ת"א 48973-11-22 ת"א 48973-11-22

עניינה של התובענה שבפני, תביעה לפינוי וסילוק יד ומתן צו מניעה קבוע, ותביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת פלישה נטענת למקרקעין. א. העובדות וטענות הצדדים: 1. התובעת הינה מנהלת המקרקעין הידועים כגוש 10049 חלקה 251 (להלן: "המקרקעין") עבור בעליה – קרן קיימת לישראל. הנתבעים חוכרים מהתובעת קרקע גובלת בחלקה 250 באותו גוש. 2. התובעת טוענת כי הנתבעים פלשו למקרקעין בשנת 2015, הקימו בהם מבנים, אחסנו בהם רכבים והשליכו בהם גרוטאות. לטענת התובעת, הפלישה התגלתה לה בשנת 2018, ובאותה עת התרתה בנתבעים, אך הנתבעים המשיכו במעשיהם, דבר שהוביל להגשת התביעה בשנת 2022. 3. אין חולק כי לאחר הגשת התביעה פונו המקרקעין מהציוד והמבנים שעליהם על ידי הנתבעים. עם זאת, לטענת הנתבעים כלל לא פלשו למקרקעין, אלא הפלישה נעשתה על ידי בנם שמואל ז"ל שנהרג בתאונת אופנוע בשנת 2016. 4. לאחר שניסיונות להגעה לפשרה בתיק לא עלו יפה, נשמעו הוכחות בתיק, במסגרתם העידו שני מצהירים מטעם התובעת, והשמאי מטעמה וכן שני הנתבעים. 5. בסיכומיה, חזרה התובעת על טענותיה והוסיפה וציינה כי אין להאמין לנתבעים, וכי היו להם אף גרסאות מתפתחות וסותרות, כשבין היתר הוסיפו טענה כי שוכר משנה שלהם פלש למקרקעין. התובעת טוענת כי הנתבעים לא הציגו כל פירוט והסבר מה מקור הרכבים והמבנים שהוצבו במקרקעין. עוד טוענת הנתבעת כי גם שווי דמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי מטעמה בחוות דעתו, לא נסתרו בחקירתו הנגדית והנתבעים גם לא הביאו כל חוות דעת נגדית, כאשר מהשווי של המקרקעין נגזרו דמי השימוש בשיעור 6 אחוז על פי הנוהל של התובעת והתווסף להם רווח יזמי. 6. הנתבעים בסיכומיהם, טוענים כי לא הוכחה הפלישה או מי ביצעה ולא תאריך ביצועה. השימוש היחיד שהוכח הוא של בנם ז"ל של הנתבעים שעשה בהם שימוש אישי משך תקופה מסוימת. לא הוכח כי השימוש נעשה מטעם אביו. הנתבעים טוענים כי פקחי התובעת שהגיעו למקום ואף העידו בבית המשפט, כלל לא בדקו מי עשה שימוש בפועל במקרקעין וייתכן כי מדובר בשוכר משנה של הנתבעים ששכר את המקרקעין לצורך ניהול מגרש רכבים, כאשר הנתבעים כבר לא הפעילו את עסקם מהחלקה הסמוכה זמן רב לפני כן. הנתבעים טוענים כי התובעת כלל לא הוכיחה כי הנתבעים או מי מהם פלשו למקרקעין בשנת 2015. עדי הנתבעים טענו כי בידם תצלום אוויר התומך בכך אך לא הציגו כזה לבית המשפט. גם ההתראה שניתנה לנתבעים ניתנה בשנת 2022 ולא קודם לכן. עוד טוענים הנתבעים כי לא הוכח קשר של הנתבעת מס' 2 לפלישה כלשהי. אשר לשווי דמי השימוש הראויים, הנתבעים טוענים כי אין לקבל את חוות דעתו של השמאי מטעם התובעת, שכן עסקאות ההשוואה עליהן השתמש לא היו לגבי מקומות לאחסנה פתוחה וגם לא הוכל מדוע ביצע השמאי הפחתות משווי העסקאות בשיעורים אותם הפחית. ב. דיון והכרעה: 7. ככלל, וככל תובע, מקובל עלי כי אכן צודקים הנתבעים בטענתם, כי נטל ההוכחה לפלישתם של הנתבעים רובץ על התובעת, כמו גם מועד הפלישה. לפיכך, אכן היה על הפקחים מטעם התובעת לבצע בירור מקיף בעת ביקורם במקום, מיהו הפולש ולא להסתפק בתיעוד קיומם של המבנים במקום. הוא הדין לאי הגשת תצלום האוויר להוכחת מועד הפלישה. על אף האמור אני סבור כי התביעה הוכחה כלפי הנתבע מס' 1, וזאת מן הטעם שהפלישה ומועדיה הוכחו מעדות הנתבעים דווקא, שבין השיטין עלה דווקא ממנה הקשר בין הפלישה לנתבעים, בעוד שטענת הנתבעים להעדר הקשר ביניהם לפלישה, היתה לא מהימנה, הן בהעדר ההיגיון הפנימי בה, הן בשל היותה גרסה מתפתחת, והן בשל אי העדת גורמים רלבנטיים ואי הבאת ראיות. 8. לעניין זה, טענתם היחידה של הנתבעים בכתב הגנתם היתה לשימוש בנם במקרקעין ולא הם. הטענה כי מדובר בשימוש מטעם שוכרי משנה לא נטענה כלל בכתב ההגנה ומהווה גרסה כבושה ושינוי חזית, מה גם שהנתבעים לא טרחו להציג חוזי שכירות כלשהם וגם לא ביקשו לזמן לעדות את אותם שוכרי משנה נטענים. 9. טענתם של הנתבעים באשר לבנם, אף היא לא היתה אמינה, ונפלו סתירות בין גרסאות הנתבעים עצמם. היא לטעמי גם מלכתחילה לא מגלה כל עילת הגנה. ראשית, אין חולק כי מדובר בבן שנפטר ב- 2016. מאחר ואין חולק כי הנתבעים הינם יורשיו, ממילא רכושו שהושאר במקרקעין עבר לבעלותם, וממילא היתה עליהם חובה משפטית לפנותו. בנם גם מוכיח את עילת הפלישה, שכן אם הפלישה נעשתה באמצעות הבן, מטבע הדברים מדובר בפלישה לפני שנת 2016. זאת ועוד, מדובר היה בבחור שבעת מותו היה בן 20 ולא עבד ולא היה לו מקצוע. לא הובאה כל ראיה ליכולת כלכלית עצמאית של הבן לרכוש רכבים ולא הובהר גם למה היה לו צורך להשתמש בהם ומהו "העסק" בו השתמש בהם, לצורך הימצאותו במקרקעין. האם, לעומת זאת, בניגוד לטענת האב, טענה כי המקום היחידי בו עבד הבן היה אצל אביו. זאת כאשר אין חולק כי לאב היה עסק למכירת רכבים, גם אם לטענת הנתבעים, עבר העסק של האב זמן רב קודם למיקום אחר, דבר שלא הוכח. הנה כי כן, על פי גישת האם, ברור כי קיים קשר ברור בין המבנים והגרוטאות שנמצאו במקרקעין ובין הנתבעים. לבן לא היו כל מקורות כספיים עצמאיים, וככל והיו כאלה, יכולים היו הנתבעים להוכיחם באמצעות הגשת מסמכים בנקאיים, דבר שלא עשו. ממילא, ההסבר ההגיוני היחיד הינו כי הציוד שנתפס במקרקעין שאף הוא גרוטאות רכב, קשור לעסקו של האב, על אף ניסיונו לחמוק מקשר כזה, וככל הנראה מומן על ידו. 10. הנתבעים לא טרחו לצרף ראיות כלשהן, וטעמיהם שמורים עמם. לא צורפו מסמכים כלשהם על טענת הנתבע מס' 1 כי בשלב מסוים בשנת 2011 העביר את עסקו למקום אחר. לא צורפו כאמור שום חוזי שכירות של הנתבעים לשוכרי משנה כלשהם, ואלה לא הובאו להעיד. יתר על כן, ככל ומדובר בשוכרי משנה, יכולים היו הנתבעים כמשכירים לוודא כי השוכר אינו פוגע בסביבת המושכר בזריקת גרוטאות, ובהכנסת מיטלטלין, ועל פניו התנהלות כזו מהווה הפרת חוזה השכירות, מה גם שהנתבע מס' 1 העיד כי גם ידע ששוכרי המשנה העמידו מבנים במקום (עדותו בעמ' 55-56 לתמליל חקירתו) אלא שאין ראיה כלשהי שהנתבעים פעלו פעולה כלשהי בעניין זה. כל זאת, כאשר נציגי התובעת נפגשו עם הנתבעים בשנת 2020 והבהירו להם את טענות התובעת. גם הטענות שהעלה הנתבע מס' 1 בחקירתו כי מדובר ברכבי סיאט איביזה שהוכנסו על ידי הבן למקרקעין לא הוכחו, כאשר היה ניתן להוכיח זאת מהגשת רישיונות אותם רכבים. הנה כי כן, גם על פי המצב הראייתי העומד בפני בית המשפט, כאשר מדובר בראיות שבשליטת הנתבעים, ואי הבאתן פועלת נגדם, מהתנהלות ראייתית זו מחוזקות הראיות שהגישה התובעת כי הנתבעים הם אלה שפלשו למקרקעין, שכן לא הוצג גורם אלטרנטיבי אחר שיכול היה לאחסן רכבים, למעט העסק למכירת רכבים בחלקה הגובלת שהזכות הקניינית בה שייכת לנתבעים. 11. לעומת זאת, לא מצאתי שהוכח קשר כלשהו של הנתבעת מס' 2 לפלישה למקרקעין. לא הוכח כי נתבעת זו קשורה לעסק בשליטת הנתבע מס' 1 ובעלת יכולת לקבל החלטות בו לרבות הכנסת רכבים או ציוד לשטחה של התובעת, וגם לא הוכח כי בפועל היתה נתבעת זו מעורבת בכך. על כן התביעה נגדה נדחית. 12. נותר אפוא לדון בשאלת שווי דמי השימוש הראויים. לעניין זה, מעלים הנתבעים טענות באשר לעסקאות ההשוואה שאינן מסוג אחסנה פתוחה שהתייחס אליהן השמאי מטעם התובעת ושיעור ההפחתות בהן נקט. לא אוכל לקבל טענות אלה. ככלל, כידוע שיטת עסקאות ההשוואה היא השיטה העדיפה להערכת שווים של מקרקעין. במסגרת שיטה זו ניתן גם לבצע התאמות על פי שיקול דעתו של השמאי כדי להתאים את עסקאות ההשוואה לנתונים השונים של הקרקע המוערכת (ראה למשל: ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט (4) 185 (1985)). הנתבעים בענייננו לא הביאו חוות דעת נגדית וגם לא הציגו בחקירת השמאי, נתוני עסקאות אחרים בדוקים, מסוגי קרקעות שלשיטתם מתאימים לסוג הקרקע נשוא התביעה. בנסיבות האמורות, שימוש בתקיפה נגטיבית בלבד, לא יכול לשכנע את בית המשפט להפוך את מסקנותיו של השמאי, בהעדר יכולת לקבוע כי קביעותיו אינן מקצועיות או אינן נכונות. 13. נוכח כל האמור, ומאחר ולא הובאו טענות ממשיות נוספות כנגד חוות דעת השמאי, לרבות בשאלת הרווח היזמי שחושב על ידו, ולרבות בשאלת תחשיב דמי השימוש שבוצע בהסתמך על חוות הדעת לרבות 6 האחוז שחושב שם (ראה: ע"א 2711/20 בן צבי נ' רשות מקרקעי ישראל [ניתן ביום 26.6.2022]), יש לקבל את התביעה כנגד הנתבע מס' 1 במלואה. עם זאת, וכפי שפסקתי בעבר, ובניגוד לעמדת התובעת, אין מקום להוסיף מע"מ לסכום דמי השימוש הראויים (ראה: ת.א. (שלום קריות) 58611-01-20 מדינת ישראל נ' מוקבל מוקבל [ניתן ביום 9.11.2024]; ת.א. (שלום נצ') 35029-07-22 רשות הפיתוח נ' עאיד ג'ואמעאת [ניתן ביום 14.10.2025]). עוד אני דוחה את בקשת התובעת לפסוק דמי שימוש ראויים לתקופה של 3 חודשים לאחר הגשת התביעה. אמנם מקובלת עלי הטענה כי בסמכותי לעשות כן (ראה: רע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 23.12.2015]; ע"א 448/88 בן יאיר השרון בע"מ נ' עזבון יצחק הדסאי מורטנפלד, פ"ד מה (2) 36 (1991)), אלא שמדובר בסעד בשיקול דעת בית המשפט ובמקרה דנן, כלל לא הוכח מתי פונו המקרקעין על ידי הנתבעים. 14. נוכח האמור אני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת סך של 515,866 ₪ בצירוף ריבית שקלית כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. עוד ניתן בזאת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע מס' 1 להיכנס או לעשות שימוש כלשהו במקרקעין הידועים כגוש 10049 חלקה 251. התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית. נוכח קבלת התביעה כנגד הנתבע מס' 1 מחד גיסא ודחייתה כנגד הנתבעת מס' 2 מאידך גיסא, לא מצאתי לנכון לחייב את מי מהצדדים בהוצאות. המזכירות תסגור את התיק.