רע"א 8074/06ד"ר זיאד בן עבד אלטיף זיידאן נ. שר הבריאות

1.

המבקש הינו רופא קרדיולוג אשר הורשע ביום 27.9.04 בעבירות של אינוס ומעשה מגונה כלפי מטופלת במהלך טיפול. דינו של המבקש נגזר ל-15 חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על תנאי, וכן נגזר עליו לשלם פיצוי כספי למתלוננת על סך 10,000 ₪. ערעורו של המבקש לבית המשפט העליון נדחה ביום 14.3.05. ביום 7.12.04 הוגשה כנגד המבקש קובלנה משמעתית לפי סעיף 41(5) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: הפקודה ). כנדרש בסעיף 44 לפקודה נערך למבקש שימוע לפני וועדה. הוועדה המליצה למשיב על ביטול רישיון הרופא של המבקש. הוועדה קבעה כי המעשים בהם הורשע המבקש חמורים ביותר וכוללים ניצול מעמדו כרופא כלפי מטופלת וביצוע עבירות מין במהלך הטיפול. מעשים אלו, כך סברה הוועדה, הסבו נזק לתדמית המקצוע ועלולים אף להסב נזק לבריאות המטופלים אשר יחששו לפנות לרופא בשעת מצוקה. בעקבות המלצת הוועדה החליט ביום 25.5.05 כב' השופט (בדימוס) ו' זיילר, שאליו האציל המשיב את סמכות ההחלטה בהתאם לפקודה, לבטל את רישיונו של המבקש מלעסוק ברפואה. בהחלטתו התווסף נימוק לפיו מעשיו של המבקש לא נבעו מדחף רגעי אלא היו פרי תכנון מוקדם. כן ציין השופט זיילר כי יש ליתן משקל רב להמלצת הוועדה, אשר שניים מבין שלושת חבריה הינם רופאים בעלי שיעור קומה.

2.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים כקבוע בסעיף 47 לפקודה. בית המשפט (כב' הנשיאה מ' ארד) דחה את הערעור. בית המשפט סקר את כל השיקולים התומכים בהקלה עם המבקש, אך סבר כי אין בהם כדי לשנות את התוצאה. בית המשפט קבע כי המבקש הורשע במעשים מהחמורים ביותר שרופא עלול לבצע בקשר לתפקידו, וכי הרשעה כזו מחייבת ברגיל את ביטול הרישיון לעסוק ברפואה. הרחקה כזו נדרשת על מנת להגן על ציבור המטופלים, להרתיע את ציבור הרופאים מביצוע מעשים דומים ולשמור על מקצוע הרפואה. בית המשפט אף דחה את טענת האפליה שהעלה המבקש וכן את יתר טענותיו.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור בזכות לבית משפט זה, אך ליתר ביטחון הגיש במקביל גם בקשת רשות ערעור. לטענת המבקש הוועדה אשר דנה בעניינו הינה וועדה מנהלית מעין שיפוטית ולא וועדה שיפוטית, וכי חבריה ממלאים תפקידים מנהליים בלבד. לטענתו, ההחלטה הסופית היא של שר הבריאות שהינו ללא ספק גורם מנהלי. לפיכך, הוא סבור כי דיון בבית המשפט המחוזי בעניין הוא כדיון של ערכאה ראשונה אשר הערעור עליה הוא בזכות לבית המשפט העליון. המבקש מדגיש כי הזכות לדיון בפני שתי ערכאות שיפוטיות הינה זכות יסוד מהותית, בייחוד כאשר מדובר בסוגיה של שלילת רישיון עיסוק שהינה כסוגיה בדיני נפשות.

לגופו של עניין טוען המבקש כי שלילת רישיונו, שהינו אמצעי המשמעת החמור ביותר שניתן לנקוט כנגד רופא, הינה בלתי סבירה ובלתי מידתית. הוא מציין כי הוא מודע לחומרת מעשיו, מכה על חטא ומביע חרטה ומציין כי שילם מחיר כבד על מעשיו הן במישור המקצועי והן במישור האישי. המבקש טוען כי מעידתו היתה חד פעמית וכי לא דבק בו כל רבב במהלך השנים הרבות בהן עסק במקצוע הרפואה. לטענתו בית המשפט לא נתן כל משקל לנסיבות המקלות שמנה בפסק דינו. עוד לטענתו במקרים דומים למקרה זה הוטלו על הרופאים אמצעי משמעת קלים בהרבה, ולפיכך העונש שהוטל עליו חורג באופן בלתי סביר ממדרג הענישה הנוהג בתחום ופוגע באחידות הענישה. המבקש מצרף לבקשתו חוות דעת מקצועיות שונות המעידות כי לא נשקפת ממנו סכנה לציבור, כי לא ניכרת בהתנהגותו הפרעה מינית, וכי אין סיכון בחזרתו לעבודה כרופא. המבקש מציין נסיבות מקלות נוספות, ובהן חזרתה של המתלוננת מעדותה במשטרה; התמשכות הליכי החקירה וההליכים המשפטיים למעלה משש שנים; הפסקת עיסוקו של המבקש בתחום הרפואה מאז הגשת כתב האישום נגדו והפגיעה הקשה בפרנסתו; גילו של המבקש ומצבו המשפחתי; העדר עבר פלילי או כל תלונה על התנהגותו בעבר. המבקש טוען כי על-פי חוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977 (להלן: חוק הפסיכולוגים ) ניתן למחוק את שמו של פסיכולוג שעבר עבירת משמעת מפנקס הפסיכולוגים, אך הוא רשאי בחלוף שבע שנים לבקש את חידוש הרישום מנסיבות מיוחדות. המבקש טוען כי מאחר שאופציה זו לא נתונה לכאורה לרופאים על-פי הפקודה, הרי שעל בית המשפט

לקבוע אפשרות זהה לזו הנתונה לפסיכולוגים.

4.

ראשית יש להכריע בסוגיית ההליך הנכון להשגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי- האם בקשת רשות ערעור או שמא ערעור בזכות. בעקבות החלטת רשמת בית המשפט הגישו המשיבים את עמדתם בסוגיה זו. לטעמם, ההליך הנכון בעניין זה הינו במסגרת בקשת רשות ערעור. לטענתם, לוועדה שנוסדה על ידי הפקודה ניתנו סמכויות חקירה ובירור הדומות לאלו הניתנות לבית משפט. הוועדה דנה לעומק בטענות הצדדים, בוחנת את הראיות המובאות בפניה ולה נתון היתרון הנובע מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדים הבאים לפניה. דיוני הוועדה מתועדים במלואם באמצעות פרוטוקולים, הצדדים מגישים סיכומים בתום הדיונים, והוועדה מגישה דו"ח המלצות מנומק לשר הבריאות הכולל קביעת ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות. המשיבים מציינים כי אף הפסיקה הכירה במעמדה של הוועדה כערכאה שיפוטית בהקשרים שונים. עוד טוענים המשיבים כי עמדה זו עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק, שכן בעבר ערעור על החלטת שר הבריאות לפי הפקודה היה ישירות לבית המשפט העליון. התיקון לחוק אשר העביר את סמכות הערעור לבית המשפט המחוזי נועד להפחית מהעומס המוטל על כתפי בית המשפט העליון. התרת ערעור בזכות, כך לטענתם, תסכל את כוונת המחוקק.

המסגרת הנורמטיבית

5.

סעיף 41 לפקודה קובע:

41. סמכויות השר

ראה השר, על יסוד קובלנה של המנהל או של אדם שנפגע, כי רופא מורשה עשה אחת מאלה, רשאי הוא, בצו חתום בידו, לבטל את הרשיון של הרופא או להורות שהרשיון יותלה לתקופה שקבע בצו, או לתת לרופא נזיפה או התראה.

(1) נהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה;

(2) השיג את רשיונו במצג-שוא;

(3) גילה חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידיו כרופא מורשה;

(4) התמיד להפר הוראות פקודה זו;

(5) הורשע בעבירה פלילית שלא לפי פקודה זו;

(6) סירב ללא סיבה סבירה להציג לפני המנהל את הדיפלומה לאחר שנדרש לכך לפי סעיף 20;

(7) הפר הוראה מהוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.

מתן צו בהתאם לסעיף 41 מותנה על ידי הוראות סעיף 44 לפקודה:

44.הזדמנות להתגונן

(א) לא יינתן צו לפי סעיף 41 אלא אם ניתנה לרופא הזדמנות להגיש הגנתו בכתב ולטעון טענותיו לפני ועדה שחבריה הם המנהל ואנשים אחרים שמינה השר ובהם נציג היועץ המשפטי לממשלה.

(ב) יראו כמתן הזדמנות לרופא להתגונן לפי סעיף קטן (א), אם שלושים יום לפחות לפני שניתן הצו הומצאה לו אישית, או הונחה בשבילו לפי מענו הידוע לאחרונה או נשלחה אליו לפי מענו זה בדואר רשום, הודעה על כוונה ליתן צו לפי סעיף 41.

(ג) לועדה כאמור בסעיף קטן (א) יהיו הסמכויות הנתונות לועדה רפואית לפי סעיף 31 (ב), ולענין זה יהיה בית המשפט המחוזי רשאי ליתן צו כאמור בסעיף 31 (ג) לפי בקשת המנהל או יושב ראש הועדה.

(ד) שר המשפטים יקבע סדרי דין לענין ביצוע סעיף קטן (ג).

(ה) הועדה תגיש דין וחשבון בכתב לשר הבריאות.

סעיף 44 ממנה וועדת משמעת אשר אמורה לדון בקובלנות המוגשות כנגד רופאים בעילות הקבועות בסעיף 41 לפקודה. הוועדה כוללת נציג של משרד הבריאות, נציג של היועץ המשפטי לממשלה וחברים נוספים שמינה שר הבריאות. במקרה דנן, לדוגמא, היתה הוועדה מורכבת מרופא בכיר, נציג הסתדרות הרופאים ונציג היועץ המשפטי לממשלה. לוועדה נתונות הסמכויות הקבועות בסעיף 31(ב) לפקודה:

(ב) לצורך בדיקה כאמור תהיה לועדה רפואית סמכות -

(1) להזמין אדם לבוא לפניה ולהעיד או להציג דבר;

(2) לחייב עד להעיד בשבועה או בהן צדק בהתאם להוראות לענין זה שבתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963;

(3) לבקש מבית משפט לענינים מינהליים שבתחום שיפוטו היא יושבת ליתן צו לפי סעיף 13 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971;

(4) לפסוק דמי נסיעה ולינה ושכר בטלה לעדים שהוזמנו מכוח סעיף זה כמו לעד שהוזמן להעיד בבית משפט.

הוועדה קובעת ממצאים עובדתיים, עורכת ניתוח משפטי ומגישה את המלצותיה לשר הבריאות למתן החלטתו הסופית בעניין. כיום מואצלת סמכותו של שר הבריאות בהתאם לסעיף 41 לפקודה לשופט בדימוס ורדי זיילר, והוא זה שמקבל את ההחלטה בעניינו של הרופא הנקבל. אציין כי נפסק שהמלצותיה של הוועדה ידריכו את החלטת שר הבריאות במידה רבה ככל האמור בקביעת התשתית העובדתית והסקת המסקנות הנובעות ממנה (ע"א 3425/90 פינסטרבוש נ' שר הבריאות , פ"ד מו(1) 321, 333 (1991) (להלן: עניין פינסטרבוש )). יוער כי במקרה דנן לא נדרשה הוועדה לקבוע ממצאים עובדתיים, שכן הקובלנה היתה מבוססת על הרשעתו של המבקש בפלילים, כך שהממצאים העובדתיים נקבעו כבר בפסק הדין הפלילי.

6.

הערעור על החלטת שר הבריאות היה בעבר בסמכותו של בית המשפט העליון. במסגרת תיקון מס' 15 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 תוקן סעיף 47 לפקודה, כך שסמכות הערעור הועברה מבית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי. מדברי ההסבר להצעת החוק ניתן ללמוד כי המדיניות של המחוקק היתה כי ביקורת על סמכויות של רשויות שונות בתחומים של רישוי עיסוק והסדרתו תיעשה על ידי בתי המשפט המנהליים, שכן מדובר בסמכויות מנהליות מובהקות. עם זאת, החלטות בענייני משמעת בתחומים אלו יוסיפו להידון בבתי המשפט הכלליים, בדרך כלל בית המשפט המחוזי, וזאת מאחר שאופיים של הליכים אלו הוא מעין פלילי ואינו עולה בקנה אחד עם הליכי הביקורת השיפוטית המנהלית (ראו הצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 8), התשס"ד-2004, ה"ח הממשלה 77).

7.

