לפני: כבוד השופט דניאל בן טולילה – אב"ד כבוד השופטת טל לחיאני שהם כבוד השופט יואב עטר המאשימה: מדינת ישראל - פמ"ד ע"י ב"כ עוה"ד חופית קנטרוביץ' נגד הנאשם: שחאדה אבו אלקיעאן ע"י ב"כ עוה"ד נאשף דרויש גזר דין כב' השופטת טל לחיאני שהם: כללי הנאשם שלפנינו, אזרח ותושב מדינת ישראל, נותן היום את הדין על שורה של עבירות ביטחוניות חמורות אותן ביצע על רקע איבתו למדינה והזדהותו עם המאבק של ארגוני הטרור ברצועת עזה נגד מדינת ישראל. מעשיו של הנאשם כללו, בין היתר, גניבת נשק מצה"ל, הסלקתו יחד עם אמצעי לחימה נוספים והעברתם לידי גורמים עוינים באיו"ש; הנאשם יצר קשר עם גורמים שונים ברצועת עזה וביקש מיוזמתו להתגייס לגדודי עז אדין אל קסאם. הנאשם גויס לארגון הטרור כתאאב אלמג'אהידין ובתוך כך ביצע שורה של פעולות שנועדו לפגוע בביטחון המדינה. הנאשם אף הגדיל לעשות ועל פי הכוונת מפעילו התגייס לצבא הגנה לישראל על מנת להמשיך את פעילות הטרור תוך ניצול מעמדו כחייל בצה"ל ונגישותו למידע ביטחוני רגיש. מעשים חמורים אלו, החותרים תחת ביטחון המדינה ואזרחיה, מחייבים התייחסות עונשית מיוחדת והכל כפי שיפורט להלן. כתב האישום המתוקן שבו הורשע הנאשם: הערה מקדימה: כתב האישום המתוקן שגובש בין הצדדים במסגרת ההסדר אינו מנוסח באופן כרונולוגי. אשר על כן ולצורך הבהרת הדברים יצוין כבר עתה כי בעוד שגניבת הנשק מצה"ל על ידי הנאשם כמפורט בתחילת האישום הראשון בוצעה בשנת 2019, העברת הנשק והתחמושת לשטחים, אף שגם היא מפורטת במסגרת האישום הראשון – מבחינה כרונולוגית – היא התבצעה רק בשנת 2022, לאחר שהנאשם התגייס לארגון הטרור כמפורט באישום השני, וכחלק מהקשר שנוצר בינו לבין המכונה "אבו סלימאן". חלק כללי: הנאשם הינו אזרח ותושב ישראל, המתגורר בפזורת עתיר, סמוך ליישוב חורה. ארגון החמאס (להלן: "החמאס") הוכרז כארגון טרור בתאריך 22.06.1989 על ידי ממשלת ישראל, כן הוכרז בתאריך 15.09.1989, ע"י שר הביטחון, כהתאחדות בלתי מותרת; ארגון החמאס, מוגדר החל מיום 01.11.2016 כארגון טרור לפי חוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (להלן: "חוק המאבק בטרור"). "גדודי עז א-דין אלקסאם" הם פלג של החמאס ומהווים זרוע צבאית של החמאס (להלן: "גדודי עז אדין אלקסאם"). ארגון "כתאאב אלמג'אהדין" (להלן: "כתאאב אלמג'אהדין"), הוכרז בתאריך 11.06.2015 על ידי שר הביטחון, כהתאחדות בלתי מותרת, ארגון "כתאאב אלמג'אהדין" מוגדר החל מיום 01.11.2016 כארגון טרור לפי חוק המאבק בטרור. באמצע שנת 2019, ניתן צו הריסה מנהלי מטעם היחידה הארצית לאכיפת דיני תכנון ובניה, לבית אביו של הנאשם (להלן: "צו ההריסה"). בעקבות צו ההריסה החליט הנאשם לפעול כנגד מדינת ישראל, וכנגד בטחונה, ולשם כך וכפי שיפורט להלן, בשנת 2019 גנב הנאשם אמצעי לחימה מצה"ל, ולאחר מכן, במהלך שנת 2021, יצר קשר עם פעיל טרור, הצטרף לארגון טרור, ובמסגרת זו, מסר ידיעות לארגון טרור, ואף התגייס לצה"ל ביום 22.05.2022, כדי לבצע פעולות שונות עבור ארגון הטרור. פעילותו של הנאשם בארגון הטרור כפי שיפורט להלן, נמשכה עד למועד מעצרו ביום 30.05.2022. אישום ראשון: לאחר מתן צו ההריסה, הנאשם גמר אומר בליבו, לנקום במדינת ישראל ולפגוע בביטחונה. בתאריך 19.09.2019 בשעה 05:00 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם לאזור יתיר, בו באותה העת, שהו חיילי צה"ל (להלן: "המקום") וגנב רובה 4M עם מחסנית וסמן לייזר (להלן: "אמצעי הלחימה"), שהיה מונח לצד אחד מחיילי צה"ל שנמו במקום. לאחר מכן, הכניס הנאשם את הרובה עם אמצעי הלחימה שגנב לתוך שק, והסתיר אותם מתחת לאדמה, סמוך לאזור מגוריו. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך מרץ 2022 או בסמוך לכך, פנה "אבו סלימאן" שהוא פעיל בארגון טרור, תושב עזה (להלן: "אבו סלימאן") לנאשם, באמצעות הטלגרם, ושאל אותו באם ישנם אמצעי לחימה בסביבתו של הנאשם, וזאת על מנת לרכוש אמצעי לחימה ל"כתאאב אלמג'אהידין". בתגובה, הנאשם אמר לאבו סלימאן כי הוא יכול לארגן אמצעי לחימה בהתאם לבקשתו, וכי יש ברשותו רובה 4M ותחמושת, שגנב הנאשם כאמור לעיל. אבו סלימאן אמר לנאשם כי יש באמתחתו אנשים שיגיעו לקחת ממנו את הרובה ואת אמצעי הלחימה, אולם הנאשם השיב כי הוא יכול להעביר את הרובה ואת אמצעי הלחימה ישירות לגדה. לאחר מכן, בתאריך 13.05.2022, שוחחו הנאשם ו"אבו סלימאן", באמצעות הטלגרם, ו"אבו סלימאן" אמר לנאשם כי ברצונו שיעביר באותו היום את הרובה ואת אמצעי הלחימה ליטא או לחברון, ברשות הפלסטינית, והנאשם השיב כי הוא יתארגן ויצא למשימה זו. לאחר מכן, הלך הנאשם לעבר ביתו של חברו ובן דודו, גוואד אלקיעאן כבן 25, תושב עתיר, הסמוך לחורה (להלן: "גוואד") ופגש אותו סמוך לביתו. במסגרת המפגש ביניהם, הנאשם אמר לגוואד כי "יש העברה, רוצה להעביר אותה לגדה" או מילים דומות לכך, וגוואד הבין מדבריו של הנאשם כי מדובר בהעברת נשק מישראל לגדה המערבית, הנאשם לא סיפר לגוואד כי העברת אמצעי הלחימה נעשית למען ארגון טרור. באותו מעמד הנאשם אמר לגוואד כי הם יבצעו את העברת אמצעי הלחימה באמצעות רכבו של גוואד, רכב מסוג ג'יפ איסוזו, בצבע שחור (להלן: "הרכב"), וכי גוואד יקבל תשלום בתמורה. גוואד הסכים לכך וקשר עם הנאשם קשר להובלת הנשק ואמצעי הלחימה האמורים. במסגרת הקשר הנ"ל ולשם קידומו, סמוך לאחר מכן, נסע הנאשם ברכב למקום ליד אזור מגוריו, שם העמיס את אמצעי הלחימה שהחביא מבעוד מועד, הכוללים רובה 4M, אלפי כדורי תחמושת ו- 5 רימוני יד (להלן: "האמל"ח"). סמוך לאחר מכן, בשעה 20:00, במסגרת הקשר ולשם קידומו, נסעו הנאשם וגוואד מפזורת עתיר לכיוון הגדה המערבית, כשהם נושאים עימם את האמל"ח בהכוונת "אבו סלימאן", אשר סיכם כי יצרו עמו קשר טלפוני לכשיגיעו לגדה המערבית. עם הגיעם לחברון, הוריד הנאשם את גוואד בסמוך למכולת ולאחר מכן, יצר קשר טלפוני עם "אבו סלימאן", שהדריכו היכן להניח את האמל"ח. בעקבות כך, נסע הנאשם למקום כאמור, אולם סבר כי אין המדובר במקום בטוח ולכן הניח את האמל"ח במקום אחר בגדה. לאחר מכן, בשעת חצות או בסמוך לכך, אסף הנאשם את גוואד חזרה לרכב. או אז הבחינו הנאשם וגוואד כי ברכב נותר ארגז אחד של כדורי תחמושת (להלן: "הארגז"). במעמד הנ"ל ניסה הנאשם ליצור קשר טלפוני עם "אבו סלימאן" על מנת לדווח לו זאת, אך ללא הצלחה. לאור זאת, הנאשם וגוואד חזרו למקום בו הניח הנאשם את האמל"ח, הנאשם הניח את הארגז במקום הנ"ל, והנאשם וגוואד שבו חזרה לביתם. בגין מעשים אלה הורשע הנאשם בביצוע עבירות של גניבה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 384א(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק" ו/או "חוק העונשין"), עבירות נשק (נשיאה והובלה) לפי סעיף 144(ב) רישא+סיפא לחוק ועבירת פעולה בנשק למטרות טרור לפי סעיף 30 לחוק המאבק בטרור. אישום שני: קודם למעצרו של הנאשם, בתקופה שאינה ידועה במדויק למאשימה, החזיק הנאשם חשבון ברשת החברתית "Facebook" תחת השם "עבדאללה אלשאם" (להלן: "חשבון הפייסבוק"). במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך שנת 2021 או בסמוך