ת"א 1610-08-23 ת"א 1610-08-23

לפניי תביעה לקבלת פיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975. התובע נפגע ביום 11.03.13, בהיותו "הולך רגל". גלגל טרקטור חקלאי מס' רישוי 6480963 (להלן: הטרקטור) עלה על רגלו השמאלית של התובע והוא נפל ארצה (להלן: התאונה). בעקבות התאונה סבל התובע משבר בקרסול שמאל ופריקה בכתף שמאל. התובע אושפז בבית חולים, הרופאים ניתחו את הכתף, השבר בקרסול קובּע. בהמשך, התובע טופל במכון לפיזיותרפיה. באוגוסט 13 סבל התובע מפריקה חוזרת של הכתף והודגם שבר בחלק קדמי תחתון של גלנואיד ושבר דחיסה מסוג הילסקס בראש ההומרוס. התובע נותח שוב ללא הטבה והמשיך במעקב הרפואי עד אפריל 15. בינואר 19 הופנה לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה. משלא חש שיפור במצב הכתף חזר התובע למעקב רפואי בשנים 20 ו- 21. באוקטובר 21 ביצעו הרופאים ניתוח נוסף (החלפה חלקית של מרפק הכתף) וטופל בפיזיותרפיה ובמרפאת כאב. המעקב הרפואי נמשך עד אוקטובר 22. משלא נצפה שיפור במצב, הומלץ לתובע על קנאביס רפואי [במאמר מוסגר אציין, כי בחומר הראיות לא קיימת כל ראיה שתלמד על שימוש בקנאביס רפואי, והתובע לא העלה כל טענה בהקשר זה]. ביום 16.01.22 פנה התובע למיון עם תמונה של זיהום, "נותח לרוויזיה, בוצעה שטיפה של המפרק והחלפת אינסרט". הנתבעת, היא המבטחת לעניין השימוש בטרקטור. הנתבעת הודתה באחריותה מכוח החוק. דעות הצדדים נחלקו בשאלת הנזק בלבד. להשלמת התמונה אוסיף ואציין, כי התביעה דנן הוגשה לאחר מחיקת שני הליכים קודמים שהתנהלו בגין אותה עילת תביעה, כמפורט להלן. הליך ראשון - בחודש ינואר 14 הוגשה התביעה לראשונה, בבית משפט השלום בטבריה, במסגרת ת.א. 36630-01-14. התביעה הוגשה נגד הנתבעת דנן ונגד נהג הטרקטור, ונטען כי התאונה ארעה במהלך "יום עבודה ניסיוני ראשון של התובע, שתפקידו היה ללכת לצד טרקטור חקלאי הנוסע לאט ברוורס, לקחת מתוך המיכל האחורי שתילים, ולשים בתוך בורות [...]" (ההדגשה שלי נ"ע ואינה במקור) [ראו: סעיף 5 לכתב התביעה בהליך הראשון]. בהמשך הדיון אשוב ואדרש לסוגיית "יום העבודה הניסיוני". ביום 01.7.14, בטרם הגשת כתב הגנה, ולאור הסכמת הצדדים, מונה ד"ר עאוני יוסף, כמומחה רפואי בתחום האורתופדי מטעם בית המשפט (המומחה) ונתבקש לחוות את דעתו בשאלת הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובע עקב התאונה. מאחר והתובע היה תחת טיפולים לאחר שעבר ניתוח בכתף שמאל בחודש פברואר 14 (8 חודשים לפני מועד הבדיקה אצל המומחה), העריך המומחה את שיעור הנכות הזמנית והמליץ על בדיקה חוזרת לאחר חלוף שנה ממועד הבדיקה. אלו הם שיעורי הנכות הזמנית שקבע המומחה: 100% מיום 11.03.13 עד 13.03.13; 50% מיום 14.03.13 עד 12.05.13 (הורדת גבס); 40% מיום 13.05.13 עד 30.09.13; 30% מיום 01.10.13 עד 03.02.14; 100% מיום 04.02.14 עד 31.05.14; 50% מיום 01.06.14 עד 31.08.14 ו- 30% מיום 1.09.14 למשך שנה. ביום 20.04.15 ניתנה התראה בטרם מחיקת התביעה מחוסר מעש. מאחר והתובע לא ביצע על כל פעולה, מחק בית המשפט תביעתו. בחודש ינואר 16 (לאחר מחיקת ההליך הראשון) נבדק התובע בשנית על ידי המומחה. חוות הדעת המשלימה מצויה בתיק. בהתאם לחוות הדעת כאמור, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל, דרגת ביניים לפי סעיף 41(4)(ב) וסעיף 41(4)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות). ההגבלה שנמצאה בכתף הייתה עד לגובה השכם אומנם. אך, המומחה מצא מגבלה נוספת בולטת בסיבוב חיצוני של כתף שמאל בהשוואה לכתף ימין ודלדול בולט של שרירי חגורת הכתף השמאלית בהשוואה לצד ימין. בגין הפגיעה בקרסול, המומחה המליץ על נכות צמיתה בשיעור של 2.5% בגין הגבלה קלה מאוד בכיפוף גבי. הליך שני: בחודש נובמבר 19 שב התובע והגיש תביעתו מחדש, אך הפעם לבית משפט השלום בצפת וכנגד הנתבעת בלבד, ללא הנהג [ראו: ת.א. 50608-11-19] (להלן: ההליך השני). התובע חזר על טענותיו שהועלו בתביעתו בהליך הראשון, לרבות הטענה כי התאונה ארעה במסגרת יום עבודה ניסיוני ראשון של התובע. התובע הוסיף וטען, כי חלה החמרה במצב הכתף ועתר למינוי אורתופד נוסף מטעם בית המשפט. בית המשפט לא מינה מומחה נוסף, אך ביקש מד"ר עאוני יוסף לעיין בתיעוד רפואי עדכני ולהודיע האם יש צורך בבדיקת התובע פעם נוספת או שמא ניתן לתת חוות דעת עדכנית על יסוד העיון בחומר בלבד (ראו החלטה מיום 15.03.12). לאחר המצאת התיעוד הרפואי מטעם התובע למומחה, הודיע האחרון על הצורך בבדיקה חוזרת בטרם תינתן חוות דעת עדכנית. בחודש אוקטובר 21 נבדק התובע על ידי המומחה. ואולם, יומיים לאחר הבדיקה קיבל המומחה תיעוד רפואי נוסף ונמסר לו על ידי בא כוח התובע דאז, כי התובע עבר ניתוח החלפה במפרק הכתף יומיים לאחר הבדיקה. או אז, הודיע המומחה כי מצבו של התובע זמני ויש לבדוק אותו שוב בחלוף כשנה מהניתוח בטרם תינתן חוות דעתו העדכנית. מאחר שלא ניתן היה לקדם את ההליך, ביקשה הנתבעת למחוק את תביעה. בית המשפט נעתר לבקשתה (ראו: פסק הדין מיום 18.11.21). נוסף על כך, בית המשפט דחה בקשת התובע לביטול פסק הדין. הליך שלישי: בחודש אוגוסט 23 הוגשה התביעה בפעם השלישית. זוהי התביעה שלפני, שהוגשה אף היא כנגד הנתבעת בלבד. בכתב התביעה דנן, לא נטען כי התאונה ארעה במהלך יום עבודה ניסיוני ראשון של התובע. בחודש אוקטובר 24 נתבקש המומחה לבדוק את התובע שוב (ראו: החלטה מיום 15.10.24). התובע נבדק על ידי המומחה ביום 25.12.24 וחוות דעתו העדכנית הוגשה לתיק בית המשפט בחודש ינואר 25. המומחה ציין כי משחלפו כשמונה שנים ממועד בדיקתו הקודמת ועד הלום, התפתחו שינויים ניווניים טבעיים אצל התובע ומצבו הוחמר. על-כן, ולאור ממצאי בדיקתו, המליץ המומחה על נכות צמיתה בשיעור 25% בגין מצב אחרי החלפה של כתף שמאל והגבלה בתנועות; 7.5% בגין מצב אחרי ארטרודיזיס בקרסול עם השפעה על כושר הפעולה הכללי ו- 10% בגין צלקות רגישות וכואבות בקדמת הכתף ובקרסול. המומחה הוסיף וציין כי לתובע הייתה נכות זמנית בשיעור 100% למשך חצי שנה מאז הניתוח להחלפת הכתף ו- 50% לחצי שנה נוספת. הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולכן שמעתי את הראיות ואת הסיכומים ביום 08.10.26. ראיות הצדדים: התובע העיד מטעמו והגיש טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים ממשטרת ישראל, חומר רפואי והעתק מחוות דעת המומחה. אשת התובע לא התייצבה לדיון, ולכן הוצאתי את תצהירה. הנתבעת הגישה את המסמכים האלו: תיק התובע בענף נכות כללית, מסמכים מאגף השיקום – משרד הביטחון ודו"ח רציפות ביטוח. דיון והכרעה ללא כל ספק, פגיעת התובע הייתה קשה במיוחד, אך קיים פער ניכר בין עדותו ובין המציאות. התובע טען כי היה "אדם בריא, פעיל ומלא שמחת חיים" עד לתאונה, וכי התאונה גדעה את תכניותיו "לפצוח בקריירה חדשה ולעבוד שנים נוספות בשוק האזרחי" (לדוגמה, ראו: סעיפים 2 ו- 3 לתצהיר התובע). אך, הראיות מלמדות אחרת. המצב הרפואי לאמיתו: מחומר הראיות עלה, כי התובע סבל מבעיות רפואיות שנים רבות לפני התאונה ופרש משירותו הצבאי, פרישה מוקדמת, בשנת 04. מאותו מועד התובע לא עבד כלל והתקיים מפנסיה ממשרד הביטחון. התובע אישר את הדברים בחקירתו הנגדית ומסר כי נקבעו לו נכויות רפואיות במשרד הביטחון. מעיון בפרוטוקולי הוועדות כאמור, עולה כי בשנת 22 הועלתה דרגת הנכות הנפשית ל- 40% ונכותו המשוקללת עמדה על 56%. בשנת 24 הועלתה דרגת הנכות בגין ההגבלה והכאב בגב, והנכות המשוקללת הצמיתה עלתה ל- 60% [בתחום הנפשי (50%), נכות בתחום האורתופדי - בגין שבר בחוליה 4L והגבלה קלה וכאבים כרוניים בע"ש מותני (1% ועוד 10%) ונכות בגין ירידה בשמיעה בצלילים גבוהים טנטון (10%)]. בחודש מאי 10 נקבעו לתובע, בענף נכות כללית במוסד לביטוח לאומי, נכויות זמניות שנעו בין 40% ו- 100% ודרגת אי כושר בשיעור של 100% מיום 18.01.09 עד 30.6.10. בחודש אוגוסט 10 נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור של 60% [מחלת לב איסכמתי 25%; PTSD 40% והגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני 10%]. דרגת אי הכושר שנקבעה עמדה על 100% לצמיתות, החל מיום 01.07.10. כדי שהתמונה לא תימצא חסרה לנגד עיני הקורא, אוסיף ואציין כי התובע סובל ממחלות ובעיות רפואיות נוספות. בין היתר, מחלה לבבית, בחודש דצמבר 09 לקה באוטם צדדי ועבר השתלת סטנט; תסחיף ריאתי והתקף לב; היפרלפדמיה (שומנים בדם). בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הוא סובל מבעיה לבבית. התובע טוען כי הוא צולע ונעזר בקב הליכה בעקבות התואנה. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין השימוש בקב ובין התאונה. לפני הוועדות הרפואיות באגף שיקום נכים, שנערכו לאחר פגיעת התובע בתאונה (ראו פרוטוקולי הוועדות בשנים 20, 23 ו- 24), ייחס התובע את השימוש בקב ואת הקשיים בהליכתו לכאבי הגב שמקרינים לשתי הרגליים (ראו: עמ' 36 ועמ' 47 בתיק המסמכים מטעם הנתבעת). המומחה מטעם בית המשפט לא ציין שמתקיים קשר סיבתי בין הנכות בקרסול והשימוש בקב. בתיעוד הרפואי לא תועדה המלצה על שימוש בקב והשימוש בקב תועד רק פעמיים, בשנת 13, סמוך לתאונה. ועוד, תקופה קצרה לפני התאונה, במהלך שנת 12, תועדו כאבים, נפיחות, בצקת וקרע בשוק שמאל והתובע התלונן על קשיים במפרק כף רגל שמאל (ראו: חוות הדעת הראשונה). נראה כי התובע משתמש בקב בשל כאבי הגב וההקרנה לרגליו. אף שהמומחה העלה את הנכות בקרסול ל- 7.5%, אין בכך הוכחה לקשר סיבתי לקב. התובע כשל בהוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה ובין השימוש בקב. המצב התעסוקתי לאמיתו: התובע פרש מעבודתו בגיל 39 שנים ולא עבד במשך תשע שנים לפני התאונה. משנת 10, כשלוש שנים לפני התאונה, מוכר התובע כנכה עם דרגת אי כושר בשיעור 100% לצמיתות ומשולמת לו קצבת נכות. הטענה שהועלתה במסגרת שני ההליכים הקודמים, לפיה התאונה ארעה "ביום עבודה ניסיוני ראשון של התובע", הושמטה מכתב התביעה הנוכחי. הטענה גם לא הועלתה בתצהיר התובע, ולא בכדי. דומה, כי התובע לא עבד משנת 04, לא ניסה לעבוד מאז ולא תכנן לעבוד. טענת התובע בדבר עתידו המקצועי אלמלא התאונה הועלתה באופן סתמי לחלוטין. על יסוד הראיות שהובאו לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בסיסיים הנדרשים לביסוס הטענה, כגון: תחום העיסוק או סוג העבודה הנטענים, מקומות עבודה שהתובע התקבל בהן, ראיונות עבודה שהתובע היה מוזמן אליהם, סיכומים על תחילת עבודה, הסכמי עבודה, הכשרתו המקצועית של התובע, ניסיונו המקצועי, וכיו"ב. משלא הובאה כל ראיה מטעם התובע בהקשרים אלה, פשיטא כי הדבר פועל לרעתו ואין מנוס מהקביעה כי התובע לא התכוון לעבוד בכלל, וזאת ללא כל קשר לפגיעתו בתאונה. אמונתו בדבר הגעתו לרמת שכר גבוהה, ולכל הפחות לשכר הממוצע במשק (ראו: סעיף 18 לתצהירו), אינה תחליף להבאת ראיות ממשיות לביסוס הטענה ואינה מתיישבת עם המציאות ועם הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל. לא נעלמה מעיניי רמת ההשתכרות מתקופת שירות התובע בקבע (ראו: דוח רציפות ביטוח). ברם, מאחר והתובע פרש בשנת 04, והיה מחוסר עבודה במשך כתשע שנים לפני התאונה, ומשנת 10 הוכר בענף נכות כללית, פשיטא כי רמת השתכרות האמורה אינה רלוונטית עוד. מהמקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הסיכויים להשתלבות התובע בשוק העבודה אלמלא פגיעתו בתאונה, הם ספקולטיביים לחלוטין. על כן אין בידי לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין הפסיד שכר או הפסד פנסיה [מבלי למצות, ראו: ת.א. (מחוזי חי') 915-04 סריס סעיד נ' הכשרת הישוב בע"מ - חברה לביטוח, פסקה 8 (נבו, 18.01.09) (להלן: עניין סריס)]. לאחר שאמרתי כל אלה, אקבע להלן את הפיצויים המגיעים לתובע: כאב וסבל: במועד התאונה התובע היה כבן 48 שנים. הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת שנותרה לו עקב התאונה היא בשיעור 37.56%. אושפז 16 ימים [מיום 11.03.13 עד 13.03.13; מיום 10.04.13 עד 11.04.13; מיום 04.02.14 עד 09.02.14; ומיום 13.10.21 עד 17.10.21]. על כן, ובהתאם לחוק ולתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, אני פוסקת בראש נזק זה פיצוי בסך של 89,848 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: לאחר שנתתי את דעתי לאופי הנכות הצמיתה ושיעורה, לעוצמת הפגיעה והמוגבלות המשמעותית במהלך התקופה הסמוכה לתאונה ובתקופות הסמוכות לניתוחים, שוכנעתי שיש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי, המוערך על דרך האומדנה, הן לעבר והן לעתיד. קל לשער שהפגיעה בתפקוד היומיומי ממשית היא, כשהרגל מגובסת והדריכה אסורה. עוד נקל לשער את היקף המוגבלות התפקודית כשהיד קשורה במתלה. הדעת נותנת כי במצבים אלה התובע נזקק לעזרה מלאה במרבית הפעולות היומיות ובפרט, במקלחת ובשירותים, בהלבשה, בניידות בתוך הבית, בהסעות לטיפולים, בהכנת ארוחות, בעריכת קניות וכיו"ב. חשוב לשוב ולהדגיש, כי התובע סבל מפריקה חוזרת בכתף, נזקק למספר ניתוחים, היה במעקב רפואי ממושך מבלי שדווחה הטבה במצבו או הפחתה בכאביו. לתובע נקבעו נכויות זמניות גבוהות ולתקופות ארוכות: 100% לעשרה חודשים במצטבר; 50% לשנה במצטבר ו- 40% עד 30% לעשרים חודשים במצטבר. התובע עבר טיפולים וניתוחים משמעותיים, ניתוח לייצוב הכתף (LATRAJET) ביום 04.02.14, ניתוח קיבוע קרסול ביום 12.07.17, ניתוח החלפת חלק ממפרק הכתף 13.10.21 וניתוח ריביזיה ושטיפה עקב זיהום ביום 16.01.22. לאור האמור, משלא לקח התובע עזרה בשכר, אני פוסקת לתובע סכום גלובלי בגין העזרה לעבר, וזאת בסך של 50,000 ₪. כעולה מחוות דעת המומחה, התובע משתמש במתלה ליד שמאל ומחזיק את היד לצד הגוף. יש לציין, כי גם במהלך עדותו לפני התובע היה עם מתלה ליד והחזיקה לצד הגוף. המומחה בבדיקתו מצא דלדול בשרירי חגורת הכתף בולט יותר בצד שמאל; דלדול של הדלתואיד בולט יותר בצד שמאל; כוח שרירי חגורת הכתף ירוד בצד שמאל בהשוואה לצד לימין; הגבלה ניכרת בסיבוב חיצוני; בהרמת היד השמאלית באבדוקציה התובע מגיע רק ל- 45 מעלות בישיבה ול- 65 מעלות בעמידה. אין צורך בדמיון רב כדי לשער כי מגבלות אלה פוגעות, בין השאר, ביכולתו של התובע להתלבש באופן עצמאי, להתקלח באופן עצמאי, להרים חפצים ולערוך קניות באופן עצמאי, לעזור בעבודות הבית, להניח חפצים במדפים הגבוהים בארונות הבית או להוריד חפצים מהמדפים כאמור. התובע גם סובל מנכות קלה יחסית בגין ההגבלה בקרסול ונכות קלה נוספת בגין צלקות כואבות. כל אחת מהנכויות כאמור היא נכות קלה. אך, בצירופן לנכות הניכרת בכתף, תהייה גם להן השפעה על התפקוד היומיומי. מסקנתי זו מתחזקת לאור העובדה כי הנכויות הן בתחום האורתופדי בעיקר. נתתי את דעתי גם למצב הבריאותי שאינו קשור לתאונה. התובע סובל ממחלת לב אסכמית, תסמונת פוסט-טראומטית, בעיות בגב ועוד. יתרה מכך, הוועדה הרפואית באגף השיקום קבעה כי הנכות הנפשית גורמת לפגיעה קשה בכושרו התפקודי וביצירת קשרים בינאישיים. מן הסתם, כי במצבו המתואר השפעת הנכות שהתווספה מהתאונה על תפקוד התובע מוחשית היא. בהתחשב בנתונים המפורטים לעיל, ובהעדר ראיות אחרות מטעם התובע, אני מעריכה כי התובע יזדקק לעזרה בהיקף של כשלוש שעות בשבוע. ממועד התאונה חלפו למעלה מ- 13 שנים, והתובע לא נעזר בעזרה בשכר כלל. עם זאת, "יש לקחת במידת מה בחשבון את הסבירות שהתובע ייעזר בפועל בעזרת צד שלישי", ויש לשים לנגד עינינו את הלכה הפסוקה בסוגיה, ולפיה: "אין המזיק יכול להיבנות מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה – ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (ניתן ביום 19.11.97). כאשר מדובר במאמץ החורג מהעזרה המקובלת בין בני משפחה, הניזוק זכאי לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אינו משלם עליה בפועל – ע"א 121/85 ליאור נ' פרי (ניתן ביום 8.4.88); ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 791-792 (1982)." (ראו: עניין סריס הנ"ל, פסקה 12)" [ראו: עניין סריס]. על כן, ובהתחשב בעלות המקובלת במשק עבור שעת עזרה (כ- 70 ₪), אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של (עד גיל 81, תוחלת חיי התובע) על סך של 150,000 ₪. [לצורכי ההמחשה בלבד ומבלי למצות, השוו וראו: עניין סריס פסקה 12; וכן ע"א (מחוזי מרכז) 49813-01-22 פלוני נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ, פסקה 18 (נבו, 17.07.22)]. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים: התובע קיבל את מלוא הטיפולים במסגרת הרפואה הציבורית וללא כל עלות. כעולה מחומר הראיות, הטיפול האחרון עקב התאונה היה מחודש אוקטובר 22. מאותו מועד התובע לא נזקק לטיפולים נוספים עקב התאונה. מכל מקום, היה והתובע ישוב ויזדקק לטיפולים עקב התאונה, הם ניתנים במסגרת הרפואה הציבורית. התובע לא הוכיח כי נזקק או יזדקק לטיפולים אחרים שלא מכוסים בשירותי הרפואה הציבורית. נסיעות לטיפולים – לנוכח מספר הביקורים והטיפולים הרפואיים שהתובע נזקק להם עקב התאונה, ולנוכח המרחק מעיר מגוריו של התובע אל המוסדות הרפואיים שבהם ניתנו הטיפולים, אני פוסקת לתובע פיצוי, המוערך אף הוא על דרך האומדנה, וזאת בסך של 10,000 ₪. סך נזקי התובע = 300,000 ₪ (סכום מעוגל). לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 300,000 ₪ בצירוף 15.34% בגין שכר טרחת עו"ד ובצירוף סך של 925 ₪ בגין האגרה ששולמה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת תישא בתשלום יתרת האגרה. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.