ת"פ 68653-07-26 ת"פ 68653-07-26

זו תלוי ועומד לפני בית הדין לעררים בחיפה. עוד הפנה הסנגור לעתירות שהוגשו לבג"ץ כנגד חוקיות התיקון לחוק האזרחות, וציין כי ההליכים בבית המשפט העליון תלויים ועומדים וטרם ניתן פסק דין. בכל הקשור לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות, הסנגור הפנה לכך כי לאורך שנים ניתנו לנאשם היתרי כניסה לישראל שכללו גם רישיונות לעבוד בשטחה, זאת מכוח הליך איחוד המשפחות האמור. הוא ציין כי במהלך שנים אלה הנאשם חי עם משפחתו בשטח ישראל, עבד בישראל, מרכז חייו היה בישראל והוא ניהל משק בית משותף עם אשתו והיה שותף מלא לגידול הילדים ופרנסת המשפחה. הוא הציג מסמכים שונים (אשר גם הוצגו בפני רשות האוכלוסין) התומכים לדבריו בטענתו. הוא הוסיף בהקשר זה, כי גם לאחר אירועי 7.10.23 ופרוץ המלחמה, המשיך הנאשם לקבל היתרי כניסה לישראל ועבודה בה, דבר המלמד על זיקתו לישראל ועל כך כי לא נובעת ממנו מסוכנות. הסנגור הפנה להחלטה משנת 2023 שניתנה בבית הדין לעררים, אשר מנעה אז את גירושו של הנאשם מישראל, וטען כי בשל החלטה זו נוצר בלבול אצל הנאשם, אשר סבר כי מכוחה מותר לו לשהות בשטח ישראל שכן הוא "מנוע גירוש". עוד טען כי הנאשם שוהה מזה מספר חודשים במעצר. הוא הפנה בהקשר זה לסבל שהוא מנת חלקו במעצר, ולכך כי הלכה למעשה הוא כבר "שילם" את חובו לחברה, ודבר זה כשלעצמו יכול לתמוך בהחלטה שאין כעת כל צורך גם להרשיעו. אשת הנאשם אשתו של הנאשם אמרה כי אם בעלה יורשע לא יוכל להיות לו מעמד בישראל לפחות 10 שנים. היא טענה כי הם מקיימים משק בית משותף, הורים לשלושה ילדים קטנים והנאשם עוזר לה בהכל. היא ציינה כי ילדיהם אינם יודעים היכן אביהם כעת, והוסיפה כי היא לא אמרה להם שהוא עצור, אלא כי הוא עובד במקום רחוק. עוד אמרה כי היא סובלת מפיברומיאלגיה (בהמשך הגיש הסנגור מסמכים רפואיים התומכים בכך), ציינה כי היא עובדת כמתאמת שיקום בדיור מוגן לנפגעי נפש באזור עפולה והתענכים, והוסיפה כי עד כה לא הרשתה לעצמה להגיש בקשה מתאימה לביטוח הלאומי כי היא מפרנסת לבדה את הבית. הנאשם הנאשם בדברו האחרון ביקש מבית המשפט להימנע מהרשעתו בדין. לדבריו, אם הוא יורשע, לא יוכל להיות עם ילדיו. הוא ציין כי הוא רוצה להמשיך את הליך איחוד המשפחות, לחיות חיים רגילים ולהיות בחיק משפחתו. הנאשם ביקש שבית המשפט יעשה צדק ויתחשב בו. דיון והכרעה נדחית עתירת ההגנה שלא להרשיע את הנאשם בדין סמכותו של בית המשפט שלא להרשיע נאשם, מהווה את החריג לכלל, לפיו נאשם אשר הוכח כי ביצע עבירה - יורשע בה. הימנעות מהרשעה תהיה במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם עשוי להיווצר פער ממשי ובלתי נסבל בין הפגיעה שתיגרם לנאשם בשל הרשעתו, לבין התועלת שתצמח לאינטרס הציבורי כתוצאה ממנה (ראו: ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.07)). בשורה של פסקי דין נקבע כי הימנעות מהרשעת מי שהוכחה אשמתו היא בגדר "חריג שבחריגים" ואי הרשעה תהיה רק במקרים יוצאי דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מההרשעה לבין חומרת העבירה שביצע (ראו למשל: רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (12.9.06); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון (23.7.09); רע"פ 2180/14 שמואלי נ' מדינת ישראל (24.4.14)). על פי הפסיקה ניתן כחריג להימנע מהרשעת נאשם כשמתקיימים שני תנאים מצטברים. האחד הוא כי ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. האחר הוא כי סוג העבירה מאפשר לסיים את ההליך הפלילי ללא הרשעה - מבלי שהדבר יפגע בשיקולי הענישה האחרים, ובאינטרס הציבורי (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (21.8.97)). בפסיקה נקבעו מבחני עזר ליישום נכון של ההלכה, וצוינו מספר גורמים המהווים בעיקרם חלק משיקולי שיקום, אשר מקובל שיש להביאם בחשבון כשנשקלת שאלת אי ההרשעה בדין: האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה; חומרת העבירה ונסיבותיה; מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה לאלה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; האם ביצוע העבירה משקף דפוס של התנהגות כרונית של הנאשם; יחסו של הנאשם לעבירה, האם הוא נוטל עליה אחריות ומתחרט; משמעות ההרשעה על דימויו העצמי; השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו (ראו למשל: ע"פ 5985/13 אבן נ' מדינת ישראל (2.4.14)). במעלה הדרך נקבע פעמים רבות, באשר לתנאי הראשון – תנאי השיקום, כי על הנאשם להרים את הנטל להוכיח שהרשעה תפגע בשיקומו. עליו להצביע על נזק מוחשי וקונקרטי בסיכוייו להשתקם, ולבסס את הדברים על ידי הנחת תשתית ראייתית משכנעת (ראו: עפ"ג (חיפה) 44030-02-22 מדינת ישראל נ' בכרי (7.7.22)). במקרה דנן סוג העבירות אינו מאפשר אי הרשעה טיבן של העבירות בהן הורשע הנאשם מקשה מאוד, וזו לשון המעטה, לבטל את הרשעתו ולסיים את ההליך ללא הרשעה. הדבר נטוע בחומרת המעשים שעניינם כניסה לישראל ושהיה בה שלא כדין, בשתי הזדמנויות נפרדות, ובפוטנציאל הרב הטמון בכך לפגיעה בציבור. בפסיקה ענפה הודגשה חומרתן של עבירות הכניסה לישראל שלא כדין, זאת נוכח הסכנה הרבה הנשקפת לציבור מהשוהים הבלתי חוקיים. נפסק כי התכלית המרכזית למנוע את תופעת כניסת השוהים הבלתי חוקיים לישראל, היא בכך שהעדר היכולת לפקח על זהות הנכנסים לארץ משטחי הרש"פ, יוצרת פוטנציאל כי הם יבצעו עבירות בטחוניות ועבירות אחרות, דבר הנטוע בסיכון כי ביניהם יהיו גם פעילי טרור (ראו למשל: רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (5.5.09); רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (12.2.06); בש"פ 5686/16 אלפתאח נ' מדינת ישראל (15.7.16); בש"פ 4253/17 דבש נ' מדינת ישראל (18.6.17)). הודגש בפסיקה, כי עצם התופעה של כניסה לישראל שלא כדין משטחי הרש"פ, פותחת פתח לזליגת פח"ע לתוך ישראל, והדבר נכון אף באשר לסיכון לפשיעה, גם כאשר לא בוצעה עבירה נלווית לעבירת השב"ח (רע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל (9.12.14)). עוד הודגש, כי מצבים ואירועים שונים עלולים לשמש "טריגר" שיביא לכך כי שוהים בלתי חוקיים יפגעו באזרחי המדינה (עפ"ג (חיפה) 38304-01-24 מדינת ישראל נ' עתמאן (25.1.24)). נפסק כי נוכח הפגיעה בערכים המוגנים נדרשת ענישה הולמת שתתן מענה לתופעה הרחבה של כניסת שבחים לתחומי מדינת ישראל (ראו: רע"פ 1195/22 אשחאדאת נ' מדינת ישראל (27.12.22)). ביום 13.7.25 נחקק תיקון 42 לחוק הכניסה לישראל. התיקון הכפיל משנה לשנתיים את עונש המאסר הקבוע בצדה של עבירת הכניסה לישראל שלא כדין, ובנוסף קבע כי כאשר הורשע אדם בעבירה זו, על בית המשפט להטיל עליו קנס שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ו/או או להורות על חילוט רכוש שנתפס ממנו, אלא אם סבר שלא לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו. השפעת התיקון באה לידי ביטוי בהכבדת הענישה על מי שנכנסו לישראל שלא כדין משטחי הרש"פ, והדבר ממילא גם השתלב בהחמרה בה נקטו בתי המשפט לאחר האירועים הרצחניים של יום 7.10.23 ובמהלך תקופת החירום והלחימה שבאה לאחר מכן. המחוקק ובתי המשפט מייחסים אפוא חומרה ממשית לעבירות שעניינן כניסה לישראל שלא כדין, כך שגם אם מדובר בשב"ח שנכנס לישראל לצרכי פרנסה בלבד, שהותו בישראל הייתה קצרה והוא לא ביצע במהלכה עבירות נוספות, נגזרים על דרך הכלל עונשי מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי וקנס מינימום של 10,000 ₪ או מאסר תמורתו (ראו למשל: עפ"ג (חיפה) 38304-01-24 מדינת ישראל נ' עתמאן (25.1.24); עפ"ג (מרכז) 18525-09-25 מדינת ישראל נ' חנני (21.9.25); עפ"ג (ב"ש) 34805-12-25 מדינת ישראל נ' בדחה (21.12.25)). העבירות שביצע הנאשם הן אפוא חמורות, האינטרס הציבורי להרשיע בהן הוא רב וממשי, ועל כן דומני כי נסיבות אלה כשלעצמן אינן מאפשרות לסיים את ההליך ללא הרשעה. עולה לכאורה כי הסיבה בגינה שהה הנאשם בישראל שלא כדין, היא רצונו להיות עם משפחתו. הוא נשוי כאמור לאישה שהיא אזרחית ישראל, והם הורים לקטינים שאף הם אזרחי המדינה. הסנגור הגיש לעיוני צילומים של היתרי כניסה לישראל ורישיונות לעבוד בשטח המדינה, שניתנו בעבר לנאשם (נ/4). מדובר בהיתרים שהיו תקפים במועדים שלהלן: 22.5.18 עד 22.11.18; 23.11.18 עד 23.5.19; 6.8.19 עד 6.2.20; 7.2.20 עד 7.8.20; 5.5.21 עד 5.11.21; 8.11.22 עד 8.5.23; 9.5.23 עד 9.11.23; 10.11.23 עד 10.5.24; 11.5.24 עד 11.11.24; ו- 12.11.24 עד 12.5.25. עולה כי את העבירה הראשונה בזמן, זו שיוחסה לנאשם בכתב האישום שצורף, הוא החל לבצע באותו יום בו הסתיים אישור השהיה בישראל האחרון שניתן לו (12.5.25), ולאחר מכן שהה בישראל שלא כדין מספר חודשים, עד שנתפס ונעצר. את העבירה הנוספת, זו שיוחסה לנאשם בכתב האישום בתיק העיקרי, הוא ביצע החל מיום 2.6.26, אז נכנס שלא כדין לשטח המדינה, ועד יום מעצרו – 20.7.26. אין בידי לקבל טענה שלא נובעת מסוכנות משב"ח שבעבר קיבל באופן קבוע היתרים להיכנס לישראל ולעבוד בה, והוא נשוי לאזרחית ישראל ואב לילדים אזרחי המדינה. לשיטתי, אין לקבוע באופן גורף כי נסיבות אלה מלמדות על היעדר מסוכנות מהנאשם, ואין לקבוע כי כל הרציונלים שנקבעו בפסיקה בנוגע לעבירה אינם חלים בעניינו. רחוק מכך. מן הפסיקה עולה במפורש, כי מסוכנות אינהרנטית טבועה הן בשבחים שהחזיקו בעבר היתרים כדין להיכנס לשטח ישראל, והן בכאלה שנישאו לאישה ישראלית עמה הקימו משפחה. הודגש בפסיקה כי נסיבות מסוג זה אינן מאיינות את הסיכון מהשבח, וממילא אינן יכולות לפטור אותו מעונש ההולם את חומרת העבירה - אם כי ראוי שהנסיבות תילקחנה בחשבון במסגרת השיקולים הרלוונטיים לקביעת העונש (ראו: רע"פ 49948-02-25 חמאמדה נ' מדינת ישראל (23.2.25)). אפנה בהקשר זה גם לעפ"ג (מרכז) 3840-02-25 חסן נ' מדינת ישראל (10.3.25), אשר עסק בשבח שהעסיק שני שבחים אחרים, ועל אף שמשפחתו מתגוררת בישראל ובעבר הוא אף החזיק באישורי שהיה מתאימים, פסק בית המשפט, ביחס לשתי העבירות בהן הורשע, כי "... הפגיעה בערכים המוגנים משמעותית נוכח המציאות בה אנו חיים מאז ה- 7.10.23". לא בכדי נפסק, כי גם כאשר העבירה של כניסה שלא כדין לישראל, נעשית בהיעדר עבירות נלוות, וכאשר הפגיעה בערכים המוגנים אינה גבוהה לסוג העבירה – נדרשת בכל זאת ענישה הולמת, אשר תתן מענה לתופעה של כניסה לישראל שלא כדין (ראו: רע"פ 1195/22 זיאד אשחאדאת נ' מדינת ישראל, בפסקה 24 (27.12.22)); נפסק כי המסר שעל בית המשפט להעביר הוא כי מי שאינו עומד בקריטריונים הנוקשים לקבלת היתר כניסה לישראל, ו- "... מי שבוחר לעשות דין לעצמו תוך יצירת סיכון לאזרחי המדינה והשמת מדיניות הרשויות לאל, ייענש בחומרה" (עפ"ג (חיפה) 46835-03-25 מדינת ישראל נ' מוסא (2.4.25)). כביטוי לחומרה בה רואים בתי המשפט את הימצאותם של שבחים בשטחי מדינת ישראל, נפסק כי ככלל, כאשר מדובר בעבירה של הסעת שבח בתוך שטח המדינה, לא ניתן לסיים את ההליך ללא הרשעה (ראו למשל: רע"פ 1119/18 חסן נ' מדינת ישראל (9.5.18)). סיכומם של דברים הוא, כי כשמדובר בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, קל וחומר שענייננו בשתי עבירות - שהשניה בזמן בוצעה לאחר שהנאשם שוחרר בתנאים וגורש בחזרה לשטחי הרש"פ - הרי שחומרת המעשים כשלעצמם, והאינטרס הציבורי להילחם מלחמת חורמה בתופעה, אינם מאפשרים לסיים את ההליך ללא הרשעה. האם הרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם הציר המרכזי של טיעוניי ההגנה בהקשר זה, הוא כי הרשעת הנאשם בדין תסתום את הגולל על הליך איחוד המשפחות בו הוא ואשתו נמצאים. הסנגור הפנה בעניין ללשון סעיף 11א(ד) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ"ב – 2022: "מי שנכנס לישראל מהאזור או דרך האזור בניגוד לחוק או בהפרה של תנאי מהתנאים שנקבעו באשרה או ברישיון לישיבה שניתנו לו לפי חוק הכניסה לישראל, לא יקבל היתר לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל לפי חוק זה או לפי תחיקת הביטחון במשך עשר שנים, אלא אם כן סבר שר הפנים או מפקד האזור, לפי העניין, כי יש לתת לו היתר או רישיון כאמור מטעמים מיוחדים." טענתו המרכזית בהקשר זה, היא כי שלילת יכולתו של הנאשם למשך 10 שנים להתאחד עם אשתו וילדיו במסגרת הליך איחוד משפחות, היא תוצאה קשה ובלתי מידתית, אשר ממילא גם משקפת 'פגיעה בשיקום' הנאשם, והצטברות הדברים מצדיקה את אי הרשעתו בדין. הוא הטעים, כי הנאשם ואשתו מנהלים הליך איחוד משפחות כבר משנת 2019, והדגיש כי הרשעת הנאשם תוריד לטמיון עבודה של שנים, ותוביל לתוצאה שבה אשת הנאשם וילדיו יישארו לבד בביתם מבלי שלנאשם תהיה אפשרות להיות איתם. הסנגור לא התעלם מכך כי בהחלטה האחרונה של רשות האוכלוסין וההגירה (19.2.25) נדחתה בקשת הנאשם ואשתו בנימוק שלא הוכח מרכז חיים משותפים בישראל. אך הוא צירף לעיוני ערר שהנאשם ואשתו הגישו לבית הדין לעררים בחיפה ביום 23.3.25 (ערר 1783/25) וטען כי בית הדין טרם נתן פסק דין, כך שאם הערר יתקבל תיסלל לכאורה הדרך לכך שהנאשם יקבל היתר כניסה לישראל במסגרת הליך איחוד המשפחות. איני סבור כי יש בטענות ההגנה כדי להביא לתוצאה לפיה ההליך הפלילי שבו הודה הנאשם בשני כתבי אישום נפרדים – יסתיים ללא הרשעה. אני סבור כי אין בדברים שהוצגו כדי לענות על התנאי הנדרש של "פגיעה בשיקומו של הנאשם". אפרט. הסנגור הפנה למספר עתירות שהוגשו לבג"ץ שטרם הוכרעו. כך, הוא הפנה לבג"ץ 1777/22 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שרת הפנים ואח', עתירה אשר איחדה תחתיה כמה וכמה עתירות שהגישו גורמים שונים נגד חוקיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה). עוד הוא הפנה לעתירה שהוגשה בבג"ץ 2741/22, שהיא אחת מהעתירות שאוחדו תחת בג"ץ עדאלה האמור, שם טוענים העותרים, במסגרת בקשה דחופה לצו ביניים שהגישו ביום 10.7.25, בין היתר גם נגד חוקיותו של סעיף 11א(ד) לחוק, משום פגיעתו הרבה הנטענת לא רק במי שמבקש לרכוש מעמד בישראל, אלא גם בבני משפחתו הישראלים, שלהם זכות לחיי משפחה ולשוויון, אשר עימם הוא מבקש להתאחד. בא כוח הנאשם הפנה לעתירה נוספת שהוגשה במעלה הדרך – בג"ץ 41284-08-25 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ' כנסת ישראל ואח', עתירה נפרדת שמתמקדת בטענה להיעדר חוקיותו של סעיף 11א האמור. דומני כי הסנגור ביקש להדגים באמצעות הטענות שנטענו בעתירות הללו, את הפגיעה הממשית לה צפוי הנאשם אם יורשע בדין, ואת חוסר הסבירות והמידתיות, לשיטתו, של פגיעה זו בו ובמשפחתו. אני סבור כי במובנים שונים ניסתה ההגנה להעתיק את הדיון בשאלה אם יש מקום לתת לנאשם היתר ישיבה קבוע בישראל, מהרשות המוסמכת, הדנה בהליך איחוד המשפחות שהנאשם ואשתו מצויים בו, לפתחו של בית משפט זה, שסמכותו היא לדון בהליך הפלילי בלבד. לעיוני הועברו למעלה מ- 400 עמודי נספחים, ובהם, לבד מהעתירות אותן ציינתי, גם בקשות, התכתבויות, והחלטות שיפוטיות הנוגעות להליך איחוד המשפחות, וכן אסמכתאות רבות שהוצגו בהליך איחוד המשפחות, המלמדות לטענת הסנגור על זיקתו של הנאשם לישראל ועל משק הבית המשותף שהוא מנהל עם אשתו, כנטען על ידם. אלא שמסמכים אלה נבחנו כולם על ידי רשות האוכלוסין, אשר קבעה כי הם "...לא הצליחו להוכיח שמרכז חייו של העורר הינו בישראל, היינו לא מתקיים מרכז חיים משותף של העוררים בישראל" ו- "אין במסמכים שהוצגו ע"י העוררים בכדי להוכיח כי מרכז חייו של העורר הוא בישראל ... רובם ככולם של המסמכים ... הינם ע"ש העוררת ואין בהם בכדי להרים את נטל הראיה ביחס להוכחת מרכז חיים משותף של העוררים בישראל" (פסקאות 52 – 53 לכתב התשובה מיום 28.4.25, שהגישה רשות האוכלוסין לערר שהגישו הנאשם ואשתו לביה"ד לעררים בחיפה). כך, נכון להיום הסטטוס של הנאשם הוא כי בקשתו להיתר ישיבה בישראל מכוח "איחוד משפחות" נדחתה. לא מדובר אפוא במצב שבו הנאשם עמד בכל התבחינים הרלוונטיים ונמצא מתאים לקבלת היתר ישיבה בישראל, כאשר העיכוב בקבלתו הוא רק פורמלי, אלא במי שרשות האוכלוסין קבעה עניינית כי הוא לא עומד בתבחינים הנדרשים – ועל-כן בקשתו נדחתה. במצב דברים זה טענת ההגנה כי אי ההרשעה נדרשת מטעמים הומניטאריים, שכן הרשעת הנאשם תמנע את איחודו הצפוי והקרוב עם משפחתו – היא טענה שאינה יכולה לעמוד, שהרי ממילא בקשתו נדחתה. ייתכן כי במעלה הדרך בית הדין לעררים יקבל את הערר שהגיש הנאשם, וייתכן גם שלא. אולם גם אם עררו יתקבל, ספק אם יהיה זה סוף פסוק. מכל מקום, ההליך שלפניי הוא אינו זיז בלימה, אשר הסרתו, על דרך של אי הרשעה, תביא מיידית לעשיית "צדק" עם הנאשם, במובן זה שהוא יוכל להתאחד מיידית עם אשתו וילדיו. על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952, מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה, הוא אינו בעל זכות קנויה לשבת בישראל. כניסתו לשטח המדינה וישיבתו בה מותנים ברישיון שניתן להעניק לו בהתאם להוראות החוק. שיקול הדעת לאפשר לתושב האזור "איחוד משפחות" ולהעניק לו בהתאמה היתר מתאים, מסור לשר הפנים או למי שהוסמך על ידו, ומדובר בשיקול דעת רחב (ראו למשל: בג"ץ 431/89 קנדל נ' שר הפנים (3.9.92); עעמ 61516-02-25 אלרבאיעה נ' שר הפנים (26.3.25)). מעבר לכך שבית משפט זה אינו אמור להחליף את שיקול הדעת המסור לגורמים המוסמכים, ואין בידי לקבוע, בניגוד לאשר קבעה רשות האוכלוסין וההגירה, כי הנאשם זכאי לקבל היתר כניסה לישראל על בסיס הנתונים שהציג, הרי משעה ששיקול הדעת למתן היתר או שלילתו מסור לגורמי המקצוע שהוסמכו לכך בחוק, יש להותיר את ההכרעה בידם, ולהימנע מלהתוות אותה מראש בדרך של סיום הליך פלילי ללא הרשעה – עניין שתהיה בו מלאכותיות והוא ממילא יעמוד גם בניגוד לרצון המחוקק (לעניין הותרת שיקול הדעת לגורמים המוסמכים ראו והשוו: רע"פ 1746/18 פלהיימר נ' מדינת ישראל (26.4.18); רע"פ 3224/19 אביב נ' מדינת ישראל, פסקאות 10 – 12 (28.5.19); רע"פ 6117/23 אפרים נוה נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (2.5.24)). אעיר בהקשר זה כי סעיף 11א(ד) האמור, אינו קובע באופן מוחלט כי כל מי שהורשע בעבירה לפי חוק הכניסה לישראל, תישלל ממנו למשך 10 שנים האפשרות לקבל היתר כניסה לישראל מכוח הליך איחוד משפחות. החוק מותיר שיקול דעת לשר הפנים או מפקד האזור, להעניק היתר כניסה לישראל או רישיון לשבת בה, מטעמים מיוחדים. יצוין כי ביום 31.7.26 הוציא בית המשפט העליון צו ארעי במסגרת העתירה בבג"ץ 41284-08-25 שהוזכר לעיל. בסעיף 6 להחלטה הורתה כב' השופטת ברק - ארז כי כדי למנוע תוצאות בלתי הפיכות, ניתן צו ארעי המונע בשלב זה את יישום הוראות סעיף 11א(א) לחוק בנוגע לבן משפחה בלבד, אולם בצד זאת קבעה כי "בהתחשב בכך שסעיף 11א(ד) לחוק כולל אפשרות להפעלת שיקול דעת במקרים חריגים – לא מצאתי לתת צו ארעי בעניינו". ללמדך כי שיקול הדעת הקיים לבעלי הסמכות הוא נתון בעל משמעות, ובנסיבות אלה יש להותיר את קבלת ההחלטה המתאימה בידי מי שהסמכות בידם, ולא לסנדל אותם מראש באמצעות צו ארעי או סיום הליך פלילי ללא הרשעה. ההגנה ייחדה חלק מרכזי מטיעוניה בכך כי אם הנאשם יורשע בדין תישמט הקרקע תחת האפשרות של הנאשם להשלים את הליך איחוד המשפחות ולקבל היתר קבוע לישיבה בישראל. על כן עתרה, וזאת הלכה למעשה ממניעים הומניטאריים, שלא להרשיע את הנאשם בדין. סעיף 11א(ד) לחוק משקף לטעמי הן את החומרה בה רואים המחוקק ובתי המשפט את עבירות הכניסה לישראל שלא כדין, והן את התפיסה כי קבלת היתר לישיבה בישראל היא אינה זכות מוקנית - אלא פריבילגיה שיכולה להינתן רק למי שעומד בתנאים מוקפדים, ונמנע מלבצע עבירות תוך כדי ניהול ההליך על ידו. מאליו מובן כי מי שמבקש סעד מרשות מינהלית, ראוי שיבוא בידיים נקיות, והרשות רשאית להביא בחשבון בגדר כלל שיקוליה גם את העובדה כי המבקש היתר והסדרת מעמד נכנס שלא כדין לישראל (ראו: עת"מ (י-ם) 31978-01-21 היא"ס בישראל נ' משרד הפנים (13.8.23); והשוו: עפא (חיפה) 240-06-25 ג'בארין נ' היחידה הארצית (21.6.25)). הדבר הרלוונטי בהקשר זה למקרה שלפניי, אשר תומך בהחלטתי שיש להרשיע את הנאשם, הוא כי כישלונו בעבירה לפי חוק הכניסה לישראל לא היה אחד ויחיד, שכן הוא שב ונכנס שלא כדין לישראל גם לאחר שנעצר בגין שהיה בלתי חוקית, שוחרר בתנאים וגורש לשטחי הרש"פ. במצב דברים זה, בוודאי כאשר שהייתו הראשונה בישראל בניגוד לדין הייתה לתקופה של כ- 10 חודשים, ושהייתו השניה הייתה למשך למעלה מחודש וחצי, בוודאי שלא ניתן לומר כי מדובר בעבירה ראשונה או יחידה או כי הסבירות שהוא יעבור עבירה נוספת דומה היא נמוכה. הסנגור הפנה בהקשר זה להחלטת בית הדין לעררים מיום 15.3.23, בה הורה בית הדין על צו ארעי לפיו יעוכבו הליכי האכיפה וההרחקה מישראל נגד הנאשם, זאת עד להחלטה אחרת. נטען בהקשר זה, ככל שהבנתי את הדברים, כי הנאשם סמך ידיו על החלטה זו וסבר כי מכוחה יש לו היתר כללי לשהות בתוך שטח מדינת ישראל. אני דוחה את הטענה. החלטת בית הדין הייתה במסגרת ערר שהגישו הנאשם ואשתו על החלטת הרשות מיום 19.12.22 לפיה לא הוכח מרכז חיים של הנאשם בישראל, ומדובר בהחלטה שכוחה אינו לעולם ועד, אלא עד להכרעה בערר. הערר הוכרע 20.2.24 לטובתו של הנאשם, ועניינו הושב לרשות כדי שתקיים לו ולאשתו שימוע בהם יוצגו להם חומרים שלא הוצגו קודם לכן. לאחר מכן, ביום 21.11.24, נערך לנאשם ואשתו ראיון, בהמשך לו הם העבירו מסמכים, וביום 19.2.25 החליטה הרשות, בשנית, כי הנאשם ואשתו לא הוכיחו מרכז חיים משותף בישראל, ועל כן בקשתם נדחתה. משלב זה ועד ליום 12.5.25 הנאשם החזיק עדיין באישור כדין לכניסה ושהייה בישראל, אולם זה פקע ביום 12.5.25, ולא ניתנה כל החלטה שיפוטית או מינהלית שהאריכה אותו. על-כן, הסתמכותו הנטענת של הנאשם על החלטת בית הדין יותר משנתיים קודם לכן בהליך שכבר הסתיים מזה זמן, אין לה על מה לסמוך. אף אם תאמר כי הנאשם שגה אז בפרשנות שנתן לדברים וטעה בהם, הרי שהחלטת בית משפט השלום ברחובות מיום 12.3.26, התירה לחלוטין את הספקות, שכן נקבע בה קיומן של ראיות לכאורה לכך שהנאשם שהה בשטח ישראל ללא היתר כדין, נקבעו ערבויות שיבטיחו את שובו כדי לעמוד למשפט, ובית המשפט קבע במפורש כי טרם הדיון בעניינו יהיה על הנאשם להגיע למת"ק כדי להסדיר קבלת אישור כניסה לישראל. סוף דבר – העבירות שביצע הנאשם הן חמורות, בוודאי שהן חזרו על עצמן. בעבירות מסוג זה קיים אינטרס ציבורי ברור ומובהק להרשיע את המבצעים. אירועי השנים האחרונות, כמו גם פסיקת בתי המשפט ותיקון החוק - שהביאו כולם להחמרה ממשית בענישה – מלמדים כי האינטרס הציבורי להרשיע בעבירות כגון דא, גובר בקלות כמעט על כל אינטרס פרטי של נאשם שלא להיות מורשע. הנאשם גם לא הוכיח 'פגיעה קונקרטית' שתיגרם לו כתוצאה מהרשעתו בדין, בין משום שהתוצאה הסופית אם יינתן לו היתר נתונה לשיקול דעת הגורמים המוסמכים, ובין משום שהחלטת הרשות לגופם של דברים, עוד בטרם הוא נעצר, הייתה לדחות את בקשתו בשל אי עמידה בתבחינים הנדרשים. הבקשה לסיום ההליך באי הרשעה נדחית אפוא, ואני מרשיע את הנאשם בעובדות ובעבירות המיוחסות לו בכתב האישום שלפניי ובאישום שצורף אליו (ת"פ (רחובות) 17729-03-26)). קביעת מתחם העונש ההולם מתחם עונש הולם אחד לשתי העבירות בהן הורשע הנאשם לשיטתי, לצורך קביעת מתחם עונש הולם יש לראות בשתי העבירות בהן הורשע הנאשם משום 'אירוע אחד'. מדובר בשתי עבירות זהות במהותן, שבוצעו בהפרשי זמן לא גדולים זו מזו ובנסיבות דומות, הערכים המוגנים בשני המקרים זהים אף הם, והרקע לביצוע העבירות הוא דומה. בין העבירות קיים אפוא קשר ענייני הדוק המלמד שהן חלק מאותה מסכת (ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.14); רע"פ 4760/14 קיסלמן נ' מדינת ישראל (7.5.15)). הערכים המוגנים העבירות בהן הורשע הנאשם פוגעות בסדר הציבורי, בריבונות-המדינה ובאינטרס הבסיסי שלה לפקח על הבאים בשעריה. כמפורט מעלה, הפסיקה הדגישה את חומרתן של עבירות הכניסה לישראל שלא כדין, זאת נוכח הסכנה הרבה הנשקפת לציבור מהשוהים הבלתי חוקיים כי יבצעו או יהיו מעורבים בפח"ע ואף יבצעו עבירות פליליות. עמדתי על הדברים מעלה ואין צורך לחזור עליהם. נסיבות ביצוע העבירות ומידת הפגיעה בערכים המוגנים העבירה הראשונה בוצעה על ידי הנאשם, כך עולה, באופן שהוא נותר לגור בתוך שטח ישראל חרף שאישור השהיה שלו פג. לטעמי, מדובר בנסיבות קלות יותר של ביצוע העבירה מאשר מי שמלכתחילה נכנס לישראל שלא כדין. מנגד, שהייתו של הנאשם בישראל הייתה ארוכה, דבר שמעצים את מידת החומרה. במקרה המאוחר בזמן הנאשם נכנס לתוך ישראל שלא כדין, זאת לאחר שזמן לא רב קודם לכן הוא שוחרר בתנאים וגורש לשטחי הרש"פ, ושהייתו זו גם לא הייתה קצרה במיוחד, אם כי לא ארוכה עד כדי שניתן יהיה לשוות לדברים מימד חומרה עצמאי. בשני המקרים, מטרותיו של הנאשם היו לשהות עם בני משפחתו, עולה כי הוא עבד לפרנסתו והוא לא ביצע עבירות נוספות. נוכח הדברים, אני סבור כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא נמוכה עד בינונית. מדיניות הענישה לאחר כניסתו לתוקף בשנת 2012 של תיקון 113 לחוק העונשין, שמטרתו היא הבניית שיקול הדעת של בתי המשפט בבואם לגזור את העונש, עסקה הפסיקה בשאלה מהו מתחם העונש ההולם לעבירה של שהיה בלתי חוקית, והיא על פי רוב התמקדה במקרים הטיפולוגיים של כניסה לצרכי פרנסה, אם כי לאורך הדרך נדונו גם מקרים אחרים. ברע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל (9.12.14) נקבע כי תחתית מתחם העונש ההולם לעבירת שב"ח לצרכי פרנסה, בהיעדר עבירות נלוות, היא מאסר על תנאי בלבד, ואילו הרף העליון של המתחם הוא 5 חודשי מאסר, שהם כוללים הן את תקופת המאסר על תנאי והן את תקופת המאסר בפועל. עוד נקבע מתחם עונש לקנס שנע בין היעדר הטלת קנס ועד 2,000 ₪. נקבע כי יישום העקרונות