ת"א 66007-06-22 ת"א 66007-06-22

רקע לפניי תביעה כספית בסך 179,426.48 ₪, שעניינה יתרת חוב נטענת מכוח הסכמים להשכרת רכבים. התובעת, יו.טי.אס. יוניברסל פתרונות תחבורה בע"מ, הינה זכיינית של חברת "אוויס" העולמית בישראל, ועיסוקה השכרת רכבים (להלן: התובעת). הנתבעת 1, חברת אי בר מים בע"מ, היא חברה שעסקה בזמנים הרלוונטיים בתחום ברי המים (להלן: אי בר). ביום 28.3.2017 התקשרה אי בר בהסכם מסגרת לקבלת שירותי השכרת רכבים מהתובעת לצורך פעילותה העסקית של אי בר (להלן: הסכם המסגרת). מכוח הסכם המסגרת השכירה התובעת לאי בר שמונה רכבים. בהמשך התקשרה התובעת עם אי בר בהסכמים להשכרת שישה רכבים ספציפיים נוספים, שלא מכוח הסכם המסגרת. לטענת התובעת, אי בר הפרה התחייבותה לשלם לה את דמי השכירות החודשיים עבור חודש 1/2022 בגין שמונת הרכבים מכוח הסכם המסגרת, ומשכך חייבת בתשלום דמי השכירות האמורים. נוסף על כך חייבת אי בר תשלומים שונים בגין סיום העסקה להשכרת הרכבים הללו לפני תום התקופה כמו גם חיובים בגין הסבת דו"חות חניה, חיובי כביש אגרה, וחