רע"פ 1189/06גילי בר-לב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ 8644/03) בגין עבירה של הפרת סודיות של בעל גישה למאגר מידע, לפי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, בשנים 2000-1999 עבד המבקש בתור מפקח מס הכנסה באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין בתל-אביב. במועדים שונים במהלך תקופה זו, ניצל המבקש את גישתו למאגרי המידע של מס הכנסה, חדר למחשבי מס הכנסה ושלף מהם נתונים שונים שלא כדין ושלא לצורך ביצוע תפקידו. נתונים אלו כללו, בין היתר, מידע על מחזור עסקי של חברות, נתונים כספיים מפורטים, כתובות, קשרי משפחה, נדל"ן, מספר חשבונות בנק ומידע על נסיעות. את הנתונים הדפיס המבקש והעבירם לאביו, אשר עסק בנכיון שיקים ועמד בקשרים עסקיים עם החברות והפרטים נשוא פלטי המחשב שהוצאו.

בית-משפט השלום (כבוד השופט פ' מרדכי), נתן ביום 14.4.2004, לאור הודאתו של המבקש בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, צו לשעות לטובת הציבור בהיקף של 140 שעות ללא הרשעה. בית-משפט השלום החליט לקבל את המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המבקש לאחר ששקל את נסיבותיו האישיות, את העובדה כי מדובר במעידה חד-פעמית, את השיהוי בהגשת כתב האישום, את הפגיעה האפשרית בעתידו המקצועי של המבקש ובפרנסתו, וכן את חומרת העבירה והפגיעה באינטרס הציבורי.

על החלטתו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר, והשופטים ז' המר ו- י' שיצר) קיבל את הערעור, הרשיע את המבקש, אולם נמנע מלהחמיר בעונשו מעבר לשעות לטובת הציבור שהוטלו בבית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי נימק את פסק-דינו, בין היתר, בכך שלא מדובר באירוע חד-פעמי, באופיו הרגיש של המידע וכן בכך שבמידע נעשה שימוש לצרכים פרטיים. בית-המשפט המחוזי התייחס לפרק הזמן הארוך שעבר טרם הגשת כתב האישום ולפגיעה העתידית במבקש, אך ציין, כי העובדה שהמבקש הינו רואה חשבון ומשפטן, נזקפת גם לחובתו, היות ומדובר במקצועות הטומנים בחובם מרכיבים של אמון ויושר. בית-המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש, לפיה הובטח לו, כי אם יסכים לפיטורין לא יוגש נגדו כתב אישום, מחמת היעדר ראיות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה טוען המבקש, בין היתר, כי הרשעתו על-ידי בית-המשפט המחוזי פוגעת בהסתמכותו על ההסכמה שהושגה במסגרת הסדר הטיעון עם המדינה, היות והעונש שנגזר על-ידי בית-משפט השלום היה בטווח הענישה עליו סיכמו הצדדים; כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את טענתו של המבקש בדבר ההבטחה שניתנה לו, לפיה אם יסכים לפיטורין לא יוגש נגדו כתב אישום; וכן כי המלה "העביר" אשר מופיעה בסעיף 5 לעובדות כתב האישום, הייתה אמורה להימחק לאור העובדה, כי התדפיסים לא הועברו מעולם לידי אביו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. לגופו של עניין, טוען בא-כוח המשיבה, כי לא ניתנה למבקש הבטחה לפיה לא תוגש נגדו תלונה במשטרה אם יפרוש מתפקידו; כי במסגרת הסדר הטיעון עמדה למשיבה הזכות לטעון להרשעת המבקש, ומכאן זכותה לערער על החלטת בית-משפט השלום; וכן כי טענתו לגבי מחיקת המילה "העביר" מכתב האישום דינה להדחות, היות והטענה לא הועלתה בעבר והצדקת הרשעתו אינה תלויה בשאלה האם העביר בפועל את המידע לאביו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש

כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. הרשעתו של המבקש על-ידי בית-המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההלכה הקובעת, כי הטלת שירות לציבור, תוך הימנעות מהרשעה, לפי סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תעשה אך במקרים יוצאי דופן:

"המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)... ...הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים..." (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337, 342).

המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש מקום לסטות מן הכלל הקובע, כי משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם. המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, אשר מהן עולה, כי ניצל את האמון שניתן בו והדפיס, במועדים שונים במהלך עבודתו, נתונים שונים מתוך מאגרי המידע של מס הכנסה, לצורך שימושו האישי. מדובר במעשים חמורים, אשר יש בהם כדי לפגוע בפרטיות, בצנעת הפרט ובאמון שנותנים האזרחים ברשויות המדינה. יפים לעניין זה דבריו של בית-משפט זה בעש"ם 6843/01 יפתח בן דוד נ' נציב שירות המדינה , פ"ד נו(2), 918, 924-925:

"מאגרי המידע המצויים בידי הרשויות בכלל ובידי מס הכנסה בפרט, נותנים בידי עובדי הציבור הנגישים אליהם, יכולת ועוצמה לאסוף מידע רב על כל אדם מהציבור בישראל בכל היבט מתחומי חייו. חזונו האפוקליפטי של ג'ורג' אורוול בדבר "האח הגדול", עלול על נקלה להפוך למציאות חיים אם לא יושמו הגבולות לנגישות למאגרים ולשימוש בהם מעבר למטרה המוגבלת שלשמה ניתנה הסמכות למופקדים על מאגרי המידע.."

בית-המשפט המחוזי התייחס בפסק-דינו לנסיבותיו האישיות של המבקש, אך קבע, כי האינטרס הציבורי מחייב את הרשעתו, וזאת למרות ההשלכות האפשריות שתהיינה להרשעה על עתידו. אף אני בדעה, כי התכלית השיקומית נסוגה, במקרה זה, מפני חומרתה של העבירה, הקלות שבביצועה אל מול הקושי שבאיתורה והצורך להעביר מסר של הרתעה כלפי עובדי הציבור, שלא ינצלו לרעה את האמון הרב שניתן בהם .

טענתו של המבקש ביחס להבטחה שנתנה לו על-ידי מעסיקיו, לפיה אם יסכים לפיטורין לא יוגש נגדו כתב אישום, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי מחמת היעדר ראיות, ואיני מוצא מקום להתערב בקביעה זו. טענתו של המבקש ביחס לאי מחיקתה של המילה "העביר" מכתב האישום, אף היא דינה להדחות, ולו רק מפאת העובדה כי לא נטענה על-ידו בפני הערכאות הקודמות. אקבל גם את עמדת המדינה, לפיה הייתה זכאית לערער על החלטת בית-משפט השלום שלא להרשיע את המבקש, וזאת לאור זכותה לטעון להרשעתו במסגרת הסדר הטיעון. איני מוצא עילה להתערבות בית-משפט זה אף ביתר הטענות שמעלה המבקש כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי להרשיעו כדין.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.