ת"א 22008-03-23 ת"א 22008-03-23

לפניי תביעת שיבוב שהגיש התובע, המוסד לביטוח לאומי, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק או "חוק הביטוח הלאומי") בסך מוסכם של 600,000 ש"ח. התביעה מוגשת בעקבות תאונת עבודה שאירעה ביום 28.06.16, שבה נפגע הניזוק, מר מברטום אפורקי, במהלך עבודתו בחצר הנתבעת 4, כתוצאה מפגיעת מלגזה שעלתה על רגלו (להלן: "התאונה"). הנתבעים בהליך זה הם אילן יוסף אסרף, נהג המלגזה (הנתבע 1), קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (הנתבעת 3), ז.ר מעדנים ואירועים בע"מ (הנתבעת 4) שבחצרה אירעה התאונה, ודוד זגדון (הנתבע 5) שהוא בעל השליטה בנתבעת 4. (התביעה כלפי הנתבעת 2 – הפניקס חברה לביטוח נמחקה). בקצירת האומר יסופר כי נהג המלגזה נהג ללא ביטוח בתוקף ולכן נתבעה קרנית בתביעת פלת"ד שהגיש הנפגע במסגרתה הוטלה חובה על הנתבעים 4-3 לשפות אותה בגין הסכומים שחויבה בהם. מוקד המחלוקת בתביעה דנן, כפי שעוד יפורט בהרחבה בהמשך הוא סיווגה של ז.ר מעדנים ואירועים בע"מ כ"מעביד" כמשמעותו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין" או "הפקודה") ובסיווג המלגזה כרכב בשירות המעביד. ככל שתכנס ז.ר. מעדנים בגדרי הגדרות הדין אזי תהא פטורה מתביעת השיבוב כמזיקה. מחלקת מהותית נוספת היא שאלת קיומו של "השתק שיפוטי" החוסם את הנתבעים מלטעון כי מדובר ברכב מעביד. עובדות המקרה והליכים קודמים בעקבות התאונה מיום 28.06.16, שבהּ אובחן לנפגע שבר פתוח ברגל שמאל, הוא אושפז בבית החולים סורוקה למשך 15 ימים ועבר מספר ניתוחים. הנפגע פנה למוסד לביטוח לאומי, שהכיר באירוע כתאונת עבודה ושילם לו גמלאות שונות. הוועדות הרפואיות של המל"ל קבעו לו נכויות זמניות שונות, והחל מיום 30.07.18 נקבעה לו נכות קבועה בשיעור של 37% אשר הועמדה על 56% לצמיתות לאחר הפעלת תקנה 15. נוסף על כך, במקביל להליכיו מול הביטוח הלאומי, הגיש הנפגע תביעת פלת"ד בבית משפט השלום ברמלה במסגרת ת"א 8490-03-18 נגד קרנית, הנתבעים והצדדים השלישיים. בהחלטת ביניים מיום 02.11.20 קבע בית המשפט כי האירוע הוא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק, וכי ז.ר מעדנים ואירועים בע"מ ודוד זגדון ישפו את קרנית יחד ולחוד על כל סכום שתחויב בו. בסופו של דבר, תביעת הנפגע הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין שעל פיו שולם לנפגע סך כולל של 226,700 ש"ח, שמבוסס על הצעת בית המשפט לפיצוי בסך של 200,000 ש"ח מעבר לניכויי המל"ל. הטענה להשתק שיפוטי בכתב התביעה ובכתבי בי-דין נוספים (אם כי לא בסיכומיו) טען התובע כי הנתבעות מושתקות בהשתק שיפוטי מלהעלות את הטענה שהרכב שפגע בנפגע היה רכב בבעלות המעביד. לשיטתו, הנתבעות סיימו את תביעת הנפגע הקודמת בהסכם שפיצה את הנפגע על נזקיו תוך ניכוי גמלאות המל"ל בהתבסס על ההנחה שהרכב שפגע בנפגע היה בבעלות צד שלישי שאינו המעביד. לגופו של עניין, התובע טוען כי מעבידתו של הנפגע בעת התאונה הייתה חברת כוח האדם א.מ.י.מ ביצוע עבודות קבלנות ומתכת בע"מ (להלן: "א.מ.י.מ") אשר שילמה את שכרו והוציאה לו תלושי שכר, ועל כן אין לראות בנתבעת 4 מעבידתו. מנגד, הנתבעת 3, קרנית, טוענת כי בנסיבות העניין מדובר ב"רכב מעביד בשירות מעבידי", ומשכך אין למל"ל זכות שיבוב נגדה. קרנית כופרת בקיומו של השתק שיפוטי ומדגישה כי בסעיף 8(ד) להסכם פשרה שנחתם בתביעת הנפגע, נקבע במפורש כי ההסכם אינו פוגע בטענות הצדדים למקרה שתוגש תביעת שיבוב על ידי המל"ל והצדדים שומרים על מלוא טענותיהם בעניין זה. לחלופין, אם תיקבע חבות כלשהי של קרנית כלפי התובע, טוענת קרנית כי על הנתבעים 4–5 לשפותה באופן מלא מכוח פסק הדין החלוט שניתן בערעור ביום 27.10.22. הנתבעים 4 ו-5 מצטרפים לטענות קרנית וטוענים כי הנתבעת 4, ז.ר מעדנים ואירועים בע"מ, הייתה מעסיקתו בפועל של הנפגע; ואילו חברת כוח האדם שימשה צינור בלבד לתשלום השכר. לטענתם, הם אלה ששילמו בפועל דמי ביטוח לאומי עבור הנפגע ועל כן הם זכאים להגנת המעביד לפי סעיף 82 לפקודת הנזיקין. כמו כן, הם מדגישים כי שאלת זהות המעסיק לא הוכרעה מעולם לגופה בהליך הקודם שהסתיים בפשרה. לעניין טענת ההשתק השיפוטי, ניתנה החלטה מפורטת ביום 15.09.25 שבה קבעתי כי הנתבעות אינן מושתקות מלטעון בשאלת זהות המעביד. קבעתי כי בהליך הנפגע כפרו בחבותן ובנזקיו בכתבי טענותיהן ולא הודו בהם, ומשכך, בניגוד למקרים אחרים שבהם חל "השתק שיפוטי" בשל העלאת טענות סותרות, אין לראות בעצם החתימה על הסכם הפשרה משום "טענה" או הודאה פוזיטיבית מצדן. התשלום לנפגע במסגרת הפשרה נעשה לצורכי סילוק בלבד וללא הודאה בחבות, תוך שהסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, "שתק" לחלוטין אשר לשאלת זהות המעבידה. יתר על כן, הצדדים אף התייחסו בהסכם במפורש לאפשרות שתוגש תביעת שיבוב עתידית של המל"ל, ועיגנו סעיף ברור המבהיר כי הם אינם מוותרים על טענותיהם ושומרים על מלוא זכויותיהם בנושא זה. השאלה היחידה שנותרה לצורך הכרעה במחלוקת היא, אם כן, מי היא מעבידתו של הנפגע לצורך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודת הנזיקין – חברת כוח האדם א.מ.י.מ או הנתבעת 4, והאם המלגזה היא "רכב מעביד בשירות מעבידי" השולל את זכות השיבוב. עובדות שאינן שנויות במחלוקת הנפגע, מר מברטום אפורקי, נפגע ביום 28.06.16 בתאונת עבודה בחצר הנתבעת 4, חברת ז.ר מעדנים ואירועים בע"מ, באזור התעשייה קריית יהודית בבאר שבע. התאונה אירעה כאשר הנפגע עמד על שיני מלגזה שבבעלות הנתבעת 4 בזמן נסיעתה, ונפגע ברגלו השמאלית לאחר שנפל ממנה והיא דרסה את הרגל. המלגזה הופעלה על ידי הנתבע 1, מר אילן יוסף אסרף, אשר נהג בה ללא רישיון נהיגה תקף למלגזה, ומשכך לא היה לכלי הרכב כיסוי ביטוחי תקף. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שילם וישלם לנפגע גמלאות (התובע טוען לסכום של 1,066,309 ש"ח), וקבע לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 37%, אשר הועמדה על 56% לצמיתות לאחר הפעלת תקנה 15. בין הנתבעת 4 ובין חברת א.מ.י.מ (א.מ.י.מ ביצוע עבודות קבלנות ומתכת בע"מ) נחתם ביום 01.01.13 "הסכם מתן שירותים" לאספקת עובדי קבלן למחסן, אריזה ואחזקה. הנפגע הופנה לעבודה אצל הנתבעת 4 מכוח הסכם זה, ובתוך כך, ברישומי המוסד לביטוח לאומי נרשמה חברת א.מ.י.מ מעסיקתו של הנפגע, והיא שהוציאה לו תלושי שכר ודיווחה על העסקתו. טענות הצדדים טענות התובע (המוסד לביטוח לאומי) התובע טוען כי מעבידתו של הנפגע במועד התאונה הייתה חברת כוח האדם, "א.מ.י.מ ביצוע עבודות קבלנות ומתכת בע"מ". לביסוס טענה זו, מצביע התובע על העובדות שאינן שנויות במחלוקת, שלפיהן שכרו של הנפגע שולם לו ישירות על ידי א.מ.י.מ, תלושי השכר הופקו על ידה, והיא שחתמה מעבידתו על גבי התביעה לדמי פגיעה שהוגשה למל"ל. במישור הנורמטיבי, התובע נסמך על הלכת "רותם דשנים" (ע"א 6657/95 רותם דשנים נ' המוסד לביטוח לאומי (11.11.1996)) (להלן: "עניין דשנים") ועל פרשת "קוקה קולה" (רע"א 10453/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה (21.01.2010)), שלפיהן בנסיבות של העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם, המעבידה לצורך הפטור מתביעת השיבוב היא אך ורק חברת כוח האדם החייבת על פי דין בתשלום דמי הביטוח הלאומי. התובע דוחה מכל וכל את טענת "הצינור" של הנתבעים, ומדגיש כי מזמינת העבודה אינה יכולה ליהנות מ"הנאה כפולה" – מחד גיסא להפיק תועלת עסקית ומשפטית מאי-היותה המעסיקה הפורמלית, ומאידך גיסא לדרוש פטור מתביעת השיבוב כמעסיקה. טענות הנתבעים 4 ו-5 (ז.ר מעדנים ואירועים בע"מ ודוד זגדון) הנתבעים 4–5 טוענים כי יש לראות בנתבעת 4 מעבידתו של הנפגע לכל דבר ועניין, תוך שהם מיישמים את מבחני יחסי עובד-מעביד המקובלים בדיני העבודה, ובהם מבחן השליטה והפיקוח, מבחן הקשר האישי ומבחן ההשתלבות. לטענתם, הנפגע הועסק בפועל במפעלה של הנתבעת 4, ביצע עבודה פיזית אישית תחת מרותה ומנהליה, והשתלב בפעילותה השוטפת כחלק אינטגרלי מן המפעל. נוסף על כך, הנתבעים טוענים כי הנתבעת 4 היא שנשאה בפועל ובאופן מהותי בנטל הכלכלי של תשלום דמי הביטוח הלאומי בגין הנפגע. הם מדגישים כי במסגרת ההסכם מול חברת כוח האדם, שילמה הנתבעת 4 סך של 30–34 ש"ח לכל שעת עבודה של הנפגע, ואילו הנפגע עצמו קיבל 25 ש"ח בלבד, סכום אשר גילם בתוכו במפורש את כלל ההפרשות הסוציאליות ודמי הביטוח הלאומי. על כן, חברת כוח האדם שימשה אך ורק צינור טכני להעברת הכספים, ומכאן עומדת לנתבעת 4 הזכות ליהנות מהכיסוי הביטוחי שרכשה עבור הנפגע בעקיפין. טענות הנתבעת 3 (קרנית) קרנית מצטרפת לטענות הנתבעים 4–5 ותומכת בעמדה כי ז.ר מעדנים הייתה מעסיקתו בפועל של הנפגע, ועל כן מדובר ב"רכב מעביד בשירות המעביד". קרנית טוענת כי המבחן לקביעת זהות המעביד לצורך שלילת זכות השיבוב של המל"ל צריך להיות מבחן מהותי-פונקציונלי שמבוסס על דיני העבודה הכלליים, ולא מבחן טכני-פורמלי של זהות הגורם המדווח למל"ל או שם המעביד המופיע בתלוש השכר. לטענת קרנית, מאחר שז.ר מעדנים נשאה בעקיפין בנטל תשלומי הביטוח הלאומי ושימשה המעסיקה בפועל, היא חוסה תחת הגנת המעביד הקבועה בסעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין" או "הפקודה"). מאחר שחסינות המעביד מפני תביעת שיבוב משתרעת גם על מבטחו (או על הגורם הסטטוטורי הנכנס בנעליו כגון קרנית), הרי שאין למל"ל כל זכות שיבוב כלפי קרנית בגין תאונה זו. דיון והכרעה העדויות הנתבעות 4 ו-5 הגישו את תצהיריהם של מר דוד זגדון ורו"ח מנחם חיון, מנכ"ל חברת דקלה המעניקה שירותי הנהלת חשבונות לנתבעת. מהעדויות עולה כי התשלום לחברת כוח האדם לא היה מפורט אך ורק לפי עלות עובד ספציפית, אלא שולם כסכום גלובלי חודשי שכלל גם את רווחי חברת כוח האדם והוצאותיה. מר זגדון העיד כי ז.ר מעדנים העסיקה כ-800 עובדים באמצעות חברת כוח האדם וכי התשלום החודשי היה כללי וגילם בתוכו את השכר, ההפרשות הסוציאליות ורווחי חברת כוח האדם (עמ' 32 שורה 15 עד עמ' 34 שורה 35 לתמליל ישיבת ההוכחות מיום 28.04.26; להלן: "התמליל"). בהתאם לכך, רו"ח מנחם חיון הסביר בחקירתו הנגדית כי התשלום הכולל הקיף את כלל עלויות העסקה והרווח של חברת כוח האדם (עמ' 2 שורה 33 עד עמ' 4 שורה 22 לתמליל). רואה החשבון חיון הבהיר כי חברת כוח האדם שימשה אך ורק צינור להעברת התשלומים: "הם שילמו את הביטוח לאומי מתוך כסף שאנחנו העברנו" (עמ' 2, ש' 6 לתמליל). בתצהיר עדותו הראשית פירט רו"ח חיון את הנתונים המספריים המדויקים שממחישים כי התשלומים היו גבוהים מעלות השכר הישירה של העובדים, דבר שמעיד על גילום הרווח של חברת כוח האדם. כך למשל, ביחס לחודש אפריל 2016 הצהיר חיון כי "עלות כל המועסקים בחברת כוח האדם במחלקה של ז.ר מעדנים... עמדה ע"ס 164,843.47 ש"ח", ואילו "התשלום לחברת כוח האדם לא כולל מע"מ עמד ע"ס 200,000.75 ש"ח", ולפיכך "התשלום ששולם לחברת כוח האדם מעל לעלות העסקת העובדים עמד ע"ס 35,157.28 ש"ח". המסגרת הנורמטיבית השאלה המרכזית הניצבת לפתחנו היא זהות "המעביד" של הנפגע במועד התאונה, לצורך סעיף 328 לחוק וסעיף 82 לפקודת הנזיקין. הכרעה זו תגזור את התשובה לשאלה האם הנתבעת 4 חוסה תחת חסינות המעביד מפני תביעת שיבוב, והאם המלגזה המעורבת בתאונה היא "רכב מעביד" השולל את זכות החזרה של המל"ל. כפי שיפורט להלן, דין טענות הנתבעות שלפיהן יש לראות בנתבעת 4 מעבידתו של הנפגע להידחות, הן מכוח לשון החוק המפורשת והן מכוח ההלכה הפסוקה והעקבית של בית המשפט העליון. נקודת המוצא לדיון מצויה בלשון סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, שמגדיר "מעביד" באופן ייחודי ומפורש כ"החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח הלאומי בעד המבוטח". הגדרה סטטוטורית זו היא הגדרה טכנית וברורה, ששונה במהותה ממבחני דיני העבודה הרגילים שמשמשים לקביעת יחסי עובד-מעביד במישורים אחרים. המחוקק בחר במודע לקשור בין החובה לשלם את דמי הביטוח ובין הזכות ליהנות מחסינות מפני תביעת שיפוי של המל"ל, מתוך רציונל שלפיו רק מי שנושא בנטל הביטוחי הישיר זכאי ליהנות מפירותיו. מבחינה נורמטיבית, מצא לנכון המחוקק לקבוע הגדרות והסדרים שונים למונח "מעביד" או "מעסיק" בהתאם לתכליתו הייחודית של כל דבר חקיקה, ומשכך ייתכן שגורם מסוים ייחשב מעסיק לפי דיני העבודה אך לא ייחשב "מעביד" לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין. סעיף 12א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996, מסדיר את זהות המעסיק במישור יחסי העבודה וקובע כי בתנאים מסוימים ייחשב עובד הקבלן עובדו של המעסיק בפועל; ואילו סעיף 82(ב) לפקודה קובע הגדרה ייעודית וצרה המתמקדת אך ורק בזהות "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח". הבחנה זו בין המישור התעסוקתי ובין המישור הנזיקי-ביטוחי מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה, כפי שנקבע בעניין דשנים ובדנ"א 8435/96 רותם דשנים נ' המוסד לביטוח לאומי (01.06.1997) (להלן: "דנ"א דשנים"). על כן, העובדה שגורם מסוים מנהל את העבודה בפועל, מפקח עליה ומקיים את מבחני יחסי עובד-מעביד שמקובלים בדיני העבודה, אין בה כדי להעניק לו באופן אוטומטי חסינות מפני תביעת שיבוב של המל"ל לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. עקרון זה אושרר ברע"א 4555/08 פלתורס נ' המוסד לביטוח לאומי (17.06.2009), שם נקבע כי המבחן המכריע לעניין סעיף 82(ב) לפקודה הוא חובת תשלום דמי הביטוח הלאומי ולא מבחני השליטה או הפיקוח. הדבר נכון גם לאחר תום תשעת החודשים לפי סעיף 12א לחוק קבלני כוח אדם, שכן עצם המעבר הסטטוטורי במישור דיני העבודה, כפי שנדון בע"ע (ארצי) 472/09 גולן נ' או.אר.