פרטי ההליך
לפני
כבוד השופט ראיד עומרי
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשמים
1. סח'ר אמארה
2. מוחמד אמארה
3. מחמד עותמאן
העתק החלטה
מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 29 ספטמבר 2026, י"ח תשרי תשפ"ז הכרעת דין בפתח הכרעת הדין, מצאתי להרשיע את נאשמים 1 ו- 3 לגבי האירוע מיום 19.12.24, בעבירת חיפוש עתיקות ללא רישיון, בצוותא. לגבי האירוע מיום 20.12.24, מצאתי להרשיע את נאשם 1 בעבירות של חיפוש עתיקות ללא רישיון ופגיעה בעתיקה או באתר עתיקות ולזכות את נאשם 3 מחמת הספק מעבירות אלה. לגבי האירוע מיום 21.12.24, מצאתי להרשיע את נאשמים 1, 2 ו-3 בעבירות של חיפוש עתיקות ללא רישיון ופגיעה בעתיקה או באתר עתיקות, בצוותא. רקע וכתב האישום נגד הנאשמים הוגש כתב אישום מתוקן המייחס להם עבירות של פגיעה בעתיקות לפי סעיף 37(א) לחוק העתיקות, תשל"ח-1978 (להלן: "חוק העתיקות") ובצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") (הנאשמים 1 ו-3, שתי עבירות; הנאשם 2, עבירה אחת) וכן חיפוש עתיקות ללא רישיון לפי סעיף 9 (א) בצירוף סעיף 37(ב) לחוק העתיקות ובצירוף סעיף 29 לחוק העונשין (הנאשמים 1 ו-3, שלוש עבירות; הנאשם 2, עבירה אחת). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, אתר חורבת בינית הוא אתר עתיקות מוכרז, אשר פורסם בילקוט פרסומים 1091 עמ' 1394 מתאריך 18.5.64 ונמצא כשלושה עד ארבעה קילומטר מדרום מערב לצומת גולני (להלן: "האתר"), ובו אותרו בעבר חורבות, בורות, מערות, קברים, גתות, באר ואגנים חצובים. האתר נמצא במקום מבודד, ויש צורך ברכב שטח על מנת להגיע אליו בנסיעה. בתאריך 18.12.24 או 19.12.24, בשעות אחר הצהריים, הגיעו הנאשמים 1 ו-3 לאתר ברכב שטח פולאריס מקסיקו, מספר רישוי 9937087, השייך לנאשם 1 (להלן: "רכב השטח של נאשם 1"), וחיפשו עתיקות בבור המוביל למערה חצובה עתיקה (להלן: "הבור והמערה"). בתאריך 20.12.24 הגיעו פעם נוספת הנאשמים 1 ו-3 לאתר ברכב השטח של נאשם 1 והביאו איתם ציוד חפירה. הנאשמים 1 ו-3 חפרו בבור ובמערה, במטרה לחפש עתיקות באתר שלא כדין, והוציאו את האדמה שחפרו אל מחוץ למערה באמצעות דליים. בתאריך 21.12.24 הגיעו שלושת הנאשמים לאתר, יחד עם אחיו הקטין של הנאשם 3 כבן 15 (להלן: "הקטין"), ברכב השטח של נאשם 1 וברכב שטח מבריק בומברדיה, מספר רישוי 1618728, השייך לנאשם 3 (להלן: "רכב השטח של נאשם 3"). הנאשמים הביאו לאתר ציוד חפירה וחיפוש אשר כלל אתי חפירה, לום, איזמל, פטיש, מקושון, דליים וכפפות עבודה (להלן: "ציוד החיפוש והחפירה"). הנאשמים חפרו בבור ובמערה, כאשר שניים מהם נמצאים בתוך המערה וחופרים, ואילו השלישי נמצא מחוץ למערה ומושך דליי אדמה ומפזר אותם מסביב למערה. הנאשמים עשו כן עד אשר נעצרו בידי מפקחי רשות העתיקות ושוטרי משטרת ישראל. במהלך החפירה פרצו הנאשמים לחלל תת קרקעי חצוב ששימש חלק ממערכת חללים תת קרקעית, כאשר מפני השטח חפרו הנאשמים בור בעומק כ-1.5 מטר וברוחב כ-0.8 מטר, וממנו חפרו לתוך מחילה עתיקה. החפירה בוצעה לתוך שכבות ארכיאולוגיות, ואת שפכי האדמה פיזרו הנאשמים מחוץ לחפירה. בתוך שפכי האדמה הוציאו הנאשמים עשרות שברי כלי חרס מתקופת הברזל (מאות ח'-ו' לפני הספירה), מהתקופה ההלניסטית (מאות ג'-ב' לפני הספירה) ומהתקופה הרומית הקדומה (מאות א'-ב' לספירה) וגם בתוך המנהרה והחלל התת קרקעי ניתקו הנאשמים שברי כלי חרס מהקשרם הארכיאולוגי. כתוצאה מהחפירה שביצעו, פגעו הנאשמים באתר, גרמו לפגיעה בשכבות הארכיאולוגיות שבו, פגעו בחללים התת הקרקעיים בהם חצבו, וניתקו ממצאים מהקשרם הארכיאולוגי. הנאשמים עשו את האמור לצורך גילוי עתיקות, ללא רישיון לחיפוש עתיקות או לביצוע חפירה ממנהל רשות העתיקות. השתלשלות ההליכים בתיק ויריעת המחלוקת ביום 24.06.25 הגישו הנאשמים בקשה להורות על ביטול כתב האישום בהיעדר שימוע, שהועלתה במסגרת טענה מקדמית, לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") וכן לאור טענה של אכיפה בררנית. בהחלטתי מיום 11.07.25, הוריתי על דחיית הבקשה. בנוגע לטענת האכיפה הבררנית קבעתי שבשלב מקדמי זה, לא הרימו הנאשמים את הנטל המוטל עליהם להוכחת טענה זו. עם זאת, הבהרתי כי ככל שיבקשו הנאשמים לחזור ולטעון להגנה מן הצדק בהקשר זה לאחר שמיעת הראיות, הדבר יידון במסגרת שמיעת ההליך העיקרי. במסגרת מענה הנאשמים לכתב האישום (מיום 23.10.25), הודו הנאשמים כי מדובר באתר עתיקות מוכרז (סעיף 1), אך כפרו בסעיף 2 מחוסר ידיעה ובאשר לסעיף 3, כפרו וטענו כי קיימת נגישות לכלי רכב רגילים במקום וכי העובדה בסעיף זה, אינה מבוססת על תשתית ראייתית או עובדתית. בסעיף 4, עתרו הנאשמים לתקן את זהות המעורבים, כך שיופיעו הנאשמים 1 ו-3 ולתיקון התאריך ל-19.12.25. כן הודו בהגעתם לאתר, אך טענו כי לא הגיעו לשם חיפוש עתיקות, אלא במסגרת טיול תמים באזור ומתוך סקרנות גרידא. הנאשמים כפרו בסעיפים 5 ו-6, בכל הנוגע להגעתם לאתר ביום 20.12.24, להבאת ציוד חפירה, ולביצוע חפירה בבור ובמערה במטרה לחפש עתיקות, וכן כפרו בהוצאת אדמה באמצעות דליים. הנאשמים טענו כי מדובר בעלילת שווא, והם שבו ועתרו לתיקון זהות הנאשמים כך שבמקום הנאשמים 1 ו-2 יבואו הנאשמים 1 ו- 3. אשר לתאריך 21.12.24, הנאשמים הודו כי הגיעו שלושתם יחד עם הקטין לאתר בשני כלי הרכב, וכן הודו כי בעת מעצרם היו שניים מהם בתוך הבור ושניים מחוץ לבור, אך כפרו בביצוע החפירה וטענו כי זו הייתה קיימת עוד קודם להגעתם לזירה ולמעצרם, וככל הנראה בוצעה בידי אחרים. כן כפרו הנאשמים בהיקף הציוד הארכיאולוגי שהיה ברשותם באותו מועד, וטענו כי ברשותם היה "חלק מהציוד הנטען בסעיף זה [סעיף 8]". הנאשמים שבו ועתרו לתיקון זהות הנאשמים בסעיף 15 לכתב האישום כך שבמקום הנאשמים 1 ו- 2, יבואו הנאשמים 1 ו- 3, ובמקום הנאשם 3, יבוא הנאשם 2. במסגרת הכפירה לא נטענו טענות אליבי או טענות זוטא. יוער בהקשר זה, כי טענת האליבי של נאשם 3 הועלתה לראשונה בעדותו. ביום 14.1.26, בעקבות הטענות שהעלתה ההגנה, ביחס לזהות הנאשמים כמפורט לעיל, הגישה המאשימה, בהסכמת ההגנה, בקשה לתיקון כתב האישום, וכתב האישום המתוקן ייחס לנאשמים את העובדות כמפורט לעיל. לסיכום, מצאתי כי העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: א. האתר הינו אתר עתיקות מוכרז הנמצא בשטח פתוח ללא גדר סביבו; ב. אין לנאשמים רישיון לחיפוש עתיקות או לחפירה; ג. הנאשמים 1 ו-3 ביקרו באתר ביום 19.12.24, והנאשם 1 צילם במקום; ד. הנאשמים הגיעו לאתר ביחד עם הקטין ביום 21.12.24 באמצעות שני טרקטורונים (באגי) שנתפסו בסמוך לזירה; ה. בעת התפיסה שניים מהם היו בתוך הבור ושניים מחוצה לו; ו. קיימת חפירה באתר; ז. במקום נעשו חפירות גם בידי אחרים, לפני המעצר ואחריו (דיסטלפלד, ת/19). גדר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת במספר סוגיות עובדתיות ומשפטיות מרכזיות, הנוגעות לפעילות הנאשמים באתר העתיקות במהלך חודש דצמבר 2024. באשר ליום רביעי 18.12.24 או חמישי, 19.12.24, בעוד המאשימה טוענת כי הנאשמים 1 ו- 3, חיפשו עתיקות באתר, הנאשמים טוענים כי ביקורם נבע מסקרנות גרידא, הם רק צילמו במקום ולא ביצעו כל חפירה. באשר ליום שישי 20.12.24, קיימת מחלוקת קוטבית האם הנאשמים 1 ו-3 שהו באתר העתיקות, חיפשו וחפרו בו כפי שגורסת המאשימה לנוכח הודאת נאשם 1 בחקירתו הראשונה, חזרתו ממנה (באופן חלקי) בחקירה השניה עת טען שהיה במקום אך לא ביצע חפירה, והכחשת נאשם 3. הנאשמים הכחישו בעדותם בבית המשפט מכל וכל את נוכחותם באתר ביום זה, וטענו כי היו בעבודה ולאחר מכן נאשם 3 שהה בביקור אצל הורי אשתו (חמו) - טענת אליבי שהועלתה לראשונה. כן יש להידרש בעניינם של הנאשמים לתוספות הראייתיות הנדרשות, "דבר מה" בנוגע לנאשם 1, וקיומה של דרישת "החיזוק הכפול", בנוגע לנאשם 3, לנוכח עדות השותף - נאשם 1, שחזר בו כאמור מן ההפללה בעדותו בפניי. ביחס ליום המעצר, שבת ה-21.12.24, המחלוקת נסובה סביב השאלה האם הנאשמים חפרו באופן פעיל באתר ובעתיקות. המאשימה טענה כי הנאשמים חפרו בבור במשך כחצי שעה באמצעות כלי חפירה, ואילו הנאשמים טענו כי החפירה הייתה קיימת קודם לכן ובוצעה על ידי אחרים והם רק שהו במקום ולא חפרו. כן, יש להידרש לשאלה מה חלקו של כל אחד מן הנאשמים, והאם מתקיימת החזקה שבסעיף 38 לחוק העתיקות. בנוסף, קיימת מחלוקת עובדתית האם נמצאו שברי חרס בידיהם של הנאשמים בזמן המעצר, או שמא השברים היו מונחים על הקרקע בלבד. כן שנויה במחלוקת השאלה האם שברי החרס שנתפסו בערימת השפך הטרייה שייכים לחפירה שביצעו הנאשמים. עוד יש להכריע בשאלה אם נגרמה פגיעה בעלת ערך מדעי וארכיאולוגי לעתיקות וייחוס הפגיעה בעתיקות והיקפה לנאשמים, לנוכח הטענה שאחרים חפרו באתר לפני מעצרם ואחריו. סוגיה מהותית נוספת היא משקלן של אמרות הנאשמים בחקירתם בפני המפקח ניר דיסטלפלד. הנאשמים טענו כי הודאותיהם נמסרו תחת לחץ, קשיי הבנה של השפה העברית וחשש מפני החוקר ורצון לרצותו, ולכן אינן משקפות את האמת. לבסוף, יש להכריע בטענות ההגנה לאכיפה בררנית בשל אי העמדת הקטין לדין והפליית הנאשמים לרעה בשל כך; מחדלי חקירה וזוטי דברים. מהלך המשפט - עדים וראיות במסגרת פרשת התביעה העידו העדים הבאים מטעם המאשימה: עד תביעה 1 מפקח ניר דיסטלפלד; עד תביעה 2 מפקח רן כפתורי [על אף שההגנה ויתרה על העדתו, עמ' 14 לפרוטוקול]; עד תביעה 3 סמ"ש מתן אלמוג; עד תביעה 4 רס"ל דוד ברגר; עד תביעה 5 ד"ר אמיר גנור ו-עד תביעה 7 ד"ר איתן קליין. כמו כן הוגשו בהסכמה מוצגים שונים שנערכו בין היתר על ידי העדים שההגנה ויתרה על חקירתם (עדי התביעה מספר 6, 8, 9 ו-10), בהם דוחות פעולה ודוחות חדירה למכשירים סלולריים (ת/4 עד ת/7). במסגרת פרשת ההגנה בחרו שלושת הנאשמים להעיד בעצמם בבית המשפט ומסרו את גרסאותיהם לאירועים. טיעוני הצדדים המאשימה עתרה להרשעת הנאשמים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן והדגישה כי הרשעה זו מתבקשת על בסיס הודאות הנאשמים, דוחות הפעולה, חוות הדעת המדעיות והתרשמותו הישירה של בית המשפט מחקירת העדים. באשר לאירוע הראשון (18.12.24 או 19.12.24), המאשימה ביקשה לדחות גרסת הנאשמים כי מדובר ב"טיול תמים" מתוך סקרנות (סיכומים מיום 21.07.26, עמ' 3, סעיף 33). ראיות המאשימה מוכיחות "חיפוש עתיקות" וכוללות את הודאתו המפורשת של נאשם 1 (ת/20, ת/22), בה סיפר כי ראה את החפירה, התעניין, החליט "לחפור ולראות מה יש עוד" והביא כלים (עמ' 7-8, סעיפים 54-55; עמ' 8, ש' 24-28). בנוסף, פריקת מכשיר הטלפון שלו (ת/21) חשפה תמונה וסרטון של המערה שנוצרו ביום 19.12.24, המלמדים על תכנון וצילום האתר לצורך שוד עתיקות (עמ' 8, סעיף 61; עמ' 11-12, סעיפים 104-106). עוד קושרת המאשימה את נאשם 3 לאירוע זה באמצעות הודעתו של נאשם 1 המפלילה אותו כמי שהיה עמו בפעם הראשונה (סיכומים מיום 21.07.26, עמ' 7, ש' 32). כמו כן, נאשם 3 עצמו הודה בחקירתו כי הכיר את המקום ועמו את הכלים עוד מיום רביעי (עמ' 5, סעיף 62; פרוטוקול 28.01.26, עמ' 11, ש' 36-39). המאשימה סיכמה כי מכלול צילומי האתר שבוצעו באותם ביקורים מעיד על כוונת חיפוש עתיקות מובהקת ולא על טיול תמים (עמ' 13, סעיף 116). באירוע השני (יום שישי, 20.12.24), נאשם 1 מודה בחפירה ומפליל את נאשם 3, אשר מכחיש את השתתפותו. המאשימה ניתחה בהרחבה בהשלמת סיכומיה מיום 14.09.26 את דרישת ה"חיזוק" הנדרשת להודאת שותף (עמ' 1-2, סעיפים 1-9). המאשימה הבהירה כי עוצמת החיזוק נגזרת ממשקלה הפנימי של ההודאה, וכי במקרה זה לנאשם 1 אין כל אינטרס להפליל את שותפו ובן דודו (עמ' 1, סעיף 2; עמ' 2, סעיף 4). המאשימה הציגה שלושה חיזוקים מרכזיים להפללת נאשם 3: ראשית, הודאתו האמינה והעקבית של נאשם 1 עצמו (השלמת סיכומים, עמ' 2, סעיף 6). שנית, כישלונו של נאשם 3 להביא עד לטובת האליבי שטען והעדר יכולתו לספק פרטים בחקירתו הנגדית (עמ' 2, סעיף 7; פרוטוקול 14.05.26, עמ' 65, ש' 21-38). שלישית, עדות המפקח ניר דיסטלפלד אשר עקב ותיעד את התפתחות החפירה באותם מועדים (עמ' 2, סעיף 8; פרוטוקול 28.01.26, עמ' 2, ש' 11-28). באירוע השלישי (21.12.24), הגיעו שלושת הנאשמים והקטין מצוידים באתי חפירה, לום, איזמל, פטיש, מקושון ודליים (סיכומים מיום 21.07.26, עמ' 2, סעיפים 8-9). המפקחים ושוטרי מג"ב תפסו אותם "על חם" בשעת מעשה, כשהם שומעים את קולות החפירה וחוסמים את דרכם (עמ' 4, סעיפים 48-49; עמ' 14, סעיף 117). סרטונים שהופקו בזמן אמת (ת/11, ת/13) תיעדו את נאשם 1 בתוך הבור ואת נאשם 3 מחזיק בחבל מעליו (עמ' 4-5, סעיף 50). בנוסף, עדי התביעה מתן אלמוג ודוד ברגר העידו כי ראו את החשודים חופרים ומוציאים אדמה ודליים מהבור (סיכומים מיום 21.07.26, עמ' 9, סעיפים 85-86; עמ' 11, סעיף 91). הנאשמים עצמם הודו בתשובתם לאישום כי שהו באתר במועד זה יחד עם הכלים, וכי שניים מהם היו בתוך הבור והשלישי מחוצה לו (עמ' 3, סעיף 44). המאשימה טענה כי די בהודאות אלו, המשולבות עם תפיסתם הפיזית באתר, כדי לבסס את הרשעתם (עמ' 14, סעיף 119). בסוגיית החרסים, המאשימה הפנתה לראיות המדעיות ולדוחות התפיסה המבססים את עתיקות הממצאים. העד רן כפתורי תפס ערימת חרסים ליד בור החפירה (ת/1, ת/2), וד"ר איתן קליין קבע בחוות דעתו (ת/31) כי מדובר בפריטים עתיקים (סיכומים מיום 21.07.26, עמ' 7, סעיפים 66-67; עמ' 8, סעיפים 73-75). ד"ר אמיר גנור הסביר בעדותו ובחוות דעתו (ת/33) כי הנאשמים חפרו בתוך שכבות ארכיאולוגיות והפרו את סדרן של עשרות שברי חרס מתקופות שונות (עמ' 2-3, סעיף 12; עמ' 8, סעיף 78; עמ' 3, סעיף 15 להשלמת הסיכומים). המאשימה ביקשה לדחות בהשלמת סיכומיה את טענות ההגנה לגבי כלי החרס והדגישה כי אין להן חשיבות להוכחת האשם (עמ' 3, סעיף 16). העד דיסטלפלד הבהיר כי הציג למומחים את אתר החפירה וכי החרסים הללו הם חלק בלתי נפרד מהפגיעה באתר (עמ' 3, סעיף 13; עמ' 34, ש' 17-21). העובדה כי החרסים הוצאו אל מחוץ למערה ונערמו כתוצאה ממעשי ידי אדם מספקת לקביעת הקשר הפלילי ולא נדרשת חזקה בפועל. (עמ' 3, סעיף 14; פרוטוקול מיום 23.02.2026, עמ' 2, ש' 11-17). הוטעם עוד, כי עבירת הפגיעה בעתיקות מבוססת על הרס השכבות הארכיאולוגיות ופריצה לחללים תת-קרקעיים (סיכומים מיום 21.07.2026, עמ' 2-3, סעיפים 11-13). לגבי יום 20.12.24 (האירוע השני), המאשימה לא הציגה ניתוח פיזי נפרד של הפגיעה במועד זה, אלא ייחסה את הנזק והחפירה באופן מצטבר למכלול הראיות שקושרות את הנאשמים לאתר (השלמת סיכומים, עמ' 3-4, סעיפים 17-21). עוד צוין, כי המפקח דיסטלפלד ידע להבחין בין החפירות שביצעו הנאשמים (שהיו טריות לחלוטין) לבין חפירות ישנות או מאוחרות יותר שבוצעו באתר (סיכומים מיום 21.07.2026, עמ' 5-6, סעיף 51). המאשימה ביקשה לדחות גם את טענת הנאשמים לגבי הפעלת אלימות או שימוש בכוח בעת המעצר. המפקח דיסטלפלד והמפקח אלמוג שללו טענה זו לחלוטין, ודיסטלפלד הבהיר כי הסרטון (ת/11) המתעד את רגע התפיסה מוכיח שלא הופעל כוח (סיכומים מיום 21.07.2026, עמ' 6, סעיף 53; עמ' 9, סעיף 85). יתרה מכך, נאשם 2 עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי השוטרים לא הפעילו אלימות, אלא רק "היה נראה" לו שהם עומדים להרביץ (עמ' 11, סעיף 100; פרוטוקול מיום 14.05.2026, עמ' 58, ש' 4-19). בנוגע לטענות ההגנה לגבי שפת החקירה (חקירה בעברית), המאשימה טענה כי הנאשמים הבינו היטב את מהלך החקירה. נאשם 2, למשל, דובר עברית ללא כל בעיה, וניסיונו לטעון בבית המשפט כי לא הבין את משמעות הדברים שאמר בחקירתו נדחה מכל וכל (סיכומים מיום 21.07.2026, עמ' 10, סעיף 98; פרוטוקול מיום 14.05.2026, עמ' 52, ש' 27). המאשימה הדגישה עוד כי החקירות מוקלטות ומתועדות ובית המשפט יכול להתרשם ישירות מרמת ההבנה והקבילות (עמ' 10, סעיף 95). המאשימה גם ביקשה לדחות את הטענה לאכיפה בררנית בשל אי העמדת הקטין לדין, שכן שלושת הנאשמים עצמם אישרו בעדויותיהם כי הקטין כלל לא השתתף בחפירה ולא התקרב אליה (סיכומים מיום 21.07.2026, עמ' 12, סעיף 110; פרוטוקול מיום 14.05.2026, עמ' 41, ש' 24). משכך, לא קיימת תשתית ראייתית להעמדתו לדין של הקטין (עמ' 13, סעיף 111). בנוסף, המאשימה הציגה מדיניות ראויה לפיה אין להעמיד לדין קטין הנלווה לבגירים דומיננטיים, כשהוא נתון למרותם (עמ' 13, סעיפים 112-113). ההגנה, מנגד, עתרה לזיכוי מוחלט של הנאשמים מכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, בשל מחדלי חקירה חמורים, סתירות מהותיות וראיות מזכות רבות (סיכומים מיום 10.08.2026, עמ' 2 ועמ' 11; השלמת סיכומים מיום 17.09.2026, עמ' 4). ההגנה טענה כי הנאשמים ביקרו באתר פעמיים בלבד: ביום חמישי (19.12) לצורך צילום בלבד, וביום 21.12 שבו נעצרו (השלמת סיכומים, עמ' 2, סעיף 2). הודגש בהקשר זה כי קו ההגנה של נאשמים 1 ו-3 הוא משותף ואין כל ניגוד עניינים ביניהם, כאשר נאשם 1 הכחיש את המיוחס לו בגרסתו השנייה ולא הפליל את נאשם 3 (השלמת סיכומים, עמ' 1-2, סעיף 1). הכחשה זו של נאשם 1 נתמכת בהודעתו מיום 30.12.2024, לפיה בפעם הראשונה הם רק צילמו ולא חפרו כלל, וכי בחקירה הראשונה היה עצבני וענה בחיוב מתוך כעס (השלמת סיכומים, עמ' 2, ש' 6-19). נאשם 1 הבהיר בחקירתו כי מסר את הודאתו המפלילה הראשונה רק מתוך לחץ, כעס ועייפות כדי שהחוקר ישחרר אותו (סיכומים מיום 10.08.2026, עמ' 6). בנוסף, ההגנה טענה כי אין כל חיזוק להודאתו של נאשם 1, שכן גרסתו המפורטת אשר נמסרה נשללה והופרכה במהלך החקירה הנגדית (השלמת סיכומים, עמ' 2, סעיף 2). ההגנה טענה עוד כי אתר חורבת בינית אינו מבודד אלא שטח פתוח, מטויל ופרוץ הנגיש לכלי רכב רגילים, בניגוד לנטען בכתב האישום (סיכומים מיום 10.08.2026, עמ' 2, סעיף 1). טענה זו נתמכת בעדויותיהם של עדי התביעה רן כפתורי וניר דיסטלפלד, שאישרו כי ניתן להגיע למקום ברכבים פרטיים רגילים ולא רק ברכבי שטח (סיכומים, עמ' 7-8, סעיף 5). בנוסף, ההגנה תקפה את מעמדו של המפקח דיסטלפלד וטענה כי הוא "מומחה מטעם עצמו", שדבריו אינם נתמכים או מתבססים על הכשרה או הסמכה פורמלית כלשהי (סיכומים, עמ' 2, סעיף 2). לגבי האירוע ביום 19.12, ההגנה הדגישה כי הנאשמים הגיעו לאתר אך ורק כדי לצלם, ומעשה של צילום אינו מהווה כל עבירה (סיכומים מיום 10.08.2026, עמ' 3, סעיף 4). עד התביעה דיסטלפלד אף אישר בחקירתו מיום 28.01.26 כי על סמך התמונה לא ניתן לייחס להם מועד נוסף (פרוטוקול, עמ' 45, ש' 24). לגבי מועד ה-20.12.24, ההגנה טענה כי מועד זה נשלל לחלוטין לאחר שהתברר בחקירה הנגדית כי המאשימה הציגה תמונה זהה שהופקה מהטלפון של נאשם 3 הן ביחס ליום 19.12 והן ביחס ליום 20.12 (סיכומים, עמ' 3, סעיף 5; פרוטוקול, עמ' 44, ש' 22-37). יתרה מכך, עדותו של דיסטלפלד מיום 28.01.26, לפיה אינו יכול לדעת במדויק את המועדים שהנאשמים היו במקום, סותרת לחלוטין את הטענה כי ערך מעקבים אחריהם (השלמת סיכומים, עמ' 2, סעיף 5). באשר לטענת האליבי של נאשם 3 ליום שישי, לפיה שהה אצל חמו, מדובר במחדל חקירתי חמור מצד המאשימה שלא טרחה לחקור את גרסתו או להזמין עדים בהתאם לגרסה זו (השלמת סיכומים, עמ' 2, סעיף 4). בנוסף, קיים ספק סביר מהותי באשר לחלקם של הנאשמים בביצוע החפירה ובגרימת הנזק, שכן החפירה הייתה קיימת טרם הגעתם למקום והמשיכה גם לאחריה (סיכומים מיום 10.08.2026, עמ' 2, סעיף 11). ההגנה הוסיפה כי נתגלו סתירות חמורות במהימנות עדי התביעה, כגון גרסתו של העד ברגר שתיאר הימצאות של ארבעה אנשים בתוך הבור בו-זמנית (פרוטוקול מיום 28.01.26, עמ' 27, ש' 33-38), כאשר תיאור זה עומד בסתירה מוחלטת לנתוני הזירה הפיזיים של בור צר וקטן שאינו מאפשר זאת (סיכומים, עמ' 3-4, סעיף 2; עמ' 11). כמו כן, עד תביעה 3 (מתן אלמוג) טען תחילה שהחשודים חתמו בפניו על דוחות המעצר, אך בהמשך חזר בו והודה כי החתימות על הדוחות אינן שלהם (סיכומים, עמ' 4-5; פרוטוקול 14.05.26, עמ' 9, ש' 11-33). בסוגיית החרסים, ההגנה הפנתה לסתירות מהותיות בעדויות לגבי מקום ואופן תפיסתם (השלמת סיכומים מיום 17.09.2026, עמ' 2, סעיף 2). מחד, דיסטלפלד אישר בחקירתו כי החרסים היו על הרצפה ולא נתפסו ברשות הנאשמים, והודה כי אינו יכול לקשור את החרסים הללו לנאשמים (השלמת סיכומים, עמ' 3, סעיפים 3, 5). מאידך, ברגר טען באופן תמוה כי ראה את הנאשמים מחזיקים בחרסים בידיהם (השלמת סיכומים, עמ' 3, סעיף 3; פרוטוקול 14.05.26, עמ' 35, ש' 27). ממצאים אלו מקבלים תמיכה מעדותו של ד"ר אמיר גנור מיום 23.02, שאישר כי בכל אתר עתיקות ישנם שברי חרס על פני הקרקע כחלק טבעי מהאתר (סיכומים מיום 10.08.2026, עמ' 10, סעיף 10). בנוגע לייחוס הנזק, עדי התביעה עצמם אישרו שהחפירה הייתה קיימת לפני מעצר הנאשמים והמשיכה להתבצע גם לאחר מעצרם על ידי אחרים (השלמת סיכומים מיום 17.09.2026, עמ' 3, סעיף 1). ד"ר גנור אף אישר כי בעבר בוצעו באתר חפירות על ידי רשות העתיקות וכי ניר דיסטלפלד "נדהם לראות שבוצעה אחרי התפיסה עוד חפירה שם", עובדה המוכיחה כי אחרים הם שפגעו באתר (סיכומים, עמ' 10; השלמת סיכומים, עמ' 3, סעיף 1). ההגנה טענה עוד לפגיעה קשה בזכויות היסוד של הנאשמים במהלך חקירתם, אשר התנהלה בשפה העברית ולא בשפת האם - ערבית (סיכומים מיום 10.08.2026, עמ' 6, סעיף 4). הנאשמים לא קיבלו טפסים בערבית ולא הודעה על זכותם להיחקר בשפתם, כאשר דיסטלפלד הודה בחקירתו כי אינו מכיר את החוק המחייב זאת ולא שאל בענין זה (סיכומים, עמ' 6; פרוטוקול 28.01.26, עמ' 24, ש' 7). לדידי ההגנה, התנהלות פגומה זו גרמה לכך שנאשם 2 ענה תשובות שאינן קשורות לשאלות, דבר המעיד כי לא הבין את השפה היטב, בעוד החוקר רשם גרסה שונה מזו שתועדה בהקלטה (סיכומים, עמ' 6-7). לעניין הקטין, ההגנה טענה לאכיפה בררנית פסולה, שכן חלקו בדוחות הפעולה היה זהה לחלוטין לחלקם של הנאשמים, ובכל זאת המאשימה בחרה שלא להגיש נגדו כתב אישום (סיכומים, עמ' 3-4, סעיף 2; עמ' 11). לבסוף, ההגנה התנגדה בתוקף לבקשת חילוט שני הטרקטורונים, בטענה כי קיימת עליהם הלוואת מימון שזכותה הקניינית גוברת, וכי הכלים כלל לא שימשו לביצוע העבירה (סיכומים מיום 10.08.2026, עמ' 7, סעיף 5). דוח הפעולה בנוגע לטרקטורונים נרשם באיחור של שלושה שבועות ורק לאחר שההגנה הגישה בקשה להחזרת התפוסים, בעוד שכל רכב פרטי יכול להגיע לזירה ללא כל קושי (סיכומים, עמ' 7-8). יצוין כבר עתה, כי דינן של טענות אלה להתברר במסגרת הטיעונים לעונש ולא במסגרת הכרעת הדין והדברים מובאים למען שלמות התמונה בלבד. תמצית הראיות פרשת התביעה עד תביעה 1, מפקח ניר דיסטלפלד פתח את פרשת התביעה בעדותו המפורטת במסגרתה מסר כי הוא משרת ביחידה למניעת שוד עתיקות מזה כ-25 שנים. דיסטלפלד תיאר כי ביום חמישי, ה-19.12.24, בשעה 10:14 קיבל דיווח ותמונות בוואטסאפ מחבר שעסק במיפוי האזור, אשר זיהה סימני חפירה טרייה באתר (פרוטוקול מיום 28.01.26, עמ' 2, ש' 4-8; ת/9 - מזכר מיום 22.12.24; ת/14, מזכר - תמונות ששלח המדווח לניר ביום 19.12.24. צוין במזכר, כי דיסטלפלד תיעד אף הוא תמונות דומות באותו יום כשעתיים לאחר מכן (סעיף ב')). דיסטלפלד מיהר להגיע למקום, זיהה חפירה חדשה לחלוטין, שנראה כי בוצעה ביממה האחרונה, ניסה להתקין אמצעי צילום שלא צלח, צילם את הזירה ועזב את המקום בסמוך לשעה 15:00. דיסטלפלד החל במעקב צמוד ובביקורים תכופים באתר לאורך כל סוף השבוע (פרוטוקול, עמ' 2, ש' 11-17). באותו יום חמישי סמוך לשעה 24:00, הגיע שוב לאתר והבחין בבירור שהספיקו לחפור שם אחרי הביקור שלו באותו יום. בהמשך, בתאריך 20.12.24 סמוך לשעה 11:00 הגיע שוב למקום וצילם את המשך החפירה שזיהה בלילה ועשה ניסיון נוסף להתקנת אמצעי צילום שלא צלח. בשעה 21:00 הגיע ביחד עם שני מתנדבים למקום, אך לא נמצאו חשודים, ושוב זיהה חפירה חדשה וטרייה מאד שהתבצעה בין הביקור בשעות הצהריים ועד להגעה בשעות הלילה, כאשר הותירו במקום כלי החפירה. בתאריך 21.12.24 חזר שוב למקום בשעה 12:00 בניסיון להתקין אמצעי [צילום] במקום, ומאחר וחשש שמא ממשיכים בחפירה בשעות היום, השאיר את רכבו רחוק ועלה בצורה שקטה. כאשר היה במרחק קרוב לנקודת החפירה הבחין בשני טרקטורונים שחנו בסמוך ומיד זיהה רעשי חפירה ומעט דיבור והיה לו ברור שהחשודים חופרים במקום, וביצע הקפצה של סיוע דרך הודעות ווטסאפ מחשש שישמעו אותו (פרוטוקול, עמ' 2, ש' 18-28; ת/10 תיעוד הזירה בימים 19.12,20.12). בשעה 13:10 חברו אליו רגלי השוטרים דודו ברגר ומתן אלמוג וביחד תפסו את ארבעת החשודים שהיו במקום. חשוד ראשון היה בתוך בור החפירה, עם כפפות שחורות זוהה כנאשם 1, חשוד שני גם הוא היה עם כפפות, זוהה כנאשם 3, משך את החבל שהיה מחובר לדלי ובעזרתו הוציאו אדמה שחפרו מחוץ לחלל התת קרקעי. החשוד השלישי לבש כפפות עבודה וזוהה כנאשם 2, והרביעי הקטין (ת/13, מזכר בענין תיעוד החשודים ברגע התפיסה. ניתן לראות בתמונה שתועדה מתוך סרטון התפיסה את הנאשם 1 בבור החפירה ואילו נאשם 3 מחזיק בחבל שמחובר לדלי). דיסטלפלד הודיע לחשודים על מעצר בגין חפירה לא חוקית ופגיעה בעתיקות (ת/11, תיעוד המעצר), עדכן בדבר המעצר ותיעד את הפגיעה והמשך החפירה שביצעו, הוציא את כלי החפירה מהמערה ומשם עברו לנקודה בה חנו שני כלי הרכב, שם תיעד אותם כמו גם יתר המוצגים (ת/12, טופס מוצגים). בתחנה חקר את שלושת הנאשמים, ואילו חוקרת נוער חקרה את הקטין. כמו כן, תפס את הכלים והטלפונים (ת/10, תמונות שניר צילם באתר בימים: 19.12.24, 20.12.24 ו- 21.12.24, מהן ניתן להתרשם כי עבודות החפירה המשיכו באתר. בנוסף, בתמונות שצולמו ביום 21.12.24 נראים 3 הנאשמים והקטין שהיה איתם). במהלך החקירה הנגדית, תקף הסנגור את השימוש של המפקח במושג "מעקב אינטנסיבי", וטען כי מדובר בהצגת מצג שווא ובהטעיית החשודים מאחר שאין לדיסטלפלד הכשרה מקצועית כעוקב (פרוטוקול, עמ' 28, ש' 23-27). דיסטלפלד השיב כי בעולם המושגים של רשות העתיקות, "מעקב" משמעותו ביקור חוזר ונשנה באתר בתדירות גבוהה ושימוש במצלמות שטח, ולא מעקב משטרתי סמוי אחר אנשים (פרוטוקול, עמ' 29, ש' 5-9). דיסטלפלד דחה את הטענה כי הטעה או בלבל את הנאשמים, והדגיש כי פעל מתוך מסירות, כאשר תפקידו מחייב שמירה ופיקוח שוטף על אתרי העתיקות (פרוטוקול, עמ' 28, ש' 19-22; עמ' 29, ש' 35-36). באשר להשמטת חלקם של נאשם 2 והקטין מדוח הפעולה שכתב למחרת האירוע (ת/9), הודה דיסטלפלד בהגינות כי מדובר בטעות ושגגה מצדו שנבעה מעייפות קיצונית בסיומו של יום חקירות מפרך (פרוטוקול, עמ' 21, ש' 16-20, ש' 28-31; עמ' 23, ש' 19-20). כן הודה כי בשגגה הזכיר בדוח הפעולה רק את חלקם של נאשמים 1 ו-3 והשמיט את פירוט מעשיהם של נאשם 2 והקטין (פרוטוקול, עמ' 22, ש' 16-19, 33-35). עם זאת, הוא הדגיש כי מעורבותם של כלל הנאשמים מתועדת בבירור בדוחות של השוטרים האחרים, ונתמכת בסרטונים ובתמונות שצולמו בזמן אמת (פרוטוקול, עמ' 22, ש' 1-3, 21-23). אציין כבר עתה כי טעות זו ברישום אינה פוגעת כהוא זה במהימנות גרסתו ובכוחן של הראיות החזותיות המוצקות, מה עוד שהנאשמים לא שללו נוכחותם של כלל המעורבים במקום. בנוגע לממצאים הארכיאולוגיים, התייחס דיסטלפלד לכך שלא נתפסו ממצאים ארכיאולוגיים ישירות על גופם של הנאשמים. הוא אישר (עמ' 29, ש' 37–39; עמ' 30, ש' 1–5) כי פיזית לא נתפס דבר ברשותם של הנאשמים, אך הסביר כי נתפסו "החרסים האלה שהיו בדלי או משהו שתפסנו, בדלי שהם עבדו איתו". בנוסף, דיסטלפלד העיד כי צילם את החרסים ביום התפיסה "מעל פתח המערה" וסימן זאת ב-X לבקשת בית המשפט על גבי מוצג ת/10 בעמ' 3 (פרוטוקול, עמ' 31 ש' 23–24; 28). דיסטלפלד אישר בהגינות כי לא הציג את החרסים לנאשמים במהלך חקירתם ולא שאל אותם על כך: "אני לא, אני לא קשרתי אליהם את החרסים האלה, זאת אומרת זה חלק מהחפירה עצמה, אבל אני לא קשרתי, לא שאלתי על זה בחקירה שום שאלה". כשנשאל על כך שוב, השיב כי הוא "לא מייחס לזה חשיבות" חקירתית ספציפית וכי מדובר בפרט מדעי עבור חוות הדעת הארכיאולוגית (עמ' 32, ש' 12–15)). העד הדגיש כי עצם החפירה האסורה, עקירת האבנים והפיכת השכבות הארכיאולוגיות המוכרזות הן המגבשות את יסודות העבירה, ללא צורך בשיוך ספציפי של כל שבר חרס לנאשם מוגדר. העד הבהיר כי עבירת הפגיעה בעתיקות אינה דורשת שיוך ספציפי של כל שבר חרס לנאשם מוגדר וכלשונו: "לא ספציפית, אני לא ספציפית קושר את החרסים לחשודים, אני קושר להם את החפירה. חלק מהחפירה היה שיצאו גם חרסים". דיסטלפלד הדגיש כי מהות העבירה היא עצם הפגיעה והפיכת השכבות "חלק מהפגיעה זה הוצאת, זה הפיכה של השכבות הארכיאולוגיות, וחלק מהפגיעה הזאתי זה חרסים שיוצאים מהקונטקסט שלהם" (עמ' 32, ש' 38–39; עמ' 33, ש' 1–3 ו-23–28). בעניין זה ארחיב בהמשך בפרק שמתייחס לסוגיית שברי החרס. סוגיה ארכיאולוגית מהותית נוספת שנדונה נוגעת ליכולת להבחין בין החפירה שביצעו הנאשמים לבין פעילות שוד מאוחרת שבוצעה באתר על ידי אחרים לאחר מעצרם. דיסטלפלד העיד על הביקור המשותף עם המומחה ד"ר אמיר גנור ביום 23.12.2024 (ת/19, "מזכר המשך חקירות שוד באתר חורבת בינית לאחר התפיסה"). הוא הסביר כי ידע להצביע לו "בדיוק מה החלק של החשודים שחפר ומה ההתפתחות שהייתה אחרי התפיסה" כדי שגנור "יעשה הפרדה בין מה שאני יודע לייחס לחשודים שתפסתי לבין התוספת שאני לא יודע להגיד מי עשה אותה" (פרוטוקול, עמ' 6 ש' 14–18; ש' 30–32). דיסטלפלד העיד כי זיהה מיד חפירה חדשה בצדו השני של החלל וסימני אבנים שלא היו שם ביום המעצר. דיסטלפלד הדריך את המומחה באופן מדויק להתעלם מהחפירה החדשה, אותה גם תיעד, ובכך הבטיח כי חוות הדעת המדעית תתייחס באופן נקי והגון אך ורק לנזק הישיר שגרמו הנאשמים. העד תיאר כיצד הבחין בשינויים בשטח "וידעתי לראות את ההתפתחות ולהגיד לו - אמיר, זה היה מיוחס להם, וזה אני לא יודע מי עשה, אני לא יכול לייחס להם את זה כי אני לא יודע להגיד שזה הם עשו. ובחוות דעת שלו הוא, בפירוש אמרתי לו תעשה הפרדה כזו". העד הדגיש כי תפקידו וניסיונו מאפשרים לו להכיר היטב את השטח ולדעת בדיוק מה נחפר ובאיזה שלב (פרוטוקול, עמ' 6, ש' 28-36). במסגרת חקירתו הנגדית (פרוטוקול, עמ' 37, ש' 20–23; ש' 28–29), חזר העד והסביר את ההפרדה שביצע בין החפירות "שאני, כשאמיר מגיע לתת לי את החוות דעת אני עושה הפרדה בין מה שהיה באירוע, וזה אפשר לייחס לחשודים, לבין חפירות שזיהיתי באותו יום שהגעתי עם אמיר, ועם חפירות שהתבצעו אחרי, ואמר, ולי זה היה ברור, ראיתי ואמרתי לאמיר - אמיר זה זה קשור אליהם? זה לא קשור אליהם, איפה הבעיה?". כמו כן, כשנשאל על יכולתו לזהות חפירה טרייה, השיב "אני יכול לעשות לך הפרדה של טרייה גם מיום ליום, עד כדי כך מבחינת טריות שאני יודע לזהות". בנוסף, כאשר הסניגור תהה האם זה נכון להנחות את המומחה להתעלם מהחפירה החדשה, השיב דיסטלפלד בנחרצות "רצית שאני אייחס להם את החפירה שאני יודע שלא הם ביצעו?". הוא הסביר כי הנחייתו נועדה למנוע עיוות של הממצאים המדעיים "אמיר לא היה באירוע, איך? אם אני לא אגיד לו את זה אני אטעה אותו, אני אגיד לו תשמע, כל זה החשודים עשו, תנפח את החוות דעת, זה הכל. הם אני אמרתי לו אמיר לא, זה אני יודע להגיד שזה לא הם, אל תתייחס להם את זה" (פרוטוקול, עמ' 38-39). סוגיה אחרונה שעמדה במרכז המחלוקת ועדותו של דיסטלפלד היא השימוש שעשו הנאשמים בטרקטורונים והיכולת להגיע לאתר העתיקות (ת/16 ו- ת/17 מזכר של דיסטלפלד ו-רישיון רכב). ההגנה טענה, תוך הצגת סרטון של רכב פשוט המגיע לאזור, כי האתר נגיש לכל כלי הרכב ואין קשר בין הטרקטורונים לביצוע העבירה (פרוטוקול, עמ' 48, ש' 33-37; עמ' 49, ש' 21-22, 27). דיסטלפלד הסביר כי מדובר בשטח פתוח, מבודד ומסולע שרכב פרטי רגיל אינו צפוי לשרוד בו בקלות, וכי הטרקטורונים שימשו כלי עזר מהותי בשל עבירותם הגבוהה והיכולת להחביאם בקלות בתוך החורש הטבעי (פרוטוקול, עמ' 5, ש' 12-18; עמ' 48, ש' 1-7; עמ' 49, ש' 9-11, 28-30). יצוין, כי משאין מחלוקת מצד ההגנה שהנאשמים נעזרו בכלים כדי להגיע אל המקום, הרי שאין מקום להרחיב מעבר לנדרש בענין זה, ודין הטענות בנוגע לחילוט הכלים להתברר במסגרת טיעוני הצדדים לעונש ולא בשלב זה. לסיכום, עדותו של דיסטלפלד הייתה עקבית ומפורטת ונתמכה בתצלומים, בסרטונים ובדוחות פעולה. הוא הודה בהגינות בכל אחת מהנקודות שנוגדות את עמדת המאשימה, כך למשל שהבור היה פתוח לפני מעצר הנאשמים, שאחרים חפרו באתר גם לאחר מכן, שאינו יכול לדעת במדויק באילו ימים היו הנאשמים באתר (עמ' 39 ש' 15-16), שאינו קושר חרס מסוים לנאשם מסוים, ושבדוח (ת/9) השמיט בטעות את פירוט חלקם של נאשם 2 והקטין. ולאחר שבחנתי את עדותו, מצאתי לתת בה אמון מלא ככל שהיא נוגעת לתצפיותיו ולתיעוד שערך, וליכולת שלו לערוך אבחנה בין החפירה שהיתה במועד תפיסת הנאשמים ביום 21.12.24 לעומת זו שבוצעה לאחר תפיסתם. אשר לטענה שהעלתה ההגנה בדבר "מומחיותו של דיסטלפלד", המסקנות שאומצו בהכרעת הדין נסמכות על ממצאי עובדה הנתמכים בתצלומים ובמידת הצורך על חוות דעתו של ד"ר גנור ומשתלבות עם ראיות נוספות ועדויותיהם של יתר העדים. לצד זאת, מצאתי ליתן משקל משמעותי לניסיונו המקצועי העשיר של המפקח דיסטלפלד, המשמש בתפקידו ביחידה למניעת שוד עתיקות מזה כ-25 שנה ואמון על אכיפת החוק בגזרת הצפון. ניסיון מקצועי זה, בשילוב עם ביקורים מרובים שערך באתר חורבת בינית, הקנו לו היכרות אינטימית ומעמיקה עם השטח ואפשרו לו לזהות בדיוק את אופן התקדמות החפירות במקום. אשר ליתר הטענות הנוגעות להתנהלות העד בעת המעצר ובעת חקירת הנאשמים, ובכלל זה טענות האלימות שנטען כי הופעלה נגדם, אתייחס לכך בהרחבה בהמשך בפרקים נפרדים של הכרעת הדין. עד תביעה 2, מפקח רן כפתורי, הגיע לשטח ביום 21.12.2024, דקות ספורות לאחר עיכוב החשודים, בעקבות קריאה של המפקח דיסטלפלד, והוא סייע באבטחת הזירה ובאזיקת החשודים (ת/1, דו"ח פעולה מיום 22.12.24; פרוטוקול מיום 23.02.2026, עמ' 1, ש' 21–22; 30-31). במקום הבחין בתלולית עפר טרי ובסמוך אליה בור חפור אשר מוביל למערה חצובה ובתוכה דלי קשור בחבל. בסמוך לבור הבחין בכלי עבודה מגוונים שכללו אתי חפירה, לום, אזמל, פטיש, מכוש ודליים. כמו כן, הבחין בערימה של שברי כלי חרס עתיקים. ניכר היה לפי סימני החפירה כי בוצעה עבודה נרחבת ביחס לביקור הקודם במקום שערך יומיים קודם לכן. בסמוך לאתר החפירה הבחין בשני רייזרים בין העצים. כפתורי תפס את כלי העבודה (שני אתי חפירה, לום, אזמל, פטיש, מכוש[ון], שלושה דליים וכפפות), את הטלפונים הניידים, את שני כלי הרכב, וכן "מערום קרמיקה" של 19 שברי כלי חרס עתיקים בהם ידית אמפורה חתומה, שהיו מונחים ליד ערימת העפר הטרייה שהוצאה מתוך בור החפירה [ת/2, טופס רישום מוצגים; פרוטוקול, עמ' 2, ש' 1–6; עמ' 2, ש' 11–12). כפתורי פירט כי תפיסת החרסים נועדה לשלוש מטרות: לבסס את עתיקותו של הבור, לקשור את החשודים פיזית למקום האירוע, ולשמר פריטים בעלי ערך מדעי ארכיאולוגי מיוחד (פרוטוקול, עמ' 2, ש' 11–17). העד התייחס לפריט המיוחד בעל הערך הארכיאולוגי וההיסטורי - ידית האמפורה החתומה - (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 35–38; עמ' 9, ש' 1–2) והסביר כי האמפורה היא כלי קיבול גדול ששימש ליבוא ויצוא של יין ושמן, ועל הידית שלה מתנוססת חותמת ביוונית המעידה על מקום הייצור. בחקירתו הנגדית אישר כפתורי בהגינותו כי אינו יכול לקבוע בוודאות שהחרסים שנתפסו היו שייכים פיזית לנאשמים, אך הדגיש כי המערום נמצא ישירות על גבי שפך העפר הטרי שהוצא מהבור. במחלוקת לגבי שיוך החרסים לחשודים, אישר העד כי הוא לא יכול לשלול שהחרסים היו בזמן שביקר באתר יומיים לפני מעצר החשודים (עמ' 3, ש' 26-31). לשאלה אם הוא יכול לקבוע שהשברים שנמצאו שייכים לחפירה שהחשודים ביצעו השיב "המערום הזה היה על גבי שפיכת עפר שהוצאה מאותו הבור..." (פרוטוקול, עמ' 3, ש' 38). כפתורי הוסיף "אינני יכול לקבוע מעבר לעובדה כרגע שאמרתי, הם נמצאו על גבי או בסמוך לתחתית שפוכת העפר שהוצאה מתוך הבור מעבר לזה אני לא יכול להסיק מסקנה" (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 1–3). העד שלל לחלוטין את האפשרות כי החרסים היו זרוקים על פני השטח תקופה ארוכה, שכן נמצאו עליהם רסיסי בוץ לחים וסימנים מובהקים המעידים על כך שהוצאו זה מקרוב ממעמקי האדמה. לשאלת הסניגור אם הוא יכול לשלול שהשברים האלה שייכים לאותן חפירות השיב "אני חושב שאני יכול לשלול אלו הם שברים שהיה עליהם סימנים שהוצאו זה מכבר מן האדמה, הם לא היו על פני השטח תקופה ארוכה" וכי "היו עליהם רסיסי הבוץ שמהם הם הוצאו מהאדמה.. לא יכול להגיד מעבר לזה אם זה עניין של ימים, שבועות או חודשים, בטוח לא מדובר בשנים..." (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 7–8, 12). לגבי מועד רישום הדוח שהתרחש "יום אחרי או יומיים אחרי", השיב העד כי הדבר נחשב "בסמוך" ונעשה מ"עניינים טכניים, אני מעדיף להקליד את זה ולהדפיס את זה ולשלוח את זה באופן מדויק ונקי" (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 17–23). מחלוקת נוספת נסבה סביב רישום הבעלות על הציוד, כאשר בדוח טופס המוצגים (ת/2) משעה "14:55" לא נרשם שם המחזיק ואילו בדוח טופס רישום המוצגים (ת/2) משעה "19:52" נרשם שם המחזיק כ"סח'ר אמארה" [נאשם 1] (פרוטוקול, עמ' 5, ש' 11, 14–16). כפתורי הסביר זאת בכך שבשטח "לא היה אף אדם אשר אמר שחפצים הנ"ל שייכים לו", אך במהלך החקירה הבעלות התבררה ואותו מחזיק ששמו נרשם, אישר וחתם שהציוד שייך לו (פרוטוקול, עמ' 5, ש' 21–22, 34–35). לגבי אי הצגת החרסים לחשודים, הסביר "החשודים לא אמרו שזה שלהם, לשאלתי האם זה שייך לכם? התשובה הייתה לא ועקב כך לא רשום מחזיק על גבי הטפסים שלי" (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 5–7). לבסוף, הוא הסכים עם הקביעה לפיה "אנחנו לא יכולים לקבוע בוודאות שהם קשורים... לחשודים" (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 13–16). לסיכום, מצאתי את עדותו של המפקח כפתורי כמהימנה, עקבית ומקצועית, המתאפיינת בזהירות ובדיוק משפטי ומדעי. העד נמנע מלהעלות השערות בלתי מבוססות, ואישר ביושר כי אין ביכולתו לקשור את החרסים פיזית לנאשמים או לשלול את הימצאותם במקום לפני מועד המעצר. על כן, יש בעדותו כדי לבסס ממצאים עובדתיים ברורים באשר לעצם הימצאותם של החרסים הלחים על גבי השפוכת הטרייה, אך לא ניתן לייחס מכוחה את החזקת החרסים הללו באופן ספציפי למי מהנאשמים. עד תביעה 3, סמ"ש מתן אלמוג, תיאר כי הגיע לזירה בעקבות קריאתו של דיסטלפלד (ת/35, דו"ח פעולה). עם הגעתו, ביצע תצפית מרחוק ביחד עם דיסטלפלד וברגר. הצוות החליטו להתפצל, כך שדיסטלפלד ואלמוג ניגשו ישירות לחשודים, בעוד ברגר שמר על קשר עין רציף עמם ושמר על כלי הרכב שבאמצעותם הגיעו איתם. כשהגיעו לנקודת החפירה, מצאו שהם מבצעים חפירה ובמעמד זה החשודים הודו בביצוע העבירה. בזירה נתפסו כלי העבודה ששימשו לחפירה (אתי חפירה, קלשונים) וכן כלי חרס ואבנים שהוצאו מהמערה. אלמוג כבל באזיקים את ארבעת החשודים, הפריד אותם ממכשירי הטלפון שלהם והעביר את מכשירי הטלפון שלהם למצב טיסה ברשותם. לאחר מכן, החשודים הופרדו והועלו לניידות להמשך טיפול וחקירה. בעדותו בבית המשפט, הוסיף העד כי הבחין בארבעת החשודים, כאשר שניים מהם נמצאים בתוך הבור ושניים מחוצה לו (פרוטוקול מיום 14.05.2026, עמ' 3, ש' 21–23) ואישר כי ערך דוחות המעצר (פרוטוקול, עמ' 2, ש' 19–18). אלמוג הכחיש בתוקף כל טענה לשימוש באלימות פיזית או מתן סטירות במהלך המעצר, והבהיר כי לא היה שימוש בכוח או כי הופעל כל כוח חריג נגד החשודים (פרוטוקול, עמ' 3, ש' 32–35; עמ' 4, ש' 2–4), וכי הסיבה שאין לכך זכר בדוח הפעולה שלו היא פשוט מכיוון שאירוע כזה לא התרחש (פרוטוקול, עמ' 5, ש' 18–30). מחלוקת מרכזית התעוררה לגבי חתימות החשודים על דוחות המעצר, כאשר הסניגור טען כי החשודים לא חתמו על המסמכים (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 22; עמ' 10 ש' 26-27) וכי אלמוג זייף את החתימות (פרוטוקול, עמ' 15, ש' 26-27). אלמוג הסביר כי מדובר בדוח ממוחשב בטאבלט, שבו "ברובריקה של מסרב לחתום.. חתם את זה שזה מסרב לחתום" (פרוטוקול, עמ' 11, ש' 31–32). הוא פירט כי במצב של סירוב חתימה נדרש קשקוש על המסך כדי לאשר את הטופס, והסביר את דמיון החתימות בכך ש"זה אותו בן אדם כותב, אני כותב, אז האצבע עושה את אותה הפעולה" (פרוטוקול, עמ' 11, ש' 5–6; עמ' 13, ש' 20–25). יצוין בהקשר זה כי הטענות של הסניגור לפיהם החשודים לא סירבו לחתום, כי הם פשוט לא ראו את הטפסים האלה (עמ' 15, ש' 12-13), נטענה בעלמא, כאשר הנאשמים עצמם לא העלו טענות אלה מיוזמתם בחקירותיהם או בעדותם הראשית בבית המשפט. רק נאשם 3, נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא חתם על טופס המעצר והשיב "כן. מי אמר לי לחתום? אני לא רציתי" (עמ' 114, ש' 2). ובהמשך "מי אמר לי? אף אחד לא אמר לי" (עמ' 114, ש' 6). המאשימה ביקשה לדחות את ניסיונות ההגנה לערער את מהימנותו של העד אלמוג בעניין דוחות המעצר (ת/36–ת/38). במהלך חקירתו הנגדית, נערך לעד מעין "מבחן זיכרון" כאשר נשאל על הטפסים מבלי שהוצגו לו תחילה, והוא השיב כי הוא עצמו לא חתם עליהם. רק לאחר שהוצגו לו המסמכים והוא עומת עם העובדה שעל גבי שני דוחות מופיעה חתימה דומה או זהה, הבהיר העד את מנגנון הרישום הממוחשב בטאבלט המשטרתי. לפי הסברו של אלמוג, כאשר עצור מסרב לחתום, האפליקציה בטאבלט אינה מאפשרת את נעילת הטופס ואישורו אלא אם מבוצע "קשקוש" פיזי כלשהו ברובריקת החתימה, ולכן "יכול להיות שהאצבע קשקשה" (פרוטוקול, עמ' 11, ש' 27). העד הוסיף והבהיר כי ייתכן שחשוד ימסור תגובה ספונטנית בעת מעצרו, אך יסרב לחתום פיזית על הדוח. הגם שלא ניתן לקבוע בביטחון עד כמה הסבר טכנולוגי זה משקף במדויק את מנגנון פעולת הטאבלט, הרי שיש בו כדי להסביר את פשר דמיון החתימות באופן המצריך נקיטת זהירות. מכל מקום, אין בידי לקבל את טענת הזיוף החמורה שהעלתה ההגנה, שכן לא הוצגו כל ראיות פוזיטיביות המבססות אותה, והסניגור אף נמנע מלחקור את הנאשמים עצמם ישירות על נסיבות מילוי הדוחות הללו בעדותם הראשית והיתה זו דווקא המאשימה ששאלה את נאשם 3 בעניין זה והוא טען בחקירתו הנגדית כי איש לא ביקש ממנו לחתום על הטופס. לאור האמור, גם אם נפלו אי דיוקים בגרסת העד לגבי שרבוב החתימה שלו משסירבו החשודים לחתום, הן אינן יורדות לשורש העניין. עם זאת, ונוכח אי הבהירות שהתעוררה סביב אופן התיעוד הדיגיטלי, מצאתי לנכון לנהוג במשנה זהירות. על כן, ומבלי לקבוע מסקנות מהימנות לחובתו של העד, לא אסתמך על התגובות הספונטניות או האמרות שנרשמו מפי החשודים על גבי דוחות המעצר הללו לצורך ההכרעה בתיק זה. מחלוקת נוספת נסבה סביב העברת מכשירי הטלפון של החשודים למצב טיסה (פרוטוקול, עמ' 17, ש' 16-18). העד טען תחילה בחקירתו כי לא נגע בטלפונים (פרוטוקול, עמ' 16, ש' 14–18), אך לאחר שהוצג לו כי בדוח שלו נכתב "העברתי את מכשירי הטלפון שלהם למצב טיסה ברשותם", הוא הסביר כי בפועל החשודים עצמם הם אלו שפתחו את המכשירים והעבירו אותם למצב טיסה לפני שהוכנסו לשקית "כל אחד תפס שם את הטלפון והעביר למצב טיסה, אני לא נגעתי להם בטלפונים" (פרוטוקול, עמ' 17, ש' 34-35, 39), וכי מדובר ב"טעות כתיב" (פרוטוקול, עמ' 17, ש' 18-20, 29-31). גם בסוגיה זו, נמנעו הנאשמים להעיד אודותיה ביוזמתם, הם גם לא נשאלו על כך על ידי בא כוחם בחקירתם הראשית. רק נאשם 3, נשאל בחקירתו הנגדית בעניין זה וטען כי הטלפון הנייד נלקח ממנו על ידי השוטרים וכי אינו יודע כיצד הועבר למצב טיסה (פרוטוקול, עמ' 113, ש' 17–28). לסיכום, לא נטען על ידי ההגנה וממילא גם לא הוצגה בפניי כל ראיה לכך שנתוני הפריקה זויפו או שונו, ולכן אין בכך כדי לפגום באמינות הנתונים הדיגיטליים בעניין שנדון. מכל מקום, ההגנה חלקה רק על התיעוד מיום 20.12.24, בטענה כי הוא זהה לתיעוד מיום 19.12.24, ולא על עצם קיום התמונות והסרטונים. בסוגיית תפיסת החרסים, נשאל אלמוג היכן ואצל מי נתפסו הממצאים, והשיב כי "נמצאו כלי חרס ואבנים שהוצאו מהמערה" בתוך "המקום" עצמו, אך אישר בהגינותו כי אין לו מושג מי החזיק בהם בפועל (פרוטוקול, עמ' 20, ש' 16, 21, 31-32; עמ' 24, ש' 8-14). ההגנה התעמתה עמו באשר להבחנה בין "כלי חרס" לבין "שברי חרס", וטענה כי הרישום בדוח מטעה שכן בפועל נתפסו רק שברים בלבד (פרוטוקול, עמ' 21, ש' 18-26). אלמוג הסביר כי "שבר חרס זה חלק מכלי חרס" ומבחינתו שני הדברים הם "אותו דבר", ועל כן רשם בדוח "כלי חרס" (פרוטוקול, עמ' 21, ש' 28-29; עמ' 23, ש' 6-7). הוא הוסיף והבהיר כי במונח "כלי חרס" אין הכוונה בהכרח לכלי שלם וכי "לא חייב להיות קערה ולא חייב להיות פמות[ט]" כדי להגדירו ככזה (פרוטוקול, עמ' 23, ש' 10–11). לאור האמור, לא מצאתי לקבל את ניסיון ההגנה לקעקע את אמינות עדותו של העד שאיננו ארכיאולוג בשל השימוש במילה "כלי חרס" להבדיל מ"שברי חרס", שכן מדובר בהבחנה מילולית בלבד שאינה פוגעת בגרעין עדותו המהימן. הסברי העד מקובלים עליי ואני קובעת כי עדותו הייתה קוהרנטית ואמינה. עד תביעה 4, רס"ל דוד ברגר, ציין בדוח הפעולה שלו (ת/34), כי נקרא להגיע לאירוע שוד עתיקות שבו נצפתה חפירה על ידי ארבעה חשודים (פרוטוקול מיום 14.05.2026, עמ' 25, ש' 28–35). לאחר הליכה קצרה הגיע ברגר ליעד בו המתין המפקח דיסטלפלד, ושם זיהה את ארבעת החשודים שמבצעים חפירה ובסמוך אליהם (מרחק של 15-20 מטרים ממקום המעצר), היו שני טרקטורונים, דיסטלפלד ואלמוג ניגשו לחשודים והוא ניגש לטרקטורונים כדי לתפוס אותם כשהוא צופה בחשודים בפתח המערה (פרוטוקול, עמ' 26, ש' 4–11). בהמשך, הצטרף ברגר אל דיסטלפלד ואלמוג שם הבחין בשלושה מבוגרים ונער כשהם מאובקים ועוטים כפפות, כששאל אותם למעשיהם, ענו החשודים כי הם חופרים במערה ואף הודו שהכלים שייכים להם, הודאה אשר תועדה בזירה. בנוסף, ברשותם ובידיהם של החשודים נמצאו כלי חרס שמקורם בחפירה, אשר נלקחו מהם ונאספו במקום. רס"ל ברגר ציין עוד בדו"ח כי הוא צפה בחשודים באופן רציף, מרגע ביצוע התצפית ועד לביצוע המעצר. בעדותו בבית המשפט, ברגר העיד כי במהלך המעצר צפה באופן רציף בחשודים ושמע אותם מודים במפורש כי הם חופרים במערה וכי הכלים שייכים להם, הודאה שתועדה בזמן אמת. ברגר שלל מכל וכל טענות בדבר שימוש באלימות או בכוח במהלך המעצר והבהיר כי "לא היה שום דבר חריג" (פרוטוקול, עמ' 26, ש' 13–19; עמ' 27 ש' 38-39). הוא הסביר כי הרמת קול לשם השלטת סדר אינה מהווה שימוש בכוח וכי הצוות היה מתנשף ועייף לאחר טיפוס ארוך על ההר (פרוטוקול, עמ' 32, ש' 24–33). ברגר עמד על גרסתו כי לא הופעל נגד החשודים כל כוח, אף לא כוח סביר, משום שלא היה בכך צורך והם נשמעו להוראות (פרוטוקול, עמ' 32, ש' 28–29; עמ' 34, ש' 11–12). ברגר שלל גם כי בסרטון שומעים את הנאשמים "מתגוננים" וחזר והדגיש מספר פעמים כי לא היה כל סוג של הפעלת כוח במקרה דנן (פרוטוקול, עמ' 34, ש' 5–17). כאשר הגיע ברגר למקום החפירה עצמו, הוא הבחין "שמוציאים אנשים מתוך ... מושיבים אותם, מבקשים מהם לא לדבר אחד עם השני ו[אוזקים] אותם" (עמ' 27, ש' 19–20). הוא תיאר את האתר כ"רכס, קרחת יער" המאופיין ב-"מבנים של, שרידים של אבנים, דברים עתיקים. קצת חורש נמוך" (פרוטוקול, עמ' 28, ש' 22, 26-27). לגבי זירת החפירה העיד כי "הבור הזה שהם בתוכו עם כלי חפירה ודליים ו[שברים] של חרס והם יוצאים, יושבים על הרצפה ומודים עם כפפות על הידיים שהם עבדו שמה" (פרוטוקול, עמ' 28, ש' 25–28). בנוגע למצב החפירה, טען ברגר בנחרצות כי "לא היה בור לפני שהם הגיעו לשם, אם אתה מכוון לאירוע הזה" (פרוטוקול, עמ' 29, ש' 1–2). הוא ביסס את קביעתו על כך שבשטח "היה שם שפך חפירה טרי שיצא בדליים שהיו שם, עם כלי עבודה שהיו שם, ושפך חפירה טרי הוא רך וטרי. זה לא משהו שהוא ישן, מתקשה, מתגבש" (פרוטוקול, עמ' 29, ש' 34–37). על סמך ממצאים אלו קבע כי "החפירה הזאת קודם לא הייתה לפי תכולת שפך החפירה שהיה מחוץ לחפירה והתאים לתכולת הבור" (פרוטוקול, עמ' 29, ש' 37–39). בהמשך, הוסיף וציין כי יכול להיות שהחפירה התחילה גם יום קודם (פרוטוקול, עמ' 32, ש' 16-18). מחלוקת מרכזית נוספת עלתה סביב קביעתו בדוח כי זיהה "את ה-4 המבצעים את החפירה" (ת/34, ש' 4), כאשר ההגנה טענה כי הוא לא יכול היה לראות את ארבעת החשודים בתוך הבור ומבצעים חפירה (פרוטוקול, עמ' 37, ש' 12-13). ברגר נאלץ להסביר כי פירש את המושג "בתוך הבור" באופן מרחיב, כך שגם מי שעמד בפתח הבור וקיבל את הדליים נחשב בעיניו כמי שנמצא בתוך הבור, שכן "גם אם הרגליים שלו בתוך הבור והפלג גוף שלו העליון בחוץ... מבחינתי זה בתוך הבור" (פרוטוקול, עמ' 37, ש' 20–32, 38-41; עמ' 38, ש' 2, ש' 22-24 ; עמ' 41, ש' 10–14). באשר לשברי החרס, ברגר טען תחילה כי אלו נתפסו בידיהם של החשודים, אולם בחקירתו הנגדית הודה כי אינו זוכר ממי ספציפית נתפסו (פרוטוקול, עמ' 46, ש' 19). ההגנה התעמתה עמו לגבי הרישום בדוח כי שברי החרס נתפסו ישירות בידיים של החשודים, כאשר אין זה הגיוני שאנשים נתקלים בשוטרים עם נשקים וממשיכים להחזיק כמות גדולה של שברי חרס (פרוטוקול, עמ' 46, ש' 29-35; עמ' 49, ש' 2-3). כמו כן, בניגוד לגרסתו, דיסטלפלד העיד כי הם נתפסו על הרצפה (פרוטוקול, עמ' 48, ש' 2–3). ברגר הבהיר כי "היו גם בידיים וגם בקרקע" (פרוטוקול, עמ' 48, ש' 9; עמ' 49 ש' 6), וכי הדבר פשוט לא פורט במלואו בדוח (פרוטוקול, עמ' 49, ש' 18–20). עוד ציין כי רשם את מה שזכר באותו רגע ללא כל סתירה לגרסת דיסטלפלד (פרוטוקול, עמ' 48, ש' 11–21). הסבר זה מעלה קושי נוסף להסתמך על עדותו לשם קביעת ממצא עובדתי פוזיטיבי בשאלת החזקת החרסים על ידי מי מהנאשמים בעת המעצר. לבסוף התעוררה מחלוקת בנוגע למרחק הטרקטורונים ממקום המעצר, כאשר פקד עזרא רשם מרחק של לפחות 50 מטרים (ת/4, דו"ח פעולה בו נרשם "בהמשך ראיתי גם 2 כלי רכב מוטוריים כ-50 מטר ממיקום המעצר שבתשאול בשטח התברר כי שייכים לחשודים"; פרוטוקול, עמ' 43, ש' 25–26). ברגר העיד כי המרחק בפועל היה "15 צעדים מהטרקטורון" כ-15 מטרים (פרוטוקול, עמ' 44, ש' 21–23). ברגר הסביר את הפער בכך שאף אחד מהם לא ביצע מדידה בפועל באמצעות סרט מדידה, וכי ייתכן שהערכותיהם התייחסו לנקודות ייחוס שונות בשטח. הוא הבהיר כי יש להבחין בין מרחק הכלים ממקום החפירה עצמו, לבין מרחקם ממיקום התשאול הסופי שאליו הועברו הנאשמים (פרוטוקול, עמ' 52, ש' 12-38). עדותו של ברגר תומכת בעיקרה במסקנה כי הנאשמים נתפסו בתוך בור החפירה ובסמוך לו, בעיצומו של מגע ישיר ומיידי עם השכבות הארכיאולוגיות שנחשפו. תיאורו המפורט בדבר שפך עפר רך, לח וטרי לחלוטין מחוץ לבור, שולל מכל וכל את טענת הנאשמים כי מדובר בחפירה ישנה, ומבסס היטב את מעורבותם הפעילה בפינוי האדמה. עם זאת, התרשמתי כי חלק מאמרותיו של העד חורגות מגדר עדות ראייה עובדתית ומבוססות על "עדות סברה", פרשנות אישית והסקת מסקנות סובייקטיבית לגבי הממצאים בשטח. כך, למשל, הסיק העד באופן קטגורי כי "לא היה בור לפני שהם הגיעו לשם", קביעה המבוססת אך ורק על התרשמותו מטריות העפר מחוץ למערה. דוגמה בולטת נוספת לפרשנותו המרחיבה היא הגדרתו למיקום החשודים בזמן המעצר. העד טען כי כולם שהו "בתוך הבור", אולם הודה בחקירתו כי מבחינתו גם מי שעמד מחוץ לבור וקיבל דליים, או ישב בפתחו כשרגליו בפנים, נחשב כמי שמצוי בתוכו. קושי זה בולט במיוחד לנוכח העובדה שהעד הגיע לזירה במועד מאוחר יותר בהשוואה לאלמוג ולדיסטלפלד, וכן לנוכח הסתירות שהתגלעו בעדותו בשאלת קיומו של בור פתוח טרם הגעתם ובשאלת מיקום תפיסת החרסים. משכך, איני מוצאת לנכון לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד עדותו של ברגר באותן נקודות שבהן היא נוגדת את עדויותיהם של יתר עדי התביעה. בפרט, איני מקבלת את גרסתו לפיה ארבעת החשודים שהו בו זמנית בתוך הבור הצר, ואיני קובעת על בסיסה כי הקטין ביצע עבודות חפירה או כי מי מהנאשמים החזיק בפועל בשברי החרס בעת המעצר. עד תביעה 7, המומחה ד"ר איתן קליין, הגיש חוות דעת מקצועית (ת/31, חוות הדעת; ת/32, דו"ח שרשרת מוצג) וקבע באופן חד-משמעי כי כל הפריטים שהובאו לבדיקתו הם ממצאים ארכיאולוגיים עתיקים ובעלי ערך מדעי רב (פרוטוקול מיום 23.02.2026, עמ' 13, ש' 26–27). הממצאים כוללים שברי חרסים מתקופות שונות, ובהן ידית וקדרה שנטבעה בעיר רודוס ביוון מהתקופה ההלניסטית (מאות ג'-ב' לפנה"ס), המעידות על מסחר וחיים באתר לפני כ-2,300 שנים (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 34–35). ממצאים אלה כוללים גם קדרת חרס מהתקופה הרומית הקדומה (מאות א'-ב' לסה"נ), קערת חרס מתקופת הברזל (מאות ח'-ו' לפנה"ס), 5 ידיות חרס עתיקות השייכות לכלי חרס שונים, 13 שברי כלי חרס עתיקים, שבר עצם, וממצאים "מתקופת בית המקדש הראשון" (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 35–37). ההגנה לא חלקה על ממצאיה ומסקנותיה של חוות הדעת, אך חלקה על השאלה אם שברי החרס קשורים לעבירות שביצעו הנאשמים וניסתה להמעיט בערכם. המומחה הדגיש כי החרסים הללו "מספרים לי סיפור, מספרים לי מה קרה באתר הזה לפני אלפי שנים" (פרוטוקול, עמ' 13, ש' 36–37). הוא הבהיר כי הנזק הקשה למחקר ההיסטורי נובע מכך שהפריטים "הוצאו מהקשרם ההיסטורי... הם נעקרו ממקומם, הם נשברו" (פרוטוקול, עמ' 13, ש' 37–38), וקבע כי קיים יסוד סביר להניח שהכלים היו שלמים "עד שחפרו באתר הזה והרסו אותם" (פרוטוקול, עמ' 14, ש' 1–2). במענה לטענות ההגנה, הבהיר המומחה כי כותרת המסמך היא "חוות דעת בעניין ממצאים ארכיאולוגיים" (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 13) וכי תפקידו הוגדר "לתת חוות דעת על הממצאים עצמם, לא על האתר" (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 14–15). על כן, לא נדרש לבקר פיזית בחורבת בינית לצורך כתיבת חוות הדעת המדעית. באשר לשימוש במונח "בחזקתם" של הנאשמים, הסביר כי הסתמך על דיווחו של דיסטלפלד שהשקית הגיעה מתיק התפיסה, בעוד הוא עצמו התמקד אך ורק בקביעה המדעית לפיה הפריטים עתיקים (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 27–29; עמ' 13, ש' 25–27). לסיכום, חוות הדעת ועדותו של קליין מדגישות את הנזק הקשה שנגרם למחקר ההיסטורי כתוצאה מניתוק הממצאים מהקשרם הארכיאולוגי המקורי. אין בסיס להניח כי הפריטים אינם עתיקים, וההגנה לא הביאה חוות דעת נגדית. הקשר בין הפריטים לנאשמים נלמד מעדויות אחרות, ולא מחוות הדעת, כפי שארחיב על כך בהמשך. עד תביעה 5, המומחה ד"ר אמיר גנור, מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות, הגיש חוות דעת (ת/33) שערך בעקבות בדיקת אתר העתיקות המוכרז "חורבת בינית" ביום 23.12.24, אשר שימש כאתר יישוב וייצור חקלאי גדול ורחב ידיים החל מתקופת המקרא. המומחה תיאר כי האתר היה בשימוש רציף במשך למעלה מאלף שנה, החל מהמאה השמינית לפני הספירה ועד לתקופה הרומית במאה השנייה והשלישית לספירה, כאשר עיקר השרידים מתוארכים לימי בית המקדש השני. פתחי בורות מים, קירות אבן ומתקנים חקלאיים להפקת שמן זית בולטים היטב על פני השטח ומעידים על חשיבותו (פרוטוקול מיום 23.02.2026, עמ' 15, ש' 5–13; עמ' 17, ש' 6–8). בסיורו בשטח ביום 23.12.24 בשעות אחר הצהריים, זיהה ד"ר גנור פריצה חמורה לתוך חלל תת קרקעי עתיק ששימש כמערכת מסתור, אשר בוצעה ישירות מפני השטח. החופרים חפרו בור בעומק 1.5 מטר בקירוב וברוחב 0.80 מטר, והמשיכו בחפירה לתוך מחילה עתיקה תוך פגיעה קשה בשלמותה ובצורתה. המומחה הבחין בסימני חציבה טריים ובהירים בסלע, בשבירת קירות המבוא ובעקירת אבני בנייה עתיקות שנשברו ונזרקו על פני השטח (פרוטוקול, עמ' 15, ש' 20–22; עמ' 17, ש' 33–34; עמ' 18, ש' 1). ד"ר גנור תיאר בעדותו הרס מדעי חמור ובלתי הפיך לשכבות הארכאולוגיות, המונע לצמיתות את היכולת לחקור ולשחזר את הצטברות העבר המקורית שעמדה במקום מעל אלפיים שנה. הוא הסביר "זה אנחנו אף פעם לא נדע מה היה שם, זה כאילו שמישהו לקח ומחק לנו את ההיסטוריה בקוש ולא נוכל לשחזר או להחזיר את השכבות למקום אף פעם" (פרוטוקול, עמ' 15, ש' 26–28). ערבוב שכבות העפר מונע כל אפשרות לשחזור מדעי מדויק, וגם חפירה ארכאולוגית מסודרת ויקרה לא תוכל לתקן את ההפרעה שנוצרה (פרוטוקול, עמ' 26, ש' 24–26). במוקד עדותו עמדה שאלת הימצאותם של שברי החרס, כאשר המומחה הבחין בצורה ברורה בין חרסים הפזורים דרך קבע בשטח לבין אלו הקשורים ישירות לחפירה הטרייה. ד"ר גנור הבהיר כי החרסים שציין לא נאספו על ידו ואינם החרסים שנתפסו קודם על ידי המפקח רן כפתורי והועברו לבדיקה נפרדת (פרוטוקול, עמ' 19, ש' 33; עמ' 24, ש' 5–7). המומחה קבע כי השברים הללו שכנו ישירות בתוך ערימת השפך הטרייה והלחה ובתוך המערה עצמה שבה נלכדו הנאשמים, עובדה המייחדת אותם ומוכיחה כי ניתקו מהקשרם הארכאולוגי עקב פעילותם (פרוטוקול, עמ' 19, ש' 24–27; עמ' 20, ש' 13–14). ד"ר גנור התמודד עם טענות ההגנה והבהיר כי "בכל אתר עתיקות יש שברי כלי חרס על פני העץ, על פני הקרקע, זה חלק טבעי מהדבר של אתר עתיקות" (עמ' 19, ש' 27–28). עם זאת, הוא שלל לחלוטין את הניסיון לייחס לחשודים חרסים מרוחקים, והסביר כי "זה שיש חרס עכשיו 200 מטר משם או 500 מטר משם זה לא קושר אותו לחשודים הספציפיים" (עמ' 20, ש' 12–13). קביעתו המקצועית התמקדה אך ורק בחרסים ששכנו בתוך המערה שבה נתפסו החשודים ובשפך הלח שחולץ ממנה (פרוטוקול, עמ' 20, ש' 13–14). ההגנה טענה בסיכומיה כי חוות הדעת "מזוהמת" ולא קבילה מאחר שהמפקח ניר דיסטלפלד ליווה את המומחה בשטח והכווין אותו לנקודות הבדיקה. המומחה דחה טענה זו בנחרצות והשיב כי "ניר לא היה מעורב בגיבוש המסמך הספציפי הזה, המסמך הזה אני ביצעתי אותו בעצמי" (פרוטוקול, עמ' 22, ש' 9–11). הוא הוסיף והסביר "אני לא חושב שיש בזה טעם נפגם, אני חושב שזה ראוי שמישהו יצביע לי על הנקודה המדויקת שבה היה האירוע, אני לא חייב לדעת, להכיר את כל האתרים בארץ" (פרוטוקול, עמ' 22, ש' 11–14). עמדה מקצועית זו נתמכת בפסיקת בית המשפט העליון, המבחינה בין שאלת קבילות חוות הדעת לבין משקלה הראייתי. בהתאם להלכות המנחות בעניין ע"פ 566/89 מאיר מרציאנו נ' מדינת ישראל, מו(4) 539 ובעניין רע"פ 1281/19 אוחנה מישאל נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (נבו, 04.04.2019), הסתמכותו של מומחה על בדיקות שערכו אחרים אינה פוסלת את חוות דעתו. סוגיה זו נדונה בהרחבה בפסיקת בית המשפט העליון, אשר הבהיר כי סיוע טכני של כפופים למומחה אינו פוגע בקבילות חוות הדעת. אם כן, אין כל פסול בכך שמומחה מסתמך על נתונים, מדידות או הכוונה פיזית של אנשי צוות ועמיתים לעבודה שהיו נוכחים בזירה. הסתמכות זו היא חלק מנוהל עבודה תקין, והיא עמדה למבחן מלא במסגרת החקירה הנגדית. יתרה מכך, המומחה הדגיש כי ליוויו של דיסטלפלד לא פגם בחוות הדעת אלא חיזק את מהימנותה, שכן הוא מנע ייחוס שגוי של נזקים מאוחרים. בעזרת הכוונתו של דיסטלפלד, ביצע המומחה "הפרדה ברורה" בחוות דעתו בין החפירה המקורית של הנאשמים לבין פעילות שוד מאוחרת שבוצעה לאחר מעצרם על ידי אחרים (פרוטוקול, עמ' 16, ש' 15–17; עמ' 37, ש' 31–33). בין היתר, המומחה זיהה שלוש אבנים שחסמו את הכניסה למחילה, אשר לפי דיווחו של ניר לא היו שם בזמן המעצר והוצאו מהחפירה המאוחרת, ולכן התעלם מהן בחוות דעתו (פרוטוקול, עמ' 16, ש' 25–29). ההגנה ניסתה להפחית מחומרת המעשים על ידי אזכור חפירות ארכאולוגיות רשמיות שבוצעו בעבר באתר, אך המומחה שלל קשר בין הדברים והבהיר כי אלו נערכו בפינה מרוחקת של האתר בשנת 2011 (פרוטוקול, עמ' 20, ש' 24-25; עמ' 26, ש' 30). הוא הוסיף כי קריאת דוחות של חופרים קודמים נחוצה לאיש מקצוע "בשביל להבין מה מו מי, לא לכתוב שטויות" (פרוטוקול, עמ' 26, ש' 37–38; עמ' 27, ש' 4–5). לבסוף, גנור הדגיש כי הרשות נוקטת גישה קפדנית ואינה מייחסת פגיעה בכל אירוע "לא על כל דבר אנחנו נותנים פגיעה, יש לנו עשרות תיקים שאין בהם פגיעה" (פרוטוקול, עמ' 21, ש' 29–31). מצאתי לנכון להעניק מלוא המשקל לחוות דעתו המקצועית של ד"ר גנור (ת/33), ארכיאולוג ומנהל היחידה למניעת שוד עתיקות, בעל ניסיון עשיר של כ-32 שנים, אשר עדותו המקצועית והזהירה הותירה רושם אמין ביותר. המומחה תיאר בפירוט את חשיבותו ההיסטורית של האתר המוכרז "חורבת בינית" וביסס היטב את הפגיעה המדעית וההרס הבלתי הפיך שנגרם לשכבות הארכיאולוגיות המקוריות שעמדו במקום מעל אלפיים שנה. בכל הנוגע לשברי החרס, המומחה ערך הבחנה מקצועית חיונית והבהיר כי קביעתו בחוות הדעת התייחסה אך ורק לשברים שבהם הבחין בעין בתוך המערה ובסמוך לה על גבי שפוכת העפר הטרייה בעת ביקורו, והדגיש כי אין מדובר בחרסים הפיזיים שנתפסו קודם לכן על ידי המפקח כפתורי ושנבדקו בנפרד בחוות דעתו של ד"ר איתן קליין. לא מצאתי ממש בטענת ההגנה לפיה חוות הדעת "מזוהמת" בשל ליוויו והכוונתו של המפקח דיסטלפלד בשטח, שכן המומחה ערך את הבדיקה בעצמו, ונוהל הכוונה זה מקובל ואף חיזק את דיוקה המדעי של חוות הדעת בכך שהבטיח הפרדה ברורה בין חפירת הנאשמים לפעילות שוד מאוחרת שבוצעה לאחר מעצרם. בהנחייתו של דיסטלפלד, התעלם ד"ר גנור מהחפירה הטרייה הנוספת שנתגלתה בצדו השני של פיר הכניסה ומאבנים שנזרקו למערה לאחר המעצר, ובכך התמקדה חוות הדעת באופן נקי אך ורק בנזק הישיר שגרמו הנאשמים. ההגנה לא הצליחה לערער בחקירה נגדית את יכולתו המקצועית של ד"ר גנור להבחין, על בסיס סימני חציבה בהירים, שפכי עפר רכים וריח אדמה ייחודי, בין החפירה הטרייה של הנאשמים לבין חפירות קודמות או מאוחרות יותר, ומכאן שמדובר בתשתית מדעית מוצקה המאפשרת לקבוע ממצאים עובדתיים לחובתם. ניתוח מסכם של פרשת התביעה לאחר שבחנתי את עדויותיהם של עדי התביעה, מצאתי לנכון להעניק להן משקל נכבד ביותר ולקבוע כי הן הותירו רושם מהימן, חיובי ומקצועי באופן מובהק. מרבית העדים הם אנשי מקצוע מיומנים ובעלי ניסיון עשיר ורב שנים בתחום הארכיאולוגיה, הפיקוח והאכיפה, אשר העידו בצורה קוהרנטית על עובדות שקלטו בחושיהם ושמצויות בליבת תחום מומחיותם. על בסיס גרעין עדויות מוצק זה, הנתמך במארג ראיות חפציות וחזותיות בזמן אמת, ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים ברורים ומסקנות משפטיות לחובת הנאשמים. לצד קביעה כללית זו, מצאתי לנכון לשרטט בזהירות את ההסתייגויות הנדרשות מעדויותיהם של השוטרים אלמוג וברגר, אשר אין בהן כדי לפגום באמינותו של מארג התביעה הכולל. באשר לעד אלמוג, עלה קושי מסוים סביב עדותו בעניין החתימות על דוחות המעצר הממוחשבים בטאבלט (ת/36–ת/38), נוכח אי ההתאמות בין גרסתו הראשונית לבין ההסבר הטכנולוגי המאוחר בדבר ה"קשקוש" הנדרש במערכת במקרה של סירוב חתימה. מתוך חובת זהירות, ומאחר שנאשם 3 הכחיש כי התבקש לחתום, קבעתי שלא להסתמך על האמרות הספונטניות הרשומות בדוחות אלו, הגם שאי בהירות זו אינה פוגעת בפרטים המהותיים של עצם המעצר והתצפית שביצע העד. באופן דומה, מצאתי להסתייג מחלקים מסוימים בעדותו של רס"ל ברגר, אשר נשענו על פרשנות אישית, הערכות סובייקטיביות וסברות, ולא על תצפית עובדתית נקייה. הסתייגות זו נוגעת בעיקר לקביעתו הנחרצת כי לא היו חפירות קודמות באתר, להגדרתו המרחיבה לפיה ארבעת החשודים שהו בו זמנית בתוך הבור הצר, ולגרסתו הראשונית לפיה הנאשמים החזיקו פיזית בשברי החרס בידיהם בעת המעצר. בשל קשיים אלו, ונוכח הגעתו המאוחרת לזירה יחסית לדיסטלפלד ואלמוג, לא יקבעו ממצאים עובדתיים על יסוד עדותו של ברגר בנקודות שבהן היא סותרת את עדויות יתר עדי התביעה או את הראיות האובייקטיביות. חרף הסתייגויות נקודתיות אלו, אשר נבחנו בקפידה, פסיפס הראיות הכולל של התביעה נותר איתן ויציב ללא כל פרצה. גרסאותיהם של דיסטלפלד, כפתורי, ד"ר קליין וד"ר גנור משתלבות זו בזו באופן הרמוני ויוצרות מארג ראייתי הדוק המרפא כל מחדל חקירה נקודתי או אי דיוק ברישום הטכני. פרשת ההגנה נאשם 1 בפתח חקירתו הראשונה מיום 21.12.2024 (ת/20, הגרסה המוקלדת ת/26), פתח הנאשם את דבריו ביוזמתו ובמענה לשאלתו הפתוחה של החוקר באומרו "לפני 3 ימים ראינו את הדבר הזה. אני ובן דוד שלי מוחמד אמארה. ראו את החפירה וראו את הפוכר והתעניינו שמה, אמרנו שאנחנו רוצים לחפור ולראות מה יש עוד, הלכנו 2 ימים ונתפסנו. בדיוק כך". הנאשם פירט כי גילה את המקום במהלך סיבוב שערך בבאגי, וכי ביקורם הראשון נערך ביום רביעי או חמישי סביב השעה 17:00–18:00, שם הבחינו בחפירה קודמת, בדליים ובשברי חרס ("פוח'אר"), אך לא חפרו כי לא היה ברשותם ציוד. לגבי יום שישי, ה-20.12.2024, הודה הנאשם במפורש כי חזר לאתר עם בן דודו, נאשם 3, בשעות הערב וחפר עמו באופן אקטיבי. הוא תיאר חפירה זו בפרוטרוט: "שום דבר כמו היום. הוצאנו אני ובן דוד שלי מוחמד עותמאן 20 דליים של חול ושפכנו אותם וזהו היה קצת אור שיצאנו מהבית סביב 17:30 – 18:00 וחפרנו כשעה אולי חצי שעה והשארנו את הכלים שם" (ת/20; שם הודה בחפירה באומרו "טוב אתה צודק"). באשר ליום שבת, הודה הנאשם כי הגיעו סביב השעה 11:00–11:30 מאחר שלא עבדו באותו יום, והביאו ציוד חפירה שכלל "קריק [את חפירה], מנקוש, פנס, איזמיל וזהו" (ת/20). הנאשם פירט את חלוקת העבודה בשבת לפיה הוא ואחיו (נאשם 2) מילאו דליים בתחתית הבור, בעוד נאשם 3 משך ורוקן אותם מלמעלה, והדגיש לגבי הקטין כי "הילד לא עשה כלום" (ת/20). הנאשם הודה כי הכלים הללו שייכים לו, וכי פירקו אבנים וסלעים במהלך החפירה, תוך שהסביר את המניע שהניע אותם להמשיך לחפור: "היו אבנים כן... חשבנו למצוא משהו מזהב כאילו" (ת/20). בחקירתו השנייה מיום 30.12.2024 (ת/22, הגרסה המוקלדת ת/27), ביצע הנאשם תפנית חדה וחזר בו מהודאתו המפורטת תוך הכחשה מוחלטת של מעשי החפירה בימים שקדמו למעצר. משהוטח בו כי חפר באתר בימים חמישי ושישי, השיב: "עם כל הכבוד לך, אני לא חפרתי לא בחמישי ולא בשישי. הייתי שם סיבוב עם הכלי שלי" (ת/22). לגבי יום שישי הציג גרסה מצמצמת לפיה "נכנסתי וצילמתי אבל לא חפרתי" וכי "אני רק עשיתי איסוף ונכנסתי לראות" (ת/22). בחקירה זו כבש הנאשם לראשונה גרסה חדשה לגבי גילוי האתר, וטען כי ביום רביעי ראה במקום שלושה אנשים חופרים שברחו ברגל מיד כשראו אותו (ת/22). הוא הדגיש בהקשר זה כי "אפילו לא היה להם רכב" וכי הוא ובן דודו נכנסו למערה אחריהם רק מתוך סקרנות והתעניינות לראות מה עשו שם (ת/22). באשר לכלים, התכחש לבעלותו וטען כי רק הפנס והלום שלו, ושאת הודאתו המקורית לפיה כל הכלים שלו מסר "מעצבים" בלבד (ת/22). בעדותו בבית המשפט, פירט הנאשם 1 באריכות את גרסתו באשר לאירועים, וטען כי ביום שבת הגיע לאתר חורבת בינית במסגרת טיול שטח תמים עם באגי וטרקטורון, באזור שבו נהג לבקר עוד מילדותו (פרוטוקול מיום 14.05.2026, עמ' 54, ש' 8–11; עמ' 54, ש' 11–18). הוא טען כי מצאו במקום "בור וחבל, חבל ודלאווה" ושברי חרס פזורים על האדמה, וכי מתוך סקרנות גרידא החליטו להיכנס לבור לראות מה יש בפנים (פרוטוקול מיום 14.05.2026, עמ' 54, ש' 13–14). לגרסתו, בעת המעצר ביום שבת רק הוא ואחיו (נאשם 2) היו בתוך הבור, בעוד בן דודו (נאשם 3) היה בחוץ והקטין לא עשה דבר (פרוטוקול, עמ' 55, ש' 37–40; עמ' 56, ש' 1). הנאשם עמד על כך שביקורו באתר הסתכם בשתי הזדמנויות בלבד בחייו, כאשר בפעם הראשונה, ביום רביעי או חמישי, הוא רק נכנס וצילם (פרוטוקול, עמ' 54, ש' 35–36; עמ' 55, ש' 1–6). לגבי יום שישי, הכחיש הנאשם נמרצות את נוכחותו באתר וטען כי עבד באותו יום "באבן" מהבוקר עד הערב, והיה עייף מדי מכדי לצאת לטיול (פרוטוקול, עמ' 61, ש' 14–17; עמ' 67, ש' 41–43). ביחס לשפת החקירה, טען כי הוא מסתדר בעברית אך לו נחקר בערבית היה מבין טוב יותר, והוסיף כי הבין את השאלות אך התעייף ולבסוף ענה לחוקר רק כדי שישחרר אותו (פרוטוקול, עמ' 55, ש' 23–27, 32–34). הוא הסביר את השפעת העייפות בחקירתו, כאשר תחילה מסר ששהה שם ארבע או חמש שעות ובהמשך: "לבסוף אני הייתי עונה לו על מנת רק לשחרר אותי, כי אני התעייפתי ממנו. שמונה שעות בערך, תפס אותי בתחנה" (פרוטוקול, עמ' 54, ש' 18–19; ש' 33–35). במהלך החקירה הנגדית, תיאר כי לפני שירדו לבור ביום שבת, שהו הנאשמים מחוץ לפתחו זמן מה "אני ישבתי, שתיתי קולה, שתיתי סיגריות, אכלתי גרעינים ואחר כך אני ירדתי" (פרוטוקול, עמ' 69, ש' 6–10). הוא הכחיש כי ביצע עבודות חפירה ממושכות ביום זה, וטען כי שהה בבור דקות ספורות בלבד "ארבע או חמש או שתי או שבע דליים... חמש דקות ואז הגיעה המשטרה" (פרוטוקול, עמ' 68, ש' 37 עד עמ' 69, ש' 4; עמ' 78, ש' 21–24). נאשם 1 העלה בעדותו טענות לגבי אופן המעצר לפיהן שמו להם אזיקים בידיים וברגליים, והשיבו אותם על הרצפה (פרוטוקול, עמ' 54, ש' 17–18). הוא תיאר כי נלקחו בידיים ורגליים כבולות: "לקחו אותנו בטנדר, שמו אותנו... הלכו איתי ברגל. בערך 500 מטר לטנדר, לקחו לי אזיקים בידיים וברגליים" (פרוטוקול, עמ' 55, ש' 13–15). כמו כן, טען כי השוטרים הפעילו נגדו כוח פיזי בעת המעצר, בציינו כי החוקר "שיתק אותי על האדמה... תפס אותי מהחזה ואז דחף אותי על הרצפה הוא אמר לי למה זזת" (פרוטוקול, עמ' 70, ש' 1–8). כאשר עומת עם הודאתו המוקלטת במשטרה לפיה חפר עם נאשם 3 ביום שישי והוציא עמו 20 דליים של חול, השיב הנאשם כי דבריו היו שקריים ומטרתם הייתה לרצות את החוקר דיסטלפלד "אני אומר לך שקר שיעזוב אותי, יעזוב את רבי. אני אמרתי לו ככה, אבל אני לא הייתי" (פרוטוקול, עמ' 62, ש' 27–28). הוא הסביר כי מרוב שהחוקר הציג לו שאלות חוזרות ונשנות בנושא, הוא פשוט ויתר ואמר לו "תרשום מה שאתה רוצה" (פרוטוקול, עמ' 62, ש' 8–20; עמ' 65, ש' 27–37). כשנשאל על התצלום מיום שישי שנמצא במכשיר הטלפון שלו, השיב בהתחמקות: "אני יוצא מצלם, אי אפשר לצלם?..." (פרוטוקול, עמ' 63, ש' 2). בנוגע לביקורו הראשון ביום רביעי או חמישי, אישר הנאשם כי היה עם בן דודו (נאשם 3), אך טען כי באותו יום לא ביצע כל חיפוש אלא רק צילם (עמ' 67, ש' 36–37; עמ' 68, ש' 4–5). לגרסתו, הוא ראה "חבל ודליים" בתוך הבור והדבר נראה לו מעניין, ולכן הזיז את כלי החפירה שהיו שם ונכנס להסתכל פנימה (עמ' 68, ש' 8–12, 31–33). הוא אישר כי הוא מבין שקיומם של שברי חרס מעיד על עתיקות, והודה כי המניע לכניסתו למערה היה כלכלי "כשראיתי כלי חרס, אז ציפיתי שימצא זהב" (פרוטוקול, עמ' 70, ש' 32 עד עמ' 71, ש' 2; עמ' 72, ש' 17). לשאלה מה עשה לבסוף עם אותם חרסים, השיב בביטול "זרקתי אותה" (פרוטוקול, עמ' 72, ש' 34). הערכת גרסתו של הנאשם 1 מגלה חוסר מהימנות קיצוני, סתירות פנימיות חריפות וחוסר עקביות שאינו ניתן ליישוב בין חקירותיו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. טענתו כי שיקר לחוקר והודה בחפירה של 20 דליים ביום שישי רק כדי לרצותו נסתרת על ידי כך שבחקירתו הראשונה מסר מיוזמתו פרטים עובדתיים מדויקים שלא הוטחו בו (ת/20). יתרה מכך, הוא לא סיפק כל הסבר מדוע בחקירתו השנייה (ת/22), שנערכה בחלוף ימים, המשיך לטעון כי ביקר באתר ביום שישי אך שינה את הגרסה לחצי-הכחשה, בעוד שבבית המשפט הכחיש את נוכחותו באותו יום כליל. גם הגרסה בדבר שלושת האנשים האלמוניים שברחו ללא רכב מהווה "גרסה כבושה" שזכרה לא בא בחקירתו הראשונה, שבה ייחס את גילוי האתר לסיבוב אקראי בבאגי (ת/20, ת/22). הנאשם אף הסתבך בסתירות בלתי פוסקות לגבי כלי החפירה, אשר נעו בין בעלות מלאה (ת/20), לבעלות חלקית "מעצבים" (ת/22), ולבסוף לגרסה בבית המשפט לפיה הכלים היו בטרקטורון אך לא נעשה בהם שימוש (פרוטוקול, עמ' 59, ש' 31–35). ראוי לציין כי הנאשם לא העלה מיוזמתו, ובא כוחו גם נמנע לחלוטין מלחקור אותו בחקירה הראשית על פרטי הפללתו של אחיו (נאשם 2) או של נאשם 3, דבר המעיד על ניסיון לגונן על בני משפחתו בבית המשפט על חשבון האמת. הסתירה הלוגית הקשה ביותר בגרסתו נחשפה כאשר נאלץ להסביר כיצד טענתו לפיה נאלץ להרחיב את פתח המערה ביום שבת מסתדרת עם העובדה שצילם בתוכה כבר ביום חמישי (פרוטוקול, עמ' 72, ש' 27–29). הנאשם הודה באופן מפורש בחפירה אקטיבית ובשינוי פיזי של האתר "אני נכנסתי ביום חמישי וצילמתי מבחוץ. אני לא יכול להיכנס לפנימה כי הייתה צרה, אז הרחבתי אותה קצת, זה ביום שבת כשתפסו אותי" (פרוטוקול, עמ' 72, ש' 27–29). הודאה ספונטנית זו מוכיחה כי ביצע חציבה וחפירה אקטיבית לשם הרחבת פתח המערה ופגיעה פיזית בעתיקות, וממוטטת כליל את גרסתו התמימה. עיון בגרסאותיו של נאשם 1 לאורך ההליך מלמד על דפוס עקבי של נסיגה מדורגת מן ההודאה אל ההכחשה, במטרה להתאימן להתקדמות החקירה. בחקירתו הראשונה (ת/20) הודה במפורש כי חפר ביום שישי ה-20.12.24 יחד עם נאשם 3 והוציא עמו "20 דליים של חול", בחקירתו השנייה (ת/22) נסוג לגרסת ביניים לפיה "רק עשיתי איסוף ונכנסתי לראות", ובעדותו בבית המשפט הכחיש כליל את נוכחותו באותו יום. טענת האליבי שהציג בעדותו, לפיה עבד "באבן" מהבוקר עד הערב (פרוטוקול, עמ' 61, ש' 14–17), אינה סותרת בהכרח את הודאתו ב-ת/20 לפיה הם הלכו לחפור "יותר מאוחר" (סביב 17:30–18:00) דווקא בשל עבודות האבן. הנאשם לא סיפק כל הסבר מדוע בחקירתו השנייה, שנגבתה בחלוף ימים ובמנותק מן הלחץ הנטען, המשיך לאשר את נוכחותו באתר באותו יום, וכשעומת עם התצלום מיום שישי במכשיר הטלפון שלו השיב בהתחמקות "אני יוצא מצלם, אי אפשר לצלם?" (פרוטוקול, עמ' 63, ש' 2). גם באשר לנסיבות גילוי האתר השתנתה גרסתו, כאשר בחקירה הראשונה ייחס זאת לסיבוב אקראי בבאגי (ת/20), ובשנייה כבש גרסה כבושה על שלושה אלמונים שחפרו במקום ונמלטו ברגל ללא רכב (ת/22). באשר לכלי החפירה, גרסתו נעה בין בעלות מלאה (ת/20), בעלות חלקית "מעצבים" (ת/22), ולבסוף טענה בבית המשפט לפיה הכלים היו בטרקטורון אך לא נעשה בהם שימוש וכי לקח עליהם בעלות מחמת פחד (פרוטוקול, עמ' 59, ש' 13–16, 31–35). הסתירה החמורה מכולן התגלעה כאשר נדרש להסביר כיצד נכנס למערה המצולמת ביום חמישי אם פתחה הורחב רק בשבת (פרוטוקול, עמ' 72, ש' 27–29). הנאשם השיב באופן ספונטני: "אני נכנסתי ביום חמישי וצילמתי מבחוץ. אני לא יכול להיכנס לפנימה כי הייתה צרה, אז הרחבתי אותה קצת, זה ביום שבת כשתפסו אותי", ובכך הודה מפיו בחציבה, חפירה אקטיבית ופגיעה פיזית בעתיקות הממוטטות כליל את גרסת הסקרנות התמימה. אף גרסתו בדבר משך שהייתו באתר ביום שבת נסתרת חזיתית, שכן בעדותו טען כי שהה במקום רק "עשר דקות" (פרוטוקול, עמ' 57, ש' 31–32) או "חמש דקות" וכי קודם לכן ישב, שתה קולה ועישן (פרוטוקול, עמ' 69, ש' 6–10). גרסה זו נסתרת על ידי הודאתו ב-ת/20 שהגיעו ב-11:00–11:30, על ידי דוחות הפעולה ועדות המפקח דיסטלפלד ששמעו רעשי חפירה מתוך המערה עד המעצר ב-13:10, ועל ידי היקף האדמה הטרייה שחולצה. הסבריו של הנאשם לחזרתו מההודאה אינם קוהרנטיים, שכן מחד טען ששיקר לחוקר ניר כדי "שיעזוב את רבי" (פרוטוקול, עמ' 62, ש' 27–28) ושאמר לו "תרשום מה שאתה רוצה" (פרוטוקול, עמ' 62, ש' 8–20), ומאידך הצהיר "אני לא משקר" והתחמק באומרו "שכחתי מה אמרתי לניר" (פרוטוקול, עמ' 60, ש' 6, 30–34). אשר לשפת החקירה, אישר הנאשם בעדותו כי הוא מסתדר בעברית והבין היטב את השאלות שהוצגו לו (פרוטוקול, עמ' 55, ש' 23–27, 32–34). טענות הנאשם לגבי לחץ פיזי ואלימות, לפיהן החוקר "שיתק אותי על האדמה... תפס אותי מהחזה ואז דחף אותי על הרצפה" (פרוטוקול, עמ' 70, ש' 1–8), נטענו לראשונה בבית המשפט ללא ראיות תומכות או ניהול משפט זוטא וכאשר הנאשם שולל כי הותקף על ידי החוקר (עמ' 69, ש' 39). זאת ועוד, הנאשם לא העלה טענות אלו בפתח חקירתו הראשית (עמ' 55–56), וההגנה נמנעה מלחקור אותו בחקירה הראשית על שאלות מהותיות כמו נושא טופס המעצר והחתימה עליו, באופן הפוגם עד מאד בטענות ההגנה בנושאים אלה. מנגד, יש להעדיף באופן מובהק את הודאתו הראשונית והספונטנית של הנאשם במשטרה ב-ת/20 על פני גרסאותיו המאוחרות ועדותו. הודאה זו נמסרה באופן חופשי, קולח וביוזמתו, והייתה סלקטיבית ומחושבת במטרה לגונן על הקטין ("הילד לא עשה כלום") ולהדוף חלק מהאשמות ("את החבל לא הבאנו"), דבר המעיד על שיקול דעת עצמאי ושליטה מלאה בדבריו. לצד השינויים בגרסאותיו, נשמר בכולן גרעין מפליל עקבי באשר ליסוד הנפשי ומודעותו לעתיקות, שכן הודה כי הבין ששברי החרס מעידים על עתיקות (פרוטוקול, עמ' 70, ש' 32) וכי המניע למעשיו היה כלכלי: "כשראיתי כלי חרס, אז ציפיתי שימצא זהב" (פרוטוקול, עמ' 72, ש' 17). כמו כן, ניסיונו בעדותו לגונן על בני משפחתו ולהרחיק את נאשם 3 מהבור בניגוד לחלוקת העבודה המפורטת שמסר ב-ת/20, פוגע פגיעה קשה נוספת במהימנותו. נאשם 2 בחקירתו מיום 21.12.24 (ת/23; הגרסה המוקלדת ת/28), שנגבתה ביום מעצרו, מסר נאשם 2 כי יצא עם אחיו, נאשם 1, לטיול ביער לבקשת האח, וכי הגיעו למקום בטרקטורון של נאשם 1. לדבריו לא הכיר את המקום קודם לכן. הנאשם לא הסתפק בתיאור ביקור תמים, אלא הודה כי לאחר שהגיעו לאתר החלו לחפור בו זמן קצר, עד שנתפסו. משהוטח בו כי חפרו באתר גם בימים שקדמו לתפיסה, הכחיש זאת נמרצות, באומרו "אני לא" ו"אני פעם ראשונה". עוד הוסיף כי אינו יודע אם אחיו מכיר את המקום, שכן אינם מתגוררים יחד. הנאשם שלל כל עניין אישי בעתיקות, והסביר את כניסתו לבור בסקרנות גרידא: "ראיתי את החור הזה ובדקתי. להסתכל לראות מה יש שם בפנים". החוקר עימת אותו עם העובדה שנתפס עוטה כפפות עבודה, לאחר תצפית של כחצי שעה שבמהלכה נשמעו רעשי חפירה. הנאשם השיב: "אני לבשתי כדי שאם נוגעים במשהו זה לא יעבור לגוף שלי". כבר בשלב זה ביקש להרחיק עצמו מכלי החפירה. משהוטח בו כי בעת מעצרו הודה שהכלים שייכים לו, התנער מכך וטען "זה לא אני זה סאחר [נאשם 1] אמר". עוד הוסיף כי הפנס שייך לאחיו. עיקר משקלה של ההודאה נעוץ בתיאור המפורט שמסר הנאשם על חלוקת העבודה בין ארבעת המעורבים שנכחו באתר: שלושת הנאשמים והקטין. לדבריו, שניים מהם שהו בתחתית המערה, בדקו, הרימו אבנים, הוציאו אדמה ושפכו אותה, ושניים נוספים עמדו מחוץ לה. לשאלה מה היה תפקידו השיב במפורש "עזרתי להוציא דליים ולשפוך את האדמה". באשר לזהות החופרים בתוך המערה הודה "התחלפנו בחפירה שלושתנו חוץ מהצעיר". בה בעת הקפיד להוציא את הקטין מכלל מעורבות "כלום. הוא לא עשה כלום. הוא פעם ראשונה גם". הנאשם העריך כי עבדו באתר "לא יותר משעה" והביע חרטה על מעשיו. הוא אמר כי לא ידע שיש בעיה בחפירה, וכי אם הדבר פוגע במדינה לא ישוב עליו. בעדותו בבית המשפט זנח הנאשם את גרסתו במשטרה והציג תמונה שונה בתכלית. לדבריו, הגיע לאתר חורבת בינית פעם אחת בלבד, ביום שבת, 21.12.24, במסגרת טיול משותף, וללא כל כלי עבודה בבאגי (פרוטוקול, עמ' 74, ש' 39–44; עמ' 76, ש' 31–34; עמ' 77, ש' 11–17). לפי גרסה זו נכנסו לבור אך מתוך סקרנות, ושהו בו כחמש דקות בלבד עד רגע המעצר (פרוטוקול, עמ' 75, ש' 10–45; עמ' 78, ש' 22–24; עמ' 80, ש' 5–8). הנאשם הכחיש כי חפרו או הוציאו עפר מן האתר, וטען כי אך הזיזו מעט אדמה שהפריעה לכניסתם (פרוטוקול, עמ' 80, ש' 40–42). לשאלה באילו כלים השתמשו השיב: "רק דלאווה [דליים]" (פרוטוקול, עמ' 83, ש' 22–24). הוא הוסיף כי הדליים היו מלאים באדמה עוד בטרם הגיעו, וכי הוא רק הזיז אותם (פרוטוקול, עמ' 83, ש' 29–31; עמ' 92, ש' 27–29). עוד טען כי לא ראה את נאשם 1 מוריד כלים כלשהם מן הטרקטורון (פרוטוקול, עמ' 87, ש' 22–24). משהוטח בו כי אחיו נטל אחריות מלאה על הכלים, העלה לראשונה טענה שלפיה אחיו עשה כן מתוך פחד, משום ששוטר "מחזיק את האקדח בפנים שלו", וכי ביקש בכך להגן על עצמו ועל בן דודו (פרוטוקול, עמ' 87, ש' 28–34). באשר לשברי החרס, טען כי היו מונחים על האדמה עוד בטרם הגיעו, והכחיש כי אספו וערמו אותם (פרוטוקול, עמ' 89, ש' 7–11). משעומת עם הודאתו המפורטת במשטרה, שבה תיאר את תפקידו של כל אחד מהמעורבים ואת חילופי התפקידים בחפירה, השיב בהתחמקות: "אבל איזה תפקיד זה", וטען "הוא הפעיל עליי לחץ" (פרוטוקול, עמ' 81, ש' 5–24). לדבריו, שיקר לחוקר ומסר פרטים לא נכונים על שעות השהייה והעבודה באתר, אך ורק כדי ש"ישחרר אותי" (פרוטוקול, עמ' 75, ש' 32–43; עמ' 81, ש' 35–37; עמ' 82, ש' 12–16). משנשאל מדוע לא הביא אותו לחץ להפליל גם את הקטין או להודות בחפירות בימים חמישי ושישי, השיב באופן סתמי "אני שיקרתי עליו על מנת שיעזוב אותי" (פרוטוקול, עמ' 82, ש' 29). הנאשם הוסיף וטען כי התקשה להבין את החקירה בשפה העברית, וכי לא ידע על זכותו להיחקר בשפתו או להיוועץ בעורך דין (פרוטוקול, עמ' 75, ש' 33–34; עמ' 78, ש' 9–11, 27–32; עמ' 79, ש' 10–18). עוד טען כי אחיו היה נתון בלחץ עצום במהלך חקירותיו ובעת הגעת הכוחות לאתר (פרוטוקול, עמ' 77, ש' 23–24). אשר לנסיבות המעצר, תיאר הנאשם אווירה מאיימת, שבה צעקו השוטרים, כשהם אוחזים בנשקם: "אם מישהו מדבר, אני נותן לו סטירה בפנים". ברם, הוא שלל במפורש כי מי מהם נקט כלפיו אלימות פיזית בפועל (פרוטוקול, עמ' 74, ש' 13–16; עמ' 89, ש' 30–36). בחקירתו במשטרה הסביר הנאשם את עטיית הכפפות בחשש כללי ש"זה לא יעבור לגוף שלי". בבית המשפט עטה ההסבר לבוש חדש, של "אלרגיה" חריפה שבגינה אושפז בעבר: "פחדתי שזה יקרה שוב, כי הייתי