עמ"ת 41876-09-26 עמ"ת 41876-09-26

לפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בנוף הגליל - נצרת (כב' השופט רומן קלוגרמן) מיום 15/09/2026 במסגרת מ"ת 3044-12-25. בהחלטה זו התקבלה בקשתו של העורר לעיון חוזר באופן חלקי, כך שבוטלו התנאי מעצר הבית שהגבילו את יציאת העורר מביתו, ובקשתו לביטול פסילתו מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה עד תום ההליכים - נדחתה. הערר שלפניי מופנה כנגד ההחלטה בדבר המשך פסילת רישיון הנהיגה של העורר. רקע עובדתי והשתלשלות העניינים ביום 06.12.2025 לפנות בוקר נעצר העורר והובא להארכת מעצר בחשד לביצוע עבירות תעבורה, בהן נהיגה בשכרות. למחרת, ביום 07.12.2025, הוגשו נגד העורר כתב אישום ובקשה למעצר ולפסילה עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 09.12.2025 שוחרר העורר בהסכמה בתנאים מגבילים שכללו מעצר בית, ונפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה עד תום ההליכים. ביום 09.02.2026 הורה בית המשפט על צמצום התנאים המגבילים כך שאיסור יציאתו של העורר מביתו הוגבל לשעות 22:00 עד 07:00 למחרת. בהמשך, ביום 18.05.2026, הוקלו התנאים פעם נוספת ואיסור היציאה הוגבל לשעות חצות עד 05:00 למחרת. ביום 09.09.2026 התקיים דיון בבקשת העורר לעיון חוזר בתנאי מעצר הבית ובפסילת רישיונו. ביום 15.09.2026 ניתנה החלטת בית משפט קמא שהורתה על ביטול מעצר הבית הלילי והותירה את פסילת הרישיון בעינה. החלטת בית משפט קמא בהחלטתו לדחות את הבקשה לביטול פסילת הרישיון, קבע בית משפט קמא כי רמת המסוכנות של העורר מצויה ברף העליון של החומרה, לנוכח מגוון ומצבור העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, בהן נהיגה במהירות של 138 קמ"ש בדרך שאינה עירונית שבה המהירות המותרת היא 90 קמ"ש; נהיגה בשכרות בריכוז של 402 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף; אי ציות לשוטר במדים; נהיגה בקלות ראש ונהיגה ברכב ללא ביטוח. טענת העורר שלפיה ביטול הכרעת הדין בתיק פל"א 11094-07-23 בבית משפט התעבורה בעכו (להלן – תיק עכו), שהעורר טען כי עמדה ביסוד ההחלטה לפסילת הרישיון עד לתום ההליכים, מהווה נסיבה חדשה המצדיקה עיון בהחלטת הפסילה וביטולה, נדחתה, ונקבע כי ביטול ההרשעה נעשה מחשש לעיוות דין אפשרי של העורר לנוכח טענתו לכשל בייצוגו, ואינו מהווה נסיבה מקלה או נימוק לביטול הפסילה, מאחר שההליך עודנו תלוי ועומד בבית המשפט בעכו. בנוגע לטענה בדבר חלוף זמן ניכר מאז מתן ההחלטה, צוין כי דחיית הדיון בהליך העיקרי למשך כ-5 חודשים נעשתה לבקשת העורר עצמו, חרף שהותו בתנאים מגבילים, וכי חלוף הזמן נשקל לצד חומרת העבירות ורמת המסוכנות. טענות הצדדים העורר טוען כי חלוף זמן ניכר של כ-9 חודשים שבהם שמר על התנאים ללא כל הפרה, מצדיק את ביטול הפסילה, וכי בית משפט קמא שגה כשזקף לחובתו את דחיית הדיון בהליך העיקרי, שנדרשה לשם צילום חומרי חקירה וניהול משא ומתן. נטען כי הפסילה הממושכת פוגעת אנושות בחופש התנועה, בחופש העיסוק ובחזקת החפות של העורר, אשר עובד בהתקנת פיגומים ונאלץ להסתמך על הסעות של אחרים כדי להגיע לעבודתו. לטענתו, המשך הפסילה ללא הגבלת זמן מונע הגעה להסדר טיעון מוקדם והופך הלכה למעשה ל"מקדמה על חשבון העונש". נטען, כי חל שינוי בנסיבות מאז מתן ההחלטה, בכך שהרשעתו בתיק של עכו שעמדה בבסיס הבקשה לפסילת רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים התבטלה, ומצדיקה ביטול החלטת הפסילה. כן נטען לאכיפה בררנית פסולה של המאשימה שבחרה לבקש פסילה דרך חוק המעצרים ללא הגבלת זמן, במקום דרך פקודת התעבורה המגבילה את הפסילה ל-180 יום. המשיבה עותרת לדחיית הערר על הסף. לטענתה, החלטת בית משפט קמא מנומקת ומאוזנת וערכה אבחנה נכונה בין מעצר הבית שבוטל לבין הפסילה. נטען כי פסילת רישיון נהיגה, היא אמצעי מניעתי תעבורתי מובהק שנועד לנטרל את הסיכון הנשקף מהעורר כשהוא אוחז בהגה. נטען כי מסוכנותו של העורר "זועקת לשמיים" והוא מהווה "פצצה מתקתקת" וסכנה מוחשית למשתמשי הדרך. צוין כי העורר נוהג