אס. (12.09.2010), אינו מעביר אוטומטית את החבות החוקית בדמי הביטוח לצורך הפטור הנזיקי. כפי שעולה גם מע"א (מחוזי מרכז) 31525-02-15 ל' נ' מנורה (18.01.2016) (להלן: "עניין מנורה") ומרע"א 10453/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה (21.01.2010), גם כאשר המעסיק בפועל נושא בעלויות העסקתו של העובד בעקיפין ומעביר את הכספים לקבלן כוח האדם שמשמש צינור תשלום, אין בכך כדי להפוך אותו לחייב על פי חוק בדמי הביטוח ולפטור אותו מתביעת השיבוב של המל"ל. כפי שהבהיר כבוד הנשיא א' ברק בדנ"א דשנים, אין לקבוע מבחן אחד ויחיד לקיומם של יחסי עובד-מעביד שיהיה יפה לכל דבר ועניין. יש לבחון כל חוק ותכליתו, ומשקבע המחוקק בסעיף 82 לפקודת הנזיקין הגדרה מיוחדת וברורה למונח "מעביד", אין מקום לפנות למבחנים מהותיים כלליים כגון מבחן ההשתלבות או מבחן הפיקוח. מטרת ההגדרה היא ליצור ודאות משפטית וכלכלית ביחסים שבין המל"ל, הניזוק והמזיק, תוך מתן פטור למעביד שהפריש כדין דמי ביטוח עבור עובדו. הלכה פסוקה זו, שנקבעה עוד בעניין דשנים, קובעת כי ביחסים שבין חברת כוח האדם, המעסיק בפועל והמל"ל, חברת כוח האדם היא שתיחשב "מעביד" ואילו המעסיק בפועל ייחשב "צד שלישי". על מנת שהמעסיק בפועל לא ייחשב צד שלישי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, עליו להיות הגורם החייב על פי הדין בתשלום דמי הביטוח למל"ל. בהתאם לתוספת הראשונה לצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), התשל"ב-1972, חובת תשלום דמי הביטוח הלאומי בנסיבות של העסקה באמצעות קבלן כוח אדם מוטלת על קבלן כוח האדם. הלכת דשנים אושררה פעם אחר פעם בפסיקתו של בית המשפט העליון, ובראשה פסק הדין ברע"א 4555/08 פלתורס נ' המוסד לביטוח לאומי (17.06.2009). בפסק דין זה הבהיר בית המשפט כי המעסיקה בפועל נותרת במעמד של "צד שלישי" שחשוף לתביעת שיבוב של המל"ל, וכי אין לשנות מקביעה זו גם במציאות העסקית המשתנה. ההיגיון שעומד מאחורי דחיית הטענות המשפטיות הללו הוא מניעת מצב שבו המעסיק בפועל נהנה מחסינות כפולה – הן מיתרונות ההעסקה העקיפה והן מהחסינות הנזיקית השמורה למעביד הישיר. הנתבעות משליכות יהבן על אמרות האגב של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 10453/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה (21.01.2010) (להלן: "עניין אריה"). באותו מקרה צוין כי במצבים מסוימים, שבהם חברת כוח האדם משמשת "צינור" טכני בלבד להעברת כספים והמעסיק בפועל נושא במלוא הנטל, עשוי להתעורר קושי עקב היעדר תאימות בין הגוף המשלם בפועל ובין הגוף שהסכום יוצא מכיסו. עם זאת, לא ניתן להיבנות מאמרת אגב זו. פסק הדין בעניין אריה עסק בתאונה של עובד שעבד במפעל קוקה קולה ונפגע מרכב שהיה שייך לחברת קוקה קולה ושאריה חברה לביטוח ביטחה. העובד הועסק בקוקה קולה באמצעות חברת כוח אדם. בית המשפט העליון קבע כי נקודת המוצא היא שלמל"ל אין זכות שיבוב כלפי מעבידו של נפגע בתאונת עבודה או כלפי החברה המבטחת אותו. בית המשפט הדגיש כי ההלכה שנקבעה בעניין דשנים, עודנה שרירה וקיימת, ולפיה חברת כוח האדם החייבת בתשלום דמי הביטוח הלאומי היא ה"מעביד" לעניין תביעת החזרה של המל"ל. ההחלטה מבהירה כי הגם שישנו טעם מסוים בהפעלת מבחן מהותי לגבי הגורם שמממן בפועל את דמי הביטוח, חברה המזמינה עובדים מחברת כוח אדם נהנית מיתרונות שונים הנובעים מאי-היותה "מעביד". בנסיבות אלו, הגדרת המזמין "מעביד" רק לצורך פטור משיבוב המל"ל תעניק לו "הנאה כפולה" בלתי הוגנת כמשקל-נגד לחיוב שבו הוא נושא בעקיפין. לפיכך נקבע כי על אף הסכמה דיונית שלפיה חברת כוח האדם שימשה "צינור" טכני בלבד להעברת הכספים, לא הוכח כי חברת קוקה-קולה היא "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח". בהיעדר תשתית חוקית שמטילה עליה חובה זו, אין לראות במעסיקה בפועל "מעביד" השולל את זכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי. בענייננו, בחינת מערכת היחסים החוזית בין הנתבעת 4 ובין חברת כוח האדם א.