ת"א 81405-12-25 ת"א 81405-12-25

בפני בקשה להתיר למבקשת (להלן: "הנתבעת") להביא ראיות לסתור את קביעתה מיום 7.9.25 של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה, וזאת לפי הוראת סעיף 6ב. לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 ולמנות למשיב (להלן: "התובע") מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. עובדות המקרה התובע נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.3.2024. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, והתובע זומן לוועדה רפואית מטעם המל"ל שנקבעה ליום 26.9.2024, אלא שבוועדה ישב מומחה בתחום הנוירולוגיה המכיר את התובע ולכן בוטלה הוועדה. נקבעה לתובע ועדה נוספת ליום 30.9.2024 אך הוא לא התייצב, והוועדה בוטלה. ביום 28.10.2024 נקבעה לתובע ועדה נוספת בפני נוירולוג, אשר קבע כי אין קשר סיבתי בין תלונות התובע בדבר סחרחורות לבין התאונה, ונקבעה לו נכות זמנית בגין כאבי ראש. ביום 6.11.2024 הופיע התובע בפני ועדה מטעם המל"ל והתלונן על כאבי ראש, כאבים בצוואר, גב תחתון, כתף ימין, יד ימין וברך ימין, ונקבעה לו נכות זמנית. ביום 24.3.2025 הופיע התובע בפני ועדה רפואית לתום נכויות זמניות, ונקבעה לו נכות זמנית בתחום האורתופדי, וכן נקבע שלא נותרה לו נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי. ביום 7.5.2025 הופיע התובע בפני ועדה מסכמת לתום נכויות זמניות. התובע נבדק ונקבע שלא נותרה לו נכות צמיתה בגין התאונה. על קביעת מל"ל זו הגיש התובע ערר, וצירף חוות דעת בתחום האורתופדי שניתנה על ידי ד"ר ליאור דיין. התובע נבדק על ידי הוועדה הרפואית לערר ביום 7.9.2025 ונקבעה לו נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 18.78% המורכבת מנכות בכתף ימין בשיעור 10%, נכות בברך ימין בשיעור 5% ונכות בצוואר בשיעור 5%. נימוקי הבקשה לטענת הנתבעת, אין זה סביר שהוועדה מיום 7.5.2025 קבעה שלא נותרה לו נכות צמיתה בגין התאונה ושחודשים בודדים לאחר מכן קובעת הוועדה לערר מיום 7.9.2025 כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 18.78% וזאת לאחר שעיינה בחוות דעת רפואית פרטית מטעמו של התובע. קביעה זו לוקה, לטענתה, בחוסר סבירות קיצוני. מעבר לכך טענה הנתבעת, כי התובע הסתיר מהוועדה שנפגע בתאונה נוספת בחו"ל ביום 21.6.2025 בתקופה שבין כינוסן של שתי הוועדות. משכך, טענה הנתבעת, כי נפלו פגמים היורדים לשורשו של עניין בקביעת הוועדה המצדיקים הבאת ראיות לסתור. תגובת התובע לטענת התובע דין הבקשה להידחות, מן הטעם שלא נפל פגם היורד לשורשו של עניין בהחלטת הוועדה, לא מדובר במקרה חריג ואין להיעתר לבקשה. לטענתו, עצם העובדה שוועדת הערר הגיעה למסקנה שונה מזו של הוועדה מדרג ראשון אינה מהווה פגם, ואינה יוצרת עילה להבאת ראיות לסתור. הוועדה לערר בחנה את החומר הרפואי ואת החלטת הוועדה מדרג ראשון והגיעה למסקנה שונה, והנתבעת לא הצביעה על פגם או טעות שנפלה בהחלטת הוועדה. יש לדחות את טענת הנתבעת, כי התובע הסתיר מהוועדה את האירוע הנטען בחו"ל. התובע לא נשאל על כך והוא לא השיב דבר שאינו אמת. כמו כן, הפגיעות בגינן התלונן התובע תועדו עובר לאירוע בחו"ל. לטענת התובע, הנתבעת לא הציגה תשתית עובדתית מינימלית המלמדת כי האירוע בחו"ל גרם לנכות כלשהי, שהיה בו כדי להשפיע על קביעת ועדת הערר, ואף לא הניחה תשתית רפואית כלשהי המצדיקה לפתוח את ההליך הרפואי מחדש. מאחר שלא נפל פגם מהותי בקביעת הוועדה, מבוקש מבית המשפט לדחות את הבקשה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו, אני סבורה שדין הבקשה להתקבל. מעיון בתעודת חדר המיון לאחר התאונה (מיום 14.3.24) עולה, כי התובע התלונן על חבלה בכתף ימין, בראש ובגב התחתון וכי הוא סובל מסחרחורות בעקבות התאונה. התובע נבדק ושוחרר לביתו. התובע נבדק מספר פעמים על ידי ועדות המל"ל כמפורט לעיל, ובתום קביעת הנכויות הזמניות, קבעה הוועדה הרפואית ביום 7.5.2025, כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה, וזאת לאחר שבדקה את התובע, ומצאה כי הליכתו תקינה ותנועות הצוואר והגב מלאות, ללא הגבלה וללא דלדול שרירים ותנועות הברך מלאות וללא הגבלה. ואולם, ארבעה חודשים לאחר מכן התכנסה הוועדה לערר ביום 7.9.2025, בדקה את התובע ומצאה הגבלות קלות בעמ"ש צווארי, מותני ובכתף ימין. לא ניתן שלא לתהות כיצד קרה שהוועדה הרפואית שהתכנסה כשנה וחודשיים לאחר התאונה לא מצאה הגבלת תנועה, ואילו הוועדה לערר שהתכנסה ארבע חודשים אחרי קודמתה, קרי – במועד מרוחק יותר מהתאונה, מצאה לפתע הגבלת תנועה ולא כדי שינוי שולי מקודמתה. פער זה מעורר תהייה של ממש באשר למקור ההגבלה, ולא ניתן לשלול כי ההגבלה שנמצאה בבדיקת המאוחרת נובעת מאירוע אחר או משינוי מצב רפואי בתקופת הביניים. דברים אלה נאמרים ביתר שאת בשים לב לכך שהתובע נפגע בתאונה בחו"ל ביוני 2025 ובתיעוד הרפואי מקופת חולים נרשם "מצב לאחר חבלה בחו"ל ...לדבריו נפל במלון... מתלונן על כאבי עמ"ש, כאבים פרקים, כאבים שרירים של הגפיים, מוגבל בתנועות מתקשה בתיפקוד לאחר חבלה כאבים מפוזרים...." ובהמשך נרשם: "סובל מתופעות של הפגיעה עם החמרה במצבו מוגבל בתפקודו יומיומי עקב כאבים" (עמודים 61-60 לבקשת הנתבעת). התובע הופנה לנוירולוג, לאורתופד לפיזיותרפיה, לרפואה משלימה ולמומחה כאב. אני סבורה, כי לו היה מונח בפני הוועדה לערר מלוא התיעוד הרפואי של התובע, לרבות לגבי התאונה בחו"ל, נוכחים היינו בהתייחסותה המפורשת לתאונה בחו"ל, ולתיעוד הרפואי שבו צוין כי חלה החמרה במצבו. העובדה שהתובע נפגע באותם איברים, אך דברים אלו לא באו לידי ביטוי בשום צורה בהחלטת הוועדה, מחזקת את האפשרות שלא עמד בפניה תיעוד רפואי זה, ולא מן הנמנע כי זו הסיבה שהגבלת התנועות שמצאה פתאום הוועדה לערר יוחסה לתאונה דנן בלבד. יתרה מכך, מהמסמכים הרפואיים שצירפה הנתבעת (עמודים 59-54 לבקשתה) עלה כי תועדו תלונות על הגבלת תנועה וכאבי גב, צוואר וכתפיים עובר לתאונה דנן. הגם שכך, עיון ברשימת ה"מסמכים שעמדו בפני הוועדה", מעלה כי לא עמד בפניה תיעוד רפואי מעברו. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט צבי זילברטל ברע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (פורסם ביום 8.4.13), כדלקמן: "ככלל, היתר להביא ראיות לסתור יינתן כאשר מתברר שנפל פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני הרשות המוסמכת לקבוע את הנכות על-פי הדין (במקרה שלנו, ובדרך כלל, הכוונה לוועדות הרפואיות שמטעם המוסד); או כאשר קיימים טעמים עובדתיים ממשיים המצביעים על כך שהנכות שנקבעה אינה משקפת את המצב לאשורו (בין אם לא נבחנו נתונים הנוגעים לתקופה שקדמה לתאונה הנדונה, בין אם לא נשקלו נתונים שהתגבשו לאחר מועד אותה תאונה)...". (הדגשה שלי-א.ס.ח.). נוכח האמור לעיל, לא אוכל לומר, כי נבחנה ונשללה אפשרות השפעתו של העבר הרפואי הנזכר על מצבו של התובע כיום, והאם חלה החמרה במצבו לאחר התאונה שארעה בחו"ל, אם לאו. עסקינן בשאלה שבמומחיות, הצריכה להיות מונחת לפתחו של מומחה רפואי, ודי בעובדה שהוועדה לערר לא התייחסה לעברו הרפואי ולתאונה בחו"ל, כדי להוות טעם המצדיק להתיר הבאת ראיות לסתור. טעם נוסף שבגינו יש להיעתר לבקשה היא העובדה שבפני הוועדה לערר עמדה חוות דעת רפואית פרטית מטעם התובע [ראה רע"א 7905/10 סמי אוחנה נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (מיום 20.12.10)]. אכן, קביעה זו חודדה במרוצת השנים [(רע"א 7613/22 מגדל נ' פלוני, (מיום 2.2.23)], ונקבע כי הסתמכות וועדה רפואית מטעם המל"ל על חוות דעת פרטית, היא כשלעצמה אינה מצדיקה הבאת ראיות לסתור, וכי צד הטוען לכך נדרש להצביע על נסיבות חריגות המצדיקות היענות לבקשה, וכדלקמן: "היבט נוסף של חוסר איזון, נובע מכך שלניזוק קיימת אפשרות להמציא לוועדה חוות-דעת רפואית מטעמו, בעוד שלמזיק לא עומדת אפשרות כזו. המצאת חוות-דעת רפואית מטעם הניזוק, לא רק שהיא מפרה את האיזון בין זכויות הצדדים, היא אף עלולה לפגום, ולו למראית עין, באובייקטיביות המקצועית ובעצמאות של הוועדות הרפואיות. יצוין, עם זאת, כי בפסיקה נקבע שאין בחשש זה, כשלעצמו, כדי להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית, ובלבד שהחלטותיה התקבלו על בסיס הפעלת שיקול-דעת עצמאי (ראו: עניין שומרה, פס' 16, 20-19; וכן ראו: ריבלין, עמ' 728)". (הדגשה שלי-א.ס.ח.). אסכם ואומר כי עסקינן בשתי וועדות של המל"ל שהתכנסו בסמיכות יחסית זו לזו, אולם קיים פער משמעותי בין מסקנות רופאי הוועדות, מבלי שיש לכך נימוק או הסבר, למעט התייחסות הוועדה לערר לחוות הדעת הפרטית שבחר להגיש התובע. לפיכך, ובהצטרף נסיבות אלה, לא ניתן לומר שקביעת הוועדה לערר התבססה על שיקול דעת עצמאי ואובייקטיבי. פער בלתי מוסבר זה מחייב בחינה ומצדיק מינוי של מומחה רפואי בתחום האורתופדי. אני סבורה שמינוי מומחה רפואי מטעם בית משפט שיבחן את מצבו של התובע לאשורו, ולצדדים תעמוד הזכות לחקור אותו ככל שיחפצו, ישמור על האיזון הראוי בנסיבות העניין. כתב מינוי המומחה יישלח בנפרד. לאור התוצאה, מורה אני כי המשיב ישלם למבקשת הוצאות בקשה זו שתועמדנה באופן מקל על סך של 1,200 שקלים.