רע"א 1845/16 אורנה מנדס נ. משרד הרווחה והשירותיים החברתיים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר ) מיום 5.2.2016 (עש"א 2252-02-15). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על הכרעת הדין וגזר הדין של ועדת המשמעת לפי חוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996 (להלן: חוק העובדים הסוציאליים ), בגדרה הורשעה המבקשת בשורת עבירות משמעת, והוחלט להתלות את רישומה מפנקס העובדים הסוציאליים למשך שלוש שנים.

2.

עיקר ההליך המשמעתי נסב סביב התנהלות המבקשת בתפקידה כקצינת מבחן לנאשם מ.נ. אשר הואשם בעבירות אלימות במשפחה (להלן: הנאשם ) . ועדת המשמעת קבעה, כי המבקשת חרגה בהתנהגותה מגבולות יחסי מטפל-מטופל, בכך שפיתחה הזדהות יתר עמו עד כדי טשטוש גבולות מוחלט ("הוא כמו הבן שלי...ואני מסוגלת לרצוח מי שיעשה לו משהו") והתערבה בסכסוך הזוגי והמשפטי בין הנאשם לאשתו. המבקשת התלוותה אל הנאשם לדיונים בהליך הפלילי וכן לדיוני הגירושין מאשתו בבית הדין הרבני, שלא במסגרת תפקידה כקצינת מבחן, והציגה עצמה בהם כבאת כוחו, תוך אי דיווח או מסירת דיווח כוזב לממונים עליה על מעשיה בזמנים אלה, וזאת ביודעה כי בהגיעו לדיונים הללו הוא מפר את תנאי שחרורו למעצר בית. המבקשת המשיכה בקשריה עם הנאשם בסתר אף לאחר שהועברה מתפקידה ומונתה לו קצינת מבחן אחרת תחתיה, תוך שהיא מעבירה לו מסמכים נושאי לוגו של שירות המבחן להגשתם מטעמו בהליכים ועוד.

כן נקבע, כי המבקשת הציגה לבית המשפט מידע חלקי ושגוי באשר למסוכנות הנאשם כלפי אשתו ובנו. בתסקיר שהגישה לבית המשפט בהליך המעצר מסרה המבקשת, כי ארבעה אנשי מקצוע שללו את מסוכנותו על אף שהללו לא ביצעו הערכת מסוכנות לגביו, וכי אשתו אינה מתנגדת לשחרורו, על אף שהאישה שהתה אותה בעת במקלט לנשים מוכות על רקע תלונת האלימות בגינה נעצר הנאשם וטענה כי היא חרדה מפניו. המבקשת אף הגישה בתדירות גבוהה בקשות לפתיחת "חלונות" באיזוק האלקטרוני לצורך פגישות עמה, בנצלה את האמון הניתן בנציגי שירות המבחן, ותוך שהיא מסרבת לבקשת באת כוחה של אשת הנאשם לעדכנה בדבר חלונות אלה על-מנת לאפשר לאשתו לכוון שעות יציאתה מהמקלט לנשים מוכות בהתאם. בנוסף, בתסקיר משלים בו המליצה לשחרר את הנאשם לעבודה לא מסרה כי אשתו מתנגדת למפקח שהוצע בנימוק שמכר לנאשם סמים בעבר. כן לא דיווחה לבית המשפט ולממונים על חוסר שיתוף הפעולה של הנאשם עם המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, לרבות לא בבקשה להארכת תנאי שחרורו של הנאשם למעצר בית. אף בפני הממונים עליה לא הציגה המבקשת את התמונה כהלכה. תיעוד הטיפול בתיק שירות המבחן לגבי הנאשם לקה בחסר ובמגמתיות לתועלת הנאשם, והמבקשת אף נמנעה מן המפגשים עם המדריכה המקצועית אשר הופקדה על הנחייתה בטיפולה בתיקים, לרבות תיקו של הנאשם דנן, וכשנפגשה עמה הסתירה ממנה מידע והטעתה אותה באופן שפגע בהדרכה שקיבלה.

ואם בכך לא די, וועדת המשמעת התייחסה להתבטאויות החריגות והפוגעניות של המבקשת כלפי צוות המעון לנשים מוכות, וכלפי באת כוחה של אשת הנאשם בדיונים בבית המשפט ובוועדות משרד הרווחה, לרבות ועדת המשמעת עצמה ("שקרנית מלוכלכת", "נבלה", "מנהיגת החמאס" ועוד כיוצא באלה פנינים). הכרעת הדין אף כללה התייחסות למספר מקרים נוספים של התנהלות לא ראויה שנקטה המבקשת כלפי בא כוחו של נאשם פלוני, עובדת סוציאלית עמיתה במשרדה וכן מספר נאשמים אחרים, בהם מקרה בו שופט דיווח על תוקפנותה והשתלחותה בתביעה בדיון לפניו, בהיחלצה להגנת הנאשם.

בגין כל אלה הורשעה המבקשת בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, רשלנות חמורה בביצוע התפקיד ועבירה על כללי האתיקה המקצועית, לפי סעיף 27 לחוק העובדים הסוציאליים, וכן עבירות של פגיעה בכבוד המקצוע, הלקוח ועמיתים למקצוע, פגיעה בביצוע התפקיד במיומנות ובמקצועיות, מסירת תסקיר כוזב והפרת חובה מקצועית בטיפול בלקוח ללא חשש לקיומו של אינטרס נוגד, לפי תקנות 6-2 לתקנות העובדים הסוציאליים (כללי אתיקה מקצועית), התשנ"ט-1999.

בגזר הדין נקבע, כי התנהגות המבקשת חמורה ומחייבת ענישה משמעותית, ולכן יש להתלות את רישומה מפנקס העובדים הסוציאליים לצמיתות, אולם נוכח גילה ונסיבותיה האישיות, הוחלט להקל בעונשה ולהגביל את ההתלייה למשך שלוש שנים החל מיום מתן גזר הדין, וכן לפרסם את הכרעת הדין וגזר הדין ללא שמה של המבקשת.

3.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של ועדת המשמעת, בהתאם להליך הקבוע בסעיף 44 לחוק העובדים הסוציאליים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע, כי המבקשת לא הראתה פגם מהותי או חוסר סבירות קיצוני אשר יצדיק התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת המשמעת, וגם לו היה זה ערעור רגיל על פסק דין של ערכאה שיפוטית, לא קמה עילה להתערבות, שכן עיקר טענות המבקשת נוגע לקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות, המעוגנות היטב בחומר הראיות הנרחב ומנומקות כדבעי בהחלטת ועדת המשמעת. בית המשפט הוסיף וקבע, שהערעור אינו מתייחס למרבית הקביעות העובדתיות החמורות שנקבעו בהחלטת הועדה, ומכאן שאין המבקשת חולקת על שורת מעשים אשר הוועדה קבעה שביצעה בהתנהלותה עם הנאשם.

אשר לטענות המערערת בדבר משוא פנים של יו"ר הוועדה נקבע, כי הטענות נדחו, לרבות לגופן, בערעורים על החלטות ביניים בבקשות הפסלות, מה גם שהערות יו"ר הועדה המצוטטות בערעור אינן מבססות משוא פנים כנטען. כן דחה בית המשפט טענות לענין סדרי הדין והראיות, ובפרט הטענה נגד קבילות מסמכים שהוגשו שלא באמצעות עורכם, שכן צירופם לקובלנה נעשה בהתאם לסעיף 3(ב) לתקנות העובדים הסוציאליים (סדרי הדין בדיון לפני ועדת המשמעת), תשס"ז-2007. כן נדחתה טענת התיישנות, וטענת סיכון כפול מול הדיון שנערך בעניינה בועדת האתיקה. ולבסוף, דחה בית המשפט את הערעור על גזר הדין, בציינו כי המבקשת ראויה לעונש כבד מזה שהוטל עליה, נוכח המעשים החמורים והרבים שביצעה כלפי שורת גורמים, בהם אשת הנאשם, בית המשפט, עורכי הדין מייצגים, צוות המעון לנשים מוכות, הממונים עליה וחבריה למקצוע, תוך פגיעה עמוקה ורוחבית במהות תפקידה כקצינת מבחן ובכבוד המקצוע.

4.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפני. המבקשת טוענת, כי בית המשפט שגה שהשקיף על החלטת וועדת המשמעת במבחני הביקורת על החלטת רשות מינהלית ולא כערעור על החלטה מעין שיפוטית, ועל רקע זה לא קיבל טענתה בדבר אי קבילות המסמכים שהוגשו שלא באמצעות עורכם, והעובדה שהתלונה נחקרה על-ידי המתלוננת עצמה (קצינת המבחן המחוזית). המבקשת שבה וטוענת למשוא פנים של יו"ר הועדה, אשר חרצה דין כלפיה במהלך הדיונים, באופן שפגע בזכותה להליך הוגן, וקובלת אף על ההרשעה בענין תיעוד מגמתי וחסר בטענה שלא הוצגו נהלים המחייבים תיעוד ולא ניתן להבין כיצד התיעוד שערכה זלזל בממונים עליה. המבקשת אף מציגה טיעון פרטני באשר להרשעה בענין התנהלותה בשלושה מן המקרים האחרים (תלונות השופט לוי, הנאשם זריהון ועו"ד בדוור), ומוסיפה וטוענת כי החלטת הועדה הרשיעה אותה בכל סעיפי החיקוק שהופיעו בקובלנה, בלא לפרט בצד כל קביעה עובדתית את הראיות התומכות בה ואת סעיף החיקוק בו הורשעה בגינה.

ולבסוף, מערערת המבקשת על חומרת העונש. לטענתה, עיקר הרשעתה נסובה סביב המלצותיה בתסקיר בענין חלופת מעצר בעוד שכלל לא הוצגה מדיניות ענישה ביחס למקרים אלה. בית המשפט התעלם מגילה המתקדם והיותה אם לשלושה ילדים בוגרים, ומן הקושי למצוא תעסוקה אחרת שלא במקצוע שרכשה כל השנים.

5.

אחר עיון בדברים הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות על הסף, וזאת בלא להיזקק לתגובת המשיב.

המדובר בבקשה להידרש לעניינה של המבקשת ב"גלגול שלישי". כידוע, בית משפט זה ייתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982). להלן:

חניון חיפה ).

המבקשת פתחה בקשתה בכך שהיא מודעת להלכת חניון חיפה ולאמות המידה שנקבעו במסגרתה למתן רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, אולם לא הראתה בבקשה עמידה באמות מידה אלה.

המבקשת מעלה בבקשתה, באריכות יתר יש לומר, שורה ארוכה של טענות שאינן חורגות מן המקרה הפרטני ואין הצדקה לבירורן בערכאה שלישית, מה גם שמרביתן נסובות סביב קביעות עובדתיות שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. לא בכדי הארכתי בתיאור החלטת ועדת המשמעת, ובכל זאת לא הבאתי לעיל אלא את תמציתה ועיקריה. החלטת ועדת המשמעת שוטחת תמונה של התנהלות בעייתית רחבה של המבקשת, ומפרטת קביעות רבות הנסמכות על מגוון של ראיות, ואין בטענות המבקשת כנגד אחדות מן הקביעות או הראיות כדי להפריך את התמונה השלמה העולה מן ההחלטה. אשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, צודקת המבקשת, כי ההליך המשמעתי הוא הליך מעין שיפוטי, וכי בחינת הערעור נעשית בדומה לבחינתו של ערעור פלילי (רע"א 8074/06 זיידאן נ' שר הבריאות (1.2.2007)), אלא שבית המשפט המחוזי התייחס במפורש אף לבחינה במשקפיים אלה וקבע כי אין מקום להתערבות בקביעות הוועדה.

בהמשך לכך, הבקשה אינה מקימה עילה לדיון בגלגול שלישי אף באשר לחומרת העונש,

בגדרי המבחן המצומצם המקובל להתערבות בעונש שנגזר, בין בהליך פלילי ובין משמעתי, בשים לב לנסיבות הענין דנן – יריעת המעשים, נסיבותיה האישיות של המבקשת והעונש שנגזר (רע"א 3552/10 ד"ר זיאד עבד אלסלאם נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (25.1.11); רע"א 1639/15 ד"ר מריה זקוטסקי נ' אמנון סטרשנוב , פסקה 17 (24.1.2015)).

6.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים לא אעשה צו להוצאות.