משנת 2019 בלבד, ולחובתו 3 הרשעות קודמות וכן 8 תיקי מב"ד פתוחים, מתוכם 3 בעבירות של שכרות וסירוב (שלצדן שנתיים פסילה בפועל ואף יותר) ו - 5 עבירות נוספות בגין נהיגה במהירות. נטען כי ביטול ההרשעה בתיק עכו, נעשה בעקבות טענות העורר לכשל בייצוג ולא מטעמים עובדתיים שלפיהם העורר נמצא זכאי, ואינה מלמדת כי מסוכנות העורר פחתה. בנוגע לטענה בדבר חלוף הזמן, נטען כי הדחיות בהליך העיקרי נגרמו כולן בעקבות בקשות ב"כ העורר, ואין לאפשר לו להפוך שיהוי זה ל"קרדום לחפור בו" לשם ביטול הפסילה. דיון והכרעה לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בכתב הערר, בהחלטת בית המשפט ובחומר שהונח לפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. סעיף 52 לחוק המעצרים מונה שלוש עילות, שבהתקיימן רשאי בית המשפט לעיין מחדש בהחלטה שנתן: גילוין של עובדות חדשות; שינוי נסיבות; או חלוף זמן ניכר ממתן ההחלטה בנושא המעצר או השחרור לחלופה, ועד למועד הגשת הבקשה (בש"פ 1243/16 בויארת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.3.2016); בש"פ 5090/15 חטיב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.7.2015); בש"פ 6526/14 לוזון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.10.2014); בש"פ 3937/13 בן שמעון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.6.2013)). העורר טען לקיומן של שתי עילות לעיון חוזר בהחלטת הפסילה וביטולה. חלוף "זמן ניכר" ושינוי נסיבות. בעניין שינוי הנסיבות טען, כי לאחר שניתנה ההחלטה על פסילת הרישיון, בוטלה הרשעה שלו בתיק תעבורה המתנהל נגדו בעכו, שעמדה ביסוד ההחלטה על פסילת רישיונו, ושינוי זה מצדיק עיון חוזר בהחלטה על פסילת הרישיון וביטולה. לא מצאתי שגגה בהחלטה בית משפט קמא בדחותו טענה זו. כעולה מהחלטת בית משפט קמא ומן התיק, מסוכנות העורר שבגינה התקבלה ההחלטה על פסילת רישיון הנהיגה שלו, מבוססת בעיקרה על חומרת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, בהן נהיגה בשכרות בריכוז גבוה, נהיגה במהירות מופרזת של 138 קמ"ש תוך אי ציות לשוטר ונהיגה בקלות ראש, וכן על עברו התעבורתי המכביד, הכולל 3 הרשעות ועוד 8 מב"דים הפתוחים נגדו בעבירות דומות של שכרות, סירוב ומהיר. כפי שציין גם בית משפט קמא, עבירות אלה מצביעות על מסוכנות ממשית של העורר, ברף גבוה ביותר. את העבירות ביצע העורר בתוך פרק זמן קצר מאז שקיבל רישיון נהיגה בשנת 2019. פסילת הרישיון, לנוכח התנהלותו הרצידיוויסטית המסכנת את משתמשי הדרך, נוסעים והולכי רגל, נועדה להגנה על האינטרס הציבורי ושלום הציבור, ונטרול הסיכון הנשקף מנהיגתו. רמת המסוכנות של העורר מאז ההחלטה – בעינה עומדת. משעה שהערכת המסוכנות לא נעשתה בעיקר/רק בהתבסס על ההרשעה בתיק בעכו, כטענת העורר, אין יסוד לטענה כי ביטול ההרשעה מהווה שינוי נסיבות מהותי המצדיק ביטול החלטת הפסילה. לא כל שכן מקום שבו ביטול ההרשעה לא נעשה משום שהעורר נמצא זכאי בדין, אלא מטעמים דיוניים הנעוצים בטענתו לייצוג כושל בהליך. מקיומו של הליך המתנהל נגד העורר שבו מיוחסת לעורר עבירת נהיגה בשכרות, לא ניתן להסיק כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו פחתה ומצדיקה ביטול החלטה הפסילה. גם בקביעת בית משפט קמא שדחה את הטענה בדבר חלוף "זמן ניכר", שציין כי נשקל אל מול חומרת העבירות ורמת המסוכנות של העורר, ובמקרה דנן אינה מצדיקה ביטול החלטה הפסילה, לא מצאתי כי נפלה שגגה. הן משנמצא כי עיקר העיכוב בהליך נגרם בעטיו של העורר שביקש דחיה של הדיון בחמישה חדשים (גם אם מטעמים מוצדקים לטענתו, בשל הצורך ללמוד את החומר ו/או לבוא בדברים עם המשיבה), אך בעיקר, בשל רמת המסוכנות הגבוהה של העורר, המהווה שיקול מהותי בדחיית הבקשה לביטול החלטת הפסילה, גם בהינתן הזמן שחלף עד כה מאז שניתנה. את הטענה בדבר קיומה של אכיפה בררנית של המשיבה, לא העלה העורר לפני בית משפט קמא והיא לא נדונה בהחלטה, ואין מקום להידרש לה. על יסוד על האמור, אני מורה על דחיית הערר. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.