בע"א 138/78 מנהל המכס והבלו נ' אי.אי.אל. בע"מ , פ"ד לג(3) 490 (1979) (להלן: עניין מנהל המכס ) נקבעו ארבעה רכיבים מרכזיים המאפיינים הליכים של ערכאה שיפוטית: א. נתקיים בה בירור משפטי של טענות הצדדים המעורבים בסכסוך; ב. ניתנת אפשרות לצדדים להוכיח את טענותיהם העובדתיות על ידי ראיות לרבות השמעת עדים; ג. ניתן לחקור את העדים חקירת שתי וערב, כשעל עדותם חלות הוראות חוק העונשין, תשל"ז-1977 לעניין עדות שקר; ד. הערכאה אינה יושבת בהשגה או בערעור על החלטתה היא. נדרש כי כל ארבעת הרכיבים יתקיימו. בעניין אחר נפסק כי ניתן ללמוד מכך שבית המשפט המחוזי נדרש לקבוע ממצאים עובדתיים באופן מקורי וראשוני, כי הוא אינו יושב כערכאת ערעור אלא כערכאה בעלת הסמכות הראשונית (בש"א 954/90 איזידור נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 705 (1990) (להלן: עניין איזידור )).

לרכיבים אלו, העוסקים בדרכי הדיון, הייתי מוסיפה גם בחינה של מהות הסוגיה הנידונה בפני הגוף הנבחן ושל הרכב החברים באותו גוף. ככל שאופי ההחלטה הניתנת על ידי אותו גוף הינו שיפוטי במהותו, ניטה לראות בגוף המחליט גוף שיפוטי או מעין שיפוטי. נדרש גם כי הסוגיה תהיה במהותה סכסוך בין שני צדדים, אשר על הגוף המחליט להכריע ביניהם (עניין איזידור ). כן נקבע כי כוח השפעה משמעותי המצוי בידי וועדה על מערך זכויותיו וחובותיו של הנקבל העומד לפניה, מהווה סממן לגוף מעין שיפוטי (בג"ץ 5760/93 פלונית נ' ועדת התלונות על פי חוק הפסיכולוגים , התשל"ז-1977, פ"ד נ(4) 194, 200 (1994)). בנוסף, הרכב חברים אובייקטיבי שאין לו אינטרס בהחלטה כזו או אחרת, ואשר מכיל לפחות משפטן אחד (ראו שלמה לוין פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט בעמ' 248, 324 (2003)), יעביר את קו הגבול לעבר קביעה כי מדובר בגוף שיפוטי ולא מנהלי. שלוש בחינות אלו יסייעו בגיבוש אופיו של הגוף המחליט. אם מדובר בגוף מעין שיפוטי הרי שהוא יחשב כערכאה הראשונה שדנה בעניין ואשר עליה יש ערעור בזכות פעם אחת בלבד. אם מדובר בגוף מנהלי באופיו הרי שהערכאה השיפוטית המבקרת אותו תהיה ערכאת השיפוט הראשונה, ועל החלטתה נתונה זכות ערעור.

מן הכלל אל הפרט

8.

מבחינת מאפייניה של הוועדה המוקמת מכוח סעיף 44 לפקודה, אני סבורה כי המסקנה המתבקשת שהמדובר הוא בגוף מעין שיפוטי, ולפיכך בית המשפט המחוזי משמש כערכאת ערעור על החלטות שר הבריאות המתקבלות על בסיס המלצות הוועדה. המשמעות היא כי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי יש לבקש רשות ערעור מבית המשפט ואין זכות ערעור מוקנית לבית משפט זה.

הדיון בוועדה מתנהל באופן דומה לזה המתנהל בבית דין או בבית משפט. מוגשת קובלנה, והנקבל רשאי להגיש את הגנתו בכתב ולטעון טענותיו לפני הוועדה. הוועדה רשאית להזמין בפניה כל אדם על מנת שיעיד או יציג דבר. נשמעים עדים אשר חלות עליהם ההוראות לעניין עדות שקר. הסממנים שנקבעו בעניין מנהל המכס מתקיימים כולם. הוועדה עורכת בירור משפטי של טענות הצדדים הנוגעים בדבר, הצדדים רשאים להוכיח טענותיהם באמצעות ראיות ועדים אשר מוזהרים כחוק וניתן לחקור אותם בחקירה נגדית. הוועדה אינה יושבת בהשגה על החלטותיה היא. בנוסף, כפי שניתן ללמוד מפסקי דין שניתנו בהשגות על החלטות שר הבריאות והמלצות הוועדה, אין בית המשפט בוחן את הראיות מחדש, אלא מסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הוועדה. כלומר, בית המשפט היושב בהשגה יושב כערכאת ערעור ולא כערכאה דיונית ראשונה.

מהות ההחלטה הנידונה בפני הוועדה אף היא תומכת במסקנה כי מדובר בגוף מעין שיפוטי. הוועדה מנהלת הליך משמעתי הדומה ומקביל להליך הפלילי. לוועדה אמנם אין סמכות החלטה, אך המלצתה היא בעלת משמעות רבה בקבלת החלטת שר הבריאות. המלצתה היא למעשה ענישה משמעתית המופעלת כלפי הרופא הנקבל בשל התנהגותו, ויש להחלטה זו השפעה משמעותית על מערך חובותיו וזכויותיו של הנקבל.

באשר להרכב חברי הוועדה. בהתאם לפקודה חייב לשבת בוועדה נציג היועץ המשפטי לממשלה. דהיינו, אחד מחברי הוועדה הינו משפטן היכול לתרום את הניתוח וההיבט המשפטי להחלטות הוועדה. שני החברים האחרים הינם רופאים, אנשי מקצוע, שתרומתם המקצועית חשובה ביותר. אין לטעמי מקום לחשש באשר ליכולתם לפעול באופן אובייקטיבי בעניין, וישיבתם כחברי וועדה רק מוסיפה לקבלת החלטה מושכלת ונכונה, כאשר הם אלו שמכירים את הנעשה בשטח ואת המושגים הרפואיים להם יש לעיתים להידרש.

9.

לכך אוסיף, כי מפסקי דין שניתנו בעבר על ידי בית משפט זה עולה כי בית המשפט סבר שלוועדה על פי סעיף 44 לפקודה אופי מעין שיפוטי. כך נפסק למשל באשר לוועדת משמעת המוקמת מכוח פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979, אשר הינה וועדה מקבילה לזו הקבועה בפקודה (ראו ע"א 3786/90 ברון נ' שר הבריאות , פ"ד מו(1) 661, 671 (1992)). באשר לוועדה המוקמת מכוח סעיף 44 לפקודה אמר השופט ד' לוין את הדברים הבאים:

"נראה לי על כן כי בבואנו לבחון את קביעותיה העובדתיות של הועדה נעשה כן באופן ועל פי הכללים המנחים אותנו שעה שאנו מתבקשים לשקול התערבות בממצאיה של דרגה שיפוטית נמוכה יותר, שכן גם במקרה דנן נערכה חקירה ודרישה יסודית ומקיפה על ידי חברי ועדה, שהיא מעין שיפוטית, שמיומנות להם בנושא הנבדק ושהם בעלי הבנה בנושאים הרפואיים שנחקרו. נתערב, איפוא, בממצאיה רק אם יתברר כי הועדה שגתה שגיאה חמורה ועקרונית בקביעתם, או שהממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות" (עניין

פינסטרבוש , בעמ' 329-330).

על-פי כל האמור, באתי לכלל מסקנה כי הוועדה מכוח סעיף 44 לפקודה היא בעלת אופי מעין שיפוטי ולפיכך יש עליה ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, אשר על החלטתו יש להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

שלילת רישיונו של המבקש

10.

לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור. הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית וקביעותיו של בית המשפט המחוזי רלוונטיות למקרה הספציפי בו מדובר. מעבר לכך, הלכה היא כי גדר ההתערבות בהחלטות הניתנות על ידי שר הבריאות בהתאם לסעיף 41 לפקודה הינו מצומצם ביותר למקרים בהם נפל משגה מהותי בשיקול דעתו (ע"א 10979/04 לאור נ' שר הבריאות , פ"ד נט(6) 357 (2005) (להלן: עניין לאור )). עם זאת, אעיר כי גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו של השופט זיילר או בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי במקרה זה. אמצעי המשמעת שהוטל על המבקש הינו אמנם האמצעי החמור ביותר שניתן לנקוט כנגד רופא במסגרת הליך משמעתי, ויש בו פגיעה קשה במבקש, בפרנסתו, בשמו הטוב ובמשפחתו. עם זאת, המעשים בהם הורשע המבקש הינם חמורים ביותר. עבירת האינוס היא אחת העבירות החמורות והבזויות בספר החוקים, וביצועה של עבירה זו במהלך טיפול רפואי תוך ניצול תמימותה של המטופלת הינו חמור שבעתיים. מטופלת אמורה להגיע לרופא ללא חשש שינצל תמימותה וגופה ויעשה בה מעשה שעה שהיא מפקידה גופה לטיפולו על בסיס אמון מלא ללא חשש וללא מורא. איני סבורה כי העובדה שמדובר במעידה חד פעמית ושאין מדובר באדם המסוכן למטופליו מצדיקה הקלה עם המבקש. מטרתה המרכזית של הענישה המשמעתית הינה הגנה על האינטרס שיש לציבור בשמירה על רמתו וכבודו של מקצוע הרפואה ועל אמון הציבור ברופאים. לפיכך נפסק כי השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת הם עניין משני שיש לשקלו, אם בכלל (עניין לאור ). אין ספק כי שלילת רישיונו של המבקש משיגה את מטרת הענישה המשמעתית, ואיני סבורה כי השיקולים האישיים במקרה זה, בהתחשב בחומרת המעשים, מצדיקים הקלה בענישה זו.

