ת"א 62021-11-25 ת"א 62021-11-25

1.בתיק זה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה לזכות המשיב להלן:"התובע") לאחר שהמבקש (להלן: "הנתבע") לא הגיש כתב הגנה במועד. בהחלטה מיום 24.8.26 הוריתי כי פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה יבוטל בכפוף לכך שהנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך 10,000 ₪ עד ליום 24.9.26. עוד נקבע כי ככל שההוצאות לא ישולמו במלואן ובמועד, יעמוד פסק הדין על כנו ועיכוב ההליכים יבוטל, ללא צורך בהחלטה נוספת (להלן: "ההחלטה"). 2. הנתבע לא השלים עם חיובו בהוצאות כאמור בהחלטה ועתר, במסגרת בקשה ל"עיון חוזר", לשנות רכיב זה. בקשה זו נדחתה, תוך שהובהר כי ככל שהנתבע מעוניין להשיג על ההחלטה, פתוחה לפניו הדרך לעשות כן בהתאם לדין. עוד הובהר כי ההחלטה עומדת בעינה, על תנאיה ומועדיה. בעקבות זאת הגיש הנתבע השגה על ההחלטה. 3. כעת מונחות לפניי שתי בקשות: האחת – "בקשה בהולה למתן הוראות" שהגיש הנתבע, במסגרתה הוא מבקש לאפשר לו להשלים את תשלום ההוצאות וכפועל יוצא מכך להותיר את ביטול פסק הדין על כנו. השנייה – בקשת התובע לקבוע כי משלא שולמו ההוצאות במועד, ומשלא ניתן עיכוב ביצוע, עומד פסק הדין על כנו. בתגובתו עמד התובע גם על השתלשלות ההליכים ועל כך שהנתבע נקט הליכים שונים ביחס לחיוב בהוצאות, אך לא שילם אותן במועד ולא ביקש את הארכת המועד לתשלומן בטרם חלף. דיון והכרעה 4. לאחר עיון בבקשות ובתגובות לא מצאתי להיעתר לבקשת הנתבע. ההחלטה קבעה תנאי ומועד ברורים לקיומה. הנתבע היה רשאי להשיג על ההחלטה או על כל רכיב מרכיביה, ונראה כי אכן עשה כן. ואולם, כידוע, עצם הגשת הליך ערעורי אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה משיגים, כל עוד לא הורה בית המשפט אחרת. דומה כי הנתבע היה מודע לכך, כעולה מעצם הגשת בקשה לעיכוב ביצוע. כל עוד לא ניתנה החלטה המורה על עיכוב ביצוע החיוב בתשלום ההוצאות, נותר החיוב בתוקפו והמועד שנקבע לקיומו עמד בעינו. 5. משחלף המועד לתשלום ההוצאות מבלי שהחיוב קוים ומבלי שניתנה החלטה המעכבת את ביצועו, חלה התוצאה שנקבעה מראש בהחלטה: פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה עומד על כנו (לעניין זה ראו רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730 (2001) ( להלן: "עניין וייס" ). באותו עניין הותנה ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪. הנתבע לא שילם את ההוצאות במועד שנקבע, אלא הגיש בקשת רשות ערעור על החיוב. בית המשפט העליון קבע (שם, פס' 4) כי משלא קוים התנאי שנקבע לביטול פסק הדין, היה מקום לראות את בקשת הביטול כנדחית ללא צורך בהחלטה נוספת. דברים אלה יפים גם לענייננו, וביתר שאת נוכח העובדה שבהחלטה מיום 24.8.26 נקבעה במפורש תוצאת אי-התשלום במועד. 6. בנסיבות אלה, אין מקום לראות בבקשה למתן הוראות כבקשה המכוונת לאופן ביצוע חיוב שנותר פתוח לקיום. משחלף המועד שנקבע בהחלטה ותוצאת אי-הקיום נקבעה בה במפורש, בקשת הנתבע אינה מכוונת אך לאפשר את תשלום ההוצאות באיחור, אלא לשנות את התוצאה שנקבעה בהחלטה למקרה שבו לא יקוים התנאי במועדו. 7. עם זאת, הנתבע הפנה בבקשתו לתקנה 176(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, כמקור לסמכות בית המשפט להאריך מועד שנקבע על ידו. משכך, ואף שהבקשה לא הוכתרה כבקשה להארכת מועד, ראיתי לבחון אותה גם כבקשה להארכת המועד לתשלום ההוצאות בדיעבד. 8. תקנה 176(ג) מקנה לבית המשפט שיקול דעת להאריך מועד שנקבע על ידו. ואולם, קיומה של סמכות לחוד וקיום הצדקה להפעלתה לחוד. בהפעלת שיקול דעת זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הטעם לאי-קיום המועד, את התנהלותו של בעל הדין המבקש את הארכתו, את טיבו של המועד שנקבע ואת משמעות הארכתו מבחינת בעל הדין היריב. בהקשר זה יש לשוב לעניין וייס, שבו ביטל בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי שהתירה לנתבע לשלם באיחור את ההוצאות שנקבעו כתנאי לביטול פסק הדין. בית המשפט העליון עמד על כך שהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר ביקשה לאפשר לנתבע את יומו בבית המשפט, לא נתנה משקל ראוי לאינטרס של התובעת לסופיות הדיון ולאינטרס הציבורי בקיומם היעיל של הליכים משפטיים. עוד הודגש כי אין לבחון את זכותו של בעל דין לגישה לערכאות במנותק מן האינטרסים הלגיטימיים של בעל הדין היריב, וכי זכות זו אינה מקנה לבעל דין כוח לפגוע באינטרסים אלה מעבר למידה הראויה (שם, פס' 5). עקרונות אלו מצאו ביטוי גם בפסיקת הערכאות השונות. כך בע"א (מחוזי חי') 21550-03-12 נזאר נ' לופו (24.9.2012) בו נדונה שאלת הארכת המועד לתשלום הוצאות שנקבעו כתנאי לביטול פסק דין, תוך מתן משקל להתנהלות המבקש, לשיהוי בפנייתו ולאינטרס בעל הדין היריב לסופיות ההליך. בת"א (שלום עפ') 48953-11-17 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (9.6.2019), ניתן משקל לאי-תשלום ההוצאות במועד שנקבע כתנאי לביטול פסק דין ולאינטרס ההסתמכות וסופיות הדיון של הצד שכנגד. כן ראו ת"א (שלום נצ') 8637-02-18 אגיבאיב נ' כעבייה (2.7.2020) לעניין המשקל שיש לתת לאי-קיום החלטות שיפוטיות ולהתנהלותו הדיונית של בעל הדין המבקש להוסיף ולנהל את ההליך. 9. מן הפסיקה שנסקרה עולה כי אף שיש לתת משקל ממשי לזכותו של בעל דין לברר את טענותיו לגופן, אין מדובר בזכות העומדת לבדה. לצדה ניצב האינטרס הלגיטימי של בעל הדין היריב לסופיות ההליך ולקיום החלטות שיפוטיות בהתאם לתנאיהן. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שבו כבר ניתן פסק דין, וביטולו הותנה בקיומו של תנאי ברור בתוך מועד שנקבע לכך. אין פירוש הדבר כי בכל מקרה של אי-קיום התנאי נשללת האפשרות להאריך את המועד, אלא כי הארכה בדיעבד טעונה הצדקה, שתיבחן בשים לב למכלול הנסיבות ולאינטרסים של שני בעלי הדין. 10. בנסיבות העניין לא מצאתי טעם המצדיק את הארכת המועד. אי-תשלום ההוצאות במועד לא נבע, על פי התשתית שהונחה לפניי, ממניעה אובייקטיבית, מאי-בהירות בהחלטה או מתקלה שמנעה מן הנתבע לקיימה. מהתנהלות הנתבע עולה כי דעתו לא הייתה נוחה משיעור ההוצאות שבו חויב, והוא בחר להשיג על החיוב ולבקש את עיכוב ביצועו. במסגרת ההחלטה בבקשה לעיון חוזר הובהר כי ההחלטה המקורית עומדת בעינה, על תנאיה ומועדיה. חרף זאת, הנתבע לא שילם את ההוצאות במועד שנקבע, ואף לא פנה בבקשה להארכת המועד לתשלומן בטרם חלף. רק לאחר שחלף המועד ולא ניתן עיכוב ביצוע, ביקש לאפשר לו לקיים את התנאי באיחור. בנסיבות אלו, נראה כי אי-תשלום ההוצאות היה תולדה של בחירה דיונית להמתין להכרעה בבקשת העיכוב, ולא של נסיבה שמנעה מן הנתבע לקיים את ההחלטה במועד. הנתבע היה רשאי לבחור בדרך זו, אך לצדה ניצב הסיכון כי הבקשה לעיכוב ביצוע לא תתקבל בטרם יחלוף המועד שנקבע בהחלטה. העובדה שסיכון זה התממש אינה מקימה כשלעצמה טעם להארכת המועד בדיעבד. 11. אשר לנסיבות האישיות שנזכרו בבקשת הנתבע: נטען כי סמוך לאחר מתן ההחלטה נפטר סבו של הנתבע, אשר היה עבורו דמות אב. הנתבע נשא בסידורי ההלוויה והשבעה ובמשא המשפחתי שנלווה לכך. אינני מקל ראש בנסיבות אלו. ואולם, הבקשה אינה מציגה קשר בין נסיבות אלו לבין אי-תשלום ההוצאות במועד, ואין טענה כי הן שמנעו מן הנתבע לשלם את הסכום במלואו ובמועד או לפנות בבקשה להארכת מועד בטרם חלף המועד. בפועל, בתקופה הרלוונטית נקט הנתבע הליכים משפטיים ביחס לחיוב, לרבות הגשת בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע. בנוסף, ולא בשולי הדברים, טענות עובדתיות אלו לא נתמכו בתצהיר ערוך כדין. 12. לכך יש להוסיף כי המועד שנקבע בהחלטה לא היה מועד דיוני טכני. תשלום ההוצאות במועד נקבע כתנאי לביטול פסק הדין, וההחלטה קבעה במפורש את תוצאת אי-קיום התנאי. בנסיבות אלה, הארכת המועד בדיעבד אינה משמיעה אך דחייה של מועד לביצוע פעולה דיונית, אלא שינוי של תוצאה דיונית שהתגבשה בהתאם להחלטה. יש לזכור כי ההחלטה מיום 24.8.26 כבר גילמה את האיזון בין עניינו של הנתבע בביטול פסק הדין ובבירור הגנתו לגופה לבין עניינו של התובע, אשר לזכותו ניתן פסק דין, בסופיות ההליך ובפיצוי בגין המחדל הדיוני שהביא למתן פסק הדין בהיעדר הגנה. בנסיבות אלו, ובהיעדר הסבר ממשי לאי-קיום התנאי במועדו, לא מצאתי הצדקה לשנות בדיעבד את האיזון שנקבע בהחלטה. 13. לא נעלם מעיניי כי בעניין וייס דובר בהליכים שהתמשכו שנים, בעוד שבענייננו אין מדובר בפרק זמן דומה. ואולם, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה בנסיבות המקרה שלפניי. הטעם לדחיית הבקשה אינו נעוץ במשך האיחור כשלעצמו, אלא בכך שהתנאי לביטול פסק הדין לא קוים במועדו, מבלי שהוצג טעם ממשי המצדיק זאת. נכונותו של הנתבע לשלם עתה את מלוא סכום ההוצאות, לאחר שהתברר כי לא ניתן עיכוב ביצוע, אינה מהווה כשלעצמה טעם המצדיק הארכה. מתן ארכה בנסיבות אלו עלול לרוקן מתוכן את משמעות התנאי שנקבע ואת התוצאה המפורשת שנקבעה למקרה של אי-קיומו, תוך פגיעה באינטרס הלגיטימי של התובע לסופיות ההליך. 14. לפיכך, הבקשה למתן הוראות, אשר נבחנה גם כבקשה להארכת מועד, נדחית. משלא שולמו ההוצאות שנקבעו בהחלטה מיום 24.8.26 במלואן ובמועדן, עומד על כנו פסק הדין שניתן נגד הנתבע בהיעדר הגנה, בהתאם לתוצאה שנקבעה באותה החלטה, ועיכוב ההליכים מבוטל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בבקשה זו.