לכך, שוחח הנאשם באמצעות חשבון הפייסבוק שלו עם תושב רצועת עזה, המכונה ה"דוקטור" (להלן: ה"דוקטור"). במהלך השיחות בין הנאשם ל"דוקטור", שוחחו השניים אודות מצב הלחימה בין ישראל ורצועת עזה והנאשם אמר ל"דוקטור" כי הוא תומך במאבק רצועת עזה נגד ישראל. במהלך השיחות בין הנאשם ל"דוקטור", אמר הנאשם כי הוא מעוניין להתגייס ל"גדודי עז אדין אלקסאם". בתגובה, אמר ה"דוקטור" לנאשם כי הדרך לכך קשה וכי הנאשם עלול להיחשף על ידי כוחות הביטחון הישראליים, הנאשם בתגובה אמר כי אינו חושש. לאחר מכן, במהלך אוקטובר 2021 או בסמוך לכך, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, ביקש ה"דוקטור" את מספר הטלפון של הנאשם, הנאשם מסר לו את המספר והשניים החלו לשוחח בטלפון. במסגרת השיחות ביניהם, אמר ה"דוקטור" לנאשם כי ישנו אדם בשם "אבו סלימאן", והציע כי "אבו סלימאן" יתקשר לנאשם "ויסביר לו הכל". הנאשם הסכים. סמוך לאחר מכן, התקשר "אבו סלימאן" לנאשם והשניים החלו לשוחח ביניהם. בהמשך לאמור, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה במהלך שנת 2021, "אבו סלימאן" אמר לנאשם כי יפתח חשבון בישומון "טלגרם" על מנת שיוכלו לשוחח בצורה סודית ומאובטחת. הנאשם הסכים ופתח חשבון "טלגרם" תחת השם "עבדאללה אלשאם" (להלן: "הטלגרם"), ורשם את "אבו סלימאן" בטלפון הנייד שלו תחת השם "קאדר". הנאשם המשיך לשוחח עם "אבו סלימאן" באמצעות ה"טלגרם", כאשר השניים הגדירו מראש כי ההודעות ביניהם ימחקו באופן אוטומטי תוך מספר שניות על מנת שההודעות לא ישמרו על הטלפון הנייד של הנאשם. "אבו סלימאן" הציג את עצמו בפני הנאשם כפעיל "גדודי עז אדין אלקסאם". בתגובה, אמר הנאשם ל"אבו סלימאן" כי הוא מעוניין להצטרף ל"גדודי עז אדין אלקסאם". "אבו סלימאן" החל לבצע לנאשם מבדקים, לבחינת נכונותו של הנאשם להתגייס לארגון טרור, ובחן את תגובת הנאשם למשפטים שונים שהציג לו, כמו "פלסטין נמכרה" או משפטים דומים לכך, וכן הצהיר בפני הנאשם כי ההתגייסות לארגון טרור "מלאה קוצים ואתה צריך להחזיק מעמד" או במילים דומות לכך. הנאשם הסכים לדברי "אבו סלימאן" כאמור, ו"אבו סלימאן" גייס אותו לגדודי "עז אדין אלקסאם", ואף הציע להעביר לנאשם תשלום עבור פעילותו, אולם הנאשם דחה את הצעת התשלום. בשלב כלשהו, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, כחצי שנה קודם למועד מעצרו של הנאשם, חשף "אבו סלימאן" בפני הנאשם כי הוא חבר ב"כתאאב אלמג'אהדין", ולא ב"גדודי עז אדין אלקסאם". הנאשם מסר ל"אבו סלימאן" כי איננו שבע רצון מכך, שכן רצה להתגייס ל"גדודי עז אדין אלקסאם". בתגובה, "אבו סלימאן" הסביר לנאשם כי "כתאאב אלמוג'אהדין" הוא ארגון "גיהאד" והפנה אותו לסרטוני YouTube"" על מנת ללמוד על הארגון ולהבין את פעילותו כנגד מדינת ישראל, הנאשם עשה כך והצטרף כחבר לארגון "כתאאב אלמג'אהדין". במסגרת חברותו בארגון "כתאאב אלמג'אהדין" ביצע הנאשם פעולות שונות וזאת עד למועד מעצרו. סמוך לאחר הצטרפות הנאשם לארגון הטרור, ביקש "אבו סלימאן" מהנאשם כי יצלם עבורו מקומות בישראל, וידווח לו אודות מקומות בישראל בעלי זיקה ביטחונית, ובהם בסיסי צה"ל, חברות ממשלתיות, תחנות רכב וקניונים. כמו כן, "אבו סלימאן" ביקש מהנאשם כי ידווח לו אודות אנשים מחשבון הפייסבוק העובדים בכוחות הביטחון של מדינת ישראל, וכן אודות סוכנים ישראלים. הנאשם הסכים והשניים קשרו קשר לסייע לאויב במלחמתו נגד מדינת ישראל. במסגרת הקשר הנ"ל ולשם קידומו, הגיע הנאשם לבסיס צבאי באזור שומריה במדינת ישראל (להלן: "הבסיס"), צילם תמונות של הבסיס, והעבירם ל"אבו סלימאן" באמצעות הטלגרם. כמו כן, במסגרת הפעלתו של הנאשם על ידי "אבו סלימאן", הנאשם העביר ל"אבו סלימאן" תמונות של מקומות באר שבע וכן של הרכבת בבאר שבע. בתאריך 22.03.2022 בשעה 16:10 או בסמוך לכך, בוצע פיגוע חבלני עוין במרכז קניות "ביג" בבאר שבע (להלן: "הביג") במהלכו נרצחו 4 אזרחים (להלן: "הפיגוע"). הפיגוע בוצע ע"י מחמד גאלב אבו קיעאן (להלן: "המפגע"). סמוך לאחר הפיגוע, "אבו סלימאן" פנה לנאשם ואמר לו לכתוב בפתק "כתאאב אלמג'אהידין", לצד שמו המלא של המפגע (להלן: "הפתק") ללכת עם הפתק לביג, ולצלמו שם. הנאשם כתב את הפתק כהוראת "אבו סלימאן", ושלח אליו את הפתק, אך נשאר בביתו ולא הלך לביג. במעמד הנ"ל, הנאשם הודיע ל"אבו סלימאן" כי המפגע ממשפחתו ומשויך לארגון דעא"ש. בתגובה אמר "אבו סלימאן" לנאשם כי לא יעשה דבר עם הפתק שכתב ושלא ייסע לביג. לאחר מכן, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך חודש אפריל 2022 או בסמוך לכך, שוחח הנאשם עם "אבו סלימאן", באמצעות הטלגרם. במעמד הנ"ל, שאל "אבו סלימאן" את הנאשם למצב באזור מגוריו של הנאשם, כן שאל באם חיילי צה"ל מתאמנים באזור זה. בתגובה, מסר הנאשם ל"אבו סלימאן" כי ישנם מסוקים צבאיים המנחיתים חיילי צה"ל באזור, וכי ישנם חיילי צה"ל המתאמנים שם. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, מספר חודשים קודם למעצרו של הנאשם, "אבו סלימאן" ביקש מהנאשם להתגייס לצה"ל, במסגרת פעילותו בארגון "כתאאב אלמג'אהדין" וכאשר ישרת כחייל צה"ל בגבול ישראל ברצועת עזה, יאתר תושבי רצועת עזה היוצרים קשר עם כוחות הביטחון הישראליים, וידווח עליהם ל"כתאאב אלמג'אהדין". הנאשם נענה לבקשת "אבו סלימאן", והסכים להתגייס לצה"ל על מנת לפעול לאיתור אנשי תושבי רצועת עזה המסייעים לכוחות הביטחון. לאחר מכן, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, עובר לתאריך 22.05.2022 או בסמוך לכך, שוחח הנאשם עם "אבו סלימאן", באמצעות הטלגרם, על אודות גיוסו לצה"ל. במעמד הנ"ל, אמר "אבו סלימאן" לנאשם, כי לאחר שיסיים את האימון וההכשרות הראשונות בצה"ל, ויועבר ליחידה ייעודית בצה"ל, ילמד את האזור בו ישרת, וכן יצלם הנאשם מקומות צבאיים, כגון בסיסי ומחסומי צה"ל, ולאחר מכן הם יפגשו. הנאשם הסכים לכך. במועד אחר, שאינו ידוע במדויק למאשימה, אולם במהלך הליך גיוסו של הנאשם לצה"ל, מסר הנאשם ל"אבו סלימאן" שמות, מספרי טלפון, ותמונות של חיילים בדואים המשרתים בצה"ל. בתאריך 22.05.2022, ובהמשך להנחייתו של "אבו סלימאן", התגייס הנאשם לצה"ל. לאחר מכן, בעת שהוא חייל בצה"ל, שלח הנאשם ל"אבו סלימאן" תמונה שלו כשהוא לבוש במדי צה"ל. בתגובה, הודיע "אבו סלימאן" לנאשם כי כעת יוכל לספק לו מידע אודות צה"ל, על מנת לעשות בו שימוש במסגרת ארגון "כתאאב אלמג'אהדין" כנגד מדינת ישראל. בתאריך 30.05.2022 הנאשם נעצר על ידי כוחות הביטחון, ובכך סוכלה פעילותו. בגין מעשים אלה הורשע הנאשם בביצוע עבירת חברות פעילה בארגון טרור לפי סעיף 22(ב) לחוק המאבק בטרור ועבירת סיוע לאויב במלחמה לפי סעיף 99 לחוק העונשין. הסדר הטיעון ביום 02.12.2025, לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק (ולאחר שאף הוגשו סיכומי התביעה), הוצג הסדר הטיעון במסגרתו הוסכם בין הצדדים כי הנאשם יחזור בו מן הכפירה, יוגש כתב אישום מתוקן, הנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע ומבלי שהצדדים הגיעו להסכמות לעניין העונש. תמצית טיעוני הצדדים לעונש ב"כ המאשימה בטיעוניה בכתב ובעל פה, עתרה לקביעת שני מתחמי ענישה נפרדים לשני האירועים שבכתב האישום המתוקן. ביחס לאירוע הראשון שעניינו גניבת הנשק [סעיפים 1-4 לאישום הראשון], עתרה לקביעת מתחם עונש הולם שינוע בין 4-6 שנות מאסר בפועל וביחס לאירוע השני [מסעיף 5 באישום הראשון וכל האישום השני], עתרה לקביעת מתחם שינוע בין 18-24 שנות מאסר בפועל. ב"כ המאשימה עתרה למקם את עונשו של הנאשם במרכז המתחמים להם עתרה ולגזור עונשו במצטבר, כך שעל הנאשם ייגזרו 26 שנות מאסר בפועל לצד מאסר מותנה וקנס משמעותי. ב"כ המאשימה סברה כי בחינת כתב האישום ויישום הוראות הפסיקה ב"מבחן הקשר ההדוק", ומבחני העזר הנוספים שהתפתחו בעקבותיו, מביאים לכלל מסקנה כי יש לראות באירועים שפירטה, שני אירועים נפרדים. לטענתה, חלוף הזמן בין האירועים מנתק את הקשר ביניהם ומחייב קביעת שני מתחמי עונש. במסגרת טיעוניה, ב"כ המאשימה הפנתה לעובדות כתב האישום המתוקן, המגלה לטענתה אירוע חריג בחומרתו ומשכך מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא משמעותית. ביחס לעבירות הנשק, טענה כי הנאשם פגע בערכים החברתיים המוגנים של שלום הציבור, בטחונו וחוסנו לצד הגנה על רכושו של הציבור. לדבריה, גניבת הנשק מגלמת בתוכה פגיעה חמורה ביותר בערכים אלה, על אחת כמה וכמה כשהמדובר בגניבה מחייל צה"ל בשטח מדינת ישראל. עוד הפנתה לכך שמעשי הנאשם בהטמנת הנשק סמוך למקום מגוריו, העצימו את חומרת המעשים ביצירת סיכון ממשי ומוחשי לחיי אדם והפנתה למגמת ההחמרה בענישה בפסיקה בעבירות הנשק. ביחס לעבירות הטרור, טענה כי הנאשם פגע בערכים המוגנים ובהם, בטחון המדינה, שלום הציבור, חיי אדם כמו גם שלטון החוק, הסדר הציבורי, חוסנה של המדינה ויציבותה. לדידה, המניע הלאומני ושנאתו העזה של הנאשם למדינה אליה משתייך כאזרח עולים באופן מובהק מעובדות כתב האישום המתוקן. עוד הפנתה לבחירתו המודעת של הנאשם לבגוד במדינה ולעשות כל שביכולתו כדי לפגוע בביטחונה ובשלומה בעודו אזרח ותושב המדינה. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון שקראה להטיל ענישה מחמירה בעבירות ביטחוניות המבוצעות על ידי אזרחי המדינה כשלדידה, הדברים מקבלים משנה תוקף מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל". במסגרת התייחסותה לנסיבות ביצוע העבירה, ב"כ המאשימה טענה כי בשני האירועים, הסיבות שהובילו את הנאשם לבצע את העבירות הן לאומניות – אידיאולוגיות גרידא. עוד הפנתה לכך שהנאשם ניצל לרעה את מעמדו כאזרח ותושב מדינת ישראל, החליט באופן מודע שלא לכבד את חוקי המדינה, בגד במדינה והתנקם בה במעשים נפשעים. באירוע הראשון, ב"כ המאשימה הפנתה לתכנון שקדם לביצוע המעשים מתוך תחושת נקם. עוד הפנתה לחלקו המלא והבלעדי של הנאשם בביצוע גניבת הנשק בקלות מהחייל, תוך הסתרתו סמוך לביתו. באשר לנזק שנגרם, טענה כי מעבר לפגיעה במוכנות הצבא וכשירותו המבצעית, הנאשם יצר סיכון חמור לביטחון כוחותינו ואף הצביעה על הנזק הפוטנציאלי העצום הגלום במעשים. באירוע השני, ב"כ המאשימה הפנתה למוטיבציה הרבה שהפגין הנאשם, בתכנון שקדם לביצוע העבירות ולרף השנאה שהפגין כלפי מדינת ישראל שהלך וגבר עד למעצרו אשר כלל, יצירת קשר יזום מצד הנאשם עם תושב רצועת עזה והבעת תמיכה במאבקם נגד ישראל. עוד הפנתה לאקטיביות של הנאשם בהצטרפותו לארגון הטרור כדי לפגוע במדינת ישראל, כמו גם הצעתו להעביר בעצמו נשק לגדה, אף שנאמר לנאשם כי יש מי שיגיעו לקחת ממנו את הנשק. כן הפנתה לטיב הנשק וכמות התחמושת שהעביר הנאשם בפועל לשטחי הגדה. כן הפנתה להצטרפותו בפועל לארגון טרור רצחני, כתאאב אלמג'אהדין בשמו פעל ובין היתר, הסכים לצלם והעביר תמונות של מקומות ציבוריים ומקומות בעלי זיקה ביטחונית עבור ארגון הטרור. עוד הסכים הנאשם להתגייס לצה"ל והעביר שמות, מספרי טלפון ותמונות של חיילים בדואים המשרתים בצה"ל. באשר לפוטנציאל הנזק, טענה כי המדובר בפוטנציאל עצום שכן המדובר בעבירות טרור שאם היה עולה בידו של הנאשם להמשיך לפעול בארגון הטרור מתוך צה"ל בשים לב לנחישותו של הנאשם לפגוע במדינת ישראל, היו נפגעים רבים כתוצאה ממעשיו כשהנאשם היה ער היטב לסיכון זה. כן הדגישה כי הנאשם הפסיק את מעשיו אך בשל ערנות גורמי הביטחון שעצרו אותו זמן קצר לאחר גיוסו לצה"ל. באשר למדיניות הענישה הנוהגת, ב"כ המאשימה הפנתה להלכות בית המשפט העליון הנוגעות לעבירות הנשק והטרור, ולמגמת ההחמרה בענישה תוך העדפת שיקולי הגמול וההרתעה, על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. ביחס לעבירות הטרור נטען, כי בשל היות מעשיי הנאשם ייחודיים וחריגים בחומרתם, לא נמצאה פסיקה דומה שיכולה להצביע על מדיניות, על כן הפנתה לפסיקה ממנה יש להקיש ולחומרה למקרה שלפנינו, בקביעת המתחם שהוצע על ידה, כאמור לעיל. באשר לנסיבות שאינן נעוצות בעבירה, ב"כ המאשימה טענה כי הגם והמדובר בנאשם צעיר נעדר עבר פלילי, אין באלה כדי להפחית מחומרת מעשי הטרור שביצע הנאשם ממניעים אידיאולוגיים ולאומניים והפנתה בהקשר זה לע"פ 9964/16. באשר לטענת חלוף הזמן, ב"כ המאשימה טענה כי יש לדחות טענה זו שכן הימשכות ההליכים בתיק נעוצה בעיקר בשל התנהלות ההגנה. כמו כן, טענה כי יש לתת משקל מופחת להודאת הנאשם במעשיו הן לאור ההלכה הכללית הנוגעת לעבירות המבוצעות על רקע אידיאולוגי והן לאור השלב המאוחר בו הודה הנאשם (לאחר שנשמעו כל הראיות ואף הוגשו סיכומי המאשימה). עוד הפנתה לשיקולי הרתעת היחיד והרבים המקבלים משנה חשיבות בעבירות כגן דא. ב"כ הנאשם בטיעוניו בעל פה סבר כי יש לראות בשני האישומים אירוע אחד בגינו יש לקבוע מתחם עונש הולם אחד. לטעמו, על המתחם לנוע בין 5-6 שנות מאסר בתחתיתו וקצה גבולו העליון יהא 12 שנות מאסר בפועל ועתר לגזור על הנאשם עונש בתחתית המתחם אליו עתר. ב"כ הנאשם לא חלק על עמדת המאשימה הנוגעת לערכים המוגנים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם. עם זאת, הדגיש כי מדובר באירוע אחד, שארע טרם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" שלא הוביל לנזק מוחשי. באשר למדיניות הענישה הנוהגת, ב"כ הנאשם טען כי ב"כ המאשימה עתרה לענישה המנותקת ממדיניות הענישה הנוהגת ומנסה לצייר את המקרה כאירוע תקדימי חריג שאין כמותו. לטעמו, הענישה אליה עתרה ב"כ המאשימה מתאימה יותר למקרים בהם התרחשו תוצאות קשות ושפוטנציאל הנזק התממש ברכוש או בנפש – כשבסופו של יום גם באותם מקרים הענישה שהוטלה הייתה קלה יותר. עוד טען כי ישנה הפליה בפסיקה בין נאשם יהודי לנאשם ערבי, אליו ההתייחסות תהיה חמורה יותר. נעיר כי ב"כ הנאשם טען כי יצרף פסיקה לאחר מועד הדיון אך עד למועד זה, לא הוגשה פסיקה נוספת מעבר למעט אליה הפנה במעמד הדיון. באשר לנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ב"כ הנאשם טען, כי עסקינן בנאשם נעדר עבר פלילי אשר לקח אחריות על מעשיו. משכך, אין מקום למקמו ברף הבינוני של המתחם כעתירת המאשימה. הנאשם במעמד הדיון הצטער על מעשיו וטען כי משלם עליהם בכך שמצוי באגף בטחוני בתנאים קשים מאוד. עוד הוסיף, כי חושב "לעשות משהו טוב למען המדינה". דיון והכרעה על פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין, בקביעת מתחם העונש בהתאם לעקרון ההלימה, על בית המשפט לשקול את הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, את מידת הפגיעה בו, את מדיניות הענישה הנוהגת ואת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בטרם ניגש לקביעת מתחם העונש ההולם, יש לבחון האם האישומים בהם הודה הנאשם מהווים אירוע אחד, כפי טענת ההגנה או שני אירועים, כפי טענת המאשימה. בע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29/10/14) קבע כב' הש' דנציגר כי בבחינת סוגיה זו "בשלב הראשון, לצורך המענה על השאלה האם תרחיש עובדתי מסוים מהווה "אירוע אחד" או "כמה אירועים", על בית המשפט להפעיל אך ורק את המבחן הצורני-עובדתי שפותח והשתרש בפסיקת בית משפט זה. כאמור לעיל, המבחן הצורני-עובדתי בוחן האם עבירות שבוצעו ברצף ובסמיכות יחסית של זמן ומקום ניתנות להפרדה או שמא מדובר במכלול אחד של פעולות שמאופיינות במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד. זהו מבחן לוגי של שכל ישר, אך אין ספק כי מדובר במבחן בעל אופי טכני, שמתעלם משאלות שבמהות – כגון מספר הקורבנות, הנזק שהסבה התנהגות העבריין, והאינטרסים החברתיים שנפגעו כתוצאה מהתנהגותו. סבורני כי מבחן זה תואם בדיוק את אופיו הטכני של השלב הראשון במלאכת הענישה" (פסקה 29)(ההדגשות אינן במקור וכך גם מכאן ואילך). כב' הש' ברק – ארז חזרה על עמדתו של כב' הש' דנציגר, לפיה המושג "אירוע" רחב מהמושג "מעשה", וקבעה כי "התשובה לשאלה מהם גדרי ה"אירוע" תיגזר מניסיון החיים, כך שעבירות שיש ביניהן קשר הדוק ייחשבו לאירוע אחד... ברגיל קשר כזה בין עבירות יימצא כאשר תהיה ביניהן סמיכות זמנים או כאשר הן תהיינה חלק מאותה תוכנית עבריינית אף כאשר הן בוצעו לאורך תקופת זמן שאינה קצרה". כמו כן, ציינה כי "מבחן הקשר ההדוק בוחן את עוצמת הקשר שבין העבירות, ולא את השאלה האם הן ניתנות להפרדה. בהתאם לכך, כאמור, ייתכן כי עבריין יבצע מספר רב של פעולות שניתן להפריד ביניהן, ושהוא אף יכול היה לחדול לאחר ביצוע כל אחת מהן (כך שאין לראות בהן מעשה אחד), אך נכון יהיה לראות בהן חלק מתוכנית עבריינית אחת" (פסקאות 5-6). בע"פ 2375/15 מדינת ישראל נגד נס (22.02.18) כב' השו' קרא התייחס לגישות השונות וחיזק כי "דרך ההבחנה בין 'אירוע' אחד לאירועים נפרדים לא הוגדרה בחוק, ואכן במקרים מסוימים ניתן לראות במעשים שונים, ביחס לקורבנות שונים ובמקומות שונים, כ"אירוע אחד" ובלבד שקיים ביניהם קשר הדוק" (פסקה 44). מאז ועד היום פעלו בתי המשפט ליישם את המבחן שקבע בית המשפט העליון. בע"פ 1534/23 נחמן בכר נ' מדינת ישראל (26.07.23) נתגלעה מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון באשר לאופן יישום המבחן – דבר שיש בו כדי להעיד על הקושי ביישום המבחן בכל מקרה ומקרה [ראו שם את דעתה של כב' הש' ד. ברק ארז אל מול דעתו של כבוד השופט א. שטיין]. באשר לטענות הצדדים במקרה דנן, כאמור, המאשימה סברה כי יש לחלק את מעשי הנאשם לשני אירועים נפרדים, זאת לאור פער הזמנים המשמעותי בין האירועים אשר מנתק את הקשר ההדוק שבין התקופות. מנגד, ההגנה טענה כי הפער בין התקופות אינו מנתק את היותם חלק מתוכנית עבריינית אחת בעלת רקע ומניע זהים ועל כן יש לקבוע כי המדובר באירוע אחד. לאחר בחינת טענות הצדדים, אל מול מבחני הפסיקה, אנו סבורים כי יישום "מבחן הקשר ההדוק" מוביל למסקנה כי יש לראות במעשיו של הנאשם כשני אירועים נפרדים – האירוע הראשון הוא אירוע גניבת הנשק והסתרתו שארע בספטמבר 2019 (עובדות 1-4 לאישום הראשון) והאירוע השני הוא כלל מעשי הנאשם שנעשו במסגרת הצטרפותו לארגון הטרור, במהלך שנת 2021 ועד מעצרו ביולי 2022 (עובדות 5-19 לאישום הראשון והאישום השני). אמנם, על פניו נראה כי האירועים המפורטים בכתב האישום שזורים זה בזה ואף בהתאם לחלק הכללי של כתב האישום בוצעו ממניע זהה. עם זאת, מעשי הנאשם באירוע הראשון בוצעו בעיקרם על רקע רצונו לנקום ברשויות המדינה שהוציאו צו הריסה לבית אביו ומשכך הוא גנב אמצעי לחימה מחיילי צה"ל והסתיר אותם. באותו אירוע עוד לא יצר הנאשם קשר עם ארגון טרור ולא ביצע את מעשה הגניבה כחלק מהכוונה של ארגון הטרור אליו הצטרף. בשונה, באירוע השני, בחלוף כשנתיים, ביצע הנאשם רצף של מעשים הכוללים את עצם הקשר עם ארגון הטרור, הצטרפות אליו, העברת מידע לארגון, כמו גם העברת אמל"ח ותחמושת לשטחי הרש"פ עד הגיוס לצבא כחלק מפעולותיו בארגון הטרור כדי לשמש "גייס חמישי" מתוך שורות הצבא. אף לא ניתן לשלול כי מעשים יכול ובוצעו גם על רקע אותו רצון לנקום ברשויות המדינה, המניע הדומיננטי שעומד בבסיסם ומחוללם הוא המניע הלאומני, והזדהותו של הנאשם עם המאבק של ארגוני הטרור במדינת ישראל. זאת ועוד, קפיצת המדרגה האיכותית בחומרת מעשיו של הנאשם, המגולמים בהתגייסותו לארגון טרור ובתוך כך התגייסות לצה"ל כחלק מפעילותו בארגון הטרור, נדמה כי אף הם מצדיקים קביעתו של מתחם עונש הולם נפרד ולא כריכתם יחד עם גניבת הנשק שבוצעה כשנתיים קודם לכן. אם נסכם את הדברים עד כאן – פער הזמנים המשמעותי בין האירוע הראשון לשני, אך בעיקר העובדה כי מעשיו של הנאשם הגם שהחלו על רקע מניע דומה, בוצעו בסופו של יום במסגרת תוכנית עבריינית שונה – אירוע ראשון על רקע הרצון לנקום במדינה בשל צו ההריסה שהוצא לבית אביו והאירוע השני על רקע אותו מניע אך כחלק מפעולות של ארגון טרור אליו גויס – מובילים כאמור למסקנה כי מדובר בשני אירועים נפרדים. משקבענו כך, יש לפנות לקביעת שני מתחמי ענישה בגין כל אירוע. הערכים החברתיים המוגנים ומידת הפגיעה בהם: הערכים החברתיים המוגנים אשר נפגעו כתוצאה ממעשיו של הנאשם באירוע הראשון כוללים את השמירה על שלמות גופו ורכושו של אדם ומניעת הפגיעה בו כתוצאה משימוש בנשק חם וכן שמירה על הסדר הציבורי והביטחון. הערכים החברתיים המוגנים אשר נפגעו כתוצאה ממעשיו של הנאשם באירוע השני כוללים את השמירה על ביטחון העם בארצו מפני פועלם הקטלני של ארגוני הטרור; נאמנות אזרחיה למדינה; שמירה על אמון הציבור במערכת הביטחון בכלל, ובצה"ל בפרט. מידת הפגיעה בערכים המוגנים בשני האירועים היא גבוהה ובאירוע השני ניתן לומר כי היא חריגה בחומרתה. כפי העולה מכתב האישום, הנאשם ביצע את העבירות על רקע רצונו לנקום לאחר שהוצא צו הריסה כנגד בית אביו. משכך, פעל כדי לפגוע במדינה ובביטחונה עד כדי ביצוע פעולות טרור. על התכלית העומדת בבסיס חוק המאבק בטרור המחמיר את הענישה בעבירות המהוות מעשה טרור, ניתן ללמוד מתוך דברי הסבר להצעת החוק (הצעות חוק ממשלה, 949, 31.08.15): "מטרת החוק המוצע לתת בידי רשויות המדינה כלים מתאימים בתחום המשפט הפלילי והציבורי, לשם התמודדות עם איומי הטרור שבפניהם ניצבת מדינת ישראל, וזאת בשל ייחודה של תופעת פשיעה זו, הבא לידי ביטוי בעוצמת הפגיעה שלה מחד-גיסא, ובקושי להיאבק בה בשל היקפה ומורכבותה מאידך-גיסא. עוצמת הפגיעה של הטרור באה לידי ביטוי בכך שמלבד הפגיעה הישירה שהוא מסב לחיי אדם ולשלמות הגוף, יוצר הטרור אפקט פסיכולוגי של פחד ותחושת איום בקרב הציבור כולו ומערער את שגרת