11.

אין בידי לקבל את טענות המבקש בדבר פגיעה באחידות הענישה וסטייה מרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים. המקרים שמביא המבקש להוכחת טענתו שונים בנסיבותיהם ממקרה זה. כך למשל מביא המבקש מקרים בהם הורשעו רופאים במעשים מגונים במטופלות או בנשים מחוץ למסגרת העבודה, בעוד שהמבקש הורשע בעבירה של אינוס במטופלת. לעומת זאת ניתן למצוא מקרים המלמדים כי רמת הענישה הראויה והנוהגת במקרים מעין אלו הינה שלילת רישיון הרופא לצמיתות. כך למשל בבג"ץ 78/71 מזרחי נ' שר הבריאות , פ"ד כה(2) 238 (1971) (להלן: עניין מזרחי ) דחה בית משפט זה עתירה נגד החלטת שר הבריאות לבטל את רישיונו של רופא שאנס מטופלת לצמיתות ואמר את הדברים הבאים:

"על המערער הוטלה סנקציה חמורה ביותר של שלילת רשיונו לצמיתות. הוא הביא בפני הוועדה מכתבים של אישים וגופים שונים המדברים לזכותו על עבודתו המקצועית הטובה והמסורה בעבר. מול המלצות אלה עומדת העובדה שהמערער נכשל כשלון חרוץ במעשה שפל ביותר. לנו אין יסוד להתערב בשיקול-דעתו של שר הבריאות להוציא את המערער לתמיד משורות המקצוע שאת כבודו חילל. כמו בדיון המשמעתי במקצוע עריכת-הדין, מחובתו של בית-משפט זה לתמוך כמי שהופקד על טוהר המידות במקצוע, כאשר זה רואה הכרח להגיב על תופעה מחפירה כזאת בכל חומר הדין, וגם הפעם שקול הכרח זה כנגד ההתחשבות בנאשם כפרט" (עניין מזרחי , בעמ' 246).

טוען המבקש כי בעניין מזרחי נענה משרד הבריאות לבקשת הרופא להשיב לו את רישיונו שנתיים לאחר ביטולו. מכך אין ללמוד דבר. עסקינן במקרה זה בהחלטתו של שר הבריאות לשלול את הרישיון ובביקורתו של בית המשפט על החלטה זו, ולא על שלב מאוחר יותר של בקשה מיוחדת להשבת הרישיון.

בעניין אחר, בו הורשע רופא שיניים באינוס פציינטית במרפאתו, החליט שר הבריאות על התליית רישיונו לארבע שנים בלבד. בית המשפט דחה את הערעור של הרופא על החלטת שר הבריאות, ואף אמר את הדברים הבאים:

"הטענה, כי השר, בהחלטתו הנ"ל להתלות את רישיונו של המערער לתקופה שמעבר לשנה אחת, החליט החלטה חסרת תקדים הסוטה באופן קיצוני מן הנורמה המקובלת, היא טענה לא מבוססת ואפילו מיתממת. כל זאת על שום מה? על שום שאילו היה השר הולך על-פי התקדימים המקובלים בעניינם של רופאים אשר אנסו את לקוחותיהם, כי אז היה מבטל את רישיונו של המערער לצמיתות" (ע"א 4693/90 סוסאן נ' שר הבריאות , פ"ד מו (1) 309, 315 (1991)).

12.

לסיום, באשר לטענה נוספת של המבקש, לפיה חוק הפסיכולוגים מאפשר פניה בחלוף שבע שנים ממתן ההחלטה על שלילת רישיון לצמיתות לרישום מחדש של הרישיון, איני סבורה כי כאן המקום לדון בעניין זה. לכשיגיע הזמן, אם ימצא המבקש לנכון, יוכל לפנות לבית המשפט לבחינת סוגיה זו.

אשר על כן הבקשה נדחית.