ת"א 38223-09-23 ת"א 38223-09-23

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק" או "הפלת"ד"). השאלה המשפטית העומדת להכרעה בשלב זה, היא אם האירוע מיום 18.3.2018, בו נפגע התובע, הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. רקע כללי ועובדות מוסכמות התובע עבד במועד האירוע כעוזר נהג בעסק המשפחתי להובלות. ביום 18.3.2018, במהלך עבודתו, נפגע התובע בידו הימנית בעת שהיה מאחורי משאית הובלות, אשר בוטחה על ידי הנתבעת, מגדל חברה לביטוח בע"מ, בביטוח חובה. אין חולק כי המשאית עצרה בעראבה, ונהג המשאית, אחיו של התובע (להלן: "אחמד"), ירד ממנה על מנת להביא תעודת משלוח מהמשרד. עוד מוסכם כי המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כפגיעה בעבודה ושילם לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה. הצדדים הסכימו על פיצול הדיון כך ששאלת החבות וסיווג התאונה תידון תחילה. עיקרי טענות התובע התובע טוען כי האירוע הוא תאונת דרכים לפי הפלת"ד תחת מספר חלופות משפטיות. על פי גרסתו, הוא ביצע הידוק וסידור משולש אזהרה על גבי מוטות ברזל שבלטו מאחורי המשאית, ואז נפל מהמשאית. לשיטתו, פעולה זו היא שימוש לוואי חיוני למטרות תחבורה, שכן מדובר בחובה המוטלת על פי דיני התעבורה להבטחת בטיחות המשך הנסיעה. לכן יש לראות בנפילה ובפגיעת הגוף שנגרמה לו אז, כתאונת דרכים. ניסיונה של הנתבעת להפריד באופן מלאכותי בין רגע סיום קשירת המשולש לבין רגע תחילת הירידה דינו להיכשל, שכן יש לבחון את רצף האירועים כמכלול אחד ומתמשך. לחלופין, טוען התובע כי הנפילה אירעה במהלך "ירידה מהרכב", שכן הוא החליק ונפל מהטמבון האחורי אל הקרקע בדיוק כשהתכוון לרדת כדי לחזור לתא הנהג ולהמשיך בנסיעה. כמו כן, התובע טוען כי קיימת עקביות מהותית בגרסתו וכי העובדה שהמל"ל קבע לו נכות צמיתה בשיעור של 10% והכיר באירוע כפגיעה בעבודה מחזקת את הקשר הסיבתי לשימוש ברכב. לבסוף טוען התובע, כי אין לראות בסתירות בגרסאותיו הוכחה לחוסר מהימנותו, שכן הן נובעות מחוסר שליטתו המלאה בשפה העברית ומחוסר ידיעתו לגבי האופן שבו תועדו הדברים במסמכים שונים לאורך זמן. עיקרי טענות הנתבעת הנתבעת כופרת בעצם קרות האירוע ובנסיבותיו הנטענות, ומכחישה כל חבות מצידה לפצות את התובע. לטענתה, התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה והציג גרסאות סותרות ומתפתחות לאורך ההליך לגבי השאלה האם נפל תוך כדי קשירת המשולש או לאחר מכן, והאם עמד על המדרכה או על המשאית. גרסתו החדשה של התובע (לפיה נפל בעת ירידה ולא במהלך הקשירה) עולה כדי הרחבת חזית ושינוי חזית אסורה, מאחר שלא הועלתה בכתב התביעה או בתצהיר הנסיבות. נוסף על כך, הנתבעת טענה כי התובע אינו רשאי לטעון טענות עובדתיות חלופיות המותאמות לנוחיותו. לגופו של עניין, הנתבעת טוענת כי אף אם תתקבל גרסת התובע, אין מדובר בתאונת דרכים, שכן פעולת סידור משולש האזהרה אינה פעולה החיונית פיזית לנסיעה ואינה בגדר שימוש מוכר ברכב. עוד נטען כי שלב הירידה מהרכב הסתיים זה מכבר ברגע שהתובע יצא מהרכב ורכש עמידה יציבה מחוצה לו. כמו כן הוסיפה הנתבעת כי עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת בראיות חיצוניות. עוד טענה הנתבעת כי עצם הכרת המל"ל באירוע כתאונת עבודה אינה בגדר ראיה לכך שמדובר בתאונת דרכים, מאחר שהמל"ל אינו בוחן את הנסיבות בראי חוק הפלת"ד. מהלך התיק במהלך דיון הקדם שהתקיים ביום 26.6.24, ביקשו הצדדים כי שאלת החבות תוכרע תחילה. משכך ניתנו הוראות על הגשת תצהירי עדות ראשית. מטעם התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל אחיו אחמד, בעוד שהנתבעת הגישה תיק מוצגים מטעמה. ביום 27.4.2025 התקיים דיון הוכחות שבו נחקרו התובע ואחיו בחקירה נגדית. לאחר דיון ההוכחות, וטרם הוגשו סיכומי הצדדים, החליף התובע את בא כוחו. משלא הוגשו סיכומי התובע אף לאחר הארכות רבות, הוריתי על דחיית התביעה. בהמשך, ולאחר שהתובע מינה ב"כ חדשה, ביקש את ביטול פסק הדין. לאחר ששקלתי את הבקשה והתגובה לה, הוריתי על ביטול פסק הדין, והגשת הסיכומים. בהתאם להחלטה, הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. דיון והכרעה לאחר בחינת כלל כתבי בי-הדין ושמיעת העדויות, באתי לכדי מסקנה כי דין התביעה להידחות. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, מגדיר בסעיף 1 "תאונת דרכים" כך: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". משכך, יש לקבוע תחילה מה הן הנסיבות העובדתיות, אשר הביאו לפגיעת התובע, והאם אלה חוסות תחת הגדרת תאונת הדרכים על פי החוק. נסיבות העלייה על המשאית ומטרת הפעולה - התובע נדרש ביום 18.3.2018 לקשור, להדק או לסדר תמרור משולש אזהרה על מוטות הברזל הבולטים מחלקה האחורי של המשאית. הגרסה מופיעה באופן זהה בכתב התביעה, בתצהירים, בהודעה למשטרה ובמסמכי המל"ל. ראו סעיף ג.1 לכתב התביעה; סעיפים 12-13 לתצהיר התובע מיום 16.4.24; הודעה על תאונת דרכים שנמסרה למשטרת ישראל (נספח ב' לתצהיר התובע); פרטי הפגיעה שנמסרו ע"ג טופס בל/211 שהוגש למל"ל (מוצגי הנתבעת); וכן מתוך עדות התובע (עמ' 4 לפרוטוקול). גרסה זו נתמכת גם בתצהירו של אחמד, אשר הצהיר כי ביקש מהתובע לקשור את המשולש בזמן שניגש למשרד להביא תעודת משלוח (סעיף 12 לתצהירו). עם זאת, הנתבעת הצביעה על סתירות שונות בין המסמכים הרפואיים, טפסי המל"ל ועדויות התובע לגבי המיקום המדויק ורגע הנפילה. כך, בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות שמסר התובע, טען כי נפגע באופן הזה: ".. אני נעמדתי על המדרכה ונסיתי לקשור את המשולש על המוטות. בתוך כך אני החלקתי ונפלתי ארצה..." (סעיף 13 לתצהירו). בטפסים שהתובע הגיש למל"ל נרשמה גרסה שונה, לפיה נפגע "בדרכי חזרה למשאית אני החלקתי" (טופס בל/211 מתיק המוצגים של הנתבעת), או "הייתי בדרכי לרדת מהמשאית" (טופס בל/200 מתיק המוצגים של הנתבעת) (שני מסמכים אלה יכונו להלן: "מסמכי המל"ל"). אחיו של התובע הצהיר, ואף העיד, כי לא ראה את רגע הנפילה עצמו אלא רק שמע צעקה ומצא את התובע מדמם (סעיף 14 לתצהירו). כמו כן בחוות דעת רפואית שהתובע עשה בה שימוש במסגרת תביעותיו במל"ל, נרשם רק "נפל בזמן תליית שלט" ללא אזכור של שלב הירידה (חווה"ד הוגשה לתיק ביום 13.5.2025). עוד טענה הנתבעת ביחס לשאלת מיקום עמידת התובע, שכן במסגרת כתב התביעה ותצהירו נטען כי התובע – ".. אני נעמדתי על המדרכה וניסיתי לקשור את המשולש על המוטות.." (סעיף 12 לתצהירו), ובכתב התביעה – "... בתוך כך, בעמידתו, על המדרכה התלויה באחורנית המשאית, החליק..." (סעיף ג.1 לכתב התביעה). במהלך החקירה הנגדית הבהיר התובע כי עמד על טמבון המשאית שרוחבו 10 ס"מ - "הטמבון האחורי קוראים לו מדרכה של המשאית מאחורה" (עמ' 6, ש' 9-10), ובהמשך הסביר כי הטמבון צר, ועליו עמד ונפל לאחור (עמ' 7, ש' 19-25). הנתבעת טענה כאמור, כי גרסה זו נסתרת על ידי מסמכי המל"ל, שאינם מזכירים עמידה על המשאית או ירידה ממנה, ומבקשת לדחות את הפרשנות לפיה מדובר ב"מדרכה", שכן מדובר בהתפתחות ודיוק של המונח העובדתי שנחשף רק בשלב העדות בעל פה. חרף טענות הנתבעת, אני מקבל את גרסת התובע לנסיבות קרות התאונה. בהתאם לפסיקה - "סעיף 57 לפקודת הראיות מורה, כי אין בקיומן של סתירות, כדי למנוע מבית המשפט לקבוע עובדות או לאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר. בע"פ 100/55 מאיר נ. היועמ"ש, פ"ד ט (2) עמ' 1224 נקבע כי: "מטיבו של המין האנושי שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי. אנשים שונים מתרשמים התרשמות שונה מאותה תופעה ואין שני בני אדם – ואפילו הם נביאים – מדברים – או מתנבאים בסגנון אחיד. עד עד וסגנונו, עד עד וכושר הבעתו, לא יפלא, אפוא, שסתירות ואי דיוקי לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית ובהתחשב בדברים אשר ב"כ הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו." (ההדגשה שלי-א.כ.). לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו-3 אח', פ"ד מח(1), 302 בהם הוסבר אימתי תתקבל גרסה על אף קיומן של סתירות: "נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. אמרנו על כן בע"פ 71/76 מרילי נ. מדינת ישראל, פד"י ל' 819 ,813 (2 מול האות א'), כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה" (ע"א (מחוזי חי') 38046-06-24 יוסף סעד נ' טיולי ירכא בע"מ (פורסם בנבו, 17.3.25)). מצאתי כי ההתפתחות המסוימת בגרסתו העובדתית והסתירות השונות ניתנות להסבר סביר על רקע קשיי שפה, כפי שעלה מעדותו ומעדות אחיו שהגיע למקום מיד לאחר ששמע את הצעקה. יושם אל לב, כי התובע כינה את המיקום עליו עמד כאשר החליק ונפל כ"מדרכה התלויה באחורנית המשאית" כבר בכתב התביעה, ובעדותו הסביר כי מדובר ב"טמבון מאחורה של המשאית" (עמ' 5, ש' 4). עוד הסביר בעדותו ובמילותיו כיצד נפגע: "אני סידרתי את המשולש, יש טמבון מאחורה של המשאית, הברזל יוצא והרגליים שלי על המדרגה 10 ס"מ אני קושר את המשולש, סיימתי התחלתי לרדת ירדתי רגל אחת אני חושב רגל שמאל, התחלתי לרדת הסתכלתי ופתאום נפלתי על הגב. אני מסתכל על היד היא חתוכה ודם." (שם, ש' 4-7). לדבריו, הסביר בערבית לבא כוחו מה התרחש (שם, ש' 11-13). כמו כן הסביר התובע את פשר השוני בין דבריו ובין הכתוב במסמכים הרפואיים השונים – הוא השיב לשאלות שנשאל על ידי גורמי הרפואה (עמ' 6, ש' 23-28). כך אני מקבל את ההסבר שנתן התובע כי לא קרא את תצהיר הנסיבות, אלא בא כוחו הסביר לו את הכתוב ואז הוא חתם (עמ' 7, ש' 5-11). אשר לעדות אחמד, הרי שמעולם לא נטען כי ראה את נפילתו של התובע. אחמד הצהיר מפורשות שרק שמע את צעקותיו של התובע כשנפל (סעיף 14 לתצהירו). גם התובע מעולם לא הצהיר כי אחיו אחמד ראה את הנפילה, וראו את התיאור להתרחשות בסעיפים 13-14 לתצהירו, כך שעדות התובע לעניין נסיבות נפילתו נותרה עדות יחידה של בעל דין, שאותה קיבלתי מהטעמים המפורטים לעיל. אולם, אין די בקבלת הגרסה העובדתית של התובע. שכן, גם עם קבלתה, הרי שהאירוע אינו נכנס להגדרת "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", וכמצוות המחוקק. החוק הגדיר בסעיף 1 את המקרים המצויים תחת "שימוש ברכב מנועי" – "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו ... ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" כניסה או ירידה מרכב לצורך טעינת מטען או פריקתו נדונה בהרחבה ב- רע"א 4393/22 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31.7.24) (להלן: "עניין הראל"), תוך התייחסות נרחבת להלכה קודמת שנקבעה ב- רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 12.5.19) (להלן: "עניין פלוני"), ועסקה בשאלה "מהן הפעולות הבאות בגדר השימושים המוכרים שעניינם ב'כניסה' לתוך רכב וב'ירידה' ממנו כאמור בסעיף 1 לחוק". בית המשפט קבע בעניין הראל בהאי לישנא - "לסיכום, מפסק הדין בעניין פלוני נובע, כי קיום חלופות ה"כניסה" לרכב או ה"ירידה" ממנו מותנה בכך שבין הכניסה לירידה התקיימה נסיעה (או פעולה אחרת הבאה בגדר "שימוש ברכב מנועי"; או שאלמלא הפגיעה במהלך הכניסה, הייתה אמורה להתקיים "נסיעה" או שימוש מוכר אחר). לפיכך, כניסה לרכב או ירידה ממנו לצורך טעינת מטען או פריקתו – אשר מוחרגות במפורש מהגדרת המושג "שימוש ברכב מנועי" – אינן עולות כדי "כניסה" או "ירידה" לפי החוק. מדובר בכלל הכרעה פשוט וברור, אשר עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק בדבר הסיכונים שעל החוק להעניק פיצוי בשל התממשותם; חוסך את הצורך ליצור הבחנות דקיקות ומלאכותיות; ומקרב את המונח "תאונת דרכים" שבחוק למשמעותו הטבעית. כל זאת, באופן שמגביר את הקוהרנטיות של החוק ותורם להגשמת תכליתו – בירור פשוט ויעיל של תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו בשל תאונות דרכים." (הדגשה אינה במקור – צ.כ). דהיינו, ההבחנה המרכזית היא אם התובע שבפנינו נפגע במהלך ירידה פיזית מהמשאית סמוך לנסיעה ולאחריה, או שמא פעולותיו בחלקה האחורי של המשאית היו כל כולן חלק מפעולת הטיפול שלו במטען (מוטות הברזל) וסימונם במשולש, פעולות המנותקות מנסיעת הרכב, או אז אין המדובר בשימוש מוכר ברכב מנועי. מתצהירו של התובע למדים, כי מוטות הברזל הועמסו על המשאית עוד בעת שהייתה בדיר חנא. לאחר העמסתם נסע התובע עם אחיו במשאית אל משרדי החברה בעראבה. שם התבקש התובע, בזמן שאחיו אחמד ניגש למשרד כדי לקחת תעודת משלוח מהמשרד, "לרדת לקשור ולהדק היטב תמרור משולש על מוטות הברזל הארוכים" (סעיפים 9-11 לתצהירו). בעדותו, התובע הסביר באופן ברור מה עשה לפני שנפל – "ש. אני מבין שזה לפני שיצאתם לנסיעה, האוטו עמד בצד ועלית למעלה לתלות את המשולש? ת. לסדר אותו. העמסנו מהמפעל בדיר חנא ובעראבה עצרנו. אח שלי ירד להביא תעודת משלוח ואמר לי תסדר לי את המשולש. יש טמבון מדרגה מאחורי המשאית, הברזל בולט לאחורה, עליתי לקשור את המשולש, מוט ברזל היה קשור על משולש הברזל באדום ולבן והיה מכופף והוא חייב להיות ישר כדי שמישהו מאחורה יראה אותו. המשולש היה על המוטות אני מסדר אותו, נפלה לי הרגל ואני הייתי עומד על רגל אחת ונפלתי." (עמ' 4, ש' 20-25). פעולת סידור משולש אזהרה שכבר היה על גבי מוטות הברזל לצורך סימון מטען חורג על משאית העומדת במקום, היא פעולה הקשורה ישירות למטען עצמו ולא לעצם השימוש ברכב למטרה תחבורתית, והירידה של התובע, שבאה בעקבותיה, אינה פעולת שימוש תחבורתית הקשורה לנסיעה עצמה. פעולה זו אינה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הנסיעה ברכב או מפעולת הירידה ממנו, אלא היא באה, לכל היותר, בגדר סימונו של מטען חורג מאחורה, פעולה המוחרגת מהגדרת השימוש ברכב מנועי בהתאם ללשון החוק ותכליתו וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה, כאמור. רוצה לומר, סידור משולש האזהרה על גבי מוטות הברזל היה נחוץ (אם אכן היה נחוץ) לסימונם. הא תו לא. סידור המשולש על גבי המטען, אף שהוא חובה חוקית, מהווה פעולת הכנה עצמאית שאינה חלק פיסי, טבעי ואינטגרלי מהנסיעה ברכב עצמה ואינה עולה כדי "טיפול דרך" (ראו גם: הלכות ינטל (רע"א 9084/05), חסן נביל (רע"א 5099/08), אריה חברה לביטוח (רע"א 883/11) ושלמה חברה לביטוח (רע"א 3329/21). נסיעת המשאית לדרכה מהמשרד בעראבה יכולה הייתה להמשיך ולהתבצע, גם ללא קשר לסידור המשולש על-ידי התובע על גבי מוטות הברזל, וכפי שנסעה המשאית ממקום ההטענה המקורי בדיר חנא ועד למשרדי החברה בעראבה. עלייתו של התובע לחלקה האחורי של המשאית בוצעה למטרה שאינה תחבורתית (שיפור סימון המטען המועמס על ידי המשולש), ולכן גם תחילת ירידתו של התובע מהמשאית אף אם מתוך כוונתו, כפי שהעיד, להיכנס בהמשך לתא הנהג של המשאית לצורך נסיעתה מהמקום, לאחר שסיים לתלות את המשולש על גבי מוטות הברזל, אינה נכנסת בגדר מתחם השימוש ברכב מנועי, שכן ברי כי אין בכוונה זו, שטרם מומשה, כדי לצלוח את התנאים שנקבעו בפסיקה הנזכרת (פס"ד פלוני נ' מנורה רע"א 889/22). סיכומם של דברים, האירוע מיום 18.3.2018 בו נפגע התובע, אינו תאונת דרכים, ולכן אינו בא בגדר הפלת"ד. אשר לפסיקת הוצאות ההליך. שקלתי בדבר ובהתאם לעקרונות והשיקולים המנחים שנקבעו בפרק י"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 ולפסיקה הנוהגת (ראו למשל: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ [פורסם בנבו] (24.2.2022)). במכלול השיקולים, תוך שנתתי את דעתי, בין היתר, להיקף התובענה ומהותה (פלת"ד), להתנהלות הדיונית של הצדדים, למספר הדיונים המועט שהתקיימו (ישיבת קד"מ אחד וישיבת הוכחות אחת בסוגיית החבות בלבד) ולזכות הגישה לערכאות, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ (כולל), אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום בהפרשי ריבית שקלית כדין עד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כדין. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק