ת"א 59744-09-22 ת"א 59744-09-22

מהי מידת הזהירות הנדרשת מעורך דין המייצג קונה בעסקת רכישת דירה מול אפוטרופוס? בהסכם שנכרת ביום 14.8.11, רכש התובע 1 דירה בבת-ים. הנתבעת הייתה זו שייצגה בעסקה את שני הצדדים. בעלת הדירה, המוכרת, הייתה חסויה בעת כריתת ההסכם, והסכם המכר נחתם על ידי 2 ילדיה, האפוטרופוסים. נוכח מצב זה, נקבע בהסכם כתנאי מתלה קבלת אישור בית המשפט לענייני משפחה בתוך 10 חדשים. התובע קבל את החזקה בדירה, בקשה לאישור ההסכם הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, ברם תנאים שהוצבו לאפוטרופוסים לקבלת האישור לא קוימו ואישור לא ניתן. השנים חלפו והתובע הוסיף להחזיק בדירה. בחלוף השנים, הלכה בעלת הדירה לבית עולמה, יורשיה עתרו להצהרה על ביטול ההסכם ובפסק דין מיום 29.4.19 התקבלה תביעתם וניתנה הצהרה על בטלות ההסכם. התובע נאלץ לפנות את הדירה וכספים ששולמו בגין התמורה והוחזקו בנאמנות על ידי הנתבעת, הושבו לו. לטענת התובעים (רוכש הדירה והוריו) הפרה הנתבעת את חובותיה כמי שייצגה אותם בכריתת ההסכם וביצועו, התרשלה והתנהלה בחוסר זהירות בכל שלבי ההתקשרות. טענות התובעים מתייחסות להתנהלות הנתבעת בכל שלבי ההסכם ועד למתן פסק הדין המצהיר על בטלותו, ולרבות טענות למחדל בבדיקת התנהלות האפוטרופוסים לפני חתימת ההסכם. רשלנותה של הנתבעת, טוענים התובעים, הביאה לכך שאיבדו את הזכויות בדירה. התובעים אומדים את הנזק שנגרם להם בהפרש שבין שווי הדירה בעת הגשת התביעה לתמורה שהוחזרה להם, ועותרים לחיוב הנתבעת בתשלום סכום זה. התובעים אף עותרים לחיוב הנתבעת בהשבת יתרת התמורה שלפי תחשיביהם הותירה הנתבעת בחזקתה. הנתבעת כופרת בכל טענות התובעים, טוענת שאין כל יסוד לניסיון לייחס לה רשלנות, ועל כל פנים הקביעות בפסק הדין שהצהיר על בטלות ההסכם מלמדות על כך שאין לה כל חבות לאותו נזק לו טוענים התובעים. המחלוקות באשר לחובת הזהירות של הנתבעת בייצוג קונה בכלל, ובייצוג קונה בעסקה מול אפוטרופוס בפרט, והקשר הסיבתי האפשרי בין התנהלותה לנזק לו טוענים התובעים, עומדים במוקד תביעה זו. העובדות התובעים הם תושבי ישראל. התובע 1, יוסף ששון (להלן: "התובע") הוא בנם של התובעים 2 ו-3. הנתבעת הייתה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, עורכת דין, אשר בין עיסוקיה גם ייצוג לקוחות בעסקאות נדל"ן. במוקד התביעה עומדת עסקת מכר של דירה המצויה ברחוב רהב 8/17 בבת ים (גוש 7131 חלקה 94/5; להלן: "הדירה"). עובר לכריתתה של אותה עסקה במהלך 2011, הייתה הבעלות בדירה של המנוחה, אביבה בידור דורי ז"ל (להלן: "המנוחה"). נוכח מצבה של המנוחה באותה העת, ביום 13.6.06 מונו בניה, יצחק רובן ויוסף רובן כאפוטרופוסים למנוחה (להלן: "האפוטרופוסים"). ביום 14.08.11 נחתם הסכם מכר (להלן: "ההסכם") בין התובע לבין המנוחה, באמצעות האפוטרופוסים, ובמסגרתו רכש התובע את הדירה בתמורה לסך של 620,000 ₪. ההסכם נערך על ידי הנתבעת עבור שני הצדדים להסכם. בכותרת ההסכם צוין שהוא "כפוף לאשור בית המשפט" וסעיף 2.4 בהסכם הורה כך: במידה והסכם המכר לא יאושר ע״י ביהמ"ש בתוך 10 חודשים מיום חתימתו, הסכם זה יהיה מבוטל לאלתר וכל סכום אשר שולם למוכרים ו/או לב״כ ע״ח תמורת הדירה יוחזר לקונים בתוך 7 ימים ולצדדים לא יהיו כל טענות ו/או דרישות נוספות בקשר עם הסכם זה. עוד מורה ההסכם (סעיף 5) כי סך של 62,000 ₪ ישולם במעמד חתימת ההסכם, ויתרת התמורה בסך של 558,000 ₪ תשולם עד ליום 14.11.11 ותופקד בחשבון נאמנות על שם המנוחה. הצדדים הסכימו איפה בהסכם כי התמורה במלואה תשולם בתוך 3 חדשים ממועד החתימה על ההסכם ובלי תלות באישורו על ידי בית המשפט. בד בבד עם חתימת ההסכם, חתמו הצדדים גם על הסכם שכירות, שלפיו שכר התובע את הדירה לתקופה של 10 חודשים (מיום 01.09.11 ועד ליום 30.06.12) בתמורה לסך של 30,000 ₪, אשר ישולמו מראש. בו ביום שילם התובע את מלוא דמי השכירות בסך של 30,000 ₪ ואלו הופקדו על ידי האפוטרופוסים בחשבון המנוחה. בסמוך לכך אף נמסרה החזקה בדירה לתובע. ביום 22.8.11 הגישה הנתבעת לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לאישור ההסכם. בבקשה נטען, כי המנוחה מתגוררת בשכירות בדירה אחרת המתאימה לצרכיה כבר כמה שנים ומכירת הדירה נועדה "למימון הוצאותיה ושכר דירה". ביום 27.9.11 הודיע ב"כ האפוטרופוס הכללי – המשיב בבקשה – כי על האפוטרופוסים להמציא פרטות של המנוחה, היות שממועד מינויים לאפוטרופוסים, הם לא הגישו אף פרטה. האפוטרופוסים התבקשו לערוך את הפרטות באמצעות יועץ מס שאושר על ידי כונס הנכסים הרשמי וכן לשלם אגרה בגין כל פרטה. בנוסף, התבקשו האפוטרופוסים להמציא חוות דעת שמאי ביחס לדירה. האפוטרופוסים לא הגישו את הפרטות כפי שדרש ב"כ האפוטרופוס הכללי ולפיכך, ביום 23.10.12 נמחקה הבקשה מחוסר מעש. לאחר מחיקת הבקשה, הגישו האפוטרופוסים בקשה לביטול ההחלטה בדבר מחיקת הבקשה. האפוטרופוסים טענו בבקשה שהם "עמלים להמצאת כל המסמכים אשר נדרשו ע"י האפוטרופוס הכללי" וכי מדובר ב"שיהוי בירוקרטי שאינו תלוי במבקשים". ביום 29.10.12 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה שקבע כי: "המבקשים לא המציאו לב"כ הא"כ מסמכים שביקש לצורך מתן עמדתו העניינית מעל שנה. כפי שעולה מהודעה זו, עדיין עומלים המבקשים על איסוף המסמכים. בשלב זה לא מצאתי להותיר את התיק פתוח בהמתנה לסיום איסוף המסמכים. המבקשים יודיעו לבית המשפט כאשר ימציאו את כל המסמכים הדרושים לב"כ הא"כ ואז ישקול בהמ"ש פתיחת התיק מחדש". המסמכים אשר התבקשו לפי ההחלטה לא הוגשו מעולם ואישור להסכם לא ניתן. בינתיים, הפקיד התובע כספים על חשבון התמורה בחשבון נאמנות שנפתח על שם המנוחה. ביום 15.9.11 הפקיד התובע בחשבון הנאמנות סך של 190,000 ₪. ביום 5.10.11 הפקיד התובע בחשבון הנאמנות סך של 130,000 ₪. וביום 24.10.11 הפקיד התובע בחשבון הנאמנות סך של 11,700 ₪. בסה"כ הופקד בחשבון הנאמנות עד 24.10.11 סך של 331,700 ₪. ביום 3.10.14 הלכה המנוחה לבית עולמה. בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה הוגשה לבית הדין הרבני, ברם צו ירושה שכזה לא ניתן אלא מספר שנים לאחר הגשת הבקשה. ביום 6.9.16 העביר התובע סך נוסף של 196,000 ₪ לחשבון הנאמנות, כך שסה"כ הופקד בחשבון הנאמנות סך של 527,700 ₪. בחודש ינואר 2017 הגיש יצחק רובן (אחד האפוטרופוסים) תביעה כנגד התובע לפינוי הדירה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והתובע טען, בבקשת הרשות להגן, כי ההסכם לא אושר עקב מחדל האפוטרופוסים, כי הוא מתגורר בדירה מזה כ-5 שנים, כי כלל לא פנו אליו בדרישה לדמי שכירות או בטענה להפרת ההסכם. עוד טען התובע כי מרבית כספי התמורה נמצאים בחשבון הנאמנות והדירה שייכת לו על פי ההסכם. ביום 6.11.17 ניתן פסק דין בתביעת הפינוי וזו נמחקה. ביום 15.3.18 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת ילדיה של המנוחה ומונה מנהל עיזבון זמני לעיזבון המנוחה. בהמשך, ביום 7.6.18, ניתן צו ירושה אחר המנוחה וילדיה הוכרו כיורשיה. בעקבות המינוי, באפריל 2018, הגיש מנהל העיזבון הזמני בקשה לביטול ההסכם. הבקשה הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, ברם בהחלטה מיום 30.4.18 קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי אין לו סמכות עניינית ומקומית לדון בתביעה. ביום 15.5.18 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לפסק דין המצהיר על ביטול ההסכם (ת.א. 32908-05-18) וביום 27.5.18 הגישו התובעים תביעה שבמסגרתה עתרו להצהיר כי ההסכם תקף ויש לאוכפו (ה"פ 58099-05-18). הבירור בתביעות אוחד ואלו הוכרעו בפסק דין שניתן ביום 29.4.19 (להלן: "פסק הדין"). במסגרת פסק הדין מובא תיאור של השתלשלות האירועים מעת כריתת ההסכם ובסופו נקבע שיש לקבל את תביעת יורשיה של המנוחה וכך ניתן פסק דין המצהיר על בטלות ההסכם. ממילא שתביעת התובעים לאכיפת ההסכם נדחתה. במהלך 2019 השיבה הנתבעת לתובעים סך של 520,000 ₪. לצד זאת, לאחר מתן פסק הדין הגישו התובעים ויורשי המנוחה תביעות הדדיות, ברם ביום 31.10.21 ניתן תוקף של פסק דין להסכמה אליה הגיעו לדחייה הדדית של שתי התביעות. ביום 28.9.22 הוגשה תביעה זו. טענות הצדדים לטענת התובעים, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות ואת חובת הנאמנות שהיא חבה כלפיהם על פי ההסכם במסגרתו נשכרו שירותיה לייצוג התובעים בהסכם. חובה המתבססת הן על דיני החוזים והן על דיני הנזיקין. הפרת חובות אלו מצד הנתבעת, טוענים התובעים, גרמה לכך שהפסידו את הדירה ולנזק שנגרם להם עקב זאת. אותן הפרות של חובת הזהירות וחובת הנאמנות שמייחסים התובעים לנתבעת משתרעות על מספר מישורי זמן. ראשית, טוענים התובעים שהנתבעת התרשלה כבר בעת כריתת ההסכם. התובעים מייחסים לנתבעת רשלנות שכן לא הסבירה להם כי לא יהיה באפשרותם לקבל הלוואה למימון רכישת הדירה כנגד משכנתא לפני שיינתן אישור של בית המשפט להסכם. התובעים מייחסים לנתבעת רשלנות גם בכך שלא ביררה אם מוכרי הדירה, האפוטרופוסים, הגישו פרטות מאז מונו לתפקיד זה ואם בכלל יש להם האמצעים להכנת הפרטות, שבלעדיהן לא ניתן יהיה לאשר את ההסכם. שנית, טוענים התובעים כי הנתבעת התנהלה ברשלנות בניסוח ההסכם. רשלנות זו, לטענת התובעים, באה לכדי ביטוי בכך שלא הוכנס להסכם מנגנון המתנה את העברת כספי התמורה בקבלת אישור בית המשפט להסכם, בהיעדר סעיף המאפשר לתובעים לממן את התמורה באמצעות משכנתא שתתקבל לאחר קבלת אישור בית המשפט להסכם ואף בהיעדר סעיף המחייב את האפוטרופוסים להגיש פרטה במועד קצוב. שלישית, טוענים התובעים שהנתבעת התנהלה ברשלנות באותה תקופה בהסכם שהוקצבה לקבלת אישור בית המשפט, שכן לא פעלה לוודא שהאפוטרופוסים פועלים להגשת המסמכים שנדרשו לקבלת אישור בית המשפט ולא הזהירה את התובעים שעליהם לחדול מהעברת כספים לפי ההסכם. ורביעית, טוענים התובעים שהנתבעת התרשלה גם בתקופה שלאחר חלוף אותם 10 חדשים שנקבעו בהסכם, שכן לא טרחה לעגן בכתב את ההסכמה שהושגה להמשיך בהליך מכירת הדירה ולדחות את מועד תשלום יתרת התמורה עד לאחר קבלת אישור בית המשפט. מחדל אשר אפשר לאפוטרופוסים מאוחר יותר לחזור בהם מהסכמה זו. התובעים טוענים שכתוצאה מרשלנותה של הנתבעת הם הפסידו את הבעלות בדירה וכעת ייאלצו לרכוש דירה אחרת, שעלותה תהיה דומה לזו של הדירה נכון למועד הגשת התביעה. שווי הדירה בעת הגשת התביעה, לפי אומדן שנערך עבור התובעים, עומד על כ- 1,700,000 ₪ וכיוון שאת הדירה רכשו תמורת סך של 620,000 ₪, עומד הנזק שנגרם להם על ההפרש - 1,080,000 ₪. לנזק זה מבקשים התובעים להוסיף נזק לא ממוני שאותו הם אומדים בסך של 50,000 ₪ לכל אחד מהם. התובעים מציינים בכתב התביעה (סעיף 64) כי הנתבעת לא השיבה להם את מלוא התמורה שנמסרה לה בנאמנות על פירותיה, ברם טענה זו לא באה לכדי ביטוי בסכום התביעה. סכום התביעה הכולל הועמד על סך של 1,230,000 ₪. הנתבעת מכחישה את טענות התובעים ומבקשת לדחות את התביעה. ראשית לכל, טוענת הנתבעת להתיישנות עילת התביעה. התובעים, טוענת הנתבעת, הרי ידעו כבר בשנת 2012, לכל המאוחר, כי ההסכם לא אושר בבית המשפט וגם לא יאושר שכן האפוטרופוסים לא פועלים לאישורו. עילת התביעה הנטענת איפה, כך נטען, התיישנה שנים רבות טרם הגשת התביעה. שנית, טוענת הנתבעת לקיומו של השתק החוסם את התובעים. לטענת הנתבעת, בתביעה שהתבררה טענו התובעים כי האפוטרופוסים לבדם אחראים לאי קיום התנאי שנקבע בהסכם וטענה זו התקבלה בפסק הדין. הניסיון לייחס את אי אישור ההסכם לרשלנות הנתבעת סותר טענה זו של התובעים. שלישית, טוענת הנתבעת שאין כל בסיס לטענות המוטחות כלפיה. לשיטתה, בהתאם להתחייבותה כלפי התובעים הוגשה הבקשה לאישור ההסכם לבית המשפט לענייני משפחה וכאשר התברר שכדי לאשר את ההסכם על האפוטרופוסים להגיש פרטות וחוות דעת שמאי, פנתה אליהם הנתבעת שוב ושוב כדי שיקיימו את ההחלטה. כך גם פנתה הנתבעת שוב ושוב לתובעים כדי שישלימו את תשלומי התמורה לפי ההסכם. אכן, נמצא שהאפוטרופוסים לא קיימו את החלטת בית המשפט ונמצא שגם התובעים לא השלימו את תשלומי התמורה, ברם אין כל יסוד לניסיון לייחס לנתבעת אחריות להתנהגות זו או לייחס לה הפרת התחייבות כלשהי כלפי התובעים. בסופו של דבר חלף המועד שהוקצב בהסכם לקבלת אישור בית המשפט, אישור לא ניתן וההסכם לא נכנס לתוקף. כך מורה ההסכם. כך הוסבר לתובעים. החלטת התובעים להוסיף ולנהל משא ומתן מול האפוטרופוסים גם במצב זה הייתה החלטה שלהם ואין בכך כדי להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת. הנתבעת מבקשת לפיכך לדחות את כל הטענות המייחסות לה הפרת חובה כלשהי כלפי התובעים בקשר עם ההסכם. הנתבעת גם מכחישה את הטענות לנזק לו טוענים התובעים. הדירה מעולם לא נרכשה על ידי התובעים ולכן אין להם כל זכות לנסות ולבסס תחשיבי נזק לפי שווי דירה אותה לא רכשו. ממילא שהנתבעת מכחישה גם את טענות התובעים לשווי הדירה ויתר תחשיבי הנזק הנטענים. ההליך והראיות מלכתחילה, הוגשה התביעה נגד הנתבעת ונגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), בטענה שזו העמידה לנתבעת כיסוי ביטוחי. כך גם הוגש כתב ההגנה מטעמה של הנתבעת על ידי מנורה. עם הגשת כתב ההגנה גם הוגשה על ידי הנתבעת ומנורה הודעת צד ג' נגד האפוטרופוסים. לאחר הגשת כתבי הטענות, הודיעה מנורה כי החליטה להסיר את הכיסוי הביטוחי של הנתבעת ועתרה לתיקון כתב ההגנה שהוגש מטעמה בהתאם. בהחלטה מיום 11.1.24 ניתן למנורה היתר לתיקון כתב ההגנה לפי בקשתה. בהמשך, ביום 23.5.24, ניתן תוקף של פסק דין להסכם אליו הגיעו התובעים ומנורה למחיקת התביעה נגד מנורה. נוכח פסק הדין נמשך בירור המחלוקות מול הנתבעת ובהודעת צד ג'. בהמשך בירור המחלוקות התברר שהנתבעת איננה מקיימת החלטות, איננה מאפשרת השלמת הליכים מקדמיים במועדים שנקבעו ואף איננה מגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. נוכח מחדלים אלו ניתן ביום 2.3.25 פסק דין המורה על מחיקת ההודעה לצד ג' לצד חיוב הנתבעת בהוצאות צדדי ג'. בירור התביעה נמשך לפיכך אך ורק ביחסים שבין התובעים לנתבעת, אך התברר שהניסיונות לקידום בירור המחלוקות נתקלים בקשיים חוזרים ונשנים בשל נסיבותיה האישיות של הנתבעת. כך נמצא שהתובעים תמכו את גרסתם בתצהירי כל אחד מהתובעים ובחוות דעת של השמאי דורון ברינקר, בעוד הנתבעת לא תמכה את גרסתה בתצהיר כלשהו, אף לא תצהירה היא. במועד שנקבע לדיון הושגה הסכמה דיונית לוויתור על חקירות נגדיות והוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב. דיון בירור המחלוקות יחל בהצבת התשתית העובדתית עליה תתבסס ההכרעה, ובפרט בשים לב למשמעותו של פסק הדין בכל הנוגע למחלוקות נשוא תביעה זו. הצבתה של התשתית העובדתית, ראוי להדגיש, תביא בכלל חשבון את התנהלותה הדיונית של הנתבעת ובפרט ויתור הנתבעת על הבאת ראיות ועל חקירת התובעים והעדים מטעמם. לאחר הצבתה של התשתית העובדתית תתברר טענת ההתיישנות אותה מעלה הנתבעת כטענה מקדמית, ובהמשך ועל בסיס ההכרעה בטענה המקדמית, טענות התובעים. בירור טענות התובעים ייעשה כמקובל בטענות להפרת חובות פרקליט בייצוג לקוח. תחילה בבחינת קיומה של הפרת החובה הנטענת ובהמשך בבחינת הנזק והקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק הנטען. לאחר בירור הטענות המתייחסות להתנהלות הנתבעת בייצוג התובעים, תתברר גם הטענה להשבת כספים שלפי הנטען שולמו לנתבעת ולא הושבו. ההסכם נשוא התביעה נכרת בין התובע לבין האפוטרופוסים. הייצוג של הנתבעת בכל הנוגע להסכם ניתן איפה לתובע, כרוכש הדירה לפי ההסכם. התובעים 2 ו-3 הינם הוריו של התובע ולטענתם הם אלו שסייעו לתובע ברכישת הדירה. אף שהתובעים 2 ו-3 אינם צד להסכם וכלל לא ברור מה להם ולהתחייבויות הנתבעת, הוגשה התביעה גם מטעמם, ביחד ולחוד עם התובע. לשם הנוחות, יבחנו הטענות ביחס לכלל התובעים ובלי לערוך הבחנה בין התובע לבין תובעים 2 ו-3. האפשרות לבצע כזו הבחנה תישקל במידת הצורך ולאחר בירור הטענות. לצורך הצבת התשתית העובדתית נדרשת הכרעה באשר לנפקותו של פסק הדין והאפשרות שפסק הדין מקים מעשה בית דין המחייב את התובעים: נקודת המוצא בבירור טענות הצדדים הינה ההכרעה בפסק הדין, על כל הקביעות במסגרתו, ככזו היוצרת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא וחוסמת את הצדדים מפני כל ניסיון לכפור בפלוגתאות שהוכרעו במסגרתו. מסקנה זו מתבססת בראש ובראשונה על מושכלות היסוד של דוקטרינת מעשה בית דין אך גם על ההסכם הדיוני שניכר מהתנהלות הצדדים בהליך. בפסק הדין (אשר צורף כראיה – נספח 7 לתצהירי התובעים) נדונו שתי התביעות אשר אוחדו ואשר הגישו זה כנגד זה התובעים בהליך זה (הקונים בהסכם) ויורשיה של המנוחה (המוכרים בהסכם). בית המשפט סוקר בפסק הדין את הטענות השונות, קובע כי ההסכם איננו תקף שכן לא אושר בבית המשפט ואף קובע כי התובעים עצמם הפרו את התחייבותם לתשלום התמורה במועדים שנקבעו בהסכם (פסקה 8 בעמוד 10 בפסק הדין). אכן, הנתבעת לא הייתה צד להליך שבמסגרתו ניתן פסק הדין (אף שהעידה במסגרתו), ברם אין בכך כדי לשלול את תחולתו של הכלל במקרה דנא. הנתבעת עצמה מתייחסת לפסק הדין ככזה המקים השתק פלוגתא (למשל סעיף 3 בפרק א' בסיכומי הנתבעת) בעוד התובעים הרי היו צד להליך וקבלו את "יומם בבית המשפט". הכלל בדבר מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין להביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין. התפיסה המקדשת את "כלל ההדדיות" ומחילה בהתאם את הכלל רק על מי שהיו צד להליך ומחויבים להכרעות שניתנו במסגרתו רוככה בחלוף השנים והוחלפה בהכרה שלפיה, לפחות כמגן ולהדיפת תביעה, ניתן לאפשר שימוש בטענת ההשתק גם למי שלא היה צד להליך הקודם. כך נפסק: "במקרה דנן, המימצא נושא "השתק הפלוגתא" הוא מימצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי "היה לו יומו" בבית-משפט. כל הטענות שיכול היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על-ידיו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעוניין לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו "יומו בבית המשפט" ושלא הייתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על "השתק הפלוגתא". אילו היה המימצא במשפט הראשון לטובת המערער, וזה היה מעוניין להסתמך עליו כנגד מינהל מקרקעי ישראל, הרי שעל-פי העקרונות המוצגים לעיל (ואם נתעלם לעניין זה מהאפשרות לראות במינהל מקרקעי ישראל וברשם המקרקעין צד אחד -היינו המדינה) לא היה מקום לקבל את טענת "השתק הפלוגתא", שכן למינהל מקרקעי ישראל לא ניתנה, כאמור, הזדמנות לטעון טענותיו במשפט הראשון. כיוון שבנסיבות הנתונות כל האינטרסים, עליהם בא עקרון "זהות הצדדים" לשמור, מוגנים, ראוי במקרה זה להחיל את הכלל של 'השתק פלוגתא'" (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576) הדגש ביישום דוקטרינת מעשה בית דין הוסב לבחינה של השאלה אם היה לאותו צד כלפיו מועלית הטענה "יומו בבית המשפט". כאשר נמצא שהמענה לשאלה זו בחיוב, נותרות כל אותן תכליות המבססות את הכלל מלכתחילה. מניעת התדיינות חוזרת בפלוגתאות שכבר הוכרעו. כך בכלל וכך בפרט ביישום ההלכה במקרים של תביעה כלפי פרקליט בטענה לרשלנות בעריכת הסכם (ראו למשל: ע"א (ת"א) 2284-07 מיכאל מור חיים שן סינאי נ' עו"ד שמואל מסיקה [פורסם בנבו] 14.3.10, פסקה 12 ואילך בפסק הדין). לא זו אף זו, שבמקרה דנא התובעים עצמם הגישו את פסק הדין כראיה, התובעים אינם כופרים בהכרעה כלשהי מהקביעות בפסק הדין והתובעים עצמם מבססים את טענותיהם, בין היתר, על ההכרעה בפסק הדין (למשל סעיף 48 בסיכומי התובעים). במצב זה, ברי איפה שהתובעים מקבלים, בהתנהגותם, את הממצאים בפסק הדין ככאלו המחייבים אותם. כאשר כך גם הנתבעת, הרי שלפנינו, למעשה, הסכמה דיונית המקבלת את פסק הדין כראיה לא רק לעצם קיומו אלא גם לממצאים שבמסגרתו. אם כך, הן על בסיס דוקטרינת מעשה בית דין המוחלת, לפחות כטענת הגנה, על מי שהיה צד להליך הקודם, והן על יסוד הסכמת הצדדים המשתקפת בהתנהלותם – פסק הדין מקים מעשה בית דין וחוסם את הצדדים מפני העלאת כל טענה הכופרת בממצאים ובקביעות שבמסגרתו. לאחר שנמצא שפסק הדין מקים מעשה בית דין החוסם את הצדדים מפני כפירה בכל פלוגתא שהוכרעה במסגרתו, ניכר כי התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה במחלוקות, בעיקרה, איננה במחלוקת. כך וודאי בשים לב להיעדר תצהיר מטעמה של הנתבעת ולוויתור על חקירתם הנגדית של התובעים. אין מחלוקת על כך שביום 14.8.11 נכרת ההסכם, במסגרתו סוכם כי התובע ירכוש את הדירה מהמנוחה תמורת סך של 620,000 ₪, תוך ציון ההסכמה לפיה ההסכם כפוף לאשור בית המשפט ויבוטל אם לא יושג האישור בתוך 10 חדשים (סעיף 2.4 בהסכם). אין מחלוקת על כך שהנתבעת ייצגה את שני הצדדים בכריתת ההסכם. את התובע כקונה ואת האפוטרופוסים, בשם המנוחה, כמוכרים. אין מחלוקת על כך שהחזקה בדירה נמסרה לתובע בו ביום, לפי הסכם שכירות שלפיו שכר התובע את הדירה לתקופה של 10 חדשים תמורת דמי שכירות בסך של 30,000 ₪. אין מחלוקת על כך שביום 22.8.11 הגישה הנתבעת לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בקשה לאישור ההסכם, ברם אישור כזה לא ניתן. מתגובת האפוטרופוס הכללי לבקשה עלה שהאפוטרופוסים לא הגישו פרטות המתייחסות למנוחה מאז מונו והם נדרשו להגישן בצירוף שמאות של הדירה. האפוטרופוסים לא קיימו דרישה זו, הבקשה לאישור ההסכם נמחקה, וההסכם לא אושר מעולם. אין מחלוקת שהתובע לא עמד במועדים שנקבעו בהסכם לתשלום התמורה. בעוד שלפי ההסכם התחייב התובע להשלים את מלוא התמורה עד 14.11.11, כאשר הסכום יופקד בנאמנות, בפועל שילם התובע עד למועד שנקבע בהסכם סך של 331,700 ₪ בלבד שהופקד בחשבון נאמנות. אין מחלוקת שהמנוחה הלכה לבית עולמה ביום 3.10.14 ובמהלך 2016 נודע לתובעים שהאפוטרופוסים מתנערים מההסכם ומבקשים מהתובע לפנות את הדירה. בעקבות מידע זה העבירו התובעים לחשבון הנאמנות ביום 6.9.16 סך נוסף של 196,000 ₪ וזמן מה לאחר מכן, בינואר 2017, הוגשה נגד התובע תביעה לפינוי הדירה. הגשת תביעת הפינוי הביאה לסדרת הליכים שהתנהלו בין התובעים לבין יורשי המנוחה, אשר סיומם בפסק הדין מיום 29.4.19 המצהיר על בטלות ההסכם. בעקבות פסק הדין הוגשו תביעות הדדיות של התובעים ושל יורשי המנוחה ואלו הסתיימו בהסכמה על דחייה הדדית ביום 31.10.21. בינתיים, השיבה הנתבעת לתובעים סך של 520,000 ₪ מהכספים ששולמו על חשבון התמורה והתובע פינה את הדירה והשיב את החזקה בה ליורשי המנוחה. על רקע זה הוגשה התביעה, שבמסגרתה טוענים התובעים להפרת חובותיה של הנתבעת כלפיהם כמי שייצגה אותם בהסכם, חובת הנאמנות וחובת הזהירות, ולנזק אשר נגרם להם עקב הפרות אלו. התובעים טוענים כי כתוצאה מהפרת חובות הנתבעת נגרם להם נזק שעיקרו ההפרש בין שווי הדירה בעת הגשת התביעה (1,700,000 ₪) לשווי הדירה בהסכם (620,000 ₪) ולכך גם מבקשים להוסיף נזק לא ממוני בסך של 150,000 ₪. התובעים גם טוענים להפרש בין הכספים שהעבירו לפי ההסכם לאלו שהוחזרו להם (סך של 7,700 ₪ בכתב התביעה וסך של 43,212 ₪ בתצהירי התובעים). לטענותיה להדיפת התביעה מקדימה הנתבעת טענת התיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לטענת הנתבעת, כיוון שהבקשה לאישור ההסכם נמחקה בהחלטה מיום 23.10.12, אזי עילת התביעה עמדה לתובעים, לכל המאוחר, במועד זה ותקופת ההתיישנות עד להגשת התביעה ביום 28.9.22 – חלפה זה מכבר. לטענת התובעים יש לדחות טענה זו על הסף, שכן לא נטענה "בהזדמנות הראשונה". עד להגשת כתב ההגנה הכולל את טענת ההתיישנות, טוענים התובעים, הוגשו מטעמה של הנתבעת מספר בקשות ובאף לא אחת מהן הועלתה טענת התיישנות. סעיף 3 בחוק ההתיישנות קובע את הכלל שלפיו "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". הוראה זו מחייבת נתבע, המבקש לטעון טענת התיישנות, להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. לפיכך, מקום בו נמצא שהנתבע העלה טענות להדיפת התביעה אך לא טען במסגרתן, בהזדמנות הראשונה, טענת התיישנות, תדחה הטענה כבר מטעם זה. עם זאת, הודגש בפסיקה שאין לראות כל הליך שננקט טרם הועלתה הטענה ככזה בו מצופה היה שתועלה. בקשות טכניות המוגשות טרם הגשת כתב ההגנה, אינן מחייבות את הנתבע לטעון לגופה של תביעה ולכן אי ציון טענת התיישנות בבקשות שכאלו, איננו נתפס כוויתור או אובדן הזכות לטעון להתיישנות. בהתאם להלכה זו אף נקבע כי בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה לא תיחשב להזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות, שכן בגדרה של בקשה מסוג זה אין הנתבע נדרש לטעון טענות לגופו של עניין (ע"א 352/23 עזבון המנוח יולי עופר ז"ל - צבי אפרת נ' נמרוד רינות [פורסם בנבו] 14.10.24, פסקה 26). במקרה דנא, כל הבקשות שהוגשו מטעמה של הנתבעת טרם הגשת כתב ההגנה היו בקשות להארכת מועד להגשת כתב ההגנה, אשר אין בהן כלל התייחסות לגופן של הטענות. לא מצופה היה מהנתבעת לכלול את טענת ההתיישנות בבקשות אלו (אף שצוין בהן שהיא איננה מוותרת על טענה זו) ואין בכך כדי להביא לדחיית הטענה על הסף. טענת התובעים לסילוק טענת ההתיישנות על הסף מאחר ולא נטענה בהזדמנות הראשונה – נדחית. עוד טוענים התובעים שממילא אין בסיס לטענת ההתיישנות. לשיטתם, עילת התביעה התגבשה רק במתן פסק הדין, 29.4.19, אשר במסגרתו ניתנה הצהרה בדבר בטלות ההסכם ונדחתה תביעתם לאכיפתו. עד מועד הגשת התביעה, לפי טענה זו, וודאי שטרם חלפה טענת ההתיישנות. טענה זו אכן מציבה קושי. לפי עמדת התובעים, אפשר ואפשר שפרקליט ימצא עצמו נאלץ להתמודד עם טענה להפרת חובה בשירות שהעמיד ללקוח לפני שנים רבות, כאשר נטען שהנזק הנובע מאותה הפרה המיוחסת לו, התגבש לאחר שנים ולאחר פסק דין חלוט המכריע במחלוקות שבין הלקוח (התובע) לצד שכנגד. מצב אשר עומד בסתירה לשאיפה הגלומה בדיני ההתיישנות להימנע מדחייה ממושכת בבירור מחלוקות. בהתאם לסעיף 5 בחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תביעה שאיננה במקרקעין הינה 7 שנים, ובהתאם לסעיף 6 בחוק ההתיישנות מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. עילת התביעה, לעניין חוק ההתיישנות, מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מהנתבע. עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובעים בקיום החיוב כלפיהם על ידי הנתבעת. דהיינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היו מגישים התובעים את תביעתם לבית המשפט והיו מוכיחים את כל העובדות המהותיות היו זוכים בפסק דין. עיון בכתב התביעה שהגישו התובעים, מעלה כי המעשים והמחדלים שמייחסים התובעים לנתבעת, התרחשו זמן רב טרם הגשת התביעה וטרם מתן פסק הדין. התובעים מייחסים לנתבעת רשלנות בתקופה שקדמה לעריכת ההסכם, בתקופה שבעת חתימת ההסכם, ובתקופה בת 10 חדשים מיום חתימת ההסכם (סעיפים 61-50 בכתב התביעה). כל אלו טענות המתייחסות לאירועים בשנים 2012-2011. עם זאת, הנזק לו טוענים התובעים בכתב התביעה התגבש, לשיטתם, בעת מתן פסק הדין. עם ההצהרה לפיה ההסכם בטל ודחיית התביעה שהגישו לאכיפתו. אותם מעשים ומחדלים שמייחסים התובעים לנתבעת העמידו אותם, לשיטתם, בסיכון לביטול ההסכם ואובדן האפשרות לרכוש את הדירה לפי ההסכם, ברם אותו "סיכון" התממש רק זמן רב לאחר מכן. אפילו הייתה כזו הפרת חובה כנטען, לא עמד לתובעים הכוח לתבוע את הנתבעת כל עוד לא התגבש הנזק ומכאן שכלל לא החל מרוץ ההתיישנות (ראו למשל דעת הרוב בעניין: ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG [פורסם בנבו] 20.8.14). הנזק העיקרי לו טוענים התובעים הינו ההפרש בין שווי הדירה ביום הגשת התביעה לשווי הדירה לפי ההסכם. משמע, האפשרות להגיש תביעה לסעד זה עמדה להם רק לאחר שניתן פסק הדין. כל עוד לא ניתן פסק הדין, בפרט בשים לב למכלול הנסיבות ולרבות החזקת הדירה על ידי התובע והחזקת התשלומים ששולמו על חשבון התמורה בנאמנות, לא עמדה לתובעים האפשרות לזכות בסעד לו הם עותרים. גם "הסיכון" לו נחשפו התובעים התברר להם רק שנים לאחר כריתת ההסכם. רק כאשר התברר להם שהמנוחה הלכה לבית עולמה ויורשיה, כולל האפוטרופוסים שחתמו על ההסכם, מתכחשים להסכם ומבקשים לבטלו. כל עוד הסכימו הצדדים לקדם את ההסכם הרי לא הייתה לתובעים, לשיטתם, האפשרות לנסות ולבוא חשבון עם הנתבעת. רק עת התברר להם שהאפוטרופוסים מבקשים לבטל את ההסכם, במהלך 2016, יכולים היו לדעת על הסיכון לו הם חשופים. אם כך, אפילו נתעלם מפסק הדין ונבחן את המועד בו נוצר "הסיכון" לו נחשפו התובעים, נמצא שהתביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת – נדחית. לאחר ההכרעה בטענות המקדמיות, קביעת קיומו של מעשה בית דין בפסק הדין ודחיית טענת ההתיישנות, ולאחר הצבת התשתית העובדתית הרלוונטית, ניתן לדון בטענות התובעים להפרת חובות הנתבעת בשירות שהעמידה להם בקשר עם ההסכם. טענות התובעים, לפי כתב התביעה, משתרעות על שני מישורי זמן. על התנהלות הנתבעת עובר לכריתת ההסכם; ועל התנהלות הנתבעת לאחר כריתת ההסכם. התובעים טוענים כי התובעת הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפיהם, משמע – התרשלה, באופן בו התנהלה בשני מישורי הזמן הללו. החל מההתנהלות לפני חתימת ההסכם ובעת עריכתו וכלה בהתנהלותה כאשר התברר שהמוכרים, האפוטרופוסים, מתנערים מההסכם ומבקשים לבטל אותו במהלך 2016. מאחר ואין מחלוקת על כך שהנתבעת ייצגה את שני הצדדים, התובע והאפוטרופוסים, בכריתת ההסכם, אין גם מחלוקת על חובת הזהירות שחבה בה הנתבעת כלפי התובע. הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח, עשויות לשמש עילה לתביעה נגד עורך הדין בגין הפרת חוזה. בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. בסיס אחר לחבות עורך הדין יכול שיהיה במעשה עוולה, כגון רשלנות מקצועית של עורך דין, המקים לטובת הנפגע עילה נזיקית על-פי עוולת הרשלנות או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך. עם זאת, לעניין רשלנות מקצועית של עורך-דין כלפי לקוחו, השאלה מהו סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרשים, אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים (ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ואח' פ"ד מד (4) 446, 463). כך בכלל. כך גם כאשר מייצג עורך דין קונה בעסקה לרכישת דירה. ככלל, מקובל לראות בעורך דין המייצג לקוח ברכישת דירה כמי שחובתו מתמקדת בבחינה ווידוא טיב הזכויות הנמכרות. כך באה לכדי ביטוי תפיסה זו בפסיקה: "עורך-דין אינו דומה לכותב בקשות. כאשר לקוח מפקיד בידיו את עניינו, אין לצפות לכך שהלקוח יידע בעצמו, בכל מקרה, מה הנושאים הטעונים בדיקה. המומחיות המקצועית של עורך הדין צריכה לשמש אותו ואת לקוחו באיתור של כל הטעון בדיקה. אינני מתעלם מכך שיש נסיבות בהן מתבקשת מעורך דין במפורש פעולה מוגבלת ותו לאו, אולם לא זה המצב שלפנינו. אגב, גם במקרה של פעולה מוגבלת על עורך הדין להעמיד את הלקוח על אותן הבעיות העיקריות האפשריות, היכולות להיות כרוכות בסוג העסקה אשר בה מדובר. כאן המדובר בעורך-דין, שעניין רכישת הדירה נמסר לטיפולו. טפול מיומן וזהיר, שניתן היה לדרוש מעורך-דין סביר בנסיבות כאלה, כולל, בין היתר, בדיקת נושא החריגות מן ההיתר שעלה מן הטיוטה של סעיף 13(א) לנספח לחוזה ואשר הצביע על חוטים שהוליכו לרשויות התכנון והבנייה. סיכומו של דבר, עורך-דין, המתבקש לעשות עסקת מקרקעין עבור לקוח, אינו ממלא את חובתו כלפיו אם אינו בודק תחילה את פרטי הרישום בלשכת רישום המקרקעין ובמוסד מתאים אחר הקשור לנושא, לפי העניין (הוועדה לתכנון, מחלקת ההנדסה המתאימה, מינהל מקרקעי ישראל וכדומה)." (ע"א 751/89 ברכה מוסהפור נ' אדוארד שוחט פ"ד מו (4) 529, 537). בייצוג לקוח ברכישת דירה, בראש ובראשונה מצופה מעורך הדין שיוודא את טיב הזכויות הנמכרות. שיוודא כי הזכויות אכן רשומות כדבעי ובאם מוטלות עליהן מגבלות כלשהן, דוגמת משכנתא או עיקול. וכאשר בבדיקת הזכויות נמצא שנדלקה "נורה אדומה", מצופה מעורך הדין שיעמיק את הבדיקה. שיבחן גם את המגבלה בגינה נדלקה הנורה. למשל, בבדיקת היתר הבנייה או חוקיות הבנייה. למשל, בבדיקה במחלקת ההנדסה או בוועדות התכנון הרלוונטיות. זאת ועוד, מעורך דין המייצג לקוח ברכישת דירה גם מצופה שיקפיד על ניסוח תנאי העסקה. שיוודא כי ניתנות הבטוחות המקובלות בעסקאות שכאלו. וכך נפסק: עורך-דין חייב להשתמש במיומנות מקצועית סבירה כדי לשמור על זכויות לקוחו. "... חייב עורך הדין להכין ללקוחות שלו חוזה אשר יבטיח את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר...". ראה על"א 2/80 [1] בעמ' 708, שם נמצא שעורך-הדין התרשל, משלא קבע כל הוראה המבטיחה את הקונה כנגד התחייבות המוכרים לעשות תשלומים שונים שהיו תנאי מוקדם לאפשרות העברת המכר לקונה, דבר שניתן היה לעשותו אם על-ידי עיכוב כספים ששילמו הקונים על חשבון המחיר ואם בדרך אחרת. "הטענה שהחוזה משקף את העסקה שהלקוח רוצה בה אינה טענה" נאמר שם. היא גם אינה טענה בענייננו. לא על כישלון העיסקה נתבע המשיב אלא על רשלנותו בכך שלא הבטיח את כספו של המערער אם תיכשל. (ע"א 554/87 דוד מזור נ' שמואל אריאלי פ"ד מה(1) 370, 374) אם כך, בייצוג לקוח בעסקה לרכישת דירה, מקובל לכלול בחובת זהירותו של עורך הדין את החובה לבחון את טיב הזכויות הנמכרות, להעמיק את הבדיקה ביחס לזכויות כאשר נדלקת "נורה אדומה" באשר לטיבן, ואף לנסח את ההסכם המתגבש כך שיובטחו בצורה המיטבית זכויות הקונה. ודוק. אך מובן כי היקפה של חובת הזהירות בה חב עורך הדין כלפי הלקוח-הקונה עשוי להשתנות מעניין לעניין ויקבע בהתאמה לנסיבות הרלוונטיות. לו, למשל, היה נכרת בין התובע לנתבעת הסכם שכר טרחה בכתב, אפשר והוא היה מהווה מקור לבחינת היקף התחייבויות הנתבעת, אך בהיעדר כזה הסכם כתוב, אין אלא לפנות לאותן עקרונות שהותוו בפסיקה כאמור, בכל הנוגע לחובתה של הנתבעת. לאחר שהוצבה מסגרת אחריותה של הנתבעת כמי שייצגה את התובע בכריתת ההסכם, ניתן לבחון את הטענות המייחסות לה רשלנות והפרת חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובע. טענות אשר מתחילות בהתנהלות הנתבעת עובר לכריתת ההסכם וממשיכות בבחינת התנהלותה לאחר כריתת ההסכם. החלק הראשון בטענות התובעים מתייחס להתנהלות התובעת במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם. לפי טענת התובעים, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שלה שכן לא בחנה את התנהלות האפוטרופוסים לפני כריתת ההסכם וכך גם לא גילתה כי לא הגישו בכלל פרטות ודוחו"ת מאז מונו. כפי שכבר הודגש, בייצוג קונה בעסקה לרכישת דירה מצופה מעורך הדין, בראש ובראשונה, לבחון את טיב הזכויות הנמכרות. עורך דין אשר איננו מוודא כי הנכס נשוא העסקה רשום במלואו על שם המוכר ושאין עליו מגבלות שעלולות לסכל את העסקה, כגון שעבוד או עיקול, עלול להימצא כמי שהפר את חובת הזהירות שהוא חב בה. כך גם אם נמצא שלא בדק ולא גילה קיומו או היעדרו של היתר בנייה או צו להריסת הדירה וכיו"ב קשיים מתחום התכנון והרישוי. כאשר עסקינן בעסקה בה המוכר איננו בעל הנכס עצמו אלו מי שפועל בשמו, מצופה מעורך הדין גם לבחון את סמכותו של אותו "מייצג" לפעול בשם בעל הנכס. למשל, לבחון את ייפוי הכוח אם נטען שמכוחו פועל המייצג בשם בעל הנכס. ברי הדבר כי עורך דין שמייצג קונה בעסקה מול אדם הפועל על בסיס ייפוי כוח עלול להימצא כמי שהפר את חובת הזהירות אם ימצא שלא בדק ולא גילה שיש פגם בייפוי הכוח ועלול להימצא כמי שהפר את חובת הזהירות אם נמצא שהתעלם "מסימני התראה" ביחס לתקפות ייפוי הכוח (ראו למשל: ע"א 2599/13 עו"ד משה הרמן נ' רון עלדור [פורסם בנבו] 3.9.15, פסקה 35). כך בדיוק כאשר המייצג פועל על בסיסו של מינוי כאפוטרופוס. בעסקה שכזו, ברור מראש שלא ניתן להוציא את עסקת המכר אל הפועל בלי קבלת אישור בית המשפט, כנדרש בסעיף 47(א)(2) בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"). אישור בית המשפט את ההסכם איננו "עניין טכני" גרידא. זו דרישה בלעדיה אין. כך גם נקבע בפסק הדין (פסקה 2 בעמוד 7): האישור הנדרש מבית המשפט הוא "קונסטיטוטיבי ובלעדיו אין נפקות כלל לפעולה שנעשתה בשם החסויה" אכן, אין לצפות מעורך הדין שיידע, יכיר ויזכור את כל תוכנו של ספר החוקים, ברם מצופה גם מצופה ממנו שיכיר את הוראות החוק הרלוונטיות לעניין לשמו נשכרו שירותיו. כך נפסק עוד מקמת דנא: לית מאן דפליג כי המשיב, כעורך-דין שעסק בענין של לקוח, חייב היה להיות מצוייד בידיעת החוק ולהשתמש בו בדרגת זהירות ומאומנות כפי שעורך-דין בעל יידע וכושר סביר היה משתמש בנסיבות המקרה. אין לצפות שעורך-דין יידע את תכנם של כל חוקי המדינה, אבל יש חוקים שימושיים שהוא חייב לדעתם, בייחוד אותם החוקים הנוגעים לענין שהוא מסכים לטפל בו עבור לקוח. (ע"א 479/65 צבי וידר נ' גדעון הרנוי, עורך-דין, פ''ד כ(1) 468, 470) מעורך דין המלווה לקוח בעסקה הנעשית מול אפוטרופוסים מצופה שיכיר את חוק הכשרות, שהרי זה זה החוק הרלוונטי לפיו מתנהל האפוטרופוס. משמע, עורך הדין המייצג קונה בעסקה יודע, וודאי חייב לדעת, שלא זו בלבד שנדרש אישור בית המשפט להסכם, אלא שהאישור הנדרש מבית המשפט להסכם איננו עניין טכני. איננו אך שלב פרוצדוראלי שיש לעבור בביצוע ההסכם, אלא נדבך בלעדיו איין. על עורך הדין גם לדעת כי לפי חוק הכשרות חייב אפוטרופוס בהגשת "פרטה של נכסי האדם שהוא אפוטרופוסו" (סעיף 51 בחוק הכשרות) וכן דין וחשבון "לפחות אחת לשנה" (סעיף 53 בחוק הכשרות). הוראות אלו אפשר שאינן בידיעתו היום יומית של כל עורך דין אך אי אפשר שלא יהיו בידיעתו של עורך דין המייצג בעסקה מול אפוטרופוס. וכמידת חשיבותו של האישור הנדרש להסכם כך גם מידת אחריותו של עורך הדין. מאחר ואין עסקינן בעניין טכני, מצופה מעורך הדין גם לבדוק את הנתונים שעלולים להשפיע על אפשרות קבלת האישור. אפילו לא ניתן לקבוע מראש את היקף הבדיקה שמצופה שיערוך עורך הדין, ברי הדבר כי במסגרתה מצופה מעורך הדין לבדוק את נתוני היסוד של התנהלות האפוטרופוס המייצג את בעל הנכס, כגון אותם המסמכים המאשרים את המינוי. אם טוען אדם שאיננו בעל הנכס שיש לו את הסמכות להתחייב בשם בעל הנכס בהיותו אפוטרופוס, חייב עורך הדין לדרוש לקבל ולבחון את אותם המסמכים שעליהם מתבסס הטוען. את כתב המינוי שלו כאפוטרופוס והיקף סמכותו העולה מאותו כתב מינוי. וכיוון שלפי דין חייב אפוטרופוס בהגשת פרטות לפחות אחת לשנה (סעיפים 51 ו-53 בחוק הכשרות), חייב עורך הדיו לבדוק אם האפוטרופוס המכהן מזה זמן (במקרה דנא מעל 5 שנים) עומד בחובות אלו. מצופה מעורך הדין לערוך בירור, לפחות ראשוני, של התנהלות האפוטרופוס מאז מונה ומכך גם לצפות את הסיכון הטמון בכריתת הסכם עם אפוטרופוס אשר אפשר ולא מקיים את החובות המוטלים עליו בדין. אך מובן הדבר כי "אותות אזהרה" שעלולים להתגלות בבדיקה ראשונית זו יחייבו העמקתה ובדיקות נוספות, אך בדיקה זו של התנהלות האפוטרופוס איננה נדרשת רק אם מתגלים "אותות אזהרה" אלא מעצם הדרישות הקבועות בדין וההכרח לקבל את אישור בית המשפט להסכם. בדיוק כפי שמצופה מעורך דין לבדוק את טיב הזכויות הנמכרות; בדיוק כפי שמצופה מעורך דין לבדוק ייפוי כוח של מי שמייצג מוכר; כך גם חייב עורך הדין לבדוק את אופן המינוי ואופן ההתנהלות של אפוטרופוס המייצג בעל דירה בעסקת מכר. יישום חובה זה איננו מאפשר מפלט מהקביעה שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה בהיבט זה. הנתבעת, שלא טרחה להגיש ראיות מטעמה, לא טענה כלל שערכה בחינה של התנהלות האפוטרופוסים טרם כריתת ההסכם. הנתבעת לא בחנה מתי מונו, הנתבעת לא בחנה אם הגישו דוחו"ת או פרטות כפי שהם נדרשים בדין והנתבעת לא בדקה דבר כדי לבחון את הסיכוי לקבלת האישור להסכם. הנתבעת איפה, בהיבט זה של ייצוג התובע, הפרה את חובת הזהירות שלה כלפיו. לטענת התובעים, פן נוסף של רשלנות הנתבעת בא לכדי ביטוי בהיעדר בדיקה של ממש בכל הנוגע ליכולת התובע לממן את תשלום התמורה שנקבעה בהסכם. התובעים טוענים כי הנתבעת לא הבהירה לתובע שלא יוכל לקבל הלוואה מובטחת במשכנתא עד לאישור ההסכם. לכך מוסיפים התובעים בסיכומים מטעמם (עמוד 2) את הטענה שהנתבעת לא הסבירה לתובע כי להסכם אין תוקף כל עוד לא ניתן לו אישור בית המשפט. טענות אלו אינן ברורות ואינן מתיישבות עם הראיות שהוצגו. הטענה שהתובעים לא הבינו את משמעות ההסכם עומדת בסתירה ברורה לתוכנו של ההסכם ואף לנטען בכתב התביעה (סעיף 7 בכתב התביעה). לא זו בלבד שהצבת אישור בית המשפט לענייני משפחה להסכם מצוינת במפורש כבר בכותרת ההסכם, גם בתצהירי התובעים מצוין, שוב ושוב, כי ההסכם היה כפוף לאישור בית המשפט. אין כל ראיה התומכת בטענה שהתובעים לא הבינו את משמעות ההסכם או שלא הוסבר להם שההסכם מותנה באישור בית המשפט. כך גם בכל הנוגע למימון תשלום התמורה. חבותה המקצועית של הנתבעת כמי שערכה את ההסכם וייצגה את התובע בכריתתו איננה כוללת את בדיקת מקורותיו של הכספיים של התובע ויכולתו לעמוד בהתחייבות שקבל על עצמו. התובע הרי איננו טוען שהעלה טענה בעניין זה לפני הנתבעת עובר לכריתת ההסכם ואיננו טוען שבכלל בקש ממנה לערוך בדיקה שכזו. אם כך, בכל הנוגע להתנהלות הנתבעת עובר לכריתת ההסכם, אני מקבל את טענת התובעים וקובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה שכן נמנעה מבחינת התנהלות האפוטרופוסים ונמנעה מבחינת הסיכוי שההסכם לא יאושר על ידי בית המשפט נוכח התנהלות האפוטרופוסים. טענות התובעים ביחס ליכולת מימון תשלום התמורה כביטוי נוסף להפרת חובת הזהירות של הנתבעת – נדחות. עוד טוענים התובעים כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעת באה לכדי ביטוי גם בתוכנו של ההסכם, שכן היא לא דאגה לכלול בהסכם מנגנון המתנה את תשלום הכספים בקבלת אישור בית המשפט ולא כללה בהסכם הוראה המאפשרת לתובעים לממן את הרכישה באמצעות הלוואה המובטחת במשכנתא, אותה יכולים היו ליטול רק לאחר קבלת אישור בית המשפט. גם טענה זו לא ניתן לקבל. עיון בהסכם מלמד כי לצדדים הובהר, באותיות קידוש לבנה, כי מדובר בהסכם המותנה בתנאי – קבלת אישור בית המשפט. כך מצוין כבר בכותרת ההסכם וכך מובהר בסעיף 2.4 בהסכם. התובעים, כמו האפוטרופוסים, ידעו גם ידעו כי אם לא יתקבל כזה אישור בתוך 10 חדשים יבוטל ההסכם והתמורה ששולמה תוחזר לתובע. הצדדים אף הסכימו כי התמורה תוחזק בנאמנות ולא תועבר למנוחה או לאפוטרופוסים עד לאישור ההסכם, ובכך הובטחה האפשרות להשבתה והובטחה זכות התובע. טענת התובעים מתייחסת להסכמות המסחריות אליהן הגיעו התובע ואפוטרופוסים בכל הנוגע לתנאי התשלום. הצדדים להסכם, כך עולה מההסכם, הסכימו כי התמורה תשולם במלואה עוד טרם אישור ההסכם ותופקד בנאמנות. אין כל טענה של התובעים כי בכלל פנו לנתבעת בקשר עם מימון תשלום התמורה. לא ניתן לפיכך לקבל את הטענה לרשלנות של הנתבעת בניסוח ההסכם. התובעים מבקשים לייחס לנתבעת הפרת חובת הזהירות גם נוכח התנהלותה בתקופה שלאחר כריתת ההסכם. לשיטת התובעים, "הנתבעת התרשלה" שכן לא דאגה לכך שהאפוטרופוסים יקיימו את התחייבותם ויפעלו לאישור ההסכם, ועוד הוסיפה והתרשלה גם לאחר שחלפו אותם 10 חדשים שנקצבו בהסכם לקבלת אישור בית המשפט, שכן לא דאגה לעגן בכתב את ההסכמות להאריך את תוקף ההסכם ולא יידעה את התובעים על הסיכון לביטול ההסכם. גם טענה זו לא ניתן לקבל. עובדה היא שהנתבעת פנתה לבית המשפט בבקשה לאישור ההסכם 8 ימים לאחר שנכרת. מעת שהוגשה כזו בקשה, לאחר שהתברר שנדרשת הגשת פרטות וחוות דעת שמאי מהאפוטרופוסים, כלל לא ברור מה ציפו התובעים מהנתבעת. כלל לא ברור כיצד סבורים התובעים שהיה בידי הנתבעת לכפות על האפוטרופוסים לקיים את ההחלטה ואם בכלל פנו ובקשו את שירותיה בעניין זה. התובעים מלינים על כך שהנתבעת לא דאגה לעגן בכתב את ההסכמה להאריך את התקופה הקבועה בהסכם עד לקבלת אישור בית המשפט. טענה זו מעוררת קושי נוכח הקביעה בפסק הדין. התובעים טוענים בתצהיר שהגישו כי "היה ברור לכולם" שהצדדים מעוניינים בקידום העסקה גם לאחר שחלפו 10 החדשים שהוקצבו בהסכם (למשל סעיף 13 בתצהיר התובע), אך אינם טוענים שפנו לנתבעת בעניין זה, אינם טוענים שבקשו דבר מהנתבעת בעניין זה. למעשה, טענה זו עומדת בסתירה להכרעה בפסק הדין (פסקה 5): ברם, מצופה היה כי הקונה לא יישב בחיבוק ידיים אלא ינסה אף הוא לקדם את אישור ההסכם. הנתבעים לא הציגו כל מכתב או הוכחה אחרת כלשהי, שהם עשו פעולה כלשהי לקידום אישור ההסכם. לא הוכח אפילו שפנו בנושא לכנרת. באותו מועד, לאחר שחלפו אותם 10 חדשים שנקבעו בהסכם, לא נותק הקשר עם הנתבעת שהרי היא הוסיפה להחזיק בכספי הנאמנות ששולמו על חשבון התמורה וחזקה שידעה כי טרם ניתן אישור בית המשפט להסכם. דומה כי במצב זה, כמי שייצגה את שני הצדדים להסכם, ניתן היה לצפות שגם תהיה פעילה ותפעל לגיבוש כתוב של ההסכמות לשינוי ההסכם, ברם הספק ביחס למחדל אפשרי זה ניכר מההכרעה בפסק הדין. לא ברור כיצד מבקשים התובעים לייחס לנתבעת הפרת חובת הזהירות בעניין שלפי הקביעה בפסק הדין כלל לא הובא בפניה. ראוי לציין שלא מצאתי דופי בהתנהלות הנתבעת בכל הנוגע להעברת כספים נוספים על חשבון התמורה במהלך 2016. בטענה זו מתייחסים התובעים לסך של 196,000 ₪ שהעבירו לחשבון הנאמנות ביום 6.9.16 לפי הנחיית הנתבעת. אכן, במועד זה כבר היה ידוע שהמנוחה הלכה לבית עולמה מבלי שההסכם יאושר וניתן היה להעריך שאבד הסיכוי לאישור ההסכם. עם זאת, סכום זה הועבר מתוך ציפייה שבכך תהיה תמיכה לעתירת התובעים לאכיפת ההסכם. אף אם נקבע שאין בכך כדי לסייע לתובעים (פסקה 16 בעמוד 11 בפסק הדין) לא מצאתי שייעוץ שכזה באותה העת ניתן בהפרת חובת הזהירות. כך ניתן לערוך סיכום ביניים. התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפיהם בכל הנוגע להסכם ובחינת הטענות מלמדת שאכן הוכחה כזו הפרה ביחס לטענה המתייחסת לבדיקות שלא עשתה הנתבעת טרם כריתת ההסכם. כך עולה גם בהינתן המצב הדיוני. גם בהינתן שהוגשו תצהירי התובעים עליהם לא נחקרו ולא הוגש תצהיר מטעם הנתבעת. הנתבעת, כך עולה מהראיות, ייצגה את הצדדים בכריתת ההסכם, כאשר היא מודעת לכך שהמנוחה, בעלת הנכס, מיוצגת על ידי האפוטרופוסים. מודעת לכך שמצב זה מחייב את אישור בית המשפט. מודעת לכך שאין זה שלב טכני אלא נדבך קריטי ביישום ההסכם. שלמעשה אין הסכם בלי כזה אישור. במצב זה הרי שמצופה היה מהנתבעת, כפי שהיה מצופה מכל עורך דין סביר המייצג קונה מאפוטרופוס וכך גם חייב להכיר את הוראות חוק הכשרות, לערוך בדיקה של התנהלות האפוטרופוסים. בדיקת כשירות המינוי ובדיקה אם הגישו את הדוחו"ת כפי שקובע חוק הכשרות. בדיקה שכזו, בדיקה שאיננה מצריכה משאבים ניכרים אלא בסך הכל בירור עם האפוטרופוסים, הייתה מאפשרת בנקל להעריך את הסיכוי לאישור ההסכם בכלל ובמועד שהוקצב לכך בפרט. הנתבעת לא בדקה דבר וחצי דבר ביחס להתנהלות האפוטרופוסים ובכך הפרה את חובת הזהירות. מאידך, לא נמצא לקבל את יתר טענות התובעים ביחס להתנהלות הנתבעת. הנתבעת ערכה עבור הצדדים הסכם המבטא בדיוק את אשר הסכימו ובמסגרתו הסכים גם התובע להתקשר בעסקה הכפופה לאישור בית המשפט. הסכים להתקשר בעסקה בה נקבע, שחור על גבי לבן, שאפשר ולא תצא לפועל אם לא ינתן לה אישור. איש מהתובעים לא בקש מהנתבעת לבדוק את מקורות המימון שלהם טרם כריתת ההסכם, וכלל לא נטען שהיו בפני הנתבעת כאלו נורות אזהרה שמטילים עליה כזו חובה. ההסכם עצמו מנוסח באופן שמבטיח את זכות התובע להשבת התמורה אם לא יאושר ההסכם, ולא נמצאה הפרה של חובת הזהירות של הנתבעת בתקופה שלאחר כריתת ההסכם. גם אם נמצא לקבל את טענת התובעים, נמצא שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה בשלב שטרם כריתת ההסכם, לא די בכך כדי לזכות את התובעים בפיצוי לו הם עותרים, שכן נמצא שאין קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעת ולנזק לו טוענים התובעים. תנאי הכרחי לקבלת תביעה בטענה לרשלנות עורך דין ולפסיקתו של פיצוי על נזק, הינו הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לנזק שנגרם. לטענת התובעים, הנזק אשר נגרם להם עקב ההצהרה על בטלות ההסכם מתבטא בהפרש שבין שווי הדירה בעת הגשת תביעה זו (סך של כ- 1,700,000 ₪) לשווי הדירה לפי האמור בהסכם (620,000 ₪). סך של 1,080,000 ₪ (סעיף 69 בכתב התביעה). טענה זו איננה ברורה. קשה להבין מה בין תשלום שנקבע ב- 14.8.11 לאומדן אשר נערך כ-11 שנים לאחר מכן, בעת הגשת תביעה זו ביום 28.9.22. גם בעריכת תחשיב המתבסס על טענה שכזו הרי שלכל הפחות צריך היה לשערך את המחיר שנקבע בהסכם לאותו מועד בו הוגשה התביעה. כך גם יש קושי בתחשיבים האלטרנטיביים שמציעים התובעים, כגון הפחתת הסכום שהוחזר להם ב- 2019 (520,000 ₪) מאותו אומדן של שווי הדירה בעת הגשת התביעה. נוכח הקושי הברור בקיומו של הקשר הסיבתי, לא מצאתי להידרש לתחשיבי הנזק. ההנחה בבירור שאלת הקשר הסיבתי הינה שהתקבלו תחשיבי הנזק של התובעים. דהיינו, התקבלה הטענה שהנזק שנגרם להם לאחר ההצהרה על בטלות ההסכם הינו ההפרש שבין שווי הדירה בעת הגשת הדירה לסכום התמורה שנקבע בהסכם. כידוע, רובץ לפתחם של התובעים הנטל להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם להם לבין התרשלותה של הנתבעת. קשר סיבתי עובדתי מתקיים מקום שניתן לומר כי התנהלותה הרשלנית של הנתבעת מהווה סיבה-בלעדיה-אין לקרות הנזק שנגרם לתובעים ("מבחן האלמלא"). ככל שנמצא כי התובעים עברו משוכה זו והוכיחו קיומו של קשר סיבתי עובדתי, יש לבחון אם קיים הקשר הסיבתי המשפטי, במסגרתו נבדקת השאלה האם ראוי להטיל אחריות משפטית בגין אותו גורם או מספר גורמים המהווים סיבה-בלעדיה-אין, או שמא ראוי "לנתק" את הקשר הסיבתי משיקולים של "סיבתיות משפטית" (ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עיריית טבריה [פורסם בנבו] 25.10.18, פסקה 22). לפי טענת התובעים, לולא אותה רשלנות שהם מייחסים לנתבעת הייתה מושלמת העסקה לרכישת הדירה והתובע היה בעליה של הדירה. זו הרי המשמעות של הצבת שווי הדירה בעת הגשת התביעה כבסיס ממנו מחשבים התובעים את הנזק בגינו הם עותרים לפיצוי. דא עקא, שטענה זו עומדת בסתירה ברורה, תהומית, להכרעה בפסק הדין. לפי אותה הכרעה, לא הייתה כל אפשרות להשלמת העסקה נשוא ההסכם, שכן בית המשפט לענייני משפחה לא אישר את ההסכם. ולא ניתן היה לקבל את אישור בית המשפט שכן האפוטרופוסים לא קיימו את הדרישות שהוצבו בפניהם. כך נקבע (פסקה 4 בפסק הדין): אין מחלוקת כי ההסכם לא אושר מעולם. לפיכך, אין לו תוקף. אכן, המחדל שבאי הגשת הפרטות ודו״ח השמאות, רובץ לפתחם של האפוטרופוסים. הם אלו שבידם היו דפי החשבון של חשבון המנוחה ויתר הנתונים והמסמכים לצורך הגשת פרטות. בפסק הדין נקבע, בלשון שאין ברורה הימנה, כי לא ניתן היה להביא לאישור ההסכם בלי כל קשר להתנהלות הנתבעת. בפסק הדין לא נקבע שיש "לבטל" את ההסכם אלא שההסכם "בטל". כאמור, נמצא שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה שכן נמנעה מבדיקת התנהלות האפוטרופוסים מאז מונו ועד לכריתת ההסכם וכך גם לא ידעה להזהיר את התובע כי הסיכוי לאישור ההסכם קלוש. דא עקא, שאפילו התנהלה הנתבעת בהתאם לחובתה ואפילו גילתה והתריעה כי הסיכוי לקבלת אישור בית המשפט להסכם קלוש נוכח התנהלות האפוטרופוסים, לא היה מתקיים התנאי ולא ניתן היה לקיים את ההסכם. קל וחומר שכך גם בכל הנוגע ליתר טענות התובעים לרשלנות הנתבעת בכל הנוגע לבירורים טרם כריתת ההסכם, ניסוח ההסכם וההתנהלות לאחר שנחתם. גם לו התנהלה הנתבעת בדיוק כפי שדורשים התובעים, הרי שלא היה בכך כדי להביא לאישור ההסכם בבית המשפט. ובלי כזה אישור התוצאה לא הייתה משתנה. התובעים מבקשים להביא למצב בו קוים ההסכם ולשם כך הרי שעליהם להראות, לפחות במאזן ההסתברות, כי אלמלא הרשלנות המיוחסת לנתבעת אכן היה מקוים ההסכם. אין כזו ראיה ואין כזו ראשית ראיה. אכן, אפשר שלו בחנה הנתבעת את התנהלות האפוטרופוסים, כפי שמצופה היה שתעשה, ואפילו ביררה את יכולת המימון של התובעים, הרי היה מתברר שאין טעם בכריתת הסכם. שאין אפשרות לבצעו ואין אפשרות לקבל אישור מבית המשפט להסכם. במצב זה, אפשר והתובע היה בוחר להימנע כליל מכריתת הסכם ואפשר שהתובע היה מסכים לכרות את ההסכם במודעות לסיכון הגדול. בין אם כך או בין אם כך – ההסכם לא היה מאושר והעסקה לא הייתה יוצאת אל הפועל. אפשר ובמצב זה ניתן היה לבחון חיוב בפיצוי המציב את התובעים במקום בו היו לולא נכרת ההסכם (פיצויי הסתמכות) אך לא זו עתירת התובעים. התובעים טוענים שאלמלא אותה רשלנות שהם מייחסים לנתבעת היה נכרת הסכם והיה ניתן לו האישור המיוחל, אלא שטענה זו איננה מתיישבת עם העובדות כפי שהתבררו. לא זו אף זו, שאפילו נמצא כזה "קשר סיבתי עובדתי", שומה היה על התובעים להוכיח קיומו של "קשר סיבתי משפטי". במסגרת זו יש לבחון אם הנזק שהתממש הוא מסוג הסיכונים שצריך היה לצפות עורך דין סביר. אם מתקיים קשר הגיוני בין הרשלנות לתוצאה. יישום אשר מקובל לערוך ביישום מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. גם ביישומו של מבחן זה נראה כי בפני התובעים משוכה אותה הם אינם מנסים כלל לצלוח. ברי הדבר בעליל כי הנתבעת צפתה אפשרות שההסכם לא יאושר והעסקה לא תמומש. כך הרי מורה ההסכם בבירור וכך הרי גם הובהר לתובע בהסכם. במצב שכזה, לפי לשון ההסכם, תוחזר התמורה לתובע במלואה וכל צד ילך לדרכו. כך, בדיוק, מורה סעיף 2.4 בהסכם. תרחיש שאף מתיישב עם מסירת החזקה בדירה במסגרת הסכם שכירות שנכרת בד בבד עם חתימת ההסכם. לפי אפשרות זו שהוסדרה בהסכם, קשה לקבל טענה שהיה על הנתבעת לצפות אפשרות שעקב רשלנותה יגרם אותו נזק לו טוענים התובעים. קשה לקבל את הטענה שהיה על הנתבעת לצפות שהצהרה על בטלות ההסכם תינתן שנים רבות אחר שנחתם ולמרות ההסדר הברור המתייחס למצב של היעדר אישור להסכם. מאפייניו הייחודיים של ההסכם כאמור, מקשים על קביעתו של קשר סיבתי משפטי בין רשלנות הנתבעת לנזק לו טוענים התובעים. תוצאה זו מסתברת מבחינת הנסיבות ומתחזקת נוכח אשר נמצא ביחס להתנהלות התובע, כפי שנקבעה בפסק הדין (פסקאות 6 ו-7 בפסק הדין): זאת ועוד: הקונה הפר את ההסכם הפרה יסודית. היה עליו לשלם את מלוא התמורה עד ליום 14.11.11 ואולם במועד זה, הופקדה קצת יותר ממחצית התמורה בלבד. בכתב ההגנה, בתביעה שהגישו ובתצהיריהם, לא נתנו הנתבעים כל הסבר למחדלם ולא נימקו מדוע התמורה שנקבעה בהסכם לא שולמה במועד שנקבע בהסכם. רק במסגרת חקירתו הנגדית של הקונה, הוא טען לראשונה, כי היה "בקשרי חברות" עם האפוטרופוסים ונערך סיכום בעל פה עמם, לפיו יתרת התמורה תשולם רק לאחר אישור ההסכם (עמ׳ 30 שורות 14-11 ושורות 29-26). גם כנרת טענה זאת לראשונה בחקירתה (עמ׳ 40 שורה 30 עד עמ׳ 41 שורה 16). מצופה היה, כי טענה מהותית זו היתה נטענת בכתבי טענות הנתבעים או בתביעה השנייה או לפחות בתצהיריהם. טענה זו גם לא נטענה בהליך הקודם שניהלו הצדדים, במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש הקונה בבית משפט השלום (סעיף 15 וסעיף ט4 (ב) לסיכומי התובעים). העובדה שטענה עובדתית חשובה זו נטענה לראשונה בחקירה הנגדית, והעובדה שהיא כלל לא הוכחה והיותה מנוגדת להסכם הקובע כי כל שינוי בהסכם יהיה בכתב, מחייבת את דחייתה (סעיף 8 לסיכומי התשובה). הסברו של הקונה כי: "אתה לא יכול לשים כל דבר בתצהיר" (עמ׳ 31 שורות 1-3), אינה משכנעת כלל, שעה שמדובר בעובדה מהותית ביותר. התובעים, כך נקבע בפסק הדין, הפרו בעצמם את התחייבותם שכן נמנעו מתשלום מלוא התמורה במועד שנקבע. הפרו את ההתחייבות בלי כל הסבר. הטענה להפרה המתבססת על "סיכום בעל-פה" נדחתה בפסק הדין. הטענה להפרה הנובעת מקשיי מימון נוכח אי קבלת האישור (כפי שטוענים התובעים בתביעה זו) כלל לא נטענה בהליך הקודם ולא הובאו ראיות שיתמכו בה. אינני סבור שהיה על הנתבעת לצפות שרשלנותה תביא לבטלות ההסכם כאשר התובע עצמו איננו משלם את התמורה במועדים שנקבעו בהסכם או בכלל. על כל פנים, ומכאן הרלוונטיות, אין כל דרך לקבל את הטענה שהיה על הנתבעת לצפות שמחדלה בכל הנוגע לכריתת ההסכם הוא הוא שיביא לכך שיוצהר על בטלותו כאשר גם התובע עצמו איננו מקיים את התחייבותו. קשה להבין כיצד סבורים התובעים שאלמלא מחדל הנתבעת היה מבוצע ההסכם מקום בו התובע כלל לא שילם את התמורה כפי שהתחייב בהסכם. ואם כך, התובעים כשלו בהוכחת הקשר הסיבתי בין הרשלנות שהם מייחסים לנתבעת לנזק שנגרם להם בהצהרה על בטלותו של ההסכם. לא קשר סיבתי עובדתי ולא קשר סיבתי משפטי. אפילו נמצאה רשלנות בהתנהלות הנתבעת בקשר עם כריתת ההסכם וביצועו, דינה של התביעה לפיצוי על הנזק לו טוענים התובעים להידחות בהיעדר קשר סיבתי. התובעים טוענים כי בנוסף לנזק הממוני שנגרם להם, יש לחייב את הנתבעת בנזק לא ממוני בשיעור של 50,000 ₪ לכל אחד מהם. הלכה פסוקה היא, כי פסיקת פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון וקביעת שיעורו מסורים לשיקול דעתו של בית המשפט וזאת לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970. יחד עם זאת, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם יפסוק פיצוי מסוג זה, והכול בהתייחס לנסיבות המקרה נשוא הדיון ובחינתן לגופן. פיצוי על נזק לא ממוני שמקורו הפרת חוזה, לא ינתן על דרך השגרה אלא רק בנסיבות חריגות, כגון הפרה בוטה של יחסי אמון (ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, [פורסם בנבו] 11.11.10, פסקה 31). במקרה דנא, עסקינן ביחסי לקוח ועורכת דין. יחסים שחובת הזהירות מהווה יסוד הכרחי לקיומם. לא יתכן ייצוג הולם של פרקליט בלי שיינתן בו אמון. בו, במיומנותו ובהתחייבותו לפעול לטובת הלקוח. חובת הזהירות של עורך הדין הינה מנשמת אפו של הייצוג. התנהלות הנתבעת, כפי שהתבררה, מהווה הפרה של חובת הזהירות שלה כלפי התובע. עם זאת, בדיוק כפי שנמצא בבירור שאלת הקשר הסיבתי, התובע איננו מלין על עצם כריתת ההסכם אלא על העובדה שההסכם נמצא בטל. הוכחת קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין הפרת החובה לנזק שנגרם חלה גם על הטענה לנזק לא ממוני. וכשם שלא נמצא כזה קשר סיבתי בטענה לחיסרון כיס, כך גם לא נמצא כזה קשר בטענה לנזק לא ממוני. אכן, אין ספק כי הפרשה כולה הסבה לתובע צער רב, עוגמת נפש. נזק לא ממוני מובהק. אלא שלא רשלנות הנתבעת גרמה לנזק לא ממוני זה אלא בטלותו של ההסכם. והסיבות לבטלות זו פורטו בפסק הדין, נובעות מהיעדר אישור, מחדלי האפוטרופוסים ואי עמידת התובע עצמו בהתחייבות לתשלום התמורה. לדבר מאלו אין קשר לרשלנות הנתבעת. רק להשלמת התמונה יצוין שגם לו מצאתי לחייב את הנתבעת בתשלום על נזק לא ממוני, הייתה חבות זו מתייחסת לתובע בלבד. לא לתובעים 2 ו-3 אשר היותם הוריו של התובע ואלו שסייעו לו בגיוס התמורה איננו יוצר, יש מאיין, חבות של הנתבעת. התובעים עתרו לחיוב הנתבעת ביתרת התשלום שנותר בחזקתה לאחר שהשיבה לתובע סך של 520,000 ₪. בכתב התביעה נטען כי יתרת הכספים שמחזיקה הנתבעת עומד על 7,700 ₪ (סעיף 64 בכתב התביעה). בתצהירי התובעים לעומת זאת, נטען כי היתרה שנותרה בחזקת הנתבעת עומדת על סכום גבוה בהרבה של 43,212 ₪ (למשל סעיף 52 בתצהיר התובע). הנתבעת, אשר כאמור ויתרה על חקירת התובעים, לא טענה דבר ביחס לשינוי בסכום הנתבע בגין אי השבת התמורה במלואה, ובכך, למעשה, הסכימה לשינוי בסכום התביעה. הנתבעת אף מצאה להתייחס לטענה זו לגופה בסיכומים מטעמה (במסגרת סעיף 3 בסיכומים). כך מתברר שהנתבעת הסכימה לשינוי בסכום הנתבע בסעיף זה ואף מודה שהיא הותירה סכום זה בחזקתה. הנתבעת טוענת כי הותירה תשלום זה שכן הוא "משקף שכר ראוי", ברם טענה שכזו לא נטענה כלל, ראיה לאותו "שכר ראוי" לא הוצגה כשם שלא הוצגה כל ראיה אחרת מטעם הנתבעת. למעשה, וממסקנה זו אין מפלט, נמצא כי הנתבעת נמנעה מהשבת כספים שהצטברו בחשבון הנאמנות שנוהל עבור התובעים בגין ההסכם. אכן, בשל היעדר קשר סיבתי נמצא לדחות את הטענות לחיוב הנתבעת בפיצוי בשל רשלנותה בעת כריתת ההסכם, אך כך גם נמצא שנפל דופי ברור בהתנהלותה בעת שניתן פסק הדין המורה על בטלות ההסכם. הנתבעת, בלי כל הצדקה (אך אפשר ועל רקע נסיבותיה האישיות להן נטען במהלך ההתדיינות) נמנעה מהשבת מלוא כספם של התובעים ולכך אין הצדקה. אני דוחה את גרסת הנתבעת ומחייב אותה להשיב לתובעים את מלוא הסכום שהצטבר בחשבון הנאמנות לאחר ההשבה שבוצעה, בסך של 43,212 ₪. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. וכך ניתן לסכם: בין התובע לבין הנתבעת נכרת בעל פה הסכם, שלפיו התחייבה הנתבעת ללוות את התובע בכריתת הסכם לרכישת דירה מהמנוחה, באמצעות האפוטרופוסים. על בסיס הסכם זה, ערכה הנתבעת את ההסכם אשר נכרת ביום 14.8.11 ושלפיו רכש התובע את הדירה תמורת סך של 620,000 ₪. בד בבד, ערכה הנתבעת הסכם שכירות שלפיו שכר התובע את הדירה ותפס בה את החזקה. ההסכם מבהיר, במפורש, כי הינו הסכם על תנאי. כי נדרש קבלת אישור בית המשפט לענייני משפחה להסכם, בהינתן היות בעלת הדירה, המנוחה, חסויה. ההסכם אף מבהיר שאם לא ינתן האישור בתוך 10 חודשים הרי שההסכם יבוטל והתמורה, אותה התחייב התובע להשלים במלואה בתוך 4 חודשים, תוחזר לו. בקשה לאישור ההסכם הוגשה לבית המשפט ברם האישור לא ניתן. כעבור מספר שנים, לאחר שהמנוחה הלכה לבית עולמה, התנערו יורשיה מההסכם ובפסק דין שניתן ביום 29.4.19 ניתנה הצהרה על בטלות ההסכם. התובעים טענו שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות, כי נגרם להם נזק המשתקף בהפרש בין שווי הדירה בעת הגשת תביעה זו לשווי הדירה בהסכם, ושהנתבעת חייבת בפיצוי באותו הפרש. נקודת המוצא בבירור טענה זו הינו פסק הדין, לאחר שנמצא שהוא מקים מעשה בית דין החוסם את הצדדים מלכפור באשר נקבע במסגרתו. הנתבעת טענה להתיישנות עילת התביעה, אך טענה זו נדחתה שכן נמצא שהעילה התגבשה, לכל המוקדם, בעת שיורשי המנוחה התנערו מההסכם, בשנת 2016, ואפשר שבכלל במתן פסק הדין. בחינת טענות התובעים והתנהלות הצדדים במועדים הרלוונטיים העלתה שהוכחה הפרת חובת הזהירות של הנתבעת בבדיקות שערכה, בפרט אלו שלא ערכה, טרם כריתת ההסכם. כאשר מייצג עורך דין לקוח המבקש לרכוש דירה, חייב עורך הדין לבדוק את טיב הזכויות הנמכרות, כגון היעדר עיקול או שעבוד או כל מגבלה אחרת שעלולה לסכל את ביצוע העסקה. כאשר מיוצג המוכר על ידי מי מטעמו, מיופה כוח למשל, חייב עורך הדין לבחון את ייפוי הכוח ולוודא שזה מסמיך את זה המתייצב בשם המוכר להתקשר בעסקה. כך בדיוק בעסקה מול אפוטרופוס הבא בשמו של חסוי. גם במצב זה, מצופה מעורך הדין שיכיר את הוראות חוק הכשרות, שיבדוק ויוודא כי ניתן לאותו אדם המינוי כאפוטרופוס, כי יש לו את הסמכות להתקשר בעסקת המכר בשם החסוי וכן את התנהלותו מאז המינוי. אם הגיש את הדוחו"ת והפרטות כפי שקובע חוק הכשרות, שהרי אלו תנאים בסיסיים והכרחיים בקבלת אישור בית משפט להסכם. הנתבעת, כך התברר, לא בדקה דבר בכל הנוגע להתנהלות האפוטרופוסים ובכך – התרשלה. לא נמצא ממש ביתר טענות התובעים ביחס לחובת הזהירות של הנתבעת. התובע הוא שהחליט להתקשר בהסכם במודעות לאפשרות שלא ימומש. התובע, אף לא התובעים 2 ו-3, לא בקשו מהנתבעת דבר בקשר למימון התמורה, זכויות התובע נשמרו בהסכם, והנתבעת פעלה, לפי יכולתה, לאישור ההסכם. לאחר שנמצא שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעים, כי התרשלה כטענתם, לא נמצא קשר סיבתי בין אותה הפרה נטענת לבין הנזק הנטען הנובע מההצהרה על בטלות ההסכם. לצורך בחינת טענה זו נמצא לקבל את הטענה לאומדן הנזק שנגרם לתובעים, ההפרש בסך של 1,080,000 ₪ בין שווי הדירה לתמורה שנקבעה בהסכם. מנקודת מוצא זו, שומה היה על התובעים להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות שהם מייחסים לנתבעת להצהרה על בטלות ההסכם שהביאה לכך שנאלצו לפנות את הדירה. קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. התובעים לא הרימו נטל זה. הוכח כי להצהרה על בטלות ההסכם אין דבר ואין חצי דבר עם מעשיה או מחדליה של הנתבעת. ההצהרה על בטלות ההסכם נובעת מהיעדר אישור להסכם ואין דבר שיכולה הייתה הנתבעת לעשות כדי לשנות תוצאה זו. ממילא שגם לא נמצא סביר לצפות מהנתבעת להתרחשות כזה נזק עקב מעשיה כאשר התובעים עצמם מפרים את ההסכם. כאשר נמצא שלא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לנזק הנטען, לא בהקשר חסרון הכיס הנטען נוכח עליית שווי הדירה ולא בהקשר הנזק הלא ממוני, אין אלא לדחות טענה זו של התובעים. לצד זאת, נמצא שהנתבעת הותירה בחזקתה סך של 43,212 ₪ מכספי התמורה שנמסרו לה בנאמנות, ולא נמצאה לכך כל הצדקה. על הנתבעת להשיב סכום זה לתובעים. נוכח הפער הגדול בין סכום התביעה לסכום שנפסק, אינני מוצא לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא הוצאות התובעים בגין הגשת התביעה, אך מצאתי בכל זאת להשית עליה הוצאות בהינתן הכספים שנמנעה מהשבתם. אני מחייב לפיכך את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעים בסך של 6,000 ₪. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 43,212 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעים בסך של 6,000 ₪.