מ.י.מ מפריכה את הטענה שלפיה שימשה חברת כוח האדם "צינור" טכני גרידא. מעיון ב"הסכם מתן שירותים" מיום 01.01.13 עולה כי חברת א.מ.י.מ נטלה על עצמה התחייבויות מהותיות שמאפיינות מעביד ישיר ואמיתי. לפי סעיף 4.3 להסכם, התחייבה א.מ.י.מ לשאת באופן בלעדי בחבויות ובחובות שמעביד חב כלפי עובדיו, לרבות תשלומי השכר, הפרשות סוציאליות, מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי. עוד עולה מההסכם כי חברת כוח האדם שמרה לעצמה סמכויות פיקוח וניהול מהותיות על העובדים שנשלחו על ידה, וכי נקבע במפורש בסעיף 5.1 להסכם כי בין הנתבעת 4 ובין העובדים לא יתקיימו יחסי עובד-מעסיק. על כן, מדובר בהסכם מסחרי כולל שבו הנתבעת 4 בחרה במודע ומרצון להסיר מעצמה את חובות המעביד הישירות ואת הסיכונים הכרוכים בהן, תמורת תשלום שעתי גלובלי. בנסיבות אלו, הנתבעת 4 אינה יכולה להתנער מהסכמותיה החוזיות בדיעבד ולטעון למעמד של "מעביד" רק לצורך חסינות מנזק. מסקנה זו נתמכת גם בעדויות שנשמעו לפניי מפי מנהל הנתבעת 4, מר דוד זגדון, ומפי רו"ח מנחם חיון. מעדויותיהם עולה בבירור כי התשלום החודשי שביצעה הנתבעת 4 לחברת א.מ.י.מ לא היה תשלום מפורט המיועד ישירות לכיסוי דמי הביטוח הלאומי של הנפגע ספציפית, אלא תשלום גלובלי עבור שירותי כוח אדם שכלל גם את מתח הרווחים והוצאות התקורה של א.מ.י.מ. כפי שהודה מר זגדון בחקירתו בעמ' 33 לפרוטוקול, התשלום שעמד על כ-200,000 ש"ח נטו לחודש גילם בתוכו את העובדה ש"חברת כוח אדם צריכה גם לעשות כסף, איזשהו רווח". כמו כן, רו"ח מנחם חיון הבהיר בעדותו בעמ' 3 לפרוטוקול כי התשלום לא.מ.י.מ כלל הוצאות שונות שאינן קשורות ישירות לעובדים, כגון הוצאות משרד ורווחים כלליים של החברה. משכך הם פני הדברים, ברי כי לא ניתן לראות בחברת כוח האדם משום "צינור" טכני להעברת כספים בלבד, אלא מדובר בגוף עסקי עצמאי שקיבל תמורה גלובלית וביצע את חבויותיו הסטטוטוריות באופן עצמאי. נשיאה עקיפה בעלויות השכר והביטוח, כחלק מתמחור עסקי של רכישת שירותים, אינה שקולה לנשיאה ישירה בדמי הביטוח למל"ל שמקימה חסינות לפי סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי מאחר שמדובר בעובד זר, שהעסקתו דרך חברת כוח אדם נכפתה על הנתבעת 4 מכוח דיני העסקה והחלטות ממשלה, יש להכיר במעסיק בפועל מעביד. טענה זו נדונה ונדחתה במפורש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מנורה. בית המשפט המחוזי הבהיר בעניין מנורה כי ההסדר הסטטוטורי המיוחד שמסדיר העסקת עובדים זרים נועד להגן על זכויותיהם של עובדים אלה, ואין בו כדי לשנות את מערך חלוקת הסיכונים ואת הגדרת המעביד לעניין זכות השיבוב. גם תחת משטר העסקה של עובדים זרים, החובה המוחלטת לתשלום דמי הביטוח הלאומי רובצת על כתפי חברת כוח האדם שמחזיקה בהיתר המתאים, והיא שחתומה על הדיווחים למל"ל. על כן, האופי הכפוי של התקשרות זו אינו מייצר יש מאין יחסי עובד-מעביד לצורך חסינות משיבוב לטובת המעסיק בפועל. משנמצא כי חברת א.מ.י.מ היא המעבידה של הנפגע לצורך סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, המסקנה המשפטית המתבקשת היא כי ז.ר מעדנים, הנתבעת 4 היא "צד שלישי" כמשמעו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. כפועל יוצא מכך, חסינות המעביד מפני תביעת שיבוב אינה עומדת לנתבעת 4, והמל"ל זכאי לחזור אליה (או אל הגורם הסטטוטורי הנכנס בנעליה) בתביעת שיבוב לקבלת החזר הגמלאות ששולמו לנפגע. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הצדק החלוקתי, שכן הנתבעת 4 לא נשאה בפרמיה הביטוחית הישירה למל"ל בגין עובד זה, ועל כן אינה זכאית ליהנות מהפטור השמור למבטחים. ראוי להדגיש כי הכרעה זו מגנה גם על זכויותיהם של נפגעי העבודה עצמם, שכן הגדרת המעסיק בפועל צד שלישי היא שמאפשרת לנפגע לתבוע את תוספת 25% מהנזק במקרים שבהם תביעתו נבלעת בגמלאות המל"ל, בהתאם לסעיף 330(ג) לחוק. אילו הייתי מקבלת את עמדת הנתבעות ומסווגת את הנתבעת 4 מעבידה, היה הנפגע נשלל מזכותו לקבלת פיצוי כלשהו מעבר לגמלאות, תוך פגיעה קשה ברווחתו הכלכלית ובפיצויו ההולם. לפיכך, המבחן הפורמלי-סטטוטורי משרת הן את האינטרס הציבורי של שמירה על קופת המל"ל והן את ההגנה הסוציאלית על ציבור העובדים שמוחלשים שמועסקים באמצעות חברות כוח אדם. מכאן יש להמשיך ולבחון את שאלת סיווגה של המלגזה המעורבת בתאונה, והאם יש לראות בה "רכב מעביד בשירות המעביד" ששולל את זכות השיבוב של המל"ל לפי סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין. ההלכה המנחה, כפי שנסקרה בין היתר ברע"א 1695/18 פלוני נ' הכשרה (13.09.2018), קובעת כי תביעה כנגד מבטחת של רכב המעביד כמוה כתביעה כנגד המעביד עצמו, שמפעילה את חסינות המעביד ומאיינת את זכות השיבוב. אולם, תנאי מוקדם ובל יעבור להחלת כלל זה הוא כי הבעלים של הרכב המעורב בתאונה (או המחזיק בו) אכן ייחשב "מעבידו" של הנפגע על פי המבחן הסטטוטורי שבסעיף 82(ב). בענייננו, מאחר שקבענו כי הנתבעת 4, שהיא בעלת המלגזה והמחזיקה בה, אינה המעבידה של הנפגע אלא צד שלישי, הרי שהמלגזה אינה יכולה להיחשב "רכב מעביד". סיווג הרכב נגזר באופן בלעדי מסיווגו של בעל הרכב, ומשזה הוגדר כצד שלישי, הרכב שבבעלותו נותר במעמד של "רכב צד שלישי" לכל דבר ועניין. קביעה זו תואמת את שנפסק בנסיבות דומות בעניין מנורה, שם נקבע כי אין לראות ברכב שמעורב בתאונה שהיה בבעלות המעסיקה בפועל משום "רכב מעביד", ומשכך תביעת השיבוב של המל"ל כנגד המבטחת או קרנית אינה נחסמת. לפיכך, אני קובעת כי חברת א.מ.י.מ הייתה מעבידתו של הנפגע במועד התאונה, הנתבעת 4 הייתה צד שלישי ביחס אליו, והמלגזה שמעורבת בתאונה אינה "רכב מעביד בשירות המעביד". כפועל יוצא מקביעות אלה, המל"ל זכאי להשבת תגמולי המל"ל שנוכו מתביעת הנפגע, וחסינות המעביד הקבועה בסעיף 82 לפקודת הנזיקין אינה עומדת לנתבעות מפני תביעת שיבוב זו. חיובו של הנתבע 5 – דוד זגדון התובע (המל"ל) טוען כי יש לחייב את הנתבע 5, דוד זגדון, יחד ולחוד עם הנתבעת 4, וזאת בהתבסס על עילות חוק הפלת"ד ופקודת הנזיקין. התובע נסמך על קביעת בית משפט השלום ברמלה בהליך הקודם, שלפיה על הצדדים השלישיים, זר מעדנים ודוד זגדון, לשפות את קרנית יחד ולחוד בגין כל סכום שתחויב בו. לטענתו, מאחר שהנתבעים 4–5 הם בעלי העניין והם האחראים לפצות את הנפגע, זגדון חב באופן אישי וישיר בתוצאות האירוע. הנתבעים 4 ו-5 טוענים כי התביעה נגד דוד זגדון נעדרת כל בסיס משפטי או עובדתי, שכן הוא נתבע אך ורק בשל היותו מנהל ובעל מניות בנתבעת 4, שהיא אישיות משפטית נפרדת ועצמאית. הם מדגישים כי הרמת מסך היא סעד קיצוני וחריג ביותר ששמור למקרי מרמה או קיפוח נושים לפי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, תנאים שאינם מתקיימים בענייננו כלל. לפיכך, הם מבקשים לדחות את התביעה האישית נגד זגדון תוך חיוב המל"ל בהוצאות משפט ריאליות. הנתבעת 3 (קרנית) טוענת כי אם תתקבל תביעת המל"ל נגדה, יש לחייב את הנתבעים 4–5, לרבות דוד זגדון באופן אישי, לשפותה באופן מלא מכוח פסק הדין החלוט שניתן בערעור ביום 27.10.22. קרנית מבהירה כי שאלת חבותו האישית של זגדון לשפות את קרנית כבר הוכרעה בפסק דין חלוט בתביעת הנפגע, שעל פיו ערעור הנתבעים עליו נדחה בבית המשפט המחוזי. לחלופין, היא מפנה לפסיקה (ע"א (מחוזי ת"א) 1970/09 קרנית נ' גיא המוביל (15.05.2012)) שמטילה אחריות אישית על מנהל בתאגיד שלא מנע נהיגת עובדים ללא רישיונות תקפים ברכבי התאגיד. בהחלטתו מיום 02.11.20 קבע בית משפט השלום ברמלה בהליך הקודם כי "על בסיס הלכה זאת חויבו מנהלי חברה באופן אישי כאשר התבצעה נהיגה ברכב חסר ביטוח." בית המשפט מצא כי "היה סוג של עצימת עיניים מצד המנהל כלפי הנהיגה של התובע במלגזה" וקבע כי "מחובתו של המנהל לקבוע נהלים, לשכור שירותיהם של אנשי מקצוע מתאימים ולקבל דיווחים על החריגה מהנהלים." לפיכך, נקבע כי "על החברה והמנהל לשאת בתוצאות התאונה ולשלם לקרנית את הסכום שבו תחויב לשלם." לאחר בחינת טענות הצדדים, אני קובעת כי יש לחייב את דוד זגדון באחריות אישית לפצות את קרנית, וזאת בהמשך ישיר להחלטת בית משפט השלום ברמלה מיום 02.11.20. החלטה זו, שקבעה את חבותו האישית של זגדון כמנהל לשפות את קרנית יחד ולחוד עם החברה, אושררה באופן מלא בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א (מחוזי מרכז) 2284-03-22 ז.ר מעדנים נ' אלמוני (27.10.2022)) בפסק דינו מיום 27.10.22. קביעה זו הפכה לחלוטה והיא מעשה בית דין במישור היחסים שבין קרנית ובין הנתבעים 4–5. סוף דבר אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את תביעת השיבוב של התובע, המוסד לביטוח לאומי, נגד הנתבעת 3, שכן המלגזה אינה רכב מעביד וכנגד הנתבעים 4 ו- 5 שאינם נחשבים מעבידי הנפגע, אלא מהווים צד שלישי. בכל הנוגע להודעה לצד שלישי ששלחה הנתבעת 3 (קרנית) נגד הנתבעת 4 והנתבע 5, הרי שדינה להתקבל במלואה נוכח קיומו של מעשה בית דין חלוט במישור היחסים שבין קרנית ובין הנתבעים אלה. בהחלטת בית משפט השלום ברמלה מיום 02.11.20, שאושרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בע"א (מחוזי מרכז) 2284-03-22 ז.ר מעדנים נ' אלמוני (27.10.22), נקבע בפסק דין חלוט כי על הצדדים השלישיים לשפות את קרנית, יחד ולחוד, בגין כל סכום שבו תחויב. לפיכך, משהתקבלה תביעת המל"ל נגד קרנית, חבים הנתבעת 4 והנתבע 5 בשיפוי מלא של קרנית בגין כל סכום שבו היא תישא כלפי המל"ל, בתוספת הוצאותיה. בהתאם להסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 600,000 ש"ח נטו. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק, וכן אגרת המשפט כפי ששולמה בפועל. כמו כן, אני מקבלת במלואה את ההודעה לצד שלישי ששלחה הנתבעת 3, קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, נגד הצדדים השלישיים. הנתבעת 4, ז.ר מעדנים ואירועים בע"מ, והנתבע 5, זגדון דוד, ישפו את הנתבעת 3, יחד ולחוד, בגין כל סכום שבו חויבה כלפי התובע בפסק דין זה. נוסף על כך, ישלמו הנתבעת 4 והנתבע 5 לנתבעת 3 שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בגין ההליכים בהודעה לצד שלישי בסכום כולל של 20,000 ש"ח. כלל הסכומים המפורטים בפסק דין זה ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לצדדים. אם לא ישולמו הסכומים במועד הנקוב, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.