ייוותר בידי הערכאות הדיוניות, שיקבעו את מתחם העונש ההולם וישקלו את הדברים בעת גזירת העונש, בהתאם לנסיבות בכל מקרה ומקרה ותוך התחשבות בצוק העיתים של התקופה. ברע"פ 1441/14 חמיס נ' מדינת ישראל (9.12.14) חזר בית המשפט העליון על הפסיקה בעניין אלהרוש ועל קביעת מתחם העונש ההולם שניתנה בו, תוך שהתמקד בסוגיה של הטלת מאסרים מותנים והצורך ביחס פרופורציונאלי בין העבירה למאסר על תנאי שמוטל בגינה. עיון בפסיקה מלמד כי טרם מלחמת חרבות ברזל העונשים שהוטלו על שוהים בלתי חוקיים מתונים למדי יחסית לאלה שנהוגים מאז פרוץ המלחמה, ובמקרים רבים מאוד הסתפקו בתי המשפט בתקופת מאסר של מספר ימים שהתקזזה עם ימי המעצר בהם שהה הנאשם. בהמשך, ובפרט לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל קבעו בתי המשפט מספר פעמים כי נוכח הנסיבות הבטחוניות, מתחם העונש ההולם לעבירה יחידה, בנסיבות הטיפולוגיות שלה, צריך לעמוד על חודשיים מאסר בפועל ברף תחתון ועד לשבעה חודשי מאסר בקצה העליון, יחד עם מאסר על תנאי וקנס, שכן הפגיעה בערכים המוגנים בעת הזו היא משמעותית ומוחשית, והדבר משליך על קביעת מתחם העונש ההולם (למשל: רע"פ 7908/23 אלנגאר נ' מדינת ישראל (27.11.23); עפ"ג (נצ') 37018-10-23 מדינת ישראל נ' אלחרוב (25.10.23); (עפ"ג (חיפה) 1680-11-23 מדינת ישראל נ' כסאב (6.11.23); עפ"ג (נצ') 7809-11-23 מדינת ישראל נ' ד'ווה (6.11.23)). במקרים מסוימים, אף טרם תיקון 42 לחוק, נקבע כי תחתית מתחם העונש ההולם צריכה במקרה האופייני הבודד לעמוד על שלושה חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה מותנית וקנס, כאשר המקרים החמורים יותר, כגון שהיה ארוכה בישראל או ביצוע עבירות נלוות, יצדיקו קביעת רף תחתון של ארבעה או חמישה חודשי מאסר בפועל (ראו: עפ"ג (חיפה) 38304-01-24 מדינת ישראל נ' עתמאן (25.1.24)). ביום 13.7.25 נחקק תיקון 42 לחוק הכניסה לישראל. על פי תיקון זה, העונש המרבי בגין עבירת כניסה לישראל שלא כדין הוחמר משנת מאסר לשנתיים, ובנוסף נקבע כי כאשר הורשע אדם בעבירה זו, יצווה בית המשפט, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מטעמים מיוחדים שירשמו, על קנס שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 40,000 ₪, ו/או על חילוט רכוש שנתפס לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). תיקון החקיקה הביא להחמרה בענישה, ונראה כי השפעתו באה לידי ביטוי בהעלאת מתחם העונש ההולם כולו או לכל הפחות בהרחבת הגבול העליון של המתחם, ובוודאי בהגדלת רכיב הקנס שבענישה. מאחר והמחוקק קבע כי בעבירות כאמור מתחם הקנס ינוע בין 10,000 ₪ ל- 40,000 ₪, יש על דרך הכלל לקבוע מתחם קנס כאמור לעבירה. אולם לבית המשפט מסור שיקול דעת במקרים הנכונים והמתאימים לסטות ממתחם הקנס, ככל שיובאו בפניו טעמים מיוחדים בדמותן של נסיבות חריגות הנוגעות למצב הנאשם, לבד מטענות כלליות שלא נתמכו בראיות בדבר מצב כלכלי קשה שהצריך את הנאשם להיכנס לישראל (ראו: עפ"ג (ב"ש) 34805-12-25 מדינת ישראל נ' בדחה (21.12.25)). מתחם העונש ההולם בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות ובשים לב לענישה הנוהגת, וכן בשים לב לעיקרון בפסיקה לפיו אין מקום ככלל לקבוע מתחם עונש הולם בדרך של צבירה אריתמטית של עונשים, אלא באופן אשר ישקף את האשם הפחות של מי שביצע יותר מעבירה אחת דומה בטווח זמן קצר זו מזו, כך שתישמר המידתיות, אני קובע כי מתחם העונש ההולם לעבירות שביצע הנאשם, בנסיבותיהן, נע בין 4 ל- 11 חודשי מאסר בפועל, לצד קנס שנע בין 10,000 ₪ ל- 40,000 ₪ וענישה מותנית. לא מצאתי עילה ראויה לחרוג לקולא או לחומרא ממתחם העונש ההולם אותו קבעתי. קביעת עונשו של הנאשם בתוך המתחם – נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הבאתי בחשבון לקולא את הודאתו המהירה של הנאשם בשני האישומים, מה שהביא לחיסכון בזמן שיפוטי של שני מותבים ומנע הבאת עדים. בחירתו של הנאשם להודות משקפת גם נטילת אחריות על ביצוע העבירות. הנאשם נעדר כל עבר פלילי. עם זאת, את העבירה המאוחרת בזמן הוא עשה בשעה שמתנהל נגדו ההליך מושא האישום הראשון, בו הוא שוחרר בתנאים וגורש מישראל. דומני כי נסיבה זו מלמדת על תעוזה של הנאשם. הנאשם, אשר טעם את טעמו המר של מעצר בן מספר ימים, מצא בכל זאת להפר תנאים ולהיכנס שוב שלא כדין לישראל בחלוף זמן לא רב. נתתי משקל ממשי לקולא לנסיבותיו המשפחתיות המורכבות של הנאשם, אשר נשוי לישראלית ואב לקטינים שגם הם ישראלים. בפירוש לא ניתן להתעלם מהקשיים האישיים, הן לנאשם והן לאשתו וילדיו, הנטועים בכך כי הנאשם, אשר שהה עם משפחתו בישראל, אינו מחזיק מאז מאי 2025 בהיתר להיכנס לישראל. אשתו של הנאשם הביאה בפניי את הקשיים הברורים הנובעים מהסיטואציה הלא פשוטה, שאך מתעצמים בהיותה מפרנסת יחידה היום, ובהיותה סובלת מקשיים רפואיים שונים – כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהגיש הסנגור. עוד הבאתי בחשבון לקולא את העובדה כי לאורך תקופה ארוכה קיבל הנאשם כמעט בקביעות היתרי כניסה ושהייה בישראל. נתתי משקל ממשי גם לכך כי עצם הרשעתו של הנאשם בדין עשויה בהחלט להכביד על האפשרות שלו לקבל בעתיד אישורי כניסה לישראל. עוד הבאתי בחשבון לקולא כי הנאשם נתון במעצר ברציפות כבר מיום 20.7.26 – כשלושה חודשים. תנאי המעצר אינם קלים, לא רק בשל שלילת החירות וחוסר היכולת לשהות עם בני משפחה, אלא גם משום שהעצור אינו זוכה לפריבילגיות המגיעות לאסיר, ואולי בעיקר משום שהוא נתון במתח באשר לתוצאת משפטו. במקרה שלפניי התרשמתי כי במשך אותם שלושה חודשים הנאשם סבל עינוי דין ממשי, שכן, מנקודת מבטו החשיבות בתוצאת המשפט אינה בעונש שייגזר, אלא במשמעות הדברים עבורו אם יורשע. נוכח כל האמור מצאתי לנכון להעמיד את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם שקבעתי. באשר לקנס. מצוות המחוקק הייתה ברורה, ובהתאם לה, קבעתי מתחם קנס שנע בין 10,000 ₪ ל- 40,000 ₪, וגם זאת במידת מה לפנים משורת הדין – שכן הנאשם הורשע בשתי עבירות. לא מצאתי נסיבות חריגות מיוחדות שיכולות להצדיק סטיה לקולא ממתחם הקנס. אזכיר לעניין זה כי טענות כלליות למצב כלכלי קשה ולצורך של נאשם לפרנס את משפחתו, אינן מסוג הטענות שיצדיקו גזירת קנס של מתחת לרף המינימום שקבע המחוקק (ראו: עפ"ג (ב"ש) 34805-12-25 מדינת ישראל נ' בדחה שהוזכר לעיל)). עם זאת, מתוך התחשבות במצבו הלא פשוט של הנאשם כמו גם במצבה של משפחתו בישראל, אסתפק בהטלת ימי מאסר חלף הקנס, שיהיו מתונים ביחס לנהוג בפסיקה. בהתחשב בכל אלה החלטתי להעמיד את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם שקבעתי. אני גוזר אפוא את עונשו של הנאשם כדלקמן: ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל. מעונש המאסר בפועל ינוכו הימים בהם שהה הנאשם במעצר בשני התיקים, בהתאם לרישומי שב"ס. חודשיים מאסר על תנאי לבל יעבור הנאשם במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952, ויורשע בה בתוך תקופת זמן זו או לאחריה. הנאשם ישלם קנס בסך 10,000 ₪ או שירצה 21 ימי מאסר תמורתו, אשר יהיו מצטברים לעונש המאסר שהטלתי. הקנס ישולם במלואו לא יאוחר מיום 27.11.26 בהסכמת הנאשם וסנגורו, הקנס ישולם מתוך הפיקדון הכספי שהפקיד הנאשם במסגרת תיק המעצר – מ"ת (רחובות) 17741-03-26, זאת בכפוף לכל דין ובתנאי שלא הוטל עיקול על הכספים ואין כל החלטה שיפוטית אחרת המונעת את השבתם. ככל שתישאר יתרה בחשבון הפיקדון, היא תוחזר לנאשם באמצעות סנגורו עוה"ד מוחמד מחאג'נה, מספר רישיון: 41265. מוסבר בזה לנאשם כי במידה שהקנס לא ישולם מתוך הפיקדון הכספי, יהיה עליו להסדירו באמצעות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה, וכי עליו להבהיר במועד התשלום בגין מה הוא מבוצע ולציין את מספר התיק בו ניתן גזר הדין. את הקנס ניתן יהיה לשלם כעבור שלושה ימים מיום מתן גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות האכיפה והגביה: www.eca.gov.il במוקד שירות טלפוני בשירות עצמי (מרכז גביה) – בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000. במזומן – בכל סניף של בנק הדואר – בהצגת תעודת זהות. כל רכוש שנתפס מהנאשם בעת מעצרו יוחזר לו, בכפוף לכך שלא מדובר ברכוש ששימש לביצוע העבירה או בכזה שהחזקתו אסורה. ככל והרכוש שנתפס מהנאשם תפוס בידי המשטרה, היא תעביר אותו לידי שב"ס על מנת שניתן יהיה להחזירו לנאשם עם שחרורו מהמאסר. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים מהיום. <#6#> ניתן והודע היום א' חשוון תשפ"ז, 12/10/2026 במעמד הנוכחים.