חייו של הציבור לאורך זמן". באירוע הראשון בו מיוחסת לנאשם עבירת גניבת נשק – מפאת החומרה הרבה הגלומה בה מצא המחוקק להחמיר את הענישה בעבירה זו ל-10 שנות מאסר ועיגן זאת בחקיקה ראשית במסגרת תיקון מס' 135 לחוק העונשין. מדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 135) (גניבת נשק) התשע"ט-2018, עולה כי תכלית התיקון נועדה להגן על ערך חיי האדם ולהגביר את ההרתעה, בפרט שעה שמדובר בגניבה מצה"ל: "הצעת החוק נועדה להגן על הערך של חיי אדם שנשקף להם סיכון בעצם גניבת הנשק ולהגביר את ההרתעה מפני ביצוע עבירה זו, ובפרט מגניבת נשק מבסיסי צבא הגנה לישראל" [ראו: הצעת חוק הכנסת – 811, 29.10.2018]. במקרה שלפנינו המדובר בגניבת נשק אוטומטי מסוג M4 עם מחסנית וסמן לייזר מחייל צה"ל, בזמן ששהה באזור יתיר יחד עם חיילים נוספים. החומרה הרבה הטמונה בעבירות הנשק על סוגיהן, נדונו לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון אשר הדגיש, כי יש להחמיר את הענישה על מנת להגביר את ההרתעה בשל הסיכון הממשי ליצירת איומים משמעותיים נוספים בהם פשיעה לאומנית ופעולות טרור מסכנות חיים. כך למשל בע"פ 579/22 מדינת ישראל נ' דאוד טחאינה (13.06.2022) נקבע כי "עבירות הנשק הפכו זה מכבר למכת מדינה. חומרתן היתרה של עבירות אלה, פגיעתן הקשה והשפעתן על תחושת הביטחון של כלל אזרחי המדינה, זכו להתייחסות נרחבת בפסקי דין רבים של בית משפט זה. צוין כי עבירות אלה מייצרות במהותן איומים וסיכונים משמעותיים לשלום הציבור וביטחונו... והן מהוות בסיס לביצוע פעילות עבריינית, פשיעה לאומנית ופעולות טרור מסכנות חיים..." זו אף זו, באירוע השני, בו שילב הנאשם בין עבירות טרור של חברות פעילה בארגון טרור לצד עבירות בנשק מחייבת אף היא התייחסות המתאימה למגמת ההחמרה הנלמדת מהפסיקה. כך בע"פ 1683/23 מדינת ישראל נ' ראמי שאמי (25.01.2024) בית המשפט העליון החמיר עונשו של מי שהורשע, בין היתר, בעבירת נשק לצד מגע עם סוכן חוץ, וקבע כי חומרת הנשק, זיקתו לפעילות טרור, משך הקשר והסיכון לביטחון המדינה מחייבים ענישה מרתיעה. עוד ובמסגרת האירוע השני הורשע הנאשם באחת העבירות החמורות הקיימות בקודקס הפלילי - עבירת סיוע לאויב במלחמה. חומרת העבירה, שאינה עבירה תוצאתית, נדון בעמ"ת 19081-03-26 מדינת ישראל נ' אלירן אלגרבלי (16.3.2026) ונקבע כי יש לראות בייחוסה פגיעה ישירה בביטחון המדינה והציבור: "העבירה שמורה למעשים קיצוניים הפוגעים פגיעה ישירה ומוחשית בביטחון המדינה ומשתלבים במאמץ המלחמתי של אויביה...". עונשי המקסימום הקבועים לעבירות בהן הורשע הנאשם מלמדים על החומרה הרבה בה רואה המחוקק את העבירות בהן הודה הנאשם. בית המשפט העליון הדגיש לא פעם, כי העונש המרבי הקבוע לצד העבירה אינו קובע אך את הרף העליון לענישה, אלא קובע את עמדתו הערכית ביחס לחומרת העבירות [ראו: ע"פ 2722/23 מדינת ישראל נגד פלוני (9.5.23); ע"פ 147/21 מדינת ישראל נ' ביטון (14.02.21)]. כך בעבירת סיוע לאויב במלחמה לפי סעיף 99 לחוק, המחוקק ייחס דרגת חומרה גבוהה ביותר כפי שמשתקף בקביעת עונש מיתה או מאסר עולם. עסקינן בעבירה מהחמורות בקודקס הפלילי, ומשקפת באופן ברור את היחס החברתי כלפי הפגיעה בערכים המוגנים, עד כדי קביעת עונש מוות לעבריין שעבר את העבירה ברף העליון ; בעבירת פעולה בנשק למטרות טרור לפי סעיף 30(א) לחוק המאבק בטרור, לצידה המחוקק קבע עונש מאסר של עד 20 שנות מאסר משקף אף הוא את הסיכון הרב הגלום בעבירה. מדיניות הענישה הנהוגה באשר לפסיקה הנוהגת, נדגיש כי זו מהווה פרמטר אחד מתוך מספר פרמטרים שהתווה המחוקק לבתי המשפט בקבעם את מתחם העונש ההולם ו"מלאכת הענישה לעולם אינה מתמטית, ועליה להיגזר מנסיבותיו של הקונקרטיות של כל מקרה לגופו" [ע"פ 4232/20 פלוני נ' מ"י (12.11.20) (פסקה 9)]. עוד נעיר בטרם הצגת הפסיקה כי בשל קושי לאתר מקרה דומה למקרה שלנו הן ביחס לנסיבות ביצוע העבירה והן למכלול העבירות שיוחסו לנאשם, חלק מן הפסיקה תהא כזו המתייחסת רק לעבירה אחת מתוך מכלול העבירות שיוחסו לנאשם, מתוך מחשבה כי גם כך נוכל ללמוד על הענישה הנהוגה תוך עריכת ההתאמות הנדרשות. פסיקה ביחס לעבירות שעניינן גניבת נשק: בת"פ 63921-08-24 מדינת ישראל נ' קסטרו ואח' (10.2.26) שהוגש על ידי המאשימה [ערעור שהוגש על ידי הנאשם תלוי ועומד בבית המשפט העליון וטרם הוכרע – עפ"ג 5408-05-26], הנאשם נשוא גזר הדין (נאשם 2 לכתב האישום) הורשע על פי הודאתו בעבירת גניבה בנסיבות מחמירות (נשק) כך שבשנת 2024 באירוע ספונטני ולא מתוכנן גנב רובה M4 מרכב צבאי [נאשם נוסף בפרשה הורשע בעבירת נשק (נשיאה והובלה)] והנשק לא הושב. בית המשפט הדגיש את החומרה שבגניבת נשק צבאי והצורך בהחמרה בענישה, וקבע מתחם עונש שינוע בין 48 – 84 חודשי מאסר בפועל. על נאשם כבן 45, בעל נסיבות חיים מורכבות בעל עבר פלילי מכביד על רקע שימוש בסמים נגזר: 76 חודשי מאסר ; הפעלת מאסרים מותנים במצטבר כך שסך הכל ירצה 92 חודשי מאסר ; מאסרים מותנים וקנס בסך 10,000 ₪. המקרה שלפנינו חמור ממקרה זה בהיותו אירוע מתוכנן. בת"פ 67356-12-21 (מחוזי י-ם) מדינת ישראל נגד גסאן עדווין (19.12.22) הנאשם הורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות גניבת בנסיבות מחמירות (נשק) וגניבה מרכב, בכך שביום 19.12.21 "ניצל הזדמנות" מבלי שידע מלכתחילה כי ימצא נשק ברכב, נכנס לרכבו של המתלונן שהיה בחניון ציבורי מקורה, נטל מן הרכב אקדח שבתוכו מחסנית עם 17 כדורים, מכשיר טלפון ו-170 ₪ והטמינו בקיר במקום עבודתו במקום סמוך. בית המשפט קבע מתחם עונש הנע בין 30 ל-40 חודשי מאסר בפועל. על נאשם בן 33 שהיו לחובתו 3 הרשעות קודמות בעבירות רכוש, שלקח אחריות על מעשיו ולמצבו האישי והרפואי ניתן אף משקל, נגזרו 32 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס על סך 4500 ₪. המקרה שלפנינו חמור מפסק הדין לאור המניע, התכנון המקדים וסוג הנשק שנגנב. בע"פ 4530/19 נור אלדין ג'זאווי (11.08.19) דחה בית המשפט את ערעור המערער על עונש מאסר בן 32 חודשים שהוטל עליו בגין ביצוע עבירות של נשיאת נשק, נשיאת אבזר לנשק, פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה וגניבה מרכב. זאת בגין אירוע בו גנב רובה M16 שהותירה חיילת ברכבה לאחר שהבחין בחפצים המונחים בו, חזר בשעת ליל למקום כשהוא מסתיר את זהותו תוך כיסוי פניו, פתח את הרכב ונטל את הנשק, הכניסו למזוודה שהייתה ברכב שהכילה חפצים אישיים וגנב את הרכוש. בית המשפט העליון בדחותו את הערעור על חומרת העונש קבע כי "לנוכח כל זאת, אני סבור כי העונש אשר הוטל על המערער אינו חורג במאומה ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים. אדרבה, העונש שהוטל עליו מקל עמו בשים לב לעבירות בהן הורשע". מצאנו להביא את פסק הדין הזה, על אף השוני בעבירות שיוחסו למערער, זאת בשים לב לדמיון במעשים – גניבת רובה מחיילת. פסיקה ביחס לעבירות שעניינן הובלה ונשיאת נשק: ביחס לעבירה של עבירה בנשק (נשיאה והובלה) המיוחסת לנאשם מכח העברת האמל"ח ותחמושת לשטחי הרשות הפלשתינית נפנה לפסיקה המנחה של בית המשפט העליון בע"פ 