ת"א 19352-09-24 ת"א 19352-09-24

מהות הבקשה לפני בית המשפט בקשת האגודה למוסדות ציבור ליוצאי נשלסק בישראל (להלן: "המבקשת" ו"הבקשה") לאשר פסק בוררות מיום מיום כ"ד בכסלו תשע"ט, 02.12.2018, בהתאם לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "פסק הבוררות" ו"חוק הבוררות" בהתאמה). להשלמת התמונה יצוין כבר עתה, כי הליך הבוררות החל בשנת 2016 בפני בית דין צדק בני ברק, וביום 09.06.2017 (ט"ו סיון תשע"ז) ניתן פסק-דין שכותרתו – "פסק דין ביניים" (להלן: "פסק הביניים"). המשיב מתנגד לבקשה ובמסגרת ההליך הגיש, בין היתר, בקשה לביטול פסק הבוררות ובקשה לארכה (להלן: "בקשת הביטול"). הרקע ועיקרי טענות הצדדים בתמצית ההליך שבפניי נפתח על דרך של בקשה לאישור פסק בוררות. כאמור, המשיב הגיש את בקשת הביטול. המבקשת היא אגודה, והמשיב הינו עורך-דין במקצועו, ייצג את המבקשת בתביעה לפיצויי הפקעה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי - ת"א 37552-02-10. הייצוג נעשה על בסיס הסכם שכר טרחה מסוג "הצלחה", לפיו נקבע כי המשיב יהיה זכאי לאחוזים מהסכום הכולל שתקבל המבקשת וכן לשכר הטרחה שייפסק לטובתה. ביום 26.11.2014 ניתן פסק דין, אשר זיכה את המבקשת ונפסק לטובתה גם שכר טרחת עו"ד בסך 266,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "פסק-הדין"). בעקבות פסק הדין, הוגש ערעור לבית המשפט העליון ובמסגרת בקשה לעיכוב ביצוע, הורה בית המשפט להעביר למבקשת 1,000,000 ₪, כאשר נטען שמתוכו עיכב המשיב תחת ידו סכום של כ- 700,000 ₪ בטענה כי סכום זה מהווה, לכל הפחות, שכר הטרחה המגיע לו. בין הצדדים התגלע סכסוך בעניין שיעור שכר הטרחה המגיע למשיב, וכתוצאה מכך הגיש המשיב תביעה כספית כנגד המבקשת בבית משפט השלום - תיק ת"א 59418-07-15. בדיון שהתקיים ביום 13.04.2016 בפני כב' השופט עמית יריב, הסכימו הצדדים להעביר את מכלול המחלוקות ביניהם להכרעת בית דין צדק בני ברק (להלן: "בית הדין"), וחתמו על "שטר בירורין" (להלן: "שטר הבוררות", ראו נספחים א' ו- ב' לתגובה). כאמור בפתיח, ביום ט"ו סיון תשע"ז (09.06.2017) ניתן על ידי בית הדין הפסק שהוכתר כ "פסק דין ביניים", ובו נקבע כי שכר המשיב יעמוד על סך של 400,000 ₪ בתוספת הוצאות, וכי המבקשת רשאית להעביר חלק משכר הטרחה לעו"ד טוביה נבנצל, כאשר כל יתרה שלא תועבר אליו תועבר למשיב. יאמר כבר עתה, כי הצדדים נחלקו לגבי אופיו של פסק הביניים: המשיב טוען כי מדובר בפסק סופי ומחייב שקוים על ידו במלואו, בעוד שהמבקשת טענה כי מדובר בפסק ביניים לא אופרטיבי, וכי המשיב לא השיב את כספי הנאמנות היתרים שנותרו בידו. לאחר מתן פסק הביניים, הגישו שני הצדדים בקשות שונות לתיקון פסק הביניים וראו בין היתר את פניית המשיב מיום 21.06.2017 במסגרתה ביקש, בין היתר, לעיין מחדש בדברים ואם יש צורך בכך, אף לקבוע דיון נוסף ולתקן את שתי הטעויות אליהן טען, כמפורט בסעיף 15 לפנייתו (נספח ד'). בית הדין השיב ביום י"א תמוז תשע"ז, כי לא נפלה שגגה בהחלטה ופירט באריכות (נספח ו' לתגובה). בד בבד, ראו עוד פניות מטעם הצדדים ואת תשובות בית הדין (ראו נספחי בקשה 10). מכל מקום, ביום 06.11.2018 יצא תחת ידי בית הדין זימון לדין ליום 18.11.2018. ביום 18.11.2018 ענה המשיב לבית הדין במייל, כי אינו רואה צורך בדיון, שכן יש פסק דין והפרשה גמורה. בד בבד, הביע אי שביעות רצון מההחלטות של בית הדין. ביום י' כסלו תשע"ט שלח בית הדין "טיוטת החלטה" ונכתב בה: "לאחר שניתנו לנתבע (הערה שלי – הכוונה למשיב) כמה הזדמנויות להביע את טענותיו וזה השתמט בתואנות שונות מצ"ב טיוטת החלטה [...] במידה ולא תתקבל תגובת הנתבע בתוך שבוע ימים תצא החלטה כאמור". לבסוף, ביום 02.12.2018 (כ"ד כסלו תשע"ט), ניתן פסק-הבוררות שבענייננו, אשר הורה למשיב להעביר סך של 159,622 ₪ למבקשת וסך של 30,000 ₪ לעו"ד נבנצל. בחודש ספטמבר 2024 פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה לאישור הפסק הבוררות, ובתגובה לכך הגיש המשיב התנגדות ובקשה לביטול פסק הבורר (במסגרת בקשה 10), בטענה כי פסק זה ניתן בחוסר סמכות קיצוני ובניגוד להוראות סעיף 22 לחוק הבוררות. בראשית הדרך, הבקשה/ההתנגדות הוגשה ללא תצהיר תומך, דבר המצדיק ככלל מחיקה על הסף. התצהיר הוגש בשלב מאוחר יותר, ביום 20.04.2025 ובית המשפט התחשב בנסיבות האישיות שפורטו. בתמצית, הנימוקים של המשיב לגופם של דברים, עניינם התיישנות, שיהוי קיצוני, היעדר הסכם בוררות חתום. יובהר כבר כאן, כי הטענה בהיעדר הסכם בוררות חתום הועלתה במסגרת תשובתו בכתב, אך המשיב חזר בו מטענה זו במעמד הדיון. לטענת המשיב, על אף שלא היה מרוצה מפסק הביניים, הוא כיבד אותו במלואו. לשיטתו, המבקשת לא השלימה עם פסק הביניים וניסתה לשנותו. לגרסתו, פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות מוחלט ובניגוד מפורש לסעיף 22 לחוק הבוררות, המגביל תיקון פסק בורר לטעות טכנית בלבד ובתוך 30 יום. המשיב מדגיש, כי עם מתן פסק הביניים, הבורר קם מכיסאו ואיבד לחלוטין את סמכותו לשנות את קביעותיו המהותיות. בנוסף טוען, כי פסק הבוררות לא הומצא לו כדין בזמן אמת, והוא נחשף אליו רק עם הגשת בקשת האישור בחלוף כ-6 שנים. לטענתו, שיהוי קיצוני זה מעיד על ידיעת המבקשת כי מדובר במסמך חסר תוקף משפטי. במענה לבקשת הביטול, טוענת המבקשת, כי פסק הבוררות שבענייננו הוא הסופי ומהווה כימות אופרטיבי ומדויק של פסק הביניים. לגרסתה, שטר הבוררות מעניק לבית הדין סמכות מפורשת לתקן ולשנות את פסק הדין בכל עת, ולכן פסק הבוררות ניתן בסמכות מלאה. כמו כן, היא דוחה את טענות ההתיישנות והשיהוי. המבקשת מוסיפה כי פסק הבוררות הומצא למשיב כדין מספר פעמים בסמוך לנתינתו, הן בדואר אלקטרוני מבית הדין, הן בפקס והן בדואר רשום עם אישור מסירה. לטענתה, התנהלות המשיב, המחזיק בכספי נאמנות שלא כדין, נגועה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. לפיכך, מבקשת לדחות את ההתנגדות מחמת התיישנות ושיהוי ולאשר את הפסק. ביום 16.09.2026 התקיים דיון במעמד הצדדים. נעשה ניסיון לסייע לצדדים להגיע לפתרון מוסכם, על מנת לחסוך במשאבים ובהוצאות, ועת הניסיון לא צלח, הצדדים נשמעו לגופם של דברים. הצדדים חזרו על הבקשות שהוגשו וחידדו את הסוגיות הדורשות הכרעה. דיון והכרעה ראשית, לטענת המשיב בדבר העדר המצאה כדין של פסק הבוררות; המשיב טוען, כי לא קיבל את פסק הבוררות, אלא הובאה לידיו רק טיוטת החלטה מיום 18.11.2018 והדואר הרשום אינו מהווה הוכחה לתוכן המסמך שנשלח. מנגד, המבקשת טוענת כי הפסק הומצא למשיב שלוש פעמים: בפקס ביום 05.12.2018 על ידי עו"ד גרוניך, במייל ישיר מבית הדין, ובדואר רשום עם אישור מסירה על ידי מר שלמה רוטנברג בחודש אדר א' תשע"ט. כמו כן, המשיב ידע על כוונת בית הדין להוציא החלטה, שהרי קיבל לידיו את הטיוטה, במסגרתה נכתב: "במידה ולא תתקבל תגובת הנתבע בתוך שבוע ימים תצא החלטה כאמור" ותוכן ההחלטה אף פורטה. בנוסף, המשיב לא הכחיש את הניסיונות של המבקשת לאחר פסק הבוררות, להביא לקיום פסק הבוררות (ראו לדוגמה נספח י'). מעיון בנספחים ז', ח' ו – ט' לתגובת המבקשת לבקשת הביטול, נצפו מסירות; הוכחת המצאת פסק הבוררות מבוססת כדבעי על אישורי המסירה הראייתים שהציגה המבקשת, ובהם אישור שליחת הפקס על ידי עו"ד גרוניך מיום 05.12.2018, וכן אישור המסירה החתום של הדואר הרשום שנשלח למשיב בחודש אדר א' תשע"ט. ממצאים עובדתיים אלה שומטים את הקרקע תחת טענת המשיב לפיה לא קיבל את פסק הבוררות, ומלמדים כי המועד להגשת בקשת הביטול חלף בשנים רבות. אשר על כן, המסקנה היא שבוצעה מסירה של פסק הבוררות, בין אם על ידי בית הדין ובין אם על ידי המבקשת. לעניין זה משמעות לא רק במישור של ההמצאה, אלא יש לכך גם זיקה ישירה לעובדה שהמשיב לא הגיש בקשת ביטול מסודרת על פי חוק הבוררות, אשר כפי שיפורט – חל בעניין בקשה כגון דא מועד הגשה קשיח – ראו סעיף 27 (א) לחוק הבוררות. בד בבד, חשוב לציין שהמשיב לא שטח טעמים מיוחדים שיירשמו, המצדיקים איחור של כמעט כ – 6 שנים מאז המצאת פסק הבוררות. משנקבע כממצא עובדתי, כי פסק הבוררות הומצא כדין למשיב, ומשנמצא כי המשיב לא שטח טעם מיוחד המצדיק את האיחור המהותי בהגשת התנגדותו, דין הבקשה להארכת מועד להידחות. כפועל יוצא מכך, ניתן היה לקבוע כבר עתה שהבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית על הסף מחמת התיישנות המועד הסטטוטורי הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, ללא צורך או סמכות להידרש לטענות הביטול לגופן. נוכח דחיית הבקשה להארכת מועד מתייתר הצורך לדון בעילות הביטול לגופן; אולם, למעלה מן הצורך ומטעמי זהירות בלבד, ייבחנו להלן טענות המשיב לגופן ויימצא כי אף בהן אין ממש. סוגיית ההתיישנות או השיהוי; בענייננו, מדובר בפסק בוררות מיום 02.12.2018, אשר הוגש לאישור ביום 06.09.2024. אין בחוק הבוררות מועד קבוע להגשת בקשה לאישור. עם זאת, ניתן להעלות טענת שיהוי, אשר בהתאם לפסיקה, תתקבל בנסיבות חריגות ובהוכחה של ויתור או זניחת הזכות ושינוי המצב לרעה. יש לציין, כי יתכנו גם מצבים בהם חלוף הזמן פוגע ביכולת לבצע את הפסק או לברר את השלכותיו. ויודגש, על אף שאין מועד סטטוטורי, יש להגיש את פסק הבוררות לאישור, בתוך פרק זמן סביר, בכפוף לתום לב ולסבירות דיונית (ראו והשוו: רעא 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (11.09.2007). ויודגש, גם אם עבר פרק זמן ארוך משמעותית, אין הדבר יוצר מחסום לאישור (ראו והשוו: תא (י-ם) 44846-07-21 סטפנסקי נ' וואלפא (04.05.2023). על כן, יש לבחון את נסיבות השיהוי והשלכותיו בכל מקרה לגופו. המבקשת טוענת, שהיא לא ויתרה על הכספים המגיעים לה. לטענתה, היא פעלה כדי להביא לקיומו ללא פנייה לערכאות ובדרכי שלום. בהקשר זה, בית המשפט עיין במכתבים ששלחה המבקשת ומצורפים לתגובה, נספח י'. בענייננו, המדובר בפסק שעניינו תשלום וממונות. בהינתן שהמבקשת לא ויתרה על הזכות, המשיב ידע על קיומו של פסק הבוררות ולא עתר בעצמו לביטול במועד, אין במצב דברים זה כדי להביא למחסום דיוני בדמות שיהוי, והמשיב לא עמד בנטל להוכיח את קיום השיהוי הנטען. לגופו של עניין; הפסיקה קובעת שההתערבות בפסק בוררות מוגבלת לעילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ויש לפרשן בצמצום. המגמה היא, ככל שניתן, לתת תוקף לפסק הבורר ולא לבטלו (ראו פסיקה ענפה ובין היתר: רע"א 5991/02 גרויצמן נ' פריד [נבו, 20.12.2004] וגם רע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נגד תהל מהנדסים ויועצים בע"מ). בעת בחינת קיומן של עילות הביטול, יש לבחון האם התקיימו כללי הצדק הטבעי וניתנה האפשרות להעלות טענות, להמציא ראיות, ובאופן שלא קופחו זכויות של צד מסוים בהליך הבוררות (רע"א 1662/20 יוסף מוסיוף נ' חברת יהלומי אלול בע"מ (נבו, 19.4.2020 סעיפים 15-17 לפסק-הדין). מושכלות ראשונים הם, שבית המשפט יתערב בפסקי בוררות במשורה. גם במידה ומוכחת עילת ביטול התערבות בפסק הבוררות, היא אינה אוטומטית ותעשה רק בכדי למנוע עיוות דין; נטל הראיה והשכנוע רובץ על שכמי מבקש הביטול, ובמידה ויכשל בבקשה, פסק הבוררות יאושר באופן אוטומטי (סמדר אוטולנגי, בוררות-דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, כרך ב') , עמ' 962). עילות הביטול אליהן טוען ומפנה המשיב הן: סעיף 22 לחוק הבוררות – "הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1)נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2)הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; (3)אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית; (4)אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין. (ב)לא ייזקק הבורר לפניה לפי סעיף קטן (א)(3) או (4) שהובאה לפניו כעבור שלושים יום מיום מתן פסק הבוררות, אם ניתן בפני הפונה, או מהיום שנמסר לפונה העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו. (ג)הבורר יחליט בפניה לפי סעיף זה תוך שלושים יום מהיום שנמסרה לבעלי-הדין האחרים הודעה עליה. (ד)ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה". סעיף 24 (1) לחוק הבוררות – לא היה הסכם בוררות בר תוקף. ראשית, בין הצדדים התגלעה מחלוקת בקשר לשאלה האם פסק-הביניים הוא סופי אם לאו; המבקשת סבורה, שאין מדובר בפסק-סופי, ואילו המשיב סבור שפסק הביניים הוא הפסק הסופי והפנה לפסיקה, לפיה הכותרת אינה מעידה על התוכן. לקבלת מענה, נפנה לשטר הבוררות; המשיב טען שאינו זוכר שחתם על שטר בוררות. עם זאת, במסגרת הדיון חזר בו מטענתו. המשיב חידד ששטר הבוורות יפה רק לשלב של פסק הביניים, משמע – שלאחר מכן, אין עוד סמכות לכב' הבוררים. במעמד הדיון, הוצג לפני בית המשפט שטר הבוררות, אשר צורף גם כנספח לתגובה. שטר הבוררות קובע בסעיפים ד' ו- ה': "ד. הדיינים מוסמכים להוציא צוים, סעדים, הוראות, החלטות ופסקי דין מכל מין וסוג שהוא, לרבות חלקיים ו/או זמניים ו/או פסקי דין ביניים כפי ראות עיניהם [...] כמו כן תהיה להם הסמכות לפרש, להכריע, להוסיף, לגרוע, לתקן ולשנות את כל הקשור להוראות, החלטות ופסקי דין מכל סוג שהוא שניתנו על ידם [...] ה. שטר הבירורין יהא בתוקף לזמן בלתי מוגבל, ורשאים הדיינים לקיים דיונים ולהוציא החלטות ופסקי דין מכל מין וסוג שהוא אפילו לאחר זמן מופלג מאוד מהדיונים וכן לדון ולהכריע על ראיות חדשות שיגיש מי מהצדדים אפילו אחרי מתן פסק דין ככל שהדיינים יסברו כי יש בראיות החדשות כדי להצדיק קיום חוזר של הדיון. כמו כן, לדיינים הסמכות לפרש ו/או להכריע בכל הקשור לשטר בוררות זה, וששטר בוררין זה יתפרש לעולם באופן המקיים את הבוררות ועל דרך ההרחבה". משמע, שטר הבוררות מעניק סמכות רחבה לכב' הבוררים, הן מבחינת תוקפו – שהרי כוחו יפה גם לשלבים מאוחרים – "בתוקף לזמן בלתי מוגבל" וגם מבחינת המהות – הצדדים הסכימו ש"תהיה להם הסמכות לפרש, להכריע, להוסיף, לגרוע, לתקן ולשנות את כל הקשור להוראות, החלטות ופסקי דין מכל סוג שהוא שניתנו על ידם". וגם מבחינת התוכן – ידוע היה שבית הדין מוסמך להוציא החלטות ופסקי דין חלקיים, שתהיה סמכות לפרש, להכריע, להוסיף, לגרוע, לתקן ולשנות. ודוקו, בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מכך, שהוגשה על ידי המשיב, עו"ד גרוסמן, בקשה לתקן את פסק הביניים מיום 09.06.2017. ראו את פניותיו במכתב מיום 21.06.2017 והפנייה במייל (נספחם ד' ו – ה' לתגובה). בית הדין השיב לפנייתו – ראו נספח ו'. בהקשר זה, ראשית, טען שביקש לתקן את הפסק בעניין טכני - טעות סופר, אולם לאחר מכן, הסכים שהבקשה הייתה מהותית. בזיקה, ראו מכתבו בסעיף 15, במסגרתו ביקש שכב' בית הדין יעיין מחדש בדברים. המסקנה המתבקשת היא שפסק הביניים לא היה סופי; זאת, לאור נוסח שטר הבוררות, אשר מקנה לבית הדין סמכות להכריע לתוקף זמן בלתי מוגבל ולקיים דיון חוזר בנסיבות המתאימות, ולאור פניות הצדדים, לאחר פסק הביניים, ולדידי לא ניתן להתעלם מכך. משמעות הדברים היא, שעת המשיב פעל כך – בבקשת תיקון, הוא מושתק כעת לטעון לגבי סופיות ההחלטה. ונחדד – עצם הפניה של המשיב, משמע – הסכמה שבית הדין יבחן את טענותיו, לאחר פסק הביניים. ודוקו - פניית המשיב עצמו מיום 21.06.2017 בבקשה מהותית לעיון מחדש בפסק הביניים מלמדת כי המשיב עצמו ראה בהסכם הבוררות כמקנה סמכות תיקון החורגת מסעיף 22 לחוק. התנהלות זו יוצרת השתק שיפוטי המונע מהמשיב לטעון כעת לחוסר סמכות הבוררים לשנות את הפסק, שכן אין להשלים עם מצב בו בעל דין טוען לסמכות הבורר כאשר הדבר משרת אותו, וכופר בה כאשר התוצאה אינה לשביעות רצונו. הפניות, ולא רק אלה של המשיב, מחזוקת את המסקנה לפיה אין מדובר בפסק סופי ופסק הביניים, הוא "ביניים", כשמו כן הוא. עוד יצוין להשלמת התמונה, מעיון בנספחים, ניתנה למשיב ההזדמנות לטעון ולהופיע לדיון. בית המשפט עיין הן בפניית המשיב לבית הדין מיום 18.11.2018 לפיה הוא רואה בפרשה גמורה ומפנה לפסק שניתן. כמו כן, הביע טענותיו לגבי מהות פסק הבוררות וציין שאיננו רואה תועלת בדיונים (ראו נספח ט' לתשובה). לאחר מכן, במסגרת טיוטת ההחלטה נכתב על ידי בית הדין שניתנו הזדמנויות למשיב להביע את טענותיו וזה השתמט בנימוקים שונים. על כן, נכתב שככל ולא תתקבל תגובת המשיב בתוך שבוע ימים תצא החלטה כאמור (ראו נספח י'). ראו גם הפתיח של פסק הבוררות שם נכתב על ידי בית הדין: "...לאחר פס"ד שניתנו בעבר ולאחר שנשלחה טיוטת החלטה ולא התקבלה תגובת הנתבע, בזמן שקבע ביה"ד...". משמע, בית הדין התחשב בהחלטות שניתנו בעבר בעניין הצדדים והדבר מחזק את המסקנה, לפיה פסק הביניים לא היה סופי. יודגש, סמכות בית הדין ליתן את פסק הבוררות אינה נובעת מתיקון פסק סופי לפי סעיף 22 לחוק הבוררות, אלא מהסמכות להשלים את פסק הביניים שלא היה סופי; סמכות זו מעוגנת היטב בהסכמת הצדדים בשטר הבוררות, המאפשרת לדיינים להוציא החלטות ופסקי דין מכל סוג שהוא, לרבות פסקי ביניים והשלמתם לזמן בלתי מוגבל. אשר על כן, המשיב ידע על קיומו של הדיון, ובחר שלא להעלות טענותיו ולא להתייצב. הגם אם סבר שבית הדין קם מכסאו, הרי שהיה מודע לכך שהמסכת לא הסתיימה. משכך, אין תוחלת לטענות המשיב בקשר לעילת הביטול המועלית על ידו במסגרת סעיף 22 ולמגבלת הזמן המנויה שם. הבוררים לא קמו מכסאם כפי שטען המשיב, וכאמור יש להם סמכות להכריע גם לאחר זמן, כמפורט בשטר הבוררות. המסקנות וההכרעה דלעיל יפות גם לעילת הביטול המועלית על ידי המשיב במסגרת סעיף 24 (1), שהרי ראינו שהיה הסכם בוררות תקף, שהרי שטר הבוררות כוחו יפה גם להתדיינות מאוחרת. מהאמור לעיל עולה, כי המשיב לא הוכיח את עילות הביטול. בית המשפט אינו רואה לנכון להתערב בפסק הבוררות, מאחר שאין עילה להתערבות, בהתאם לסעיף 22 או 24 לחוק הבוררות. עוד יאמר, שבית המשפט לא רואה עילות התערבות נוספות. סוף דבר המסקנה המתבקשת מהמקובץ לעיל, שבקשת הביטול נדחית, ופסק הבוררות מיום 02.12.2018 (כ"ד כסלו, תשע"ט) מאושר בזאת במלואו. לאור התוצאה, המשיב ישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ), אשר ישולמו בתוך 30 ימים. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים. המזכירות תסגור את התיק.