עומד בבית חולים" (פרוטוקול, עמ' 85, ש' 12–21). התובע תהה כיצד זה שגם אחיו עטה כפפות. הנאשם השיב כי לאחיו לא הייתה אלרגיה, אלא הוא רק "חושש שיהיה" לו (פרוטוקול, עמ' 84, ש' 11–24; עמ' 85, ש' 19–23). לסיכום, בחינת הגרסאות זו מול זו מעלה פער שאינו ניתן לגישור. בחקירתו תיאר הנאשם חפירה של ממש בדרך של הרמת אבנים, הוצאת אדמה מתוך המערה ושפיכתה, וחילופי תפקידים בין שלושת הנאשמים, במשך פרק זמן שהעריך ב"לא יותר משעה". בעדותו הפכה אותה פעילות לכניסה חטופה בת חמש דקות, לשם הצצה, ולהזזת מעט אדמה שחסמה את הדרך. גרסה מצומצמת זו אינה נסתרת רק מפי הנאשם עצמו. היא אינה מתיישבת גם עם תצפית המפקח והמתנדבים, שנמשכה כחצי שעה ובמהלכה נשמעו רעשי חפירה מתוך המערה, ולא עם היקף החפירה שנמצא בזירה. בדומה, הטענה כי הדליים היו מלאים עוד קודם לבואם וכי הנאשם רק הזיז אותם אינה עולה בקנה אחד עם תיאורו במשטרה, שלפיו עזר להוציא את הדליים ולשפוך את האדמה. זהו תיאור של השתתפות פעילה, ולא של הזזה סבילה של דליים שמילאו אחרים. ההסבר שנתן הנאשם לחזרתו מהודאתו, קרי לחץ, קושי בשפה ורצון להשתחרר, אינו משכנע. ההודאה עצמה אינה נושאת את סימניה של הודאה שנעקרה מפי נחקר מבולבל או שבור. היא עניינית ומפורטת, ובעיקר סלקטיבית. הנאשם הודה בחפירה ביום המעצר, אך עמד בתוקף על כך שזו הפעם הראשונה שלו באתר. הוא תיאר את חלקו ואת חלקם של האחרים, אך הקפיד להוציא את הקטין מכל מעורבות. הוא אף התנער מן הבעלות על הכלים והפנה בעניין זה אל אחיו. נחקר המבחין כך בין מה שהוא מוכן ליטול על עצמו לבין מה שאינו מוכן, מפעיל שיקול דעת עצמאי ושולט בדבריו. תשובתו בבית המשפט, כי "שיקר" על הקטין כדי שהחוקר יעזוב אותו, אינה מיישבת את הקושי אלא מחדדת אותו. לחץ המביא נחקר להודות במה שאינו אמת אינו עוצר, באורח פלא, בדיוק בגבולות שהנחקר עצמו מסמן. אוסיף שטענות הלחץ, קשיי השפה ואי-הידיעה בדבר הזכויות הועלו לראשונה בבית המשפט ולא נתמכו בכל ראיה. לא נוהל בעניינן משפט זוטא, ומשכך אין בהן כדי לגרוע ממשקלה של ההודאה. לכך יש להוסיף כי הנאשם עצמו שלל כל אלימות פיזית כלפיו בעת המעצר. הטענה כי שוטר כיוון אקדח אל פני אחיו, וכי משום כך נטל האח אחריות על הכלים, היא גרסה כבושה. היא לא נתמכה בסרטון התפיסה (ת/11), ונאשם 1 עצמו לא העלה אותה בחקירתו הראשית. נראה כי נולדה לשם מטרה אחת והיא לתת הסבר בדיעבד לנטילת האחריות על כלי החפירה. גם בעניין הכפפות ניכרת התפתחות מגמתית בגרסת הנאשם. בחקירתו מסר הסבר כללי ועמום, שלפיו לבש את הכפפות "כדי שאם נוגעים במשהו זה לא יעבור לגוף שלי", בלי לטעון לאלרגיה, לרגישות רפואית או לאשפוז קודם. בבית המשפט הפך אותו הסבר לסיפור רפואי מפורט של אלרגיה חריפה ואשפוז בבית חולים. זו גרסה כבושה, שלא נתמכה ולו במסמך רפואי אחד. מעבר לכך, ההסבר אינו מבהיר מדוע גם אחיו עטה כפפות עבודה בעת שנתפסו בתוך המערה. תשובת הנאשם, כי לאחיו אין אלרגיה אלא הוא רק "חושש שיהיה", רק מעצימה את הקושי. ההסבר המתבקש לעטיית כפפות עבודה בידי שני האחים הוא, פשוטו כמשמעו, עבודת החפירה, הרמת האבנים והוצאת דליי העפר שהנאשם עצמו תיאר בחקירתו. זאת ועוד, הודאתו של נאשם 2 אינה עומדת לבדה. היא משתלבת בהודאת אחיו, נאשם 1, ב-ת/20, הן באשר לחלוקת העבודה בתוך הבור, מילוי הדליים ושפיכתם, והן באשר לאי-מעורבותו של הקטין. היא מתיישבת גם עם תצפיות המפקחים, שתפסו את הנאשמים בעיצומה של פעילות החפירה. סיכומו של דבר, גרסתו של נאשם 2 בבית המשפט היא גרסה מתפתחת ומגמתית, שנועדה לצמצם את חלקו ולתרץ בדיעבד את הודאתו. הסבריו לחזרה ממנה אינם עומדים במבחן ההיגיון והראיות. מנגד, הודאתו במשטרה (ת/23; ת/28) נמסרה באופן חופשי וענייני, היא סלקטיבית באופן המעיד על רצון חופשי, והיא נתמכת בראיות חיצוניות לה. אשר על כן, אני מעדיף את הודאתו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. יש בה, בצירוף יתר הראיות, כדי לבסס את אשמתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כפי שעוד ארחיב להלן. נאשם 3 בפתח חקירתו הראשונה מיום 21.12.24 (ת/24, הגרסה המוקלדת ת/29), אישר נאשם 3 כי נתפס בעת חפירה בתוך מערה, ואמר "נכון, כן. עשיתם עבודה טובה. אנחנו היינו בטיול שטח בכלי שלנו...". מיד לאחר מכן ביקש להרחיק את עצמו מן החפירה ומן האתר גם יחד "אני לא נכנסתי לתוך המערה, כי אני עם מחלה. אני בן אדם אוהב להסתכל על עתיקות. טעינו. זו פעם שניה שהגענו לשם היה חפור שם מזמן לא אנחנו והיה 2 דליים שם והיה חבל. בפעם הראשונה לא חפרנו כלום....". עוד מסר כי ביקורם הראשון באתר נערך ביום חמישי, 19.12.24, וכי הוא עצמו הוביל את החבורה למקום באותו ביקור. באשר ליום שבת הודה כבר בשלב זה בחפירה: "הסתכלנו ראינו וחפרנו 5 דק' וזהו". בהמשך החקירה הלכה הודאתו והתרחבה. מן הטענה כי החפירה נעשתה "מזמן" בידי אחרים, וכי הדליים והחבל היו במקום עוד קודם לבואם, עבר הנאשם להודאה "נכון. הדליים כלי החפירה שלנו וסאחר [נאשם 1] הביא אותם". משהוטח בו כי נצפו חופרים במשך חצי שעה, השיב "כן. נכון אתה צודק חצי שעה חפרנו". הוא תיאר כי נאשמים 1 ו-2 חפרו בתחתית הבור ומסרו לו דליים ריקים, שאותם הניח בצד. בחקירה זו נשאל הנאשם במפורש גם על יום שישי: "אני אומר לך שאתמול אתם עבדתם שם ועשיתם חפירה גדולה. הוצאתם אבנים ואדמה והשארתם את כלי החפירה במערה. מה תגובתך?". תשובתו הייתה קצרה: "אני לא". הוא לא הזכיר ולו ברמז את בית חמו או אליבי כלשהו לאותו יום. בחקירתו השנייה מיום 29.12.24 (ת/25; ת/30), הכחיש הנאשם כי ביקר באתר ארבע פעמים, ועמד על כך שהיה בו פעמיים בלבד. ביום חמישי, 19.12.24, וביום שבת. הוא הכחיש כי משך דליים מלאי אדמה, וטען כי נאשמים 1 ו-2 מסרו לו אך ורק דליים ריקים שחסמו את המנהרה, כדי שיוכלו להיכנס ולראות. עוד הוסיף "הייתי בתוך החרמונית ולא יכול לעבוד ולקחת דליים". כשהוצגה לו תמונה שבה הוא נראה אוחז בחבל, השיב "הייתי תופס את החבל אבל הדליים ריקים.. הם היו חופרים מלמטה והפכו אבן גדולה שהיה במנהרה". בחקירה זו עומת הנאשם גם עם תמונות של המערה מיום חמישי, 19.12.24, שהופקו ממכשיר הטלפון שלו. הוא אישר "נכון אמרתי שהיינו ברביעי או חמישי וראינו אנשים והיו גם הדליים וצלמנו מה שהאנשים עשו". לראשונה פרש גרסה שלפיה הבחינו באותו ביקור בשלושה אנשים מבוגרים שנמלטו מן המקום בטנדר שחור מסוג איסוזו או מיצובישי. גם בחקירה זו לא נזכר כל אליבי ליום שישי. בפתח עדותו בבית המשפט, טען הנאשם כי הוא מבין עברית של עבודה, אך "לא את השפה של המשטרה, לא את השפה של המדינה" (פרוטוקול, עמ' 95, ש' 23–25). באשר ליום חמישי, לדברי הנאשם 3 הוא הגיע עם נאשם 1 בטרקטורון ביום גשום. הם לא חפרו ולא נכנסו לעומק המערה, אלא ירדו לחמש דקות, הסתכלו ויצאו (פרוטוקול, עמ' 94, ש' 25–39; עמ' 98, ש' 12–21). בהמשך עדותו סתר את עצמו וטען כי לא נכנסו יחד למערה כלל: נאשם 1 נכנס לבדו וצילם, והוא עצמו המתין למעלה (פרוטוקול, עמ' 106, ש' 11–12). ביחס ליום שישי, הנאשם הכחיש כליל את נוכחותו באתר. לדבריו עבד באותו יום בעבודות אבן, מהבוקר ועד שעות אחר הצהריים המאוחרות "הייתי עובד באבן... עובד שעה שש בבוקר, עובד שעה 16:00, 17:00, 18:00". לאחר מכן, לגרסתו, נסע כמנהגו לבית חמו (פרוטוקול, עמ' 100, ש' 15–26; עמ' 103, ש' 5–8). משהוטח בו כי נאשם 1 הפליל אותו וסיפר שחפרו יחד באותו יום והוציאו 20 דליים, השיב כי נאשם 1 התבלבל, או "זרק את המילה" מתוך עצבנות (פרוטוקול, עמ' 100, ש' 14–26; עמ' 112, ש' 27–29). הוא אף טען כי גם נאשם 1 לא היה באתר באותו יום. כשנשאל כיצד הוא יודע זאת, אם הוא עצמו לא היה שם, השיב במבוכה "אני אגיד אולי לא היה..." (פרוטוקול, עמ' 112, ש' 23–33). בחקירה הנגדית הודה כי לא העלה את האליבי בחקירותיו במשטרה, והסביר זאת בכך שלא נשאל במפורש על מעשיו ביום שישי (פרוטוקול, עמ' 104, ש' 9–14). כשנדרש לפרט מה עשה בבית חמו, השיב כי מדובר ב"משהו סודי", והסתפק בהצהרה "אני אמרתי את האמת", בלי לפרט דבר נוסף. הוא אף הודה כי נמנע מלזמן את חמו לעדות (פרוטוקול, עמ' 104, ש' 28–35). הנאשם 3 התייחס גם למעשיו ביום שבת. לגרסתו, הוא והקטין שהו מחוץ לבור. את האמירה "חפרנו חצי שעה" שבחקירתו הסביר כאמירה שפורשה שלא כהלכה, שכן כוונתו הייתה לשהייה כוללת של חצי שעה באתר (פרוטוקול, עמ' 93, ש' 24–26; עמ' 105, ש' 10–19). הוא הכחיש כי רוקן דליים מלאים. לדבריו רק הזיז דלי שהפריע לכניסה, והדליים והחבל כבר היו במקום (פרוטוקול, עמ' 106, ש' 13–18). עוד טען כי הבור צר מכדי לאפשר חפירה בו-זמנית של ארבעה אנשים (פרוטוקול, עמ' 105, ש' 24–30). אשר לכלי החפירה, התכחש לגרסתו בחקירה שלפיה נאשם 1 הביא אותם. לדבריו הביא עמו מן הטרקטורון שלו רק את הלום ("ג'אדיב חדיד"), להגנה מפני בעלי חיים ביער (פרוטוקול, עמ' 106, ש' 19–24; עמ' 115, ש' 11–14). אשר למודעות ולמניע לביצוע המעשים המיוחסים לו, נאשם 3 הציג את עצמו כמי שאוהב להסתכל על עתיקות ופעל מתוך סקרנות, ושלל כל כוונת רווח. יחד עם זאת אישר בחקירתו הנגדית "עשיתי משהו, לא ידעתי שהוא אסור" (פרוטוקול, עמ' 107, ש' 37–38). הנאשם הוסיף והתייחס לנסיבות מעצרו. לטענתו השוטרים הפעילו כלפיו כוח פיזי קשה, דחפו אותו וקשרו את ידיו ורגליו. את הפער מול עדות נאשם 2 הסביר בכך שנאשם 2 היה בתחתית הבור והוא למעלה (פרוטוקול, עמ' 93, ש' 38–40; עמ' 111, ש' 19). הוא הכחיש כי סירב לחתום על דוח המעצר, טען כי איש לא ביקש ממנו לחתום, ועמד על כך שהחתימה בדוח אינה שלו (פרוטוקול, עמ' 113, ש' 37–38; עמ' 117, ש' 6–15). עוד טען כי מכשיר הטלפון שלו נלקח בידי השוטרים, וכי אינו יודע כיצד הועבר למצב טיסה (פרוטוקול, עמ' 113, ש' 17–28). בבואי להעריך את גרסאותיו של נאשם 3, מצאתי כי הן משקפות דפוס של נסיגה מדורגת מן ההודאה, ודפוס זה ניכר כבר בתוך חקירתו הראשונה. תחילה טען כי החפירה נעשתה "מזמן", "לא אנחנו", וכי הדליים והחבל היו במקום עוד קודם לבואם. בהמשך הודה כי חפרו "5 דק'". לבסוף אישר כי הדליים וכלי החפירה שלהם וכי נאשם 1 הביא אותם, וכי "חצי שעה חפרנו". בחקירתו השנייה צמצם את חלקו לקבלת דליים ריקים ולאחיזה בחבל, אך תוך כך תיאר כיצד חבריו "חופרים מלמטה" ו"הפכו אבן גדולה" במנהרה. בבית המשפט הצטמצם חלקו עוד יותר, להזזת דלי יחיד שהפריע לכניסה, וכלי החפירה שהובאו הפכו ללום בלבד, שנועד להגנה מפני בעלי חיים. ההסבר שלפיו "חפרנו חצי שעה" פורש שלא כהלכה ומשמעו שהייה כוללת באתר – אינו יכול לעמוד. הנאשם עצמו נקב תחילה במשך חפירה של חמש דקות, ורק לאחר שהוטח בו ממצא התצפית אישר כי החפירה נמשכה חצי שעה. שתי האמירות עסקו במפורש בחפירה, ולא בשהייה. בנוסף, אמירתו בבית המשפט, "עשיתי משהו, לא ידעתי שהוא אסור", אינה מתיישבת עם גרסתו המאוחרת שלפיה לא עשה דבר זולת הזזת דלי שהפריע לכניסה. אשר לטענת האליבי שהעלה הנאשם 3 לגבי יום שישי, טענה זו אינה עומדת במבחן הראיות, משני טעמים. ראשית, טענת העבודה באבן, גם אם תתקבל, אינה שוללת את ההפללה. לפי הודאת נאשם 1 ב-ת/20, יצאו השניים לחפור ביום שישי סביב השעה 17:30–18:00, וחפרו כחצי שעה עד שעה. הם עשו כן "יותר מאוחר" דווקא בשל עבודות האבן. עבודה עד שעות אחר הצהריים מתיישבת אפוא עם גרסת ההפללה, ואף משתלבת בה. שנית, עיקר האליבי, השהייה בבית חמו, הוא גרסה כבושה מובהקת שהועלתה לראשונה בבית המשפט. הסבר הנאשם כי לא נשאל במפורש על יום שישי נסתר מן החקירה עצמה. כבר בחקירתו הראשונה הוטח בו כי "אתמול" עבדו באתר, הוציאו אבנים ואדמה והשאירו את כלי החפירה במערה, והוא השיב אך "אני לא". הוא לא הזכיר את בית חמו, לא אז ולא בחקירתו השנייה. משנדרש בבית המשפט לפרט מה עשה שם, הסתתר מאחורי "משהו סודי" והסתפק בהצהרה כללית כי אמר את האמת. הוא נמנע מלזמן את חמו לעדות, אף שעדותו הייתה זמינה ויכולה הייתה לתמוך בטענה. הימנעות זו פועלת לחובתו ושומטת את משקלה של הטענה. מנגד עומדת הפללתו הקונקרטית והמפורטת על ידי נאשם 1 ב-ת/20, שתיאר כיצד חפרו השניים יחד ביום שישי והוציאו 20 דליים של חול. תשובות הנאשם להפללה זו, שלפיהן נאשם 1 "התבלבל" או "זרק את המילה", אינן מספקות הסבר ממשי. טענתו כי גם נאשם 1 לא היה באתר באותו יום, אף שלגרסתו הוא עצמו לא היה שם, הביאה אותו לנסיגה נבוכה ("אני אגיד אולי לא היה..."). נסיגה זו מעידה על ניסיון לחזק גרסה שאין לה בסיס. ההגנה, מצדה, נמנעה מלהתמודד עם הפללה זו בחקירה הראשית, והנושא עלה רק בחקירה הנגדית. גם בנוגע לביקור באתר ביום חמישי, השתנתה גרסת הנאשם. בחקירתו הראשונה מסר כי הוא עצמו הוביל את החבורה לאתר, וכי "בפעם הראשונה לא חפרנו כלום". בחקירתו השנייה, משעומת עם התמונות מן הטלפון שלו, פרש לראשונה סיפור על שלושה אנשים מבוגרים שנמלטו בטנדר שחור, וטען כי רק צילמו את מעשיהם, ואילו בבית המשפט טען תחילה כי ירד עם נאשם 1 למערה לחמש דקות, ובהמשך כי כלל לא נכנס, אלא המתין למעלה בעוד נאשם 1 נכנס לבדו וצילם. סיפור "החופרים הנמלטים" אף עומד בסתירה חזיתית לגרסת נאשם 1 ב-ת/22, שלפיה נמלטו אותם אנשים ברגל, "אפילו לא היה להם רכב". סתירה זו בין שני המעורבים, בפרט שאינו שולי, מעוררת ספק ממשי באמיתות הסיפור כולו, ומחזקת את המסקנה כי מדובר בגרסה שנועדה לייחס את החפירה לאחרים. בחנתי גם את טענות הנאשם בדבר קשיי שפה, כוח פיזי קשה, דחיפות וקשירת ידיו ורגליו הועלו בבית המשפט, ולא נוהל בעניינן משפט זוטא. הן אף עומדות בסתירה לעדות נאשם 2, ששלל במפורש כל אלימות פיזית בעת המעצר. הסבר הנאשם, כי נאשם 2 שהה בתחתית הבור ולכן לא ראה, אינו משכנע, שכן נאשם 2 העיד על נסיבות המעצר כפי שחווה אותן בעצמו. גם בטענות בדבר החתימה על דוח המעצר והעברת הטלפון למצב טיסה אין כדי לגרוע מתוכן הודאתו. אשר לסוגיית שברי החרס. יש לציין לטובת הנאשם כי לא נקשר לשברי החרס שנתפסו בזירה. בחקירותיו לא נשאל עליהם שאלות ישירות. המפקח דיסטלפלד הבהיר בעדותו כי לא ייחס את החרסים לנאשמים ולא חקר אותם בעניינם "אני לא קשרתי אליהם את החרסים האלה ובחקירה לא שאלתי שום שאלה" (עמ' 32, ש' 14). כמו כן, על גופם של הנאשמים לא נתפסו ממצאים ארכיאולוגיים. ואולם, אין בכך כדי לגרוע מהודאתו בחפירה עצמה, שבה עיקר העניין. סיכומו של דבר, גרסתו של נאשם 3 בבית המשפט רצופה סתירות פנימיות, גרסאות כבושות ושינויים מדורגים, והיא עומדת בסתירה לגרסאות שותפיו. מנגד, הודאתו בחקירתו הראשונה (ת/24; ת/29) כי חפר באתר יחד עם האחרים נתמכת בהפללתו המפורטת בידי נאשם 1 ב-ת/20 ובתצפיות המפקחים בזירה. אשר על כן, אני מעדיף את הודאתו בחקירתו הראשונה על פני גרסאותיו המאוחרות. יש בה, בצירוף יתר הראיות, כדי לבסס את אשמתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ניתוח מסכם של פרשת ההגנה בחינה משולבת של גרסאות הנאשמים מעלה מסכת של סתירות, הן בין גרסאותיו של כל נאשם לבין עצמן והן בין גרסאות הנאשמים זה לזה. הסתירות נוגעות לנוכחות בשטח, לחלוקת העבודה ולבעלות על כלי החפירה, ובאות לידי ביטוי בכל אחד מן האירועים. אשר לביקור הראשון באתר ביום רביעי או חמישי, כבר בשאלה כיצד הגיעו הנאשמים לאתר חלוקות גרסאותיהם. נאשם 1 ייחס בחקירתו הראשונה את גילוי המקום לסיבוב אקראי בבאגי (ת/20), ואילו נאשם 3 מסר כי הוא עצמו הוביל את החבורה לאתר (ת/24). בחקירותיהם המאוחרות העלו שניהם גרסה על אנשים זרים שנמלטו מן המקום, אך גם בה לא עלה בידם להתאים את הפרטים. נאשם 3 תיאר שלושה אנשים מבוגרים שנמלטו בטנדר שחור מסוג איסוזו או מיצובישי (ת/25), בעוד נאשם 1 טען כי נמלטו ברגל, "אפילו לא היה להם רכב" (ת/22). סתירה בפרט מהותי כזה, בגרסה שנועדה כל כולה לייחס את החפירה לאחרים, מעמידה אותה בספק של ממש. הסתירות בעניין הביקור ביום חמישי אינן מתמצות בנוכחות אחרים "הנמלטים מן המקום". הן נוגעות גם לשאלה הבסיסית אם נכנסו הנאשמים אל תוך המערה אם לאו. נאשם 1 מסר בעדותו גרסאות סותרות בעניין זה. תחילה העיד כי בביקור הראשון "רק נכנס וצילם" (עמ' 54, ש' 35–36; עמ' 55, ש' 1–6). בחקירה הנגדית הוסיף כי הזיז את כלי החפירה שהיו במקום ונכנס להסתכל פנימה (עמ' 68, ש' 8–12, 31–33). ואולם, משנדרש להסביר מדוע נאלץ להרחיב את פתח המערה ביום שבת, חזר בו וטען כי ביום חמישי צילם מבחוץ בלבד, שכן הפתח היה צר מכדי להיכנס "אני נכנסתי ביום חמישי וצילמתי מבחוץ. אני לא יכול להיכנס לפנימה כי הייתה צרה, אז הרחבתי אותה קצת, זה ביום שבת כשתפסו אותי" (עמ' 72, ש' 27–29). נאשם 3 מסר תחילה כי ירד עם נאשם 1 למערה לחמש דקות, הסתכלו ויצאו (עמ' 94, ש' 25–39; עמ' 98, ש' 12–21). בהמשך עדותו שינה גם הוא את גרסתו, וטען כי כלל לא נכנס אלא המתין למעלה, בעוד נאשם 1 נכנס לבדו וצילם (עמ' 106, ש' 11–12). נמצא כי גרסתו המאוחרת של נאשם 3, שלפיה נאשם 1 נכנס למערה, סותרת את טענת נאשם 1 כי לא יכול היה להיכנס בשל צרות הפתח. בה בעת היא סותרת גם את גרסתו הראשונה של נאשם 3 עצמו, שלפיה השניים ירדו יחד. אין מדובר בפרט שולי. שאלת הכניסה למערה ביום חמישי נוגעת ללב טענת "הביקור התמים". משלא עלה בידי הנאשמים ליישב ביניהם אף פרט בסיסי זה, ואף לא לשמור על גרסה אחידה כל אחד לעצמו, עולה המסקנה כי גרסאותיהם אינן משקפות את שאירע בפועל. גם בעניין יום שישי שינה נאשם 1 את גרסתו שלוש פעמים. בחקירתו הראשונה הודה כי חפר יחד עם נאשם 3 והוציא עמו 20 דליים של חול (ת/20). בחקירתו השנייה נסוג לגרסה שלפיה "נכנסתי וצילמתי אבל לא חפרתי" (ת/22). בבית המשפט הכחיש כליל את נוכחותו באתר, בטענה כי עבד "באבן" מהבוקר ועד הערב. נאשם 3 השיב בחקירתו "אני לא" כשנשאל על יום זה, מבלי להזכיר כל אליבי. רק בבית המשפט טען כי עבד באבן עד שעות אחר הצהריים, ומשם נסע לבית חמו. את הביקור בבית החם כינה "משהו סודי", סירב לפרט אותו ונמנע מלזמן את חמו לעדות. הוא אף טען כי גם נאשם 1 לא היה באתר באותו יום, אף שלגרסתו הוא עצמו לא היה שם. יש לציין כי טענת העבודה באבן, שהעלו שני הנאשמים לראשונה בבית המשפט, אין בה כדי לשלול את ההפללה. לפי ת/20 יצאו השניים לחפור רק סביב השעה 17:30–18:00, ו"יותר מאוחר" דווקא בשל עבודות האבן. באשר לביקור באתר בשבת. בחקירתו במשטרה תיאר נאשם 1 כי הוא ונאשם 2 מילאו דליים בתחתית הבור, ונאשם 3 משך ורוקן אותם מלמעלה (ת/20). בבית המשפט שינה את גרסתו וטען כי רק הוא ואחיו היו בבור, ונאשם 3 שהה בחוץ (עמ' 55, ש' 37–40). שינוי זה מלמד על ניסיון לגונן על נאשם 3. נאשם 3 טען כי לא נכנס למערה בשל מחלה וכי קיבל אך ורק דליים ריקים (ת/24; ת/25), ובבית המשפט טען כי רק הזיז דלי שהפריע לכניסה (עמ' 106, ש' 13–18). נאשם 2 סתר את שניהם בחקירתו, עת הודה כי "התחלפנו בחפירה שלושתנו חוץ מהצעיר" (ת/23). גם בשאלת הבעלות על הכלים נדדו הגרסאות. נאשם 1 הודה תחילה כי כל הכלים שלו (ת/20). לאחר מכן טען כי רק הפנס והלום שייך לו (ת/22). לבסוף העיד כי הכלים היו בטרקטורון, אך לא נעשה בהם שימוש (פרוטוקול, עמ' 59, ש' 31–35). נאשם 3 אישר בחקירתו כי "הדליים כלי החפירה שלנו וסאחר הביא אותם" (ת/24). בבית המשפט טען כי הביא עמו רק את הלום, מהטרקטורון שלו (פרוטוקול, עמ' 106, ש' 19–24; עמ' 115, ש' 11–14), ובכך סתר את טענת נאשם 1 שהלום שייך לו. נאשם 2 העיד כי לא היו כלים בבאגי כלל (עמ' 74, ש' 39–44), בניגוד לעדות אחיו. מעבר לסתירות, הנאשמים העלו בבית המשפט שורה של גרסאות כבושות, ונמנעו מלהביא את הראיות שיכלו לתמוך בהן. נאשם 1 לא הביא עדות מעסיק לתמיכה בטענת העבודה באבן. נאשם 2 לא הציג כל מסמך רפואי לתמיכה בטענת האלרגיה. נאשם 3 לא זימן את חמו לעדות, אף שזה העד המרכזי לאליבי שלו. הלכה היא כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה או עד שבהישג ידו, שעשויים לתמוך בגרסתו, מקימה מסקנה ראייתית שלפיה הראיה לא הייתה תומכת בגרסה זו, ואף הייתה פועלת לחובתו (ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85; ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה כג' (נבו 2.12.2009)). לפיכך, גרסאותיהם המאוחרות של הנאשמים בבית המשפט, שהן גרסאות כבושות, מתפתחות וסותרות, אינן מהימנות ומשכך מצאתי לדחות אותן. מנגד, הודאותיהם הראשונות במשטרה משתלבות זו בזו בעיקרן, ונתמכות בתצפיות, בדוחות הפעולה, בחוות הדעת ובממצאי הזירה כפי שיפורט להלן. דיון והכרעה טענות מקדמיות לעניין חקירת הנאשמים בטרם אדרש לאירועים עצמם, אדון בטענות ההגנה הנוגעות לפגמים בחקירת הנאשמים. ההגנה טענה כי חקירת הנאשמים בשפה העברית נעשתה בניגוד לחוק. ב"כ הנאשמים הצביע על פגיעה בזכויות הנאשמים שנבעה לדידו מאי חקירתם בשפתם - השפה הערבית, ומכך שהחוקר לא יזם באופן אקטיבי שאלות לגבי יכולתם להיחקר בשפה הערבית, ואי תיעוד מלא בכתב של החקירות. לשיטת ההגנה, פגמים אלו פגעו הלכה למעשה בחקירת הנאשמים, ובהתאם לפסיקה אליה הפנה עלולים לפגוע הן בקבילות והן במשקל האמרות. אין בידי לקבל טענות אלה, להלן אנמק. ראשית, גם אם נפל פגם בהיבט של השפה או התיעוד הדבר אינו מוביל בהכרח לפסילת ההודאה. השאלה היא אם ההודאה משקפת את דברי הנאשם ומה משקלה בנסיבות (ע"פ 9334/08 עמאד עלי נ' מדינת ישראל (23.11.2011); ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, נו(3) 529 (4.03.2002)). סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, קובע כי "חקירת חשוד תתנהל בשפתו או בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה". אין הוראה המחייבת חוקר לשאול חשוד באופן אקטיבי אם הוא מבקש להיחקר בשפת אמו, כל אימת שהוא מתרשם כי החשוד מבין את השפה שבה מתנהלת החקירה. בעניין האדיה (ת"פ (שלום י-ם) 26104-11-23 מדינת ישראל נ' מאג'ד האדיה (24.06.2026) (להלן: "האדיה")) נקבע כי משלא ניתן צו המחיל את הוראות חוק חקירת חשודים על חוקרי רשות העתיקות, לא הייתה חובה לתעד את החקירה בתיעוד קולי. איני נדרשת לשאלה זו, שכן בענייננו הנאשמים קוראים וכותבים בעברית והחקירות שלהם אף תועדו בתיעוד קולי (ת/21), ולכן התיעוד מאפשר לבית המשפט להתרשם ישירות מהבנת הנאשמים ומהתנהלות החקירה. אוסיף, כי ב"כ הנאשמים לא התעמת עם תוכן האמרות של הנאשמים, ולא הצביע על מקומות קונקרטיים בהם ניתנה לטענתו פרשנות מעוותת לדברי הנאשמים בשל חקירתם בשפה העברית (למעט במקום אחד שממנו הסיק כי לא הובנה השאלה). ניר דיסטלפלד העיד כי בחן את הבנתם של הנאשמים ומצא כי התקשורת עמם הייתה מצוינת וכי הם דוברים עברית שוטפת, קביעה הנתמכת גם בשמיעת התיעוד הקולי של החקירות המוקלטות. לאור האמור ולאחר שעיינתי בחקירות הנאשמים, ושמעתי את התיעוד הקולי של החקירות, לא התרשמתי כי עצם גביית החקירות בשפה העברית פגע כהוא זה במשקלן. ניכר כי הנאשמים מבינים את השפה העברית, ענו על השאלות באופן ענייני, ישיר, ברור וקוהרנטי, תיקנו את החוקר, הרחיקו עצמם מפרטים והוסיפו פרטים ביוזמתם. נאשם 1 העיד כי הוא מדבר ומסתדר בעברית. ואין ראיה לכך שנפגעה הבנתם. ומשכך לא מצאתי כי נפל פגם בכך שנחקרו בשפה העברית שפוגע בקבילות או במשקל ההודאות. אין ממש גם בטענה כי חקירות הנאשמים לא תועדו כנדרש. סעיף 4 (ב) לחסד"פ חקירת חשודים לפיו "(ב) תיעוד בכתב של חקירת חשוד יכלול את עיקר חילופי הדברים וכן התגובות או תנועות הגוף שהן תחליף לחילופי דברים, שנעשו בין חוקר לחשוד או בנוכחותו של חשוד, באופן שישקף נכונה את המתרחש בחקירה, מראשיתה ועד סופה; התיעוד בכתב ייערך בו זמנית עם חקירת החשוד או סמוך לה ככל האפשר". דיסטלפלד העיד כי תיעד מה שהוא מסוגל והשתדל להיצמד למילים של החשודים. הוא הוסיף "בשביל זה יש הקלטה, אם אני ... מפספס, יש הקלטה" (פרוטוקול, עמ' 26, ש' 7-8; ש' 30-39). כאמור, החקירות הוקלטו במלואן, וההקלטה משקפת באופן אובייקטיבי ושקוף את המתרחש בחדר החקירות. לאור האמור דין טענות ההגנה לפיהן החקירה תועדה בניגוד לחוק להידחות. גם טענות הנאשמים בדבר אלימות, דחיפות, סטירות, איומים ולחץ בעת המעצר דינן להידחות. שני הסרטונים שתיעדו את התפיסה (ת/11) מתעדים את הליכתם הרגלית המהירה של גורמי האכיפה אל מקום החפירה, את ההוראה לחשודים שלא לזוז ולשבת ("משטרה"), ואת הושבתם על הקרקע. בסרטון השני נראים ארבעת המעורבים יושבים ליד הבור, בעוד גורמי האכיפה אוספים את הכלים. הסרטון הראשון אינו ברור בכל חלקיו, ונשמעים בו השוטרים מתנשפים לאחר העלייה למקום. נשמע בו גם אחד הנאשמים פונה לגורמי האכיפה ואומר "יש התנהגות קודם". בסרטון השני מבקש אחד החשודים "שאחד יכבד את השני". אמירות אלה מלמדות לכל היותר על המתח שבמעמד המעצר ועל אופן מתן ההוראות. אין בהן, ואין במקום אחר בסרטונים, תיעוד של הפעלת כוח פיזי. אוסיף שהטענות לאלימות הועלו לראשונה בבית המשפט, בלא כל ראיה חיצונית. נאשם 2 אף שלל בעדותו כי הופעלה כלפיו אלימות פיזית בפועל, והדבר עומד בסתירה לגרסת יתר הנאשמים. בחקירותיהם לא העלו הנאשמים כל תלונה על אלימות, ונאשם 3 אף פתח את חקירתו בדברי הערכה לגורמי האכיפה "עשיתם עבודה טובה" (ת/24). כל זאת, גם בהתעלם מן האמרות שנרשמו בדוחות המעצר, שעליהן איני נסמכת מן הטעמים שפורטו לעיל. הנאשמים לא טענו לפסלות הודאותיהם, ולא נוהל משפט זוטא. טענותיהם בדבר לחץ נבחנו כטענות למשקל, והן נדחו כפי שפירטתי בהרחבה לעיל. המסגרת הנורמטיבית "עתיקה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק העתיקות, בין היתר, כ" (1) נכס, בין תלוש ובין מחובר, שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה הכללית, לרבות דבר שהוסף לו לאחר מכן והוא חלק בלתי נפרד ממנו; (2) נכס, כאמור בפסקה (1), שנעשה בידי אדם החל בשנת 1700 לספירה הכללית, והוא בעל ערך היסטורי והשר הכריז שהוא עתיקה; (3) שרידים זואולוגיים ובוטניים מלפני שנת 1300 לספירה הכללית;". הנאשמים הודו כי האתר הוא אתר עתיקות מוכרז (ת/18, סימון נקודת תפיסה בתוך אתר מוכרז, ופרסום האתר בילקוט הפרסומים). למעלה מן הנדרש אוסיף שגם אילו היו מכחישים זאת, משפורסמה ההכרזה ברשומות חלה חזקה ידיעה קונסטרוקטיבית (סעיף 57ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"); ת"פ (שלום-י-ם) 42307-01-16 רשות העתיקות נ' אטיאס (14.7.2019) (להלן: "אטיאס"); ת"פ (שלום-ב"ש) 55368-12-21 מדינת ישראל נ' אלאסד (10.09.2023) (להלן: "אלאסד-שלום", סעיפים 9–10). האתר הוכרז ביום 18.5.1964, בטרם נכנס החוק לתוקף, ועל הכרזה כזו חלה הוראת המעבר שבסעיף 49(ב) לחוק העתיקות, ואין צורך ברישום הערה בפנקסי המקרקעין ובהודעה לבעלים לפי סעיף 28(ב) לחוק (אטיאס). סעיף 9(א) לחוק העתיקות אוסר חפירה במקרקעין לגילוי עתיקות, וכן חיפוש עתיקות "בכל דרך אחרת", ללא רישיון. העבירה אינה מחייבת חפירה פיזית. די בפעולות סריקה ובחינה המכוונות לגילוי עתיקות. סעיף 37(א) לחוק אוסר פגיעה בעתיקה או באתר עתיקות, או השחתת פניהם, "בכל צורה שהיא". האיסור חל על כל הפרעה פיזית לשלמות האתר, לרבות עקירת אבני בנייה עתיקות, פירוק קירות קדומים והפיכת שכבות ארכיאולוגיות המנתקת ממצאים מהקשרם המדעי. סעיף 38 לחוק מקים חזקה בעניין היסוד הנפשי, אשר ניתנת לסתירה. מי שנמצא באתר עתיקות, כשברשותו או בסביבתו הקרובה כלי חפירה שיש להניח כי זה מקרוב נעשה בהם שימוש, חזקה עליו שהתכוון לגלות עתיקות. החזקה מטילה על הנאשם את הנטל לסתור אותה, בהסבר סביר המניח את הדעת ושולל כוונת גילוי (רע"פ 478/17 שיבלי נ' רשות העתיקות (נבו, 13.11.2018)). בענייננו, כפי שיפורט, כוונת הנאשמים הוכחה בראיות, והחזקה משמשת בסיס חלופי בלבד להרשעה. זאת ועוד, כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות. כאשר הן משתלבות זו בזו ומוליכות למסקנה הגיונית יחידה המפלילה את הנאשם, הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר (רע"פ 4500/24 אלאסד נ' מדינת ישראל (נבו, 06.06.2024)). מכאן אדרש לכל אחד מן האירועים, לפי סדרם, ולחלקו של כל אחד מן הנאשמים בהם. האירוע ביום 19.12.24: חיפוש עתיקות (נאשמים 1 ו-3) לפי כתב האישום המתוקן, ביום 18.12.24 או 19.12.24 הגיעו נאשמים 1 ו-3 לאתר וחיפשו עתיקות בבור המוביל למערה, בלא ציוד חפירה. המאשימה אינה טוענת כי חפרו באותו יום, ואינה מייחסת להם פגיעה בגין אירוע זה, אלא חיפוש בלבד. הנאשמים הודו בנוכחותם באתר ביום 19.12, וטענו כי מדובר בטיול תמים, בסקרנות ובצילום בלבד. כאמור, כתב האישום מייחס את האירוע לאחד משני מועדים, והנאשמים עצמם ביקשו כי יתייחס ליום 19.12. אשר למועד הביקור באתר, נאשם 1 העיד כי ביקר ביום חמישי, וב-ת/20 אמר "רביעי או חמישי"; הסרטון המתעד את הביקור במערה, שנמצא במכשירו של נאשם 1, נושא תאריך יצירה 19.12.2024, ושותף בוואטסאפ באותו יום (ת/21); דיסטלפלד תיעד ביום חמישי את החפירה החדשה בבור ועזב סמוך לשעה 15:00, וציין כי גם כאשר הגיע בשעות הלילה (24:00) זיהה שוב המשך חפירה (ת/9; ת/10 ו- ת/14). על יסוד הראיות שהובאו לעיל, אני קובעת כי הנאשמים ביקרו באתר ביום חמישי, 19.12.2024, בשעות אחר הצהריים (ת/20: בשעה 17:00–18:00; ת/21). לא הוכח ביקור ביום 18.12, ואין בכך צורך. כתב האישום עצמו מייחס את האירוע לאחד משני המועדים, ההגנה ביקשה להתייחס ליום 19.12, ולא נטען אליבי. לפיכך לא נפגעה הגנת הנאשמים בהקשר זה. אשר לראיות הקשורות את הנאשמים לעבירת החיפוש. תחילתו של האירוע כאמור בדיווח אודות החפירה. ביום חמישי בשעה 10:14 קיבל דיסטלפלד מן המדווח תצלומי חפירה חדשה בבור. הוא הגיע למקום, מצא חפירה טרייה מאוד, כנראה מן היממה האחרונה, ועזב בסמוך לשעה 15:00. לקראת חצות חזר, וגילה כי החפירה התקדמה לאחר ביקורו (ת/9; ת/14). כעולה מחקירת נאשם 1 ביום 21.12.2024 (ת/20), נאשם 1 ובן דודו ביקרו באתר ברביעי או בחמישי בשעות 17:00–18:00. הם ראו חפירה, דליים, חבל וחרסים, "התעניינו", ו"אמרו שרוצים לחפור ולראות מה עוד יש שם". לא היו להם כלים. בחקירתו השניה של נאשם 1 מיום 30.12.2024 (ת/22), נאשם 1 הכחיש חפירה, טען כי נכנס וצילם, וכי ראה אנשים שברחו. נאשם 3, בחקירתו מיום 21.12.2024 (ת/24), מסר כי הוא שהוביל את החבורה לאתר, כי "בפעם הראשונה לא חפרנו כלום", וכי "אני בן אדם אוהב להסתכל על עתיקות". בחקירתו של נאשם 3 מיום 29.12.2024 (ת/25) מסר כי צילמו "מה שהאנשים עשו", וכי ראו שלושה אנשים בורחים בטנדר שחור. בעדותו של נאשם 1, הוא אישר כי בביקור זה הזיז את כלי החפירה שהיו בבור, נכנס להסתכל פנימה וצילם, וכי ראה שברי חרס וחשב שאולי יצא משהו מעניין (עמ' 68, ש' 21-23). כעולה מהחומר הדיגיטלי (ת/21), במכשירו של נאשם 1 נמצא סרטון המתעד את הביקור במערה ביום 19.12.2024, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. הסרטון שותף בוואטסאפ באותו יום, ונמצא גם בספריית הודעות הוואטסאפ שבמכשירו של נאשם 3. בנוסף נמצאו בספריית התמונות שבמכשירו של נאשם 3 שלוש תמונות של המערה: שתיים הנושאות את התאריך 19.12.2024, ואחת הנושאת את התאריך 20.12.2024, שבהן אדון להלן. מן הראיות עולה עוד שלנאשם 1 עניין במערות ובעתיקות. המאשימה הציגה קבצים שהופקו מן הטלפון של נאשם 1, סרטון ובו חיפוש בגלאי מתכות בסביבת מערות, וכן תצלומים וסרטונים של כניסה למערות, ובהם תצלומי מערה מכפר כנא מלפני כשלוש שנים (ת/21). נאשם 1 הסביר כי הסרטון עם גלאי המתכות נשלח אליו, וכי הוא עצמו רק ביקר במערות. יובהר, כי אין בקבצים אלה כדי להוכיח את העבירות שבכתב האישום, ואיני נסמכת עליהם כדי ללמוד על נטייה לבצע עבירות מסוג זה. ואולם, הם רלוונטיים לשאלת מצבו הנפשי של נאשם 1 ולבחינת גרסתו, שלפיה הגיע לאתר בטיול תמים ונכנס לבור מתוך סקרנות גרידא. הקבצים מלמדים על עניין מתמשך של נאשם 1 במערות ובחיפוש עתיקות, והם מתיישבים עם המסקנה כי ביקורו לא היה מקרי. גם אם אקבל את הסברו כי הסרטון עם גלאי המתכות נשלח אליו, הרי הוא שמר אותו במכשירו, לצד תיעוד כניסותיו שלו למערות. משקלן של ראיות אלה תומך בלבד, והן מצטרפות למכלול הראיות ואינן עומדות בפני עצמן. כמו כן, ראיות אלו נוגעות לנאשם 1 בלבד. הביטוי "חיפוש עתיקות בכל דרך אחרת" בהוראות החוק רחב. הוא אינו מוגבל לחפירה או לשימוש במכשיר לגילוי מתכות. עם זאת, אין די בכניסה לאתר עתיקות, בצפייה או בצילום, כדי לגבש עבירה. סקרנות, עניין נופי וצילום תיירותי אינם חיפוש עתיקות, גם באתר מוכרז. ההבחנה נעוצה במטרה: האם המבקר ביקש לגלות עתיקות, או רק לצפות במה שנחשף. מטרה זו נלמדת מנסיבות הביקור ומהתנהגות הנאשם, ובכללן דבריו, מעשיו, ציודו והמשך פעולותיו. משכך, מקובלת עליי טענת ההגנה כי צילום בלבד אינו עבירה. השאלה היא אם בענייננו הוכח יותר מכך. לטעמי התשובה לכך חיובית. באשר לנאשם 1, הוכח מעבר לספק סביר כי הוא חיפש עתיקות ביום 19.12.2024, מן הטעמים הבאים: ראשית, הוא הגיע עם נאשם 3, בטרקטורון, אל בור שנפתח זמן קצר קודם לכן. שנית, הוא הזיז את כלי החפירה שהיו בו, נכנס אל המערה, ותיעד את פניה בסרטון (ת/21). שלישית, הוא הודה כי ידע שחרסים מעידים על אתר עתיקות, וכי ראה חרסים באותו ביקור. רביעית, בחקירתו (ת/20), שאותה העדפתי על פני יתר הגרסאות של הנאשם, הוא אמר כי כבר בביקור הראשון "התעניינו", ואמרו שהם רוצים לחפור ולראות מה עוד יש שם. אמרה זו נמסרה סמוך לאירוע, והיא מתיישבת עם המשך התנהלותו במקום. חמישית, בימים שלאחר מכן חזר נאשם 1 עם כלים, וחפר באותו חלל. ששית, מסקנה זו מתחזקת גם בקבצים שנמצאו בטלפון של נאשם 1, המלמדים על עניינו המתמשך במערות ובחיפוש עתיקות. לאור כל שפורט לעיל, ההיסק כי הביקור נועד לבחון את האפשרות לחפור ולגלות עתיקות, ולא לטייל, מתחייב מן הראיות. לנוכח "דבר המה הנוסף" שנמצא בתיעוד המפקח ובסרטון שהופק, הוא אינו מותיר ספק סביר. בהיעדר ראיה לכלי חפירה של הנאשמים באותו יום, איני נסמכת כאן על חזקת סעיף 38, אלא על מכלול הראיות שפורטו לעיל. אשר למניע, נאשם 1 אישר בעדותו את המניע למעשיו "כשראיתי כלי חרס, אז ציפיתי שימצא זהב" (עמ' 72, ש' 17). הגם שההגנה לא טענה זאת, אך העובדה כי הנאשם טען כי חיפש זהב ולא עתיקות, אינה שוללת כוונה לגלות עתיקות. כפי שנקבע בפסיקה ציפייה למצוא זהב אינה שוללת כוונה לגלות עתיקות, במיוחד כאשר הנאשם עצמו הודה כי ידע שהימצאות כלי חרס מלמדת על אתר עתיקות. ברע"פ 478/17 שיבלי נ' רשות העתיקות, סעיף 3 (13.11.2018), נקבע שעל התביעה להוכיח כי אדם "ביצע חפירה או חיפוש בדרך אחרת לשם גילוי עתיקות ללא רישיון". יודגש, כי לא עסקינן בעבירת תוצאה, משכך אין צורך שתימצא עתיקה בפועל ודי בהוכחת מעשה החפירה או החיפוש מתוך מטרה לגלות עתיקות (ת"פ (שלום- ק"ג) 16648-11-19 מדינת ישראל נ' בן דהן, סעיף 54 (9.12.2020)). זאת ועוד, נקבע שהמטרה של גילוי עתיקות אינה צריכה להיות המטרה הבלעדית או העיקרית, כאשר נאשם שחיפש "הכל", ובכלל זה עתיקות, מקיים את היסוד (שם, סעיף 61). אשר לגרסאות הנאשמים בדבר חופרים אחרים. הגרסאות שהעלו הנאשמים לייחוס החפירה לאחרים רצופות סתירות: נאשם 3 תיאר שלושה אנשים מבוגרים שנמלטו בטנדר שחור (ת/25). נאשם 1 לעומתו טען כי נמלטו ברגל, "אפילו לא היה להם רכב" (ת/22). נאשם 1 העיד פעם כי נכנס להסתכל פנימה (עמ' 68), ופעם כי לא יכול היה להיכנס בשל צרות הפתח, ולכן צילם מבחוץ בלבד (עמ' 72, ש' 27–29). הגרסה האחרונה נסתרת בסרטון שנמצא במכשירו, המתעד את המערה גם מבפנים (ת/21). בנוסף, נאשם 3 מסר תחילה כי השניים ירדו יחד למערה (עמ' 94, 98), ובהמשך כי נאשם 1 נכנס לבדו בעוד הוא עצמו המתין למעלה (עמ' 106, ש' 11–12). משלא עלה בידי הנאשמים ליישב פרטים בסיסיים אלה, לא כל אחד עם עצמו ולא זה עם זה, ומשגרסתו של נאשם 1 אף נסתרה בראיה אובייקטיבית, אין בגרסת הביקור התמים כדי לעורר ספק. לסיכום, אין מחלוקת כי נאשם 3 היה באתר יחד עם נאשם 1: הוא הודה בכך בחקירותיו (ת/24, ת/25) ובעדותו. הפללתו ב-ת/20, שלפיה השניים "אמרו שרוצים לחפור", היא אמרת שותף שלא נמסרה בעדות, והיא טעונה חיזוק כפול מכוח סעיפים 10א(ד) ו-54א(א) לפקודת הראיות. החיזוק נמצא בראיות הנוגעות לנאשם 3 עצמו. ראשית, הודאתו כי הוא שהוביל את החבורה לאתר; שנית, הסרטון המתעד את פנים המערה, ששותף בוואטסאפ ביום הביקור עצמו ונמצא גם במכשירו, לצד תמונות המערה שבספריית התמונות שלו. שלישית, ב-ת/25 אף אמר כי צילמו את מה שעשו אחרים במקום; רביעית, אמירתו "אני בן אדם אוהב להסתכל על עתיקות"; חמישית, חזרתו לאותו בור ביום שבת, כשהוא מביא עמו לום, וחפירתו שם, כפי שיפורט להלן. יודגש כי אין בכך סתירה למסקנתי להלן לגבי האירוע ביום 20.12. ביום שישי השאלה היא אם נאשם 3 נכח באתר כלל, ונוכחותו בימים סמוכים אינה מלמדת על כך. ביום חמישי נוכחותו מוכחת מפיו, והשאלה היא רק מטרת הביקור. על כך מלמדים במישרין מעשיו באותו ביקור ובהמשכו הישיר, בחזרה לאותו בור עם כלים ובחפירה בו. לאור האמור, הוכח כי נאשמים 1 ו-3 חיפשו עתיקות ביום 19.12.2024, בצוותא, בלא רישיון. האירוע ביום 20.12.24: חיפוש עתיקות ופגיעה בעתיקות (נאשמים 1 ו-3) באירוע זה, אדון תחילה בחלקו של נאשם 1, ולאחר מכן בחלקו של נאשם 3. לגבי חלקו של נאשם 1, הרי שהודאת נאשם שנמסרה מחוץ לבית המשפט קבילה אם ניתנה מרצון חופשי (סעיף 12 לפקודת הראיות). אין להרשיע על יסודה אלא אם נמצא לה "דבר מה נוסף". תוספת זו קלה במהותה, בדיותה ובאיכותה, ותכליתה להבטיח את אמיתות ההודאה (ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1) 62 (1993), סעיף 11 לפסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר (להלן: "עניין כהן")). משקלה של הודאה נבחן לפי סימני האמת הפנימיים שבה, קרי פירוט, היגיון ועקביות, ולפי התאמתה לראיות החיצוניות (ע"פ 2109/96 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 673 (1997)). נאשם שחוזר בו מהודאתו אינו מאיין בכך את ההודאה. בית המשפט בוחן אם ניתן לחזרה הסבר המניח את הדעת, ואם ההודאה מתיישבת עם יתר הראיות. הנאשמים לא טענו, לא במענה לכתב האישום ולא בהמשך, כי הודעותיהם אינן קבילות, ולא נוהל משפט זוטא. טענותיהם בדבר קשיי שפה, לחץ ורצון לרצות את החוקר נבחנו כטענות למשקל, ונדחו כמפורט לעיל. אשר למשקל ההודאה, בחקירתו הראשונה (ת/20) פתח נאשם 1 את דבריו ביוזמתו, במענה לשאלה פתוחה, ותיאר את מסכת האירועים כולה "לפני 3 ימים ראינו את הדבר הזה. אני ובן דוד שלי... אמרנו שאנחנו רוצים לחפור ולראות מה יש עוד. הלכנו 2 ימים ונתפסנו. בדיוק כך". לגבי מעשיו ביום שישי מסר "הוצאנו אני ובן דוד שלי מוחמד עותמאן 20 דליים של חול ושפכנו אותם וזהו. היה קצת אור שיצאנו מהבית סביב 17:30 – 18:00 וחפרנו כשעה אולי חצי שעה והשארנו את הכלים שם". הודאה זו מפורטת, קוהרנטית ונושאת סממני אמת מובהקים. כפי שפורט בפרק הדן במהימנותו, היא גם סלקטיבית באופן המעיד על שיקול דעת עצמאי. נאשם 1 גונן בה על הקטין "הילד לא עשה כלום", והדף חלק מן ההאשמות "את החבל לא הבאנו". להודאה נמצא עיגון מובהק בראיות חיצוניות המתייחסות ליום שישי עצמו. המפקח דיסטלפלד ביקר באתר שוב ושוב באותם ימים. ביום 20.12.24, בסמוך לשעה 11:00, צילם את המשך החפירה שבוצעה בלילה שקדם. כשחזר בשעה 21:00 באותו יום, הבחין בחפירה חדשה וטרייה מאוד שבוצעה בין שני ביקוריו, וכלי החפירה הושארו במקום (פרוטוקול מיום 28.1.26, עמ' 2, ש' 18–28; ת/9; ת/10). ממצאים אלה תואמים במדויק את תיאורו של נאשם 1: יציאה מהבית "סביב 17:30 – 18:00", חפירה של "כשעה אולי חצי שעה", והשארת "הכלים שם". התאמה זו, הן בחלון הזמן והן בפרט הייחודי של השארת הכלים באתר, מאמתת את ההודאה ביחס ליום שישי עצמו, ועולה על הנדרש כ"דבר מה נוסף". דיסטלפלד אמנם אישר כי אינו יכול לדעת במדויק באילו ימים שהו הנאשמים באתר (פרוטוקול, עמ' 39, ש' 15–16). ואולם אישור זה נוגע לזהות החופרים, ולא לעצם החפירה ביום שישי ולמועדה. את זהותו של נאשם 1 כמי שחפר באותו יום מלמדת הודאתו. בהמשך לאותה הודאה, נאשם 1 חזר בו מהודאתו בשני שלבים. בחקירתו השנייה (ת/22) טען "נכנסתי וצילמתי אבל לא חפרתי". בבית המשפט הכחיש את עצם נוכחותו באתר, בטענה כי עבד "באבן" מהבוקר ועד הערב. הסבריו לחזרה, שלפיהם שיקר לחוקר כדי "שיעזוב אותי, יעזוב את רבי" (פרוטוקול, עמ' 62, ש' 27–28), וכי אמר לו "תרשום מה שאתה רוצה" (פרוטוקול, עמ' 62, ש' 8–20; עמ' 65, ש' 27–37), נמצאו בלתי מהימנים מן הטעמים שפורטו בפרק המהימנות. טענת האליבי שלו לא נתמכה בכל ראיה, אף שיכל היה להזמין לעדות את מעסיקו להעיד בסוגיה זו. משכך, אין בחזרה כדי לגרוע ממשקל ההודאה. אשר לעבירת הפגיעה בעתיקות ביום זה. נאשם 1 הודה כי ביום שישי הוציא מן הבור "20 דליים של חול" ושפך אותם מחוצה לו. ההתקדמות בחפירה באתר תועדה בידי דיסטלפלד בין שני ביקוריו באותו יום. ד"ר גנור קבע כי החפירה באתר חדרה לשכבות ארכיאולוגיות ולמחילה עתיקה, והסבה להן נזק מדעי בלתי הפיך (ת/33; פרוטוקול מיום 23.2.26, עמ' 15, ש' 20–28). החפירה ביום שישי היא חלק מן החפירה שקדמה למעצר. עצם ביצועה של חפירה באתר עתיקות מוכרז הוא פגיעה בו (ע"פ (מחוזי-נצ') 48342-06-16 סמיח שיבלי נ' רשות העתיקות-ירושלים (נבו, 6.12.2016)). בכך הוכחו יסודות עבירת הפגיעה ביום זה. היקף הפגיעה שניתן לייחס לנאשם 1 ביום זה יידון בפרק שלהלן. לאור כל האמור, אשמתו של נאשם 1 בחיפוש עתיקות ובפגיעה בעתיקות ביום 20.12.24 הוכחה. הרשעתו אינה תלויה בזהות שותפו, שכן מעשי החפירה שביצע בעצמו מגבשים את יסודות העבירות (גם אם לא בצוותא). אשר לחלקו של נאשם 3. בהתאם להוראות הדין, הודאת נאשם במשטרה היא ראיה נגד מוסרה. כדי שתשמש ראיה לאמיתות תוכנה נגד נאשם אחר, יש לקבלה כאמרת חוץ של עד לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. לשם כך נדרשים שלושה תנאים: א. מתן האמרה הוכח במשפט; ב. מוסרה הוא עד במשפט, וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; ג. עדותו שונה מן האמרה בפרט מהותי, או שהוא מכחיש את תוכנה. בית המשפט רשאי להעדיף את האמרה על פני העדות בהתחשב בנסיבות מתן האמרה, ביתר הראיות, בהתנהגות העד ובאותות האמת, ועליו לנמק זאת (ע"פ 4428/13 שיטרית נ' מדינת ישראל, סעיף 32 (נבו 30.4.2014) (להלן: "עניין שיטרית")). התנאי השני מתקיים אף אם העד בחר לשתוק או השיב שלא לעניין (שם). בענייננו, המאשימה לא ביקשה במפורש ובאופן פורמאלי לקבל את ת/20 נגד נאשם 3 מכוח סעיף 10א, וההגנה לא העלתה כל טענה בעניין זה. ואולם, תנאי הסעיף המהותיים התקיימו. בשלב בירור הקבילות די להוכיח כי הדברים שבאמרה יצאו מפי העד, ובחינת נסיבות מסירתה עניינה במשקל (ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (נבו 19.7.2007) (להלן: "עניין עבד אלקאדר"), וההפניה שם לע"פ 2264/91 מסיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 39, 44 (1992)). הודאת שותף הנמסרת במשפטו של שותף אחר היא בגדר אמרה של עד מחוץ לבית המשפט, והיא יכולה להיות קבילה לפי תנאי סעיף 10א (שם, וההפניה לע"פ 501/81 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 141, 151). ת/20 הוגשה בהסכמה באמצעות גובה האמרה. נאשם 1 העיד ונחקר בחקירה ראשית בידי ההגנה ובחקירה נגדית בידי המאשימה, ובה עומת עם הפללת נאשם 3 בחפירה ביום שישי (עמ' 62). עדותו שונה מן האמרה בפרט מהותי. משכך, התנאים התקיימו, ואני רואה באמרה, ככזו שהתקבלה לפי סעיף 10א. מטעמים שפורטו בפרק המהימנות, אני מעדיפה אותה על פני עדותו. ב"כ הנאשמים ייצג כאמור את כלל הנאשמים וטען כי קו ההגנה של הנאשמים משותף ואין ביניהם ניגוד עניינים, וכי בהודעתו השנייה (ת/22) לא הפליל נאשם 1 את נאשם 3 (השלמת סיכומי ההגנה מיום 17.9.26, עמ' 1–2, סעיף 1). פועל יוצא, ההגנה חקרה את נאשם 1 בחקירה ראשית בלבד, ובחקירה זו נמנעה מלשאול אותו על הפללת נאשם 3, ואילו החקירה הנגדית נותרה בידי המאשימה. משכך, נמצא כי הפללתו של נאשם 3 לגבי יום שישי לא נבחנה, ולא יכלה להיבחן, בחקירה נגדית מטעם מי שייצג את האינטרס הנפרד של נאשם 3 ואולם איני מסיקה מכך דבר לחובתו או לטובתו. בצד האמור, זהו בדיוק אחד הקשיים שבגללם דרישת החיזוק עומדת ביסוד סעיף 10א, כאשר הסנגור אינו יכול לחקור את העד בחקירה נגדית בעת מסירת העדות המפלילה (ע"פ 2879/14 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 2 (נבו 21.4.2015) (להלן: "עניין פלוני")). בענייננו, הקושי אינו מוגבל לשלב מסירת האמרה, אלא נמשך אף בבית המשפט. אם כן, נסיבה זו מחייבת זהירות בשקילת האמרה ככל שהיא נוגעת לנאשם 3, ומחדדת את הצורך בחיזוק של ממש. בהתאם להוראות הדין, אמרה שהתקבלה לפי סעיף 10א לפקודה טעונה "דבר לחיזוקה" (סעיף 10א(ד)). עדות יחידה של שותף לעבירה טעונה אף היא דבר לחיזוקה (סעיף 54א(א)). משמתקיימות שתי הדרישות, נדרש חיזוק מוגבר. עם זאת, אין הוא עולה כדי סיוע, ו"אין משמעו רף ראייתי גבוה באופן משמעותי מהרף של 'חיזוק'" (ע"פ 6876/17 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (נבו 20.4.2020) (להלן: "עניין אזולאי"); ע"פ 4872/13 נחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (נבו 26.10.2014)). ככלל, אין צורך בראיה "מסבכת", ודי בראיות "מאמתות" המחזקות את אמרת השותף (ע"פ 4400/13 עבאסי נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (נבו 3.2.2014)). אותה ראיה יכולה לשמש חיזוק הן לעניין סעיף 10א(ד) והן לעניין סעיף 54א(א), ואין צורך בשתי ראיות נפרדות. הדרישה הכפולה אינה מכניסה "בדלת האחורית" את דרישת הסיוע, ומשקל החיזוק אינו ניתן לקביעה מראש, אלא לפי נסיבות המקרה (ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 594, 596 (1987) (להלן: "עניין שחאדה")). זאת ועוד, החיזוק נועד להצביע על אמינות האמרה והוא "אינו חייב להתייחס לעבירה עצמה", ו"אין הכרח שפניו של החיזוק יהיו אל העבירה או אל הקשר העברייני בין הנאשם לבין העד - השותף לעבירה" (ע"פ 238/89 אקספור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 405, 411 (1989); ע"פ 9608/11 מדינת ישראל נ' פלוני (7.7.2014)). די בראיה המאשרת פרט רלוונטי באמרה ומגבירה את אמינותה, ו"חיזוק יכול ויהיה נובע גם מן העדות העיקרית עצמה" (עניין עבד אלקאדר; עניין כהן, סעיפים 8, 13; ע"פ 4478/03 פורטנוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 97 (2004), סעיף 10; ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 65, 76 (2001)). בהתאם לאמור, יש לערוך אבחנה בין כשירותה של ראיה לשמש חיזוק לבין משקלה של הראיה. הבחינה נעשית בשני שלבים. בשלב הראשון, נבדק אם קיימת תוספת ראייתית כשירה, ובהיעדרה הדין מחייב זיכוי. בהתקיימה, נבחן משקלה לאור הקושי הקונקרטי בראיה העיקרית ולאור קשרי הגומלין בינה לבין ראיית החיזוק (עניין פלוני, סעיף 2, וההפניה לע"פ 4523/09 גורש נ' מדינת ישראל (26.5.2011)). משמקור הדרישה כפול, "החיזוק חייב להיות ממשי ומשמעותי, ותואם את המבנה של התיק הקונקרטי" (עניין פלוני, שם). מידת החיזוק הנדרש נגזרת ממידת האמון שבית המשפט רוחש לאמרת השותף, ומידת אמון זו נקבעת הן על פי תוכן האמרה וסממני האמת שבה, והן על פי יתר הראיות (עניין שחאדה, עמ' 596). ככל שבית המשפט מתרשם לחיוב ממהימנות האמרה, כך קטן משקל החיזוק הנדרש (עניין עבד אלקאדר; עניין שיטרית; ע"פ 8267/04 ברוד נ' מדינת ישראל (25.3.2010), סעיף 33 (להלן: "עניין ברוד")). כאשר החששות המלווים עדות שותף אינם מתקיימים, דרישת החיזוק מתונה יחסית (עניין שיטרית, פסקה 37). עוד נקבע בפסיקה כי דרישת החיזוק היא תנאי סף שאינו נתון לשיקול דעת. בית המשפט אינו רשאי להרשיע בלעדיה, "אף אם האמין לעדותו של העד המפליל" (עניין פלוני, סעיף 2). אף בהתקיים חיזוק, אין בכך כדי לחייב הרשעה אם נותר ספק סביר (שם, סעיף 4). בשלב השני, שבו נבחן משקל התוספת, יש לתת את הדעת לשאלה מהו הקושי שהאמרה מעוררת. כאשר מוסר האמרה אמין ביחס לעצם ביצוע העבירה, והמחלוקת נסבה על זהות שותפו, ראיה המאמתת רק את ביצוע העבירה עשויה שלא להספיק, אף שהיא כשירה לשמש חיזוק. כך נפסק בעניין פלוני. שם נמצא כי ידיעת פרטים מוכמנים בידי המפליל היא אמנם חיזוק, אך משקלה מועט, משום שהיא מלמדת רק שהוא עצמו ביצע את העבירה, ואין בה כדי לחזק את מעורבות המערערים (שם, סעיפים 3–4). וכך נפסק בעניין שלאעטה שכאשר משקלה הפנימי של האמרה, ככל שהיא נוגעת למעורבות הנאשם, אינו רב, נדרשות ראיות הנוגעות למעורבותו (ע"פ 8319/05 שלאעטה נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (20.7.2009)). ובחזרה לענייננו, במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, המאשימה טענה כי יש להסתפק בראיות החיזוק שבתיק. לשיטתה, עוצמת החיזוק הנדרש נגזרת ממשקלה הפנימי של האמרה, ולנאשם 1 לא היה כל אינטרס להפליל את שותפו ובן דודו. המאשימה הצביעה על שלושה חיזוקים: הודאתו של נאשם 1 עצמה, שלשיטתה היא אמינה ועקבית; כישלונו של נאשם 3 להביא עד לתמיכה באליבי שטען, והיעדר יכולתו לספק פרטים בחקירתו הנגדית; עדותו של דיסטלפלד, שעקב אחר התפתחות החפירה ותיעד אותה (השלמת סיכומי המאשימה מיום 14.9.26, עמ' 1–2, סעיפים 1–9). ההגנה, מנגד, טענה כי אין כל חיזוק להודאת נאשם 1. לטענתה, ההודאה נמסרה מתוך לחץ, כעס ועייפות, ובהודעתו מיום 30.12.24 חזר בו נאשם 1 ולא הפליל את נאשם 3. עוד טענה כי מועד 20.12.24 נשלל, משום שהתמונה שהוצגה לגבי יום זה זהה לתמונה מיום 19.12.24, ודיסטלפלד אישר שאינו יכול לדעת במדויק את המועדים שבהם שהו הנאשמים במקום. לבסוף טענה כי אי בדיקת האליבי של נאשם 3 היא מחדל חקירתי (סיכומי ההגנה מיום 10.8.26, עמ' 3, סעיף 5; השלמת סיכומי ההגנה מיום 17.9.26, עמ' 1–2, סעיפים 1–2, 4–5). אבחן את החיזוקים שהציגה המאשימה ואת טענות ההגנה. בנוסף אבחן, אם יש בביקוריו המשותפים של נאשם 3 עם נאשם 1 ביום חמישי ובשבת כדי לשמש חיזוק. באמרת נאשם 1 סממנים של ממש המגבירים את האמון בה. היא נמסרה בפתח החקירה הראשונה, ביוזמת מוסרה ובמענה לשאלה פתוחה. מוסרה הוא בגיר, שהפליל את עצמו באותה מידה בדיוק. הוא לא ביקש להסיט אחריות או לזכות בטובת הנאה. לא נמצא לו מניע להפליל את בן דודו, ובבית המשפט אף ביקש לגונן עליו. בכך נבדל ענייננו מעניין פלוני, שבו נקב הקטין המפליל בשמות המערערים רק בחקירתו השלישית, לאחר שהכחיש כל ידיעה, ותחת לחץ נפשי רב (שם, סעיפים 1–2). ואולם, האמון באמרה אינו אחיד לכל חלקיה. ביחס ליום שבת – 21.12.2024 מסר נאשם 1 תיאור עשיר של חלוקת העבודה בין המשתתפים ואילו ביחס ליום שישי - 20.12.2024, הפללתו של נאשם 3 מתמצה באמירה אחת, בלא כל פירוט של חלקו, והיא לא נבחנה בחקירה נגדית מטעמו. הקושי הקונקרטי בענייננו הוא אפוא זהות השותף לחפירה ביום שישי. זהות זו היא לב המחלוקת, ובהקשר אליה יש לבחון את ראיות החיזוק. החיזוק הראשון שהציגה המאשימה הוא אמרת נאשם 1 עצמה. אין מניעה כי החיזוק יעלה מן האמרה עצמה (עניין כהן, סעיף 8; עניין עבד אלקאדר). משכך בחנתי אם יש באמרה, בחלקה הנוגע לנאשם 3 ביום שישי, סממנים פנימיים המחזקים את אמינותה בנקודה זו ואכן יש באמרה סממנים כאלה. נאשם 1 נקב בבן דודו כשותפו כבר בפתח חקירתו, ביוזמתו ובמענה לשאלה פתוחה. הוא כלל אותו במסכת רציפה אחת ("הלכנו 2 ימים ונתפסנו"), ונקב בשמו המלא ("מוחמד עותמאן") בתיאור החפירה ביום שישי. ואולם, סממנים אלה הם בעיקרם אותם סממנים שבגללם מצאתי לתת באמרה אמון, ושלאורם נקבעה מידת החיזוק הנדרשת (סעיף 203 לעיל). משכך, לא מצאתי לשקול סממנים אלה פעמיים. פעם כנימוק להפחתת החיזוק הנדרש, ופעם נוספת כחיזוק עצמו. מעבר לכך, ביחס לחלקו של נאשם 3 ביום שישי, האמירה מתמצה במשפט אחד, בלא פרט כלשהו על מעשיו, בשונה מן התיאור העשיר שמסר נאשם 1 על חלוקת העבודה בשבת. מכל מקום, אמינותה של האמרה כשלעצמה אינה באה במקום החיזוק, ובית המשפט אינו רשאי להרשיע בלעדיו, "אף אם האמין לעדותו של העד המפליל" (עניין פלוני, סעיף 2). בדומה לכך, בעניין פלוני נקבע כי חזרתו של המפליל על ההפללה, במסגרת הודאתו בהסדר טיעון, אינה מוסיפה חיזוק, שכן אינה אלא "חזרה על האמרה המפלילה, שהיא זו הדורשת חיזוק" (שם, סעיף 3). משכך, יש באמרה עצמה חיזוק פנימי מסוים, אך בנסיבות אלה אין בו כדי לענות על הקושי הקונקרטי. אשר לחיזוק השני שהציגה המאשימה ביחס לעדות המפקח דיסטלפלד והתקדמות החפירה. עדות זו, יחד עם המזכר (ת/9) והתצלומים (ת/10), מאמתת במדויק את תיאורו של נאשם 1 לגבי יום שישי. חלון הזמן שבו בוצעה החפירה, והשארת הכלים באתר. זוהי תוספת ראייתית כשירה. יתרה מזו, התאמה מדויקת זו מגבירה את האמון באמרה בכללותה, ובהתאם מתונה מידת החיזוק הנדרשת (עניין עבד אלקאדר; עניין שיטרית). ואולם, המפקח עצמו אישר כי אינו יכול לדעת באילו ימים שהו הנאשמים באתר (עמ' 39, ש' 15–16). עדותו מאמתת אפוא את מעשיו של נאשם 1, ואינה אומרת דבר על זהות מי שחפר עמו. ענייננו דומה לפריט הראשון שנדון בעניין פלוני. שם הייתה ידיעת הפרטים המוכמנים בידי המפליל מדויקת לא פחות, ובכל זאת נקבע כי היא מלמדת רק שהוא עצמו היה במקום, ואין בה כדי לחזק, "באופן ישיר, או אפילו באופן עקיף", את מעורבות המופללים (שם, סעיף 3). משכך, משקלה של עדות המפקח כחיזוק להפללת נאשם 3 מועט, על אף שהיא מגבירה את האמון באמרה. אשר לראיות הדיגיטליות (ת/21). בספריית התמונות שבמכשירו של נאשם 3 נמצאה, לצד שתי תמונות של המערה מיום 19.12.2024, תמונה שלישית הנושאת את התאריך 20.12.2024. ההגנה טענה כי תמונה זו זהה לתמונה מיום 19.12.2024, וכי בכך נשלל מועד 20.12.2024. לא הוגשה חוות דעת בעניין הקבצים. בזהירות המתבקשת בנסיבות אלה, מעיון בנתוני הקבצים כפי שהם מופיעים בדוח ההפקה עולה כי הקובץ הנושא את התאריך 20.12.2024 אינו קובץ מקור המעיד על מועד צילום. נראה כי הוא תוצר זמני (תמונה מוקטנת, Thumbnail) של תוכן (וידאו) שהיה קיים במכשיר כבר ביום 19.12.2024, והדמיון בין שתי התמונות מתיישב עם מסקנה זו. מכל מקום, די בכך שלא הוכח כי הקובץ משקף צילום שנעשה ביום 20.12.2024, או את מיקומו של נאשם 3 באותו יום. אני מקבלת אפוא את טענת ההגנה כי אין ללמוד מן הקובץ על ביקור נאשם 3 באתר ביום זה, ומשכך אין בו כדי לשמש חיזוק להפללת נאשם 3. ואולם, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהנאשמים היו באתר באותו יום, שכן שאלה זו נבחנת על יסוד אמרת נאשם 1 ולא על יסוד התמונה. הגם שחיזוק זה לא נטען על ידי המאשימה, מצאתי לבחון אם בעצם הביקורים המשותפים ביום חמישי ובשבת יש כדי לשמש כחיזוק. נוכחותם המשותפת של נאשמים 1 ו-3 באתר ביום חמישי ובשבת הוכחה ממקורות עצמאיים: הודאות נאשם 3 עצמו (ת/24; ת/25), ובהן הודאתו כי הוא שהוביל את החבורה לאתר ביום חמישי; הקבצים שהופקו מן הטלפון שלו; תפיסתם "על חם" בשבת. ראיות אלה מאמתות את דיוקו של נאשם 1 בזיהוי שותפו בחוליות הסמוכות של המסכת שתיאר, ויש בהן תוספת ראייתית כשירה. ואולם, בבואי לשקול את משקלן, יש לתת את הדעת לכך שמדובר בעובדות שאינן שנויות במחלוקת וההיסק מנוכחות בשני ימים סמוכים לנוכחות ביום שביניהם אפשרי, אך אינו הכרחי. כמו הפריט השלישי שנדון בעניין פלוני, זוהי ראיה בעלת משקל מסוים, שעדיין "ניתן להסבירו באופן אחר" (שם, סעיף 4). לכך יש להוסיף כי כבר בחקירתו הראשונה (ת/24), שאותה העדפתי על פני עדותו, תיאר נאשם 3 את השבת כ"פעם שניה שהגענו לשם". משהוטח בו כי "אתמול" חפרו באתר, השיב "אני לא". אשר לחיזוק השלישי אליו הפנתה המאשימה - האליבי של נאשם 3. בעדותו טען נאשם 3 כי ביום שישי עבד בעבודות אבן עד שעות אחר הצהריים, ומשם נסע לבית חמו. משנדרש לפרט מה עשה שם, השיב כי מדובר ב"משהו סודי", הסתפק בהצהרה "אני אמרתי את האמת", ונמנע מלזמן את חמו לעדות. איני נותנת אמון בגרסה זו. אליבי זה לא נטען במענה לכתב האישום, והועלה לראשונה בעדותו של נאשם 3 בבית המשפט. אליבי כבוש שאין לכבישתו הסבר, משקלו הראייתי שואף לאפס (עניין ברוד, סעיף 42). ממילא אין לקבל את טענת ההגנה כי אי בדיקת האליבי היא מחדל חקירתי בנסיבות. המאשימה לא יכלה לבדוק טענה שלא נטענה בחקירה. טענה זו גם לא נטענה בכפירה, עד לעדותו של נאשם 3 בבית המשפט. כעת נשאלת השאלה, האם התנהגותו של נאשם 3 מהווה חיזוק. המאשימה נסמכת על ההלכה שלפיה התנהגות של נאשם שאין לה הסבר תמים, ומצביעה על מעורבותו בעבירה, יכולה לשמש אף סיוע, וקל וחומר חיזוק. זאת ועוד הימנעות נאשם מהבאת ראיה שיכולה לתמוך בגרסתו מחזקת את גרסת השותף המפליל (עניין עבד אלקאדר; ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 97–98 (להלן: "עניין אבו")). ואולם, בעניין עבד אלקאדר נגעה ההתנהגות לראיה אובייקטיבית חיצונית. המערער שם לא ידע להסביר את פלטי השיחות שיצאו מן הטלפון שלו, וגרסתו לגביהם נדחתה. התנהגותו הצטרפה לראיה מסבכת ולגרסאות מאמתות של שני שותפים נוספים. לא כך בענייננו. אין ראיה אובייקטיבית ביחס ליום שישי שנאשם 3 נדרש להסביר. הדבר היחיד שעמד מולו הוא האמרה הטעונה חיזוק עצמה. במצב דברים זה, סירובו לפרט את האליבי והימנעותו מלזמן את חמו אינם אלא פנים אחרות של אליבי שלא הוכח. אליבי כזה, שלא הופרך בראיות אובייקטיביות אלא לא נתמך, מחליש את גרסת הנאשם, אך אינו הופך לראיה מפלילה. הימנעות מהבאת עד מעמיקה את משקלו של החומר הקיים, אך אינה יוצרת "ראיה יש מאין" (עניין ברוד, סעיף 42; עניין אבו, עמ' 97–98). בנוסף, בעניין ברוד שימשו שקרי הנאשם סיוע משום שהופרכו בראיות אובייקטיביות - איכון, פלט שיחות ועדות. בענייננו אין הפרכה כזו. לראות בהתנהגותו של נאשם 3 חיזוק פירושו לחזק את האמרה באמצעות חולשת ההגנה בלבד, מה שעלול להעביר בפועל אל הנאשם את הנטל להוכיח את חפותו. יוער כי נאשם 3 הסביר את אי העלאת טענת האליבי בחקירתו בכך שלא נשאל לגבי יום שישי (עמ' 104, ש' 9–14). עיון בחקירה מלמד כי הנאשם אמנם נשאל על יום זה, אך לא התבקש לפרט היכן שהה. הלכה היא כי מקום שבו לא נגבתה מהנאשם גרסה מפורטת בחקירתו, אין לראות בגרסה שהציג בבית המשפט כ"עדות כבושה" המשליכה על מהימנותו (ראו עניין אלאסד, סעיף 34). עם זאת, הסבר זה אינו מיישב את העובדה שהאליבי לא נטען במסגרת המענה לכתב האישום, ואף לא את סירובו של נאשם 3 לפרט את האליבי בבית המשפט. מכל מקום, פגם זה בהסברו של הנאשם נוגע לעיתוי העלאת הגרסה ולא לתוכנה, ואין בו כדי להפוך את שתיקתו או מחדלו לראיה מפלילה. לבסוף, העובדה שנאשם 3 לא הצביע על מניע מצד בן דודו להפלילו משליכה על משקל האמרה בלבד ולא על הצורך בחיזוקה, כפי שפורט לעיל נקודה אחרונה בהקשר זה נוגעת למענה לכתב האישום, במסגרתו ביקשו הנאשמים לתקן את זהות המעורבים באירוע מיום 20.12.24, כך שייוחס לנאשמים 1 ו-3 במקום לנאשמים 1 ו-2. זאת, כשהם כופרים בכל הנוגע להגעתם לאתר באותו יום, להבאת ציוד ולחפירה. בעקבות זאת תוקן כתב האישום בהסכמה ביום 14.1.26. הבקשה נועדה לתקן את זהות הנאשמים כפי שנרשמה בכתב האישום, והיא נלוותה לכפירה מלאה באירוע. אין בה הודאה עובדתית של נאשם 3, ולא ייחסתי לה משקל. לאור כל האמור, נמצאה תוספת ראייתית כשירה, ובכך מתקיים השלב הראשון. בשלב השני, לאחר שבחנתי את משקלה על רקע הקושי הקונקרטי, לא מצאתי כי היא עולה כדי חיזוק ממשי ומשמעותי ביחס לשאלה שבליבת המחלוקת, קרי השתתפותו של נאשם 3 בחפירה ביום שישי. ממצאי הזירה מאמתים את מעשי נאשם 1 בלבד. הסממנים הפנימיים שבאמרה, ככל שהם נוגעים לחלקו של נאשם 3 ביום שישי, מצומצמים, והם כבר נשקלו בקביעת מידת האמון בה. הקובץ הדיגיטלי אינו מלמד על ביקור ביום זה. הביקורים המשותפים ניתנים להסבר אחר. התנהגותו של נאשם 3 בבית המשפט אינה מוסיפה ראיה על האמרה עצמה. לסיכום, אינני מתעלמת מן האמון שיש באמרת נאשם 1, ואיני מציבה רף חיזוק גבוה מן הנדרש (עניין אזולאי, פסקה 20). ואולם, השאלה בענייננו אינה גובה הרף אלא כיוון החיזוק. בשונה מעניין אזולאי, שבו נמצאו לעדות השותף חיזוקים רבים הנוגעים למערער עצמו, כגון פלטי תקשורת, איכונים, רכישת מכשירי טלפון ורישום חובו במחברות השותף, אין בענייננו תוספת ראייתית, ולו במשקל מתון, המופנית אל הקושי הקונקרטי. אמון באמרה, רב ככל שיהיה, אינו בא במקום החיזוק שהדין מחייב (עניין פלוני, סעיף 2). הספק שנותר פועל לטובת נאשם 3, כמצוות הדין שלפיה אין להרשיע אלא מקום שהאשמה הוכחה מעבר לספק סביר. ספק זה אינו ספק תיאורטי. הוא נובע מכך שהראיה היחידה לנוכחותו של נאשם 3 באתר ביום שישי היא אמירה אחת, שאינה מפרטת את חלקו, באמרת שותף שחזר בו ממנה. אמירה זו לא נבחנה בחקירה נגדית מטעמו של נאשם 3, ולא נמצא לה חיזוק המופנה אל ליבת המחלוקת. לנגד עיניי עומד גם כי נאשם 3 הכחיש את יום שישי כבר בחקירתו הראשונה, שאותה העדפתי על פני עדותו. לסיום, אני מרשיעה את נאשם 1 בחיפוש עתיקות ובפגיעה בעתיקות בגין האירוע מיום 20.12.24. אני מזכה את נאשם 3 מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו בגין אירוע זה. אין בזיכוי כדי לגרוע מדחיית גרסתו של נאשם 3 בבית המשפט, ואין בו כדי לגרוע מקביעותיי לגבי האירועים האחרים. שם ההרשעה נשענת על ראיות עצמאיות: הודאותיו של נאשם 3 עצמו ותפיסתו בשעת מעשה. האירוע ביום 21.12.24: חיפוש עתיקות ופגיעה בעתיקות (נאשמים 1, 2 ו-3) לפי כתב האישום המתוקן, ביום 21.12.2024 הגיעו שלושת הנאשמים והקטין לאתר בשני טרקטורונים, והביאו עמם ציוד חפירה וחיפוש. שניים מהם חפרו בתוך המערה, והשלישי משך מחוצה לה דליי אדמה ופיזר אותם, עד שנעצרו. הנאשמים הודו בהגעה, בשני כלי הרכב ובהימצאות שניים בבור ושניים מחוצה לו. הם כפרו בחפירה, וטענו כי זו הייתה קיימת קודם ובוצעה בידי אחרים, וכי כל אחד מהם רק שהה במקום, מסקרנות, פרק זמן קצר. המחלוקת נוגעת אפוא למה שעשה כל אחד מהם ולכוונתו. אבחן תחילה את הראיות הישירות למעשיו של כל נאשם ולכוונתו, ולאחר מכן, לחילופין, את החזקה שבסעיף 38 לחוק. אשר לתשתית הראייתית, דיסטלפלד חזר לאתר בסמוך לשעה 12:00 (ת/1). הוא החנה רחוק, עלה בשקט, זיהה שני טרקטורונים מוחבאים בין השיחים, שמע רעשי חפירה ודיבור, והזעיק סיוע. את כפתורי הזעיק עד השעה 12:50. בסמוך לשעה 13:10 הגיעו אלמוג וברגר, ועצרו את החשודים. דיסטלפלד ואלמוג תיארו שניים בתוך הבור ושניים מחוצה לו. אחד מהם החזיק בחבל המחובר לדלי שבאמצעותו הוצאה אדמה (ת/13). חלקם לבשו כפפות עבודה. כפתורי תפס במקום את הכלים (ת/2), אתי חפירה, לום, איזמל, פטיש, מקושון ודליים. בנוסף תפס שברי קרמיקה עתיקים ואת שני כלי הרכב. כעולה מאחד הסרטונים שתועדו בזירה שצולם לאחר שהחשודים הושבו ליד הבור (ת/11), נשאל מי בעל הכלים. נאשם 1 השיב "שלי", והוסיף "אני רק רוצה שתדע שאני לא פתחתי את זה". בעדותו הסביר כי אמר שהכלים שלו כדי לחסוך מהקטין את הפחד (ת/15, מזכר). עוד אפנה להודעותיהם של הנאשמים (ת/20, ת/23, ת/24, ת/25) ועדויותיהם. נאשם 1, בעדותו הודה כי ביום שבת נכנס לבור, הוציא "ארבע או חמש או שתי או שבע דליים" (עמ' 68, ש' 37 – עמ' 69, ש' 4), והרחיב את הכניסה הצרה למערה: "הרחבתי אותה קצת, זה ביום שבת כשתפסו אותי" (עמ' 72, ש' 27–29). זוהי חפירה, ובכללה פגיעה במבנה החלל התת קרקעי. הודאה זו משתלבת עם הודאתו ב-ת/20, שלפיה הם הביאו כלים וחפרו, הוא ואחיו מילאו דליים בתחתית הבור, ובמהלך החפירה פירקו אבנים וסלעים. היא משתלבת גם עם תפיסתו בתוך הבור, בזמן שנשמעו רעשי חפירה, ועם אמירתו בזירה כי הכלים שלו (ת/11). אמירתו באותו מעמד, "אני לא פתחתי את זה", מתיישבת עם הקביעה כי הבור נפתח קודם לכן בידי אחרים כך לטענתו, ואולם אין בה כדי לשלול כי הוא עצמו חפר בבור והרחיב את כניסתו ביום זה, כפי שהודה. הוכח אפוא מעבר לספק סביר כי נאשם 1 חפר בבור ובמערה. נאשם 2 נתפס בתוך הבור, כשהוא עוטה כפפות עבודה. בהודעתו (ת/23) פירט את חלקו: "עזרתי להוציא דליים ולשפוך את האדמה", ו"התחלפנו בחפירה שלושתנו חוץ מהצעיר". להודאה זו נמצא "דבר מה נוסף" לרבות מקומו בעת התפיסה (דיסטלפלד; אלמוג); הכלים והכפפות; החפירה הטרייה שנמצאה במקום; עדות נאשם 1, שלפיה רק הוא ואחיו שהו בבור. כאמור, מצאתי לדחות את גרסתו בבית המשפט, שלפיה "רק הזיז" אדמה ושהה בבור חמש דקות. מי שנכנס לבור, עוטה כפפות, ומזיז אדמה בבור מלמד על עצמו כמי שחופר. הסבר הכפפות שמסר בחקירה הורחב בבית המשפט לכדי טענת אלרגיה ואשפוז, בלא כל מסמך רפואי, וגם הוא נדחה על ידי. הוכח אפוא מעבר לספק סביר כי נאשם 2 חפר בבור, יחד עם נאשם 1. נאשם 3 נתפס מחוץ לבור, כשהוא מחזיק בחבל המחובר לדלי שבו הוצאה האדמה (ת/13). בחקירתו הראשונה (ת/24) הודה כי "חצי שעה חפרנו", וכי הדליים וכלי החפירה "שלנו". לעומת זאת, בעדותו הודה כי הגיע עם יתר הנאשמים ועם הקטין, וכי הביא לום מן הטרקטורון שלו (עמ' 106, ש' 19–24). הוא אישר גם "עשיתי משהו, לא ידעתי שהוא אסור" (עמ' 107, ש' 37–38). ב-ת/20 תיאר נאשם 1 כי נאשם 3 משך ורוקן את הדליים מלמעלה. טענתו המאוחרת, כי רק הזיז דלי שהפריע לכניסה (עמ' 106, ש' 13–18) או קיבל דליים ריקים בלבד, אינה מתיישבת עם ראיות אלה, ומשכך מצאתי לדחות אותה. גם אילו הייתי מקבלת הסבריו כי שהה מחוץ לבור, הרי שאין בטענה זו כדי לסייע לו. סעיף 29(ב) לחוק העונשין קובע את אחריותו של המבצע בצוותא, בזו הלשון: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". מכאן שמי שמושך את החומר החפור ומרוקן אותו ממלא תפקיד מוגדר בחלוקת העבודה, פועל בזירה ובתיאום עם האחרים, ומצוי במעגל הפנימי של הביצוע (עניין שיטרית, סעיף 38). הוכח אפוא כי נאשם 3 הוא מבצע בצוותא של החפירה, ולא מסייע או צופה מן הצד. ביחס למשך החפירה, הנאשמים טענו כי שהו בבור חמש עד עשר דקות בלבד. דיסטלפלד הבחין בטרקטורונים ושמע רעשי חפירה לפני שהזעיק סיוע, לכל המאוחר בשעה 12:50 (ת/9 ו-ת/1). המעצר נעשה בסמוך לשעה 13:10. משמע, הנאשמים חפרו לפחות כעשרים דקות, ולפי הודאותיהם בין חצי שעה לשעה. גרסת עשר הדקות נדחית. מכל מקום, משך החפירה אינו יסוד בעבירה, ומשמעותו נוגעת להיקף הפגיעה. כעת אדרש ליסוד הנפשי. כוונתם של הנאשמים לגלות עתיקות הוכחה בראיות, ואיני נזקקת לשם כך לחזקה. ראיות נסיבתיות המשתלבות זו בזו ומוליכות למסקנה הגיונית יחידה מבססות אשמה מעבר לספק סביר. הנאשמים חפרו בבור המוביל למערה חצובה עתיקה, באתר עתיקות מוכרז שבו מפוזרים שברי כלי חרס. החפירה הייתה המשך ישיר של הביקור ביום חמישי, שבו, כפי שקבעתי, "אמרו שרוצים לחפור ולראות מה עוד יש שם". מבחינת נאשם 1, היא הייתה גם המשך לחפירה ביום שישי. הנאשמים הגיעו מצוידים באתי חפירה, לום, איזמל, פטיש, מקושון, דליים וכפפות, והסתירו את הטרקטורונים בין השיחים. נאשם 1 הודה כי ידע שהימצאות כלי חרס מלמדת על אתר עתיקות, וכי "כשראיתי כלי חרס, אז ציפיתי שימצא זהב" (עמ' 72, ש' 17). ציפייה למצוא זהב אינה שוללת כאמור לעיל כוונה לגלות עתיקות. העניין שמגלה נאשם 1 במערות ובעתיקות, נלמד גם מן הקבצים שנמצאו בטלפון שלו. נאשם 3 הגדיר את עצמו כמי ש"אוהב להסתכל על עתיקות". טענתו כי לא ידע שהמעשה אסור אינה שוללת את כוונתו לגלות עתיקות, שכן השאלה היא מטרת החפירה ולא ידיעת האיסור. מעמדו של האתר כאתר מוכרז מחייב כלפי כולי עלמא. נאשם 2 הצטרף לחפירה, ונטל חלק פעיל בה בתוך הבור ובחילופי התפקידים. המסקנה ההגיונית היחידה העולה מן הנסיבות היא כי הנאשמים חפרו כדי לגלות עתיקות. גרסת הסקרנות והטיול התמים נדחתה מטעמי מהימנות, ואינה מעוררת ספק סביר. לסיכום, אני קובעת כי ביום 21.12.2024 חיפשו שלושת הנאשמים עתיקות בבור ובמערה, ופגעו בהם בצוותא. הם חפרו, הוציאו אדמה ואבנים, והרחיבו את הכניסה והם עשו כן בכוונה לגלות עתיקות. איני קובעת ממצא לגבי חלקו של הקטין, שאינו נאשם בפניי. שלושת הנאשמים העידו כי לא חפר, ואיני מקבלת את עדותו של ברגר בעניין זה, מן הטעמים שפורטו בפרק הראיות. למעלה מן הנדרש ולחילופין בלבד, מצאתי כי מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 38. אף אם לא היה די בראיות הישירות להוכחת כוונתם של הנאשמים, הייתה זו מוכחת מכוח החזקה שבסעיף 38 לחוק. התנאים להפעלת החזקה מתקיימים לגבי שלושת הנאשמים שכן כולם נמצאו באתר עתיקות מוכרז. בסביבתם הקרובה, ליד פיר המערה, נמצאו אתי חפירה, לום, איזמל, פטיש, מקושון ודליים (ת/2; ת/4) ויש להניח כי זה מקרוב נעשה בכלים אלה שימוש, לנוכח שפכי האדמה הטריים ליד הבור, כפפות העבודה ורעשי החפירה שנשמעו. הנאשמים עצמם הודו כי היה במקום ציוד. נאשם 1 אמר בזירה כי הכלים שלו (ת/11), והודה בעדותו כי היו ברשותו כלים שכינה "שקוש" ו"קרק", וכן פנס. נאשם 3 אישר כי הביא את הלום מן הטרקטורון שלו. נאשם 2 טען כי לא הובאו כלים, אך שהה עם אחיו בתוך הבור, ליד הכלים. בהקשר זה אציין, כי אין נפקות לשאלה מי מהם הביא כל כלי, שכן מי שנמצא בסביבת הכלים נכלל בחזקה (ע"פ (מחוזי-נצרת) 48342-06-16 סמיח שיבלי נ' רשות העתיקות – ירושלים (6.2.2016), סעיף 74). לא עלה בידי הנאשמים לסתור את החזקה. הסברם, שלפיו הגיעו לטיול וחפרו מסקרנות, או שרק הזיזו אדמה שהפריעה, נדחה מטעמי מהימנות. הנאשמים לא הציעו כל הסבר סביר לכך שמטיילים נכנסים אל בור צר ברוחב 80 ס"מ, עם כפפות, דליים, אתי חפירה ולום, בשעת צהריים של יום שבת, כשהטרקטורונים מוסתרים בין השיחים. משכך, בין על יסוד הראיות הישירות ובין, לחילופין, על יסוד החזקה, הוכחו יסודות עבירות החיפוש והפגיעה בעתיקות ביום 21.12.24 לגבי שלושת הנאשמים. ייחוס הפגיעה בעתיקות והיקפה ההגנה טענה כי לא הוכח שהנזק נגרם בידי הנאשמים, שכן הבור היה פתוח לפני מעצרם, אחרים חפרו בו קודם לכן ולאחר מכן, וד"ר גנור לא יכול היה להבחין בין חלקי החפירה. אכן, הראיות מלמדות כי החפירה באתר לא הייתה פרי מעשיהם של הנאשמים בלבד. בבוקר 19.12.2024, דווח לדיסטלפלד על חפירה טרייה, והוא מצא אותה בעצמו (ת/9; ת/14). בין השעה 15:00 לחצות באותו יום התקדמה החפירה, ובהקשר זה לא הוכח מי חפר במקום (הנאשמים 1 ו- 3 הורשעו בחיפוש בלבד). לאחר המעצר נמשכה חפירה באתר, בצדו הנגדי של החלל ובסמוך לו, וחלק מהאבנים נזרקו לחלל שבו חפרו הנאשמים (ת/19). ואולם, קיומן של חפירות אחרות אינו מונע הרשעה בגין מעשיו של הנאשם. עבירה לפי סעיף 37(א) מתגבשת בכל מעשה פגיעה. אין הכרח שהנאשמים יהיו הראשונים או היחידים שפגעו, ואין צורך לייחס להם את כל הנזק שבחלל. המקרים בהם זוכו בפסיקה נאשמים, נשענו על היעדר הוכחה שהנאשמים חפרו בפועל. כך למשל, בעניין שיבלי (המחוזי) ובעניין אטיאס זוכו הנאשמים מעבירת הפגיעה, משום שלא הוכח שהם אלה שחפרו את הגומות שנמצאו. בעניין האדיה זוכה הנאשם, משלא הוכח כי חפר. משמע, קיומה של חפירה קודמת אינו מונע הרשעה כאשר קיימת ראיה המייחדת את החפירה לנאשם (ע"פ (מחוזי-י-ם) 12155-09-18 אלעצם נ' מדינת ישראל (2.4.2019)). בענייננו, מעשיהם של הנאשמים הוכחו. נאשם 1 הודה בחפירה ביום שישי, ושלושתם נתפסו חופרים ביום שבת. קיומן של חפירות אחרות משליך אפוא על היקף הפגיעה שניתן לייחס להם, ולא על עצם אחריותם. על יסוד האמור, אני קובעת כי הנאשמים פגעו באתר כדלקמן: ביום 20.12.2024 (נאשם 1) וביום 21.12.2024 (שלושת הנאשמים). איני מייחסת לנאשמים את החפירה שקדמה לבוקר 19.12.2024, את ההתקדמות שבין 15:00 לחצות באותו יום, ואת החפירה שלאחר המעצר. ההבחנה בין החפירות דיסטלפלד תיעד את מצב החפירה בביקוריו החוזרים (ת/10; ת/14). ד"ר גנור, שביקר באתר ביום 23.12, החריג מחוות דעתו את החפירה שלאחר המעצר, בהנחיית דיסטלפלד. ואולם, הוא לא נדרש להבחין בין הפגיעה שקדמה ל-19.12 לבין זו שנעשתה בימים 20–21.12. משכך, חוות דעתו אינה מודדת את חלקם של הנאשמים. היא מתארת את המצב המצטבר בעת בדיקתו, ומלמדת על הפגיעה, על חומרתה ועל היותה בלתי הפיכה, אך לא על שיעור חלקו של כל נאשם בה. (ת/10 ות/14: מצב החפירה ב-19.12, ב-20.12 וב-21.12). יחד עם זאת, התצלומים מלמדים כי ביום 19.12 הייתה החפירה בראשיתה, בעוד שבבדיקת ד"ר גנור נמצאו בור בעומק כ-1.5 מטר ומחילה שנפרצה, משכך עיקר ההעמקה נעשה בין 19.12 ל-21.12, ובכלל זה בחלונות הזמן שבהם, לפי הודאותיהם, חפרו הנאשמים. אין בכך כדי לקבוע כי כל ההעמקה נעשתה בידיהם. אין להוציא מכלל אפשרות כי גם אחרים חפרו בין הימים. ד"ר גנור עצמו העריך כי ניתן לבצע חפירה כזו בתוך יומיים עד שלושה (עמ' 21, ש' 21–23), ולכן ההערכה אינה מכריעה. אשר לתיאור בכתב האישום, שלפיו חפרו הנאשמים בור בעומק כ-1.5 מטר וברוחב כ-0.8 מטר ופרצו למחילה: מצב זה הוכח כמצב הקיים בעת המעצר, אך לא הוכח כי הנאשמים חפרו אותו כולו, ואולם כן הוכח כי הנאשמים חפרו בבור ובמחילה, ופגעו בהם ובשכבות הארכיאולוגיות שבהם. היקף הפגיעה המיוחס לכל אחד מהם יישקל בשלב הטיעונים לעונש. שברי כלי החרס מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים נגעה לשברי כלי החרס. כתב האישום מייחס לנאשמים כי בשפכי האדמה הוציאו עשרות שברי כלי חרס עתיקים מתקופת הברזל, מן התקופה ההלניסטית ומן התקופה הרומית הקדומה, וכי גם בתוך המנהרה והחלל התת קרקעי ניתקו שברי כלי חרס מהקשרם הארכיאולוגי. עובדות אלה מיוחסות לפגיעה באתר בכללותה. להלן אתייחס לראיות בעניין זה. כפתורי תפס 19 שברי קרמיקה בערמה שהייתה מונחת על גבי שפך העפר הטרי, לצד הבור, ובהם ידית אמפורה חתומה (ת/2). לדבריו, על השברים היו רסיסי בוץ לחים, המלמדים כי הוצאו זה מקרוב מן האדמה, ובוודאי לא לפני שנים (עמ' 4, ש' 7–8, 12). הוא אישר כי אינו יכול לשלול שהשברים היו במקום כבר יומיים קודם לכן (עמ' 3, ש' 26–31), וכי אינו יכול לקשור אותם פיזית לחשודים. ברגר טען כי ראה חרסים בידי החשודים. עדותו לא התקבלה בנקודה זו. דיסטלפלד, העיד כי ראה חרסים על הקרקע, ואינו קושר חרס מסוים לנאשם מסוים. עם זאת הבהיר כי הוא קושר לנאשמים את החפירה, וכי "חלק מהחפירה היה שיצאו גם חרסים" (עמ' 32, ש' 38–39; עמ' 33, ש' 1–3). המומחה ד"ר גנור, מסר כי שברי חרס מפוזרים על פני השטח באתר עתיקות באופן טבעי. עם זאת הבחין בשברי חרס בתוך שפך העפר הטרי והלח ובתוך המערה עצמה, וקבע כי נותקו מהקשרם עקב החפירה (פרוטוקול מיום 23.2.26, עמ' 19, ש' 24–27; עמ' 20, ש' 13–14). ד"ר קליין קבע גם כי הפריטים שנתפסו עתיקים, מתקופת הברזל, מן התקופה ההלניסטית ומן התקופה הרומית הקדומה, וכי ניתוקם מהקשרם גורם נזק מדעי (ת/31; עמ' 13, ש' 37–38; עמ' 14, ש' 1–2). נאשם 1, הודה כי ראה חרסים, ולדבריו "זרקתי אותה" (עמ' 72, ש' 34). הנאשמים האחרים כפרו בהחזקת חרסים. לאחר סקירת הראיות לעיל, מצאתי להבחין בין שתי שאלות. האחת, אם הוכח כי בחפירת הנאשמים נותקו שברי כלי חרס מהקשרם הארכיאולוגי. השנייה, אם הוכח כי מי מהנאשמים החזיק בשברים מסוימים. התשובה לשאלה הראשונה חיובית. הנאשמים חפרו בבור ובמחילה, לתוך שכבות ארכיאולוגיות, והוציאו אדמה ואבנים אל שפך העפר שמחוץ לבור. ד"ר גנור הבחין בשברי חרס בתוך השפך הטרי והלח ובתוך המערה עצמה, וקבע כי נותקו מהקשרם עקב החפירה. השברים שתפס כפתורי נמצאו על גבי השפך הטרי, ועליהם רסיסי בוץ לחים המלמדים על הוצאתם זה מקרוב. ד"ר קליין קבע כי הם עתיקים, וכי ניתוקם מהקשרם גורם נזק מדעי. דיסטלפלד הבהיר כי הוצאת החרסים הייתה חלק מן החפירה שהוא קושר לנאשמים. מכלול זה מבסס את המסקנה כי חפירת הנאשמים ניתקה שברי כלי חרס מהקשרם הארכיאולוגי, כחלק מן הפגיעה באתר. ערה אני לכך שכפתורי אישר כי אינו יכול לשלול שהשברים שתפס היו במקום כבר יומיים קודם לכן, ולכך שבאתר חפרו גם אחרים. ואולם, אין בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי. עבירת הפגיעה אינה מחייבת לקבוע איזה שבר הוצא בידי מי, ואין צורך לשלול כי חלק מן השברים הוצא בחפירות קודמות. די בכך שהוכח כי חפירת הנאשמים, בשכבות שבהן נמצאו שברי חרס מן התקופות האמורות, ניתקה שברים מהקשרם. אשר לשאלה השנייה, התשובה לגביה שלילית. לא הוכח כי מי מהנאשמים החזיק בשברים מסוימים, ולא קיבלתי את עדותו של ברגר בעניין זה. ממילא איני מייחסת לנאשם מסוים החזקה של שבר מסוים. אין בכך כדי לגרוע מן ההרשעה בפגיעה, שכן כתב האישום מייחס לנאשמים את ניתוק השברים כחלק מן הפגיעה באתר, ולא את החזקתם. הגנה מן הצדק: אכיפה בררנית ההגנה טענה כי הקטין, אחיו של נאשם 3, נתפס באותה חפירה ולא הועמד לדין, ולכן נפגע עקרון השוויון. בהחלטתי מיום 11.7.25 נקבע כי בשלב המקדמי לא הורם הנטל להוכחת הטענה, ונשמרה לנאשמים הזכות לשוב ולהעלותה לאחר שמיעת הראיות. כפי הידוע, טענת אכיפה בררנית מחייבת להראות כי הרשות נהגה באופן שונה כלפי מי שמצבם דומה, בלא הצדקה עניינית. הגנה מן הצדק מחייבת להראות כי המשך ההליך יפגע באופן מהותי בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ (10.9.2013); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005)). התשתית העובדתית אינה מבססת את הטענה של ההגנה. הקטין היה כבן 15, ולא הוכח שחפר. שלושת הנאשמים העידו כי לא עשה דבר, וכך גם נמסר ב-ת/20 וב-ת/23. עדותו של ברגר, שטען אחרת, לא התקבלה בנקודה זו. במצב זה, אין השוואה בין הנאשמים לבין מי שלא הוכח כי נטל חלק בחפירה, ואין מדובר ב"דומים שטופלו באופן שונה". החלטה שלא להעמיד לדין קטין שנלווה לבגירים, בהיעדר ראיה לחלקו הפעיל, מבוססת על שיקול ענייני. יתרה מזו, גם אילו נמצא הבדל, אין בו כדי להגיע לכדי פגיעה מהותית בצדק, נוכח חומרת המעשים. לאור כל האמור מצאתי לדחות את הטענה. טענות נוספות של ההגנה ההגנה הצביעה על כמה מחדלי חקירה לרבות אי בדיקת הסרטון (ת/11) שמלמד לדידה על הפעלת אלימות; אי בדיקת טענת האליבי של נאשם 3; אי רישום חלקם של נאשם 2 והקטין במזכר (ת/9); ואי הטחת החרסים כמו גם מיקום הימצאותם בנאשמים. בהתאם להלכה הפסוקה, לא כל מחדל חקירתי מוביל לזיכוי. יש לבחון אם הראיה החסרה הייתה עשויה לעורר ספק סביר או לפגוע ביכולתו של הנאשם להתמודד עם התשתית נגדו, ומה נפקות המחדל במכלול הראיות (ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (13.5.2009)). בנוסף, כאשר הנאשם לא מסר פרטים בסיסיים לגבי גרסה שהוא מעלה, אין לזקוף לחובת המאשימה את אי בדיקתה. במקרה דנן, ולאחר שצפיתי בסרטונים (ת/11), לא מצאתי שיש בהם תיעוד של הפעלת כוח. האליבי של נאשם 3, הועלה לראשונה בעדותו. השמטת נאשם 2 והקטין מ-ת/9, הוסברה בטעות רישום. חלקם מתועד בדוחות של אחרים וכן בסרטונים, והנאשמים גם לא שללו את נוכחותם. אשר לחרסים, גם אם היה מקום לחקור את הנאשמים ולהציג להם את כלל המוצגים שנתפסו בזירה לרבות אותם חרסים, בנסיבות תיק זה כאשר לא יוחסה לנאשמים החזקת שברים מסוימים, וניתוק השברים מהקשרם נלמד מן החפירה עצמה ומחוות הדעת, כמפורט לעיל, לא מצאתי כי אי הטחת מקום מציאתם בנאשמים פגעה ביכולתם להתמודד עם ראיות אלה. לאור כל האמור, לא מצאתי כי קופחה הגנתם של הנאשמים. זוטי דברים לפי סעיף 34יז לחוק העונשין, "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". אין בידי לקבל טענה זו. המעשים נמשכו על פני שלושה ימים. הם כללו חיפוש וחפירה בכלים בבור ובמחילה באתר עתיקות מוכרז, והסבו פגיעה בלתי הפיכה בשכבות הארכיאולוגיות וניתוק שברי כלי חרס מהקשרם (ד"ר גנור; ד"ר קליין). האינטרס הציבורי בהגנה על אתרי עתיקות הוא כבד, וחפירות לא מבוקרות גורמות לפגיעה חמורה ובלתי הפיכה בחקר ההיסטוריה והתרבות (ע"פ 5502/12 גולן נ' מדינת ישראל (29.09.2013)), ולא בכדי קבע המחוקק לעבירות אלה עונשי מאסר בפועל. אין מדובר אפוא במעשים קלי ערך. נגישות האתר וכלי הרכב ההגנה טענה כי כל רכב יכול להגיע לאתר, וכי מזכר ת/16 נערך כ-22 ימים לאחר האירוע. אינני נדרשת להכריע עתה אם עסקינן באתר מבודד או על הצורך ברכב שטח, לצורך ביסוס יסודות העבירות המיוחסות לנאשמים. שאלה זו, וכן שאלת חילוט כלי הרכב, יידונו בשלב הטיעונים לעונש. סוף דבר לנוכח כל האמור, אני קובעת כדלקמן: לגבי האירוע מיום 19.12.24, החלטתי להרשיע את הנאשמים 1 ו-3 בעבירת חיפוש עתיקות ללא רישיון, בצוותא. לגבי האירוע מיום 20.12.24, החלטתי להרשיע נאשם 1 בעבירות של חיפוש עתיקות ללא רישיון ופגיעה בעתיקה או באתר עתיקות וזיכוי נאשם 3 מחמת הספק מעבירות אלה. לגבי האירוע מיום 21.12.24, החלטתי להרשיע את הנאשמים 1, 2 ו-3 בעבירות של חיפוש עתיקות ללא רישיון ופגיעה בעתיקה או באתר עתיקות, בצוותא. ההרשעה בעבירות הפגיעה בעתיקות, בכל אחד מן האירועים שבהם הורשעו הנאשמים בעבירה זו, היא על יסוד העובדות שהוכחו, כמפורט לעיל, ובכלל זה ניתוק שברי כלי חרס מהקשרם הארכיאולוגי. אין בה ממצא כי הנאשמים חפרו את הבור בממדיו המלאים כמתואר בכתב האישום המתוקן, או כי מי מהם החזיק בשברי חרס מסוימים. לסיכום: נאשם 1, מורשע בשלוש עבירות של חיפוש עתיקות ללא רישיון ובשתי עבירות של פגיעה בעתיקה או באתר עתיקות; נאשם 3, מורשע בשתי עבירות של חיפוש עתיקות ללא רישיון ובעבירה אחת של פגיעה בעתיקה או באתר עתיקות, ומזוכה מחמת הספק מעבירה אחת של חיפוש ומעבירה אחת של פגיעה; נאשם 2, מורשע בעבירה אחת של חיפוש עתיקות ללא רישיון ובעבירה אחת של פגיעה בעתיקה או באתר עתיקות.