רשות ערעור בבית משפט זה (ראו: עניין זיידאן , בפסקה 10; רע"א 9312/08 גולדנברג נ' שר הבריאות , פסקה 11 (9.11.2008); כך נעשה אף ביחס להסדר המקביל בפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979, וראו: רע"א 3552/10 אל סלאם נ' מדינת ישראל שר הבריאות , פסקה 6 (25.1.2011)). עם זאת, טרם נבחנו מלוא השאלות שעשויות להתעורר באשר לאופן יישומן של אמות מידה אלה. בהקשרים אחרים, בית משפט זה קבע לא פעם כי החלת אמת המידה שנקבעה בעניין ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ) בהתייחס לבקשת רשות ערעור שביסודה החלטה של טריבונל מינהלי תיעשה בהתחשב בשיקולים הקשורים למאפייניו של הטריבונל המינהלי. בהקשר זה יש לבחון, בין השאר, האם הטריבונל קרוב במאפייניו לערכאה שיפוטית ומה מידת מומחיותו בתחום (ראו: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל , פסקה 9 (1.5.2012); בר"ם 2237/11

הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שורקות" נ' גרמנוב , פסקה 13 (23.9.2012); בר"ם 6530/13 סבהט נ' מדינת ישראל - משרד הקליטה והעליה , פסקה 9 (22.1.2014)).

15.

בענייננו, השאלה מתחדדת לנוכח הפער הקיים בין ההסדר הסטטוטורי לבין אופן יישומו. על-פי לשון החוק, הסמכות הקבועה בסעיף 41 מוקנית לרשות מינהלית מובהקת – שר הבריאות. אולם, בפועל, סמכות זו מופעלת על-ידי שופט בדימוס, בתוקף אצילת סמכויות. כאמור, בזמנים הרלוונטיים לבקשה דנן סמכויות שר הבריאות הואצלו לשופט בדימוס סטרשנוב . קודם לכן, הואצלו סמכויות אלה לנשיא בדימוס השופט ו' זיילר ז"ל (י"פ 5294, בעמ' 2777 (3.5.2004)). ההחלטות הניתנות על-ידי השופטים הממלאים תפקיד זה דומות באופיין להחלטות שיפוטיות, מבחינת שיטת ניסוחן והנמקתן. מטבע הדברים, הגורם שנותן אותן אינו בעל תפקיד ברשות המבצעת, ואף אינו אישיות פוליטית, וזאת בשונה משר הבריאות. יחד עם זאת, ההחלטה אינה מתקבלת על-ידי הוועדה שבפניה התקיים השימוע בעל-פה, ובמובן זה חשיפתו של השופט בדימוס לטיעון בפניה היא "מתווכת". זאת ועוד, יש להביא בחשבון שאין מניעה פורמאלית לכך שבעתיד החלטה מסוג זה תתקבל על-ידי שר הבריאות בעצמו (או על-ידי גורם מינהלי אחר), ולא על-ידי שופט בדימוס, דבר שעשוי להשפיע על אופן יישומן של אמות המידה לדיון בבקשת רשות הערעור.

16.

זאת ועוד: במבט רחב יותר, דומה שההקפדה על אצילת סמכויותיו של שר הבריאות לשופט בדימוס מבטאת הכרה בכך שהחלטה שעניינה הטלת הגבלות על עיסוק במקצוע ראוי שתתקבל על-ידי גורם מעין-שיפוטי ובהליך מתאים שיתקיים בפניו. הכרה זו מעוררת למחשבה שמא יש מקום לתקן את הסדרתו של הנושא בחקיקה ראשית, ולא להסתפק ב"תרופה חלקית" במתכונת של אצילת סמכויות לשופט בדימוס. תרופה זו אף לא נותנת מענה לכך שהגורם אשר מקבל את ההחלטה בסופו של דבר מתבסס על טענות שנשמעו בפועל בפני ועדת המשמעת בלבד (ראו והשוו גם: ע"א 9300/05 מדינת ישראל המפקח על הביטוח נ' קוסקוסי , פסקה ו' (18.2.2007)).

17.

אכן, בית משפט זה עמד על אופיים המעין פלילי של הליכי משמעת (ראו למשל עניין זיידאן , בפסקה 6). אולם, אף בקשות רשות ערעור על פסק דין פלילי נדונות לפי אמות המידה הנוהגות לדיון ב"גלגול שלישי", שהותוו בעניין חניון חיפה (ראו למשל: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (22.4.2010); רע"פ 1294/14 פרץ נ' מדינת ישראל (19.5.2014)) . זאת ועוד, במסגרת דיון בבקשות שעניינן "גלגול שלישי" בהליכים פליליים כבר הוטעם כי לא תינתן רשות ערעור בשל טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמו, למעט בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות ענישה (ראו למשל: רע"פ 6351/08 טורנהיים נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (10.12.2008)).

18.

בנסיבות העניין, אף על-פי גישה מרוככת לבחינתה של בקשת רשות הערעור, לא השתכנעתי כי קיימת הצדקה להיעתר לה. בפועל, החלטתו של השופט סטרשנוב היא החלטה מנומקת, המתייחסת באופן פרטני לטענות שנשמעו בפני ועדת המשמעת ולשיקוליה. כמו כן, המבקשת לא הראתה שנגרם לה עיוות דין חמור, להבדיל מאשר החלטה שהיא בעלת תוצאות מכבידות, המאפיינות – מטבע הדברים – הליכים מסוג זה. טענות המבקשת מופנות כלפי חומרת העונש המשמעתי שהושת עליה ומידת ההתחשבות בנסיבותיה האישיות. אלה הן טענות שנשקלו ונדונו הן על-ידי השופט סטרשנוב והן על-ידי בית המשפט המחוזי. החלטתו של השופט סטרשנוב אינה חורגת ממתחם הסבירות ואף לא חורגת באופן קיצוני מהמלצותיה של ועדת המשמעת בעניינה של המבקשת, ולא כל שכן בשים לב גם לדעת המיעוט בוועדה. אמנם התוצאות אינן קלות מבחינת המבקשת – אך כך גם מעשיה, שביטאו שיקול דעת לקוי מיסודו בתחום שבו הפן האתי והמוסרי אינו ניתן להפרדה מן הפן המקצועי הטהור, ואין לומר שנגרם לה עוול המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

19.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.