5602/22 מדינת ישראל נגד פלוני (14.09.22) לפיו "מתחם הענישה הרגיל שראוי לקבוע לנאשם בגיר בגין נשיאה בלתי חוקית של נשק חם במרחב הציבורי נע בין 30 ל-42 חודשי מאסר בין סורג ובריח (לצד עונשים נלווים בדמותם של מאסר-על-תנאי וקנס)... " נעיר כי פסק הדין של בית המשפט העליון עסק בנשיאה והובלה של אקדח ללא הרכיבים המחמירים הקיימים בענייננו של העברת רובה, תחמושת ו-5 רימוני יד לשטחי הרשות הפלשתינית כחלק מפעילותו בארגון טרור. פסיקה בעבירות שעניינן פגיעה בביטחון המדינה (מגע עם סוכן חוץ, סיוע לאויב, מסירת ידיעה וריגול): בע"פ 5236/05 ויאם עמאשה נגד מדינת ישראל (04.03.09) נדחה ערעור המערער על עונש מאסר בן עשרים שנה שהוטל עליו. המערער, במהלך ריצוי עונש מאסר אחר, הגה יחד עם חברו לתא תוכנית לחטוף חייל צה"ל ולהעבירו לידי ארגון "חיזבאללה" לצורכי מיקוח. לשם כך רתם את חברו לתא, שהשתחרר, לצורך מימוש התוכנית. המערער מסר לחברו לתא דרכי התקשרות עם פעיל של ארגון "חמאס", חברו לתא נפגש עמו לצורך קידום מתווה חטיפה תמורת תשלום. התוכנית סוכלה באיבה בעקבות מעצר פעיל הארגון. בגין מעשים אלה הורשע המערער בביצוע עבירות של מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לסיוע לאיוב במלחמה וקשירת קשר לחטיפה לשם רצח או סחיטה. כאמור, בית המשפט העליון דחה את ערעור המערער על חומרת עונש המאסר [למעט ביטול הפעלת מאסר מותנה שנקבע שלא חל וביטול עונש הקנס], זאת על אף שהתוכנית לא יצאה אל הפועל ולא נגרם נזק ממשי שכן "העבירות בהן הורשע המערער הן מן החמורות ביותר עלי ספר. נוכח פוטנציאל הפגיעה בביטחון המדינה כפועל יוצא של מהלך כאמור... חומרת העבירות בהן הורשע המערער והסכנה הגלומה באפשרות של מימוש תוכניתו מחייבים אותנו לנקוט בענישה מחמירה. לכך מצטרפים שיקולים של הרתעת הרבים, להם נודע מקום דומיננטי בסוג העבירות בהן עסקינן." בפס"ד זה המערער היה בעל עבר פלילי ולא הודה במעשיו, אך המקרה שלפנינו חמור הרבה יותר בנסיבותיו הן לאור מימוש חלק מפוטנציאל הנזק בהעברת נשק לשטחי הרש"פ, במידת המעורבות של הנאשם שלפנינו בביצוע העבירה ובפעולות האקטיביות שנקט. בעפ"ג 38485-01-25 מדינת ישראל נ' חמאד חמאדי (5.5.26) (להלן: "עניין חמאדי") שאוזכר על ידי ההגנה, התקבל ערעור המדינה על קולת העונש [הוחמר עונשו ל- 7 שנות מאסר חלף 6 שנות מאסר] שנגזר על המשיב שהורשע לפי הודאתו בעבירות מגע עם סוכן חוץ, הצתה בצוותא ומתן סעד למסתנן. במהלך מספר חודשים בשנת 2023 עמד המשיב [אזרח ותושב ישראל] בקשר עם אדם תושב ג'נין, אשר הציע לו לבצע משימות נגד ביטחון המדינה. בתחילה הסכים המשיב לאסוף מסתננים שחצו את הגבול מירדן ולבדוק נקודות מתאימות להסתננות. בהמשך, לאחר שהחל לחשוד כי אותו אדם קשור לארגון טרור ולגורמים איראניים, סרב לחלק מהמשימות אך הסכים וביצע הצתות כלי רכב. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת המעשים אף שבוצעו בטרם פרצה מלחמת "חרבות ברזל" וקבע מתחם עונש הולם אחד לכלל המעשים, שינוע בין 5-8 שנות מאסר. כאמור, בית המשפט העליון החמיר את עונשו של המשיב ל- 7 שנות מאסר בפועל. ההחמרה נבעה בעיקר מדחיפות הצורך בהרתעת הרבים מפני קיום מגע עם סוכני חוץ בתקופה הנוכחית והודגש כי זו תעשה בתוככי מתחם העונש ההולם. כמו כן, נדחתה הטענה להקל בעונש נוכח עיתוי ביצוע המעשים קודם לפרוץ המלחמה ונקבע כי "בבואנו לשקול האם "יש צורך" בהרתעת הרבים, עלינו לבחון את מצב הדברים, ככלל, כפי שהוא בעת גזירת הדין, במבט צופה עתיד, ובהתחשב בתועלת שעשויה להיות להחמרת הענישה, בכל הנוגע למניעת ביצוע העבירה ... " המקרה שלפנינו חמור בהרבה הן במהות העבירות בהן הורשע והן במהות המעשים שבוצעו כחלק מחברותו בארגון טרור. בתפ"ח 60988-06-25 מדינת ישראל נ' דימיטרי כהן (16.6.26) שאוזכר על ידי ההגנה [ערעור שהוגש על ידי הנאשם – עפה"ג 70748-06-26 - תלוי ועומד בבית המשפט העליון], הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בשבע עבירות ניסיון למסור ידיעה לאויב שעלולה להיות לתועלתו ועבירת מגע עם סוכן חוץ. במהלך חודש מאי 2025 ולמשך 3 שבועות, היה הנאשם בקשר עם סוכן חוץ וביצע לבקשתו משימות בהן משימות צילום, זאת על רקע מצוקה כספית. הנאשם לא הסכים לבצע את המשימה השביעית שהתבקש על ידי סוכן החוץ [צילום באזור נמל אילת] מאחר ולפי הבנתו הסובייקטיבית, המשימה הדיפה ניחוח ביטחוני חריף, על כן ניתק את הקשר עם אותו סוכן ונעצר בסמוך לכך. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם אחד לכלל המעשים שינוע בין 7-10 שנות מאסר. על נאשם צעיר, נעדר עבר פלילי שהביע חרטה על מעשיו נגזר: 8 שנות מאסר לצד מאסר מותנה. אף שנטען על ידי הסניגור כי המדובר במקרה החמור בהרבה מהמקרה שלפנינו הן במהות המעשים ופוטנציאל הנזק, והן בשל העובדה כי בוצעו בעיצומה של המלחמה, אין דעתנו כדעת הסניגור. אף שמעשי הנאשם שלפנינו בוצעו בטרם פרצה המלחמה, העבירות המוגמרות בהן הורשע הן מהחמורות שבספר החוקים כאמור ובוצעו מתוך מניע אידיאולוגי ומודעות מלאה של הנאשם. בע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל (14.10.14) נדחה ערעור המערער על חומרת העונש שנגזר עליו. המערער הורשע לפי הודאתו בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לסייע לאויב בעת מלחמה ומתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. בסמוך לסיום מלחמת לבנון השנייה, המערער, אזרח המדינה, ניפגש מחוץ לישראל עם אדם המשתייך לארגון החיזבאללה, הסכים לבקשתו לאסוף ולהעביר מידע אודות בסיסי צה"ל ומפעלים לייצור נשק ואישים שונים בישראל ואף סיפק לארגון חיזבאללה מידע אודות מיקום של מתקנים צבאיים שונים ואודות אנשי ציבור. משך הקשר ארך כ-3 שנים עד לשנת 2012 כשנעצר. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם אחד שינוע בין 5-12 שנות מאסר. על המערער, כבן 26, נעדר עבר פלילי נגזר: 7 שנות מאסר בפועל לצד מאסר מותנה. המקרה שלפנינו חמור יותר הן בהיקף ובחומרת המעשים שביצע הנאשם שלפנינו והן בעבירות בהן הורשע. בת"פ 51692-09-24 מדינת ישראל נ' מרדכי ממן (29.4.25) שאוזכר על ידי ההגנה [ערעור שהוגש על ידי הנאשם – עפ"ג 8835-06-25 - תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון], הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של מגע עם סוכן חוץ ועבירת כניסה למדינת אויב ללא היתר. הנאשם, אזרח ישראלי, יצר קשר עם גורמים מטעם המשטר האיראני בעת מלחמה, נסע לאיראן בשתי הזדמנויות והשתתף במפגשים עם סוכנים איראניים. במסגרת המפגשים התבקש לבצע משימות בעלות פוטנציאל פגיעה משמעותי באזרחי המדינה, בבעלי תפקידים בכירים ובביטחון המדינה. המעשים בוצעו ממניע כלכלי. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש שינוע בין 8-12 שנות מאסר. על הנאשם, מבוגר בעל עבר פלילי שאינו ממין העניין, נגזר: 10 שנות מאסר בפועל לצד מאסר מותנה וחילוט 5,000 אירו. המקרה שלפנינו חמור יותר אף ממקרה זה, הן בהיקף העבירות שבוצעו וחומרתן והן בשאלת המניע וביצוען מתוך חברות פעילה בארגון טרור. נסיבות הנעוצות בביצוע העבירה במסגרת הנסיבות הנעוצות בעבירה, ביחס לשני האירועים, יש לשקול את הרקע לביצוע העבירות, כפי שעולה מהחלק הכללי לכתב האישום המתוקן. המניע של הנאשם לביצוע המעשים החל מתוך מניע נקמני על רקע צו הריסה מנהלי שהוצא כנגד בית אביו. מניע זה השתכלל כאמור למניע לאומני-אידיאולוגי עת גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לפגוע במדינת ישראל וביטחונה, עניין המעצים את חומרת המעשים. ברי כי לא דומה אדם אשר פועל מתוך מצוקה כלכלית למי שפועל מתוך מניע אידיאולוגי לפעול כנגד המדינה וכנגד ביטחונה. כך גם העובדה כי העבירות שביצע הנאשם בוצעו על ידי אזרח ישראלי, החי במדינה, יש בה כדי להעצים את חומרת נסיבות ביצוע העבירות. הנאשם ככל אזרח במדינה נהנה משורה של זכויות, בכללן, חופש הביטוי, חופש התנועה, תעסוקה, הזכות לשוויון, להצביע, להיבחר ועוד. מנגד, מוטלת עליו חובת הנאמנות למדינה, לצד החובה לציית לחוק. בעניין זה, כבר לפני כשני עשורים בע"פ 3694/04 לינא גרבוני נ' מדינת ישראל (12.7.2007) בית המשפט העליון הדגיש כי יש לתת ביטוי ממשי להרתעה בענישה בעבירות הסיוע לאויב במלחמה וחברות פעילה בארגון טרור, המבוצעות על ידי מי מאזרחי המדינה: "המלחמה המתנהלת בין מדינת ישראל ובין ארגוני טרור פלסטינים ואחרים הקמים עליה לחסלה היא מלחמה קשה ויומיומית. הטרור גובה מחיר דמים כבד והוא פוגע ללא הבחנה בתושבי ישראל ואזרחיה, יהודים וערבים כאחד. במציאות חיים כזו, התגייסות של מי מאזרחי המדינה לסייע לאויב במלחמתו בה, היא מן הבזויות והנקלות שבעבירות והחוטא בה ראוי כי ייענש בחומרה. ..... במקרים דומים כבר פסקנו כי "עבירות ביטחון חמורות הן יהא מבצען אשר יהא, אך הן חמורות פי כמה כאשר מבצעיהן נמנים עם אזרחי המדינה ותושביה החוברים אל הגרועים שבאויבי המדינה ומסייעים בידם לבצע פעולות טרור" (ע"פ 7314/04 אבו קישק נ' מדינת ישראל (לא פורסם))..." אך לאחרונה הדגיש בית המשפט העליון כי "בגזירת דינם של נידונים שהורשעו בעבירות ריגול, שבו בתי המשפט והדגישו את ההבחנה בין מעשיהם של "מרגלים מבית" ל-"מרגלים מחוץ" – הבחנה המצדיקה החמרה ממשית בענישתם של נאשמים מהסוג הראשון" [ראו דבריו של כב' השו' גרוסקופף בע"פ 41674-01-25 אלעבדאללה נ' מדינת ישראל (12.4.26)(פסקה 13)]. ומכאן לנסיבות ביצוע העבירה ביחס לכל אחד מן האירועים: אירוע ראשון על פי עובדות כתב האישום המתוקן, עולה כי הנאשם תכנן את מעשיו והיה מודע היטב להשלכותיהם ולסיכון שיצר בביצועם. באירוע הראשון, הגעת הנאשם בשעת בוקר מוקדמת לאזור בו שהו חיילי צה"ל מלמדת כי אין המדובר באירוע ספונטני או "ניצול הזדמנות" אלא מעשה מתוכנן. כך גם העובדה כי הסתיר את אמצעי הלחימה שגנב ושמר אותם לאורך זמן עד אשר מצא לו את ייעודו במסגרת רצונו לפגוע במדינה ובביטחונה מעידים על תכנון ארוך טווח, כמו גם דבקות בהשגת המטרה לשמה גנב את הנשק מן החייל. זאת ועוד, מעשיו אף מעידים על תעוזה עת לא בחל מגניבת אמצעי הלחימה על אף נוכחות של חיילים במקום ביצוע העבירה. עוד יש לשקול בכובד ראש את הנזק בפועל שנגרם כתוצאה מגניבת אמצעי לחימה מחיילי צה"ל, ונדגיש מדובר במי שגנב רובה צה"לי לצד מחסנית וסמן לייזר - דבר שעשוי להוביל אף לפגיעה בכשירות הצבא. כך גם יש לשקול את הנזקים הפוטנציאליים בגניבת נשק אשר עשוי להגיע לידי אויבי המדינה (אותו פוטנציאל שהתממש במקרה שלפנינו באירוע השני). אירוע שני אף באירוע זה פעל הנאשם תוך תכנון ותחכום. מעשי התכנון באו לידי ביטוי הן בהעמקת הקשר של הנאשם עם ארגון הטרור לאורך מעשיו באירוע השני. בתחילה קיים הנאשם קשר עם תושב הרצועה במהלכו הביע הזדהות עם המאבק ארגוני הטרור נגד מדינת ישראל. הזדהות זו הובילה עד מהרה לכך שהנאשם, מיוזמתו, הביע את רצונו להתגייס ל"גדודי עזדין אלקאסם" ועמד על רצונו זה גם כשהוצגו לו הסיכונים בחשיפתו. לאחר שהנאשם עבר מספר מבדקים ונמצא מתאים, הוא הצטרף לארגון והחל לפעול בשליחותו. על הירתמותו המלאה של הנאשם עם מטרות הארגון, ניתן ללמוד גם מכך שהלה סירב להצעת תשלום עבור פעילותו, התנהלות המעידה על עוצמת המניע האידיאולוגי העומד בבסיס מעשיו, בשונה ממניע חיצוני – כלכלי. הדברים נמצאים בהלימה עם "אכזבתו" בשעה שנוכח לגלות, תוך כדי פעילותו, שהוא בעצם גויס לארגון, "כתאאב אלמג'אהדין" ולא לגדודי "עז אדין אלקאסם". אין להקל ראש בכל העברת ידיעה לגורם זר או ביצוע פעולות עבור ארגון טרור גם כאשר לכאורה מדובר בדברים שהינם בידיעת הכל, או לכאורה חסרי תכלית מסוימת. בענייננו, במסגרת הפעלתו הנאשם התבקש לספק מידע רגיש ורב ערך, בדגש על צילום מקומות צבאיים, והעברת שמותיהם של אנשים המשרתים בכוחות הביטחון. לא זו בלבד, הנאשם התבקש לדווח אודות סוכנים ישראלים ובכלל זאת לדווח על תושבי רצועת עזה שיוצרים קשר עם כוחות הביטחון הישראלים. אין צורך להפליג בדמיון מה עלול היה להיות גורלם של אותם אנשים מרצועת עזה ששמותיהם היו מועברים לארגוני הטרור ככאלה שמצויים בקשר עם כוחות הביטחון הישראלים. בפועל, הנאשם הספיק טרם מעצרו לצלם בסיס צבאי, ולהעביר את הצילומים לידי "אבו סלימאן"; לצלם בנוסף, מקומות שונים בבאר שבע לרבות תחנת הרכבת; לדווח על קיום של אימון צבאי מוסק באזור מגוריו; להעביר ל"אבו סלימאן" שמות, מספרי טלפון ותמונות של חיילים בדואים המשרתים בצה"ל. "שיאם" של המעשים התבטא בגיוסו לצה"ל לבקשת מפעילו ועל מנת לפעול מתוך מערכת הביטחון הישראלית בשליחות ארגון הטרור. למותר להוסיף כי הנאשם אמנם טען בפני "ה"דוקטור"" כי הוא אינו חושש להיחשף על ידי כוחות הביטחון, אולם בפועל פעל בתחכום ובמשנה זהירות. הדבר נלמד גם מכך שברשתות החברתיות התנהל תחת שמות בדויים והשיח בינו ובין "אבו סלימאן" נעשה דרך אפליקציית הטלגרם והוגדר כך שההודעות ביניהם יימחקו באופן אוטומטי תוך מספר שניות. עוד וביחס להעברת האמל"ח לחברון, הרי שזו דרשה תכנון והתארגנות מוקדמת שכללה איתור רכב ואחר אשר סייע לו במעשיו ותיאום אל מול ארגון הטרור בנוגע למקום הנחת האמל"ח. במהלך העברת הנשק גילה הנאשם נחישות ויוזמה עת סירב להצעה שאנשים יגיעו אליו לקחת את הרובה ואמצעי הלחימה והציע שיבצע זאת בעצמו ובדומה, עת העביר למקום אחר את האמל"ח לאחר שסבר הנאשם כי המקום אינו "בטוח" מספיק להטמנה. כאן המקום להדגיש כי העברת האמל"ח כללה בנוסף לרובה עם ציין הלייזר שנגנב, עוד אלפי כדורים וחמישה רימוני יד (כאשר כתב האישום המתוקן "שותק" לגבי הדרך שבה אמל"ח נוסף זה הגיע לרשותו). בנוסף, יש ליתן את הדעת גם לפרק הזמן הארוך בו בוצעו העבירות – פרק זמן שהייתה בו שהות ארוכה דיה על מנת לאפשר לנאשם לשקול, לכלכל, ולהפנים את משמעות מעשיו, תוך שזה בחר באופן מודע להמשיך בהם. שומה להדגיש כי העברת האמל"ח לאיו"ש נעשתה לאחר שהנאשם הצטרף לארגון הטרור "כתאאב אלמוג'הדין" כחלק מבקשתו של "אבו סלימאן" לבדוק האם יש אמצעי לחימה בסביבתו שניתן לרכוש לטובת הארגון. מתוך שכך, יוצא שהנאשם ידע כי מדובר באמל"ח שיגיע לידי ידיים עוינות. מעשיו של הנאשם הופסקו אך בשל פעילותם של כוחות הביטחון שעצרו אותו תקופה קצרה לאחר גיוסו ולא מתוך כך שזה הבין את הפסול הגלום במעשיו וחדל מהם מיוזמתו. באשר לנזקים שנגרמו ממעשי הנאשם, אף שלא נטען או הוכח כי מעשי הנאשם גרמו לנזקים קונקרטיים וישירים, ברי כי מעשי הנאשם אשר נשנו והחריפו בחלוף הזמן, עולים בגדר נזקים פוטנציאליים משמעותיים שסייעו לארגון טרור וסיפקו לו מידע מודיעיני רגיש הנחוץ לפעילותו כנגד מדינת ישראל המהווה לטעמנו נזק אינהרנטי כשלעצמו. אין לשער את משקלו הסגולי של כלל הפעולות שביצע הנאשם עבור ארגון הטרור, בין אם בתמונות של מקומות בעלי חשיבות גבוהה [בניהם תחנת רכבת ומרכז קניות] ובין אם במידע מודיעיני רגיש על פעילות של צה"ל כמו גם פרטי חיילים המשרתים בצה"ל – שבוודאי סייע לארגון הטרור בפעילותו הענפה כנגד מדינת ישראל ותושביה. כך גם ברור כי פוטנציאל הנזק שבהעברת נשק ותחמושת לשטחי הרש"פ על פי הכוונת ארגון טרור הם בעלי פוטנציאל נזק משמעותי לפגיעה בחיי אדם. ונדגיש את סוגי הנשקים שהעביר הנאשם לשטחי הרשות – רובה, תחמושת רבה ואף רימוני יד. אם לא די בכל אלה, לא ניתן להפריז במשמעות של עצם תחילת הליכי הגיוס לצה"ל, ההתמדה בהם עד לגיוסו בפועל, והכל כחלק מהפעלה של ארגון טרור על מנת לפגוע במדינה ובאזרחיה. ככל שחיפשנו מקרה דומה לכך לא עלה בידנו לעשות כן בהם עצם הגיוס לצה"ל היווה חלק מפעילות בארגון טרור (בשונה ממקרים בהם חייל שכבר גויס העביר מידע לגורמים עוינים). עניין לנו במי שמלכתחילה "נשתל" על מנת לפגוע בביטחון המדינה ואזרחיה, "גייס חמישי" בתוך הצבא על כל המשתמע מכך. מדינת ישראל התמודדה ומתמודדת מול איומים בלתי פוסקים ומתקפות רצחניות מצד ארגוני טרור שהגרועה והקטלנית מבניהם התרחשה במתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס ביום 07.10.23. אף שמעשיו של הנאשם נעצרו בטרם פרצה מלחמת "חרבות ברזל" [אך בשל מעצרו], האיומים הקיימים על מדינת ישראל אשר נמצאת במצב חירום מיום הקמתה, ממדינות עוינות, ארגוני טרור ואף מפגעים בודדים, לצערנו אינם מפסיקים ולהיפך, ממשיכים להופיע ולאיים ביתר שאת על מדינת ישראל ואזרחיה. על כן אנו רואים בדרגת חומרה גבוהה את מעשיו של הנאשם שהחליט להתגייס לצבא הגנה לישראל על מנת לפעול בשירות ארגון טרור רצחני, מתוך מערכת הביטחון הישראלית. ודוק, הגם שהמדובר בתקופה קצרה, מיום גיוסו [22.5.22] ועד ליום בו למרבה המזל נעצר [30.5.22], הנאשם הצליח, כאמור, להעביר לארגון הטרור מידע רגיש הכולל שמות, מספרי טלפון ותמונות של חיילים בדואים המשרתים בצה"ל. מכל המקובץ לעיל באנו לכלל מסקנה כי מתחם העונש ההולם ביחס לאירוע הראשון (גניבת הנשק והסלקתו) נע בין 4-6 שנות מאסר . נעיר כי לטעמנו, לאור נסיבות ביצוע העבירה והפסיקה שהוצגה לעיל, מתחם זה אליו עתרה המאשימה יש בו להקל במידה מסוימת עם הנאשם. הגם שכך, מתוך שהפער בין המתחם שראוי היה לקבוע אל מול המתחם שאליו עתרה המאשימה איננו גדול, נמנעו מלקבוע מתחם מחמיר יותר. ביחס למתחם העונש ההולם לאירוע השני (מכלול פעילותו במסגרת חברותו בארגון הטרור) מצאנו כי הוא נע בין 18-24 שנות מאסר. קביעת העונש בתוככי המתחם בקביעת עונשו של הנאשם בתוככי המתחם ולקולה שקלנו את גילו של הנאשם, היותו נעדר עבר פלילי, והודאתו בביצוע העבירות [אם כי נדגיש כי הודאתו הגיעה רק בסוף הליך שמיעת הראיות ואף לאחר שסיכומי המאשימה בתיק הוגשו]. עוד שקלנו את תקופת מעצרו של הנאשם והתנאים בהם הוחזק כאשר ידוע כי תנאי מעצר קשים מתנאי מאסר. בעניין זה יצוין כי התמשכות ההליכים ומעצרו של הנאשם נבעו בעיקרם מהתנהלות ההגנה [די אם נפנה בעניין זה להחלטתנו מיום 10.09.2025]. מעבר לכלל השיקולים הנוגעים לנאשם, אנו סבורים כי יש ליתן משקל משמעותי לשיקולי הרתעת הרבים. כפי שציין לא פעם בית המשפט העליון בפסיקה שהובאה לעיל, בעבירות בהן הורשע הנאשם שלפנינו, יש להחמיר בעונש על מנת לייצר הרתעה מפני ביצוע עבירות ומעשים דומים הפוגעים באופן משמעותי בערכים החברתיים המוגנים. קביעת בית המשפט העליון בעניין חמאדי שהוזכר לעיל, יפה גם לעניינינו. על בתי המשפט בעת גזירת הדין לבחון סוגיה זו במבט "צופה פני עתיד" שכן הישנות מקרי הריגול חדשות לבקרים, מעצימה את הצורך בהרתעת הרבים במסגרת המתחם שקבענו: "בתקופה זו יש צורך מיוחד בהחמרת הענישה... זאת נוכח התגברות לחצי האויב לגייס לשורותיו אזרחים ישראלים, והיקפה המסתמן של תופעה זו" [ראו עניין חמאדי]. כשאלה פני הדברים באנו לכלל מסקנה כי יש למקם את הנאשם בחלקו העליון של השליש התחתון של כל אחד מן המתחמים שנקבעו. זאת לצד הטלת רכיבי ענישה נלווה בדמות מאסר על תנאי ארוך ומרתיע וקנס. אשר לעתירת המאשימה להשתת "קנס כספי גבוה ומשמעותי" הרי שאכן בעבירות נשק יש להטיל עיצום כספי גבוה בהינתן כך שעבירות אלה מבוצעות לא אחת גם על רקע בצע כסף. בנסיבות המקרה שלפנינו, אנו נותנים דעתנו לכך שהרקע למעשיו היה אידיאולוגי ולא כלכלי. כך יוצא כי בגין האירוע הראשון מצאנו להטיל על הנאשם 4.5 שנות מאסר בפועל ובגין האירוע השני 20 שנות מאסר בפועל. סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין קובע כך: "הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות כמה אירועים, יקבע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן רשאי הוא לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים; גזר בית המשפט עונש נפרד לכל אירוע, יקבע את מידת החפיפה בין העונשים או הצטברותם" . ס"ק (ג) קובע : "בגזירת העונש לפי סעיף זה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן, וישמור על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש, ואם גזר עונש מאסר – לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת." במקרה דנן סברנו כי לאור החומרה המופלגת של מעשי הנאשם, לצד העובדה כי כפי שקבענו לעיל מלכתחילה מתחם העונש וכנגזרת מכך העונש שהוטל על הנאשם בגין האירוע הראשון מקל עמו, בהינתן הצורך המובהק להחמיר בענישה, זהו המקרה לקבוע כי העונשים ירוצו במצטבר האחד לשני. בכך לדידנו בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה יישמר יחס הולם בין חומרת מכלול מעשיו של הנאשם לבין העונש שייגזר עליו. לאור האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: 24.5 (עשרים וארבע וחצי) שנות מאסר שימנו מיום מעצרו. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר שלא יעבור שוב עבירה מסוג פשע לפי סימן ב' לפרק ז' ו/או סימן א' לפרק ח' ו/או סימן א' לפרק י"א לחוק העונשין וכן לפי סימן א' לפרק ג' לחוק המאבק בטרור. 6 חודשי מאסר על תנאי במשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר שלא יעבור שוב עבירה מסוג עוון לפי סימן ב' לפרק ז' ו/או סימן א' לפרק ח' ו/או סימן א' לפרק י"א לחוק העונשין וכן לפי סימן א' לפרק ג' לחוק המאבק בטרור. קנס על סך 25,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד יום 01/01/2027. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.
ניתן היום, ג' חשוון תשפ"ז, 14 אוקטובר 2026, במעמד הצדדים.
דניאל בן טולילה, שופט
טל לחיאני שהם, שופטת
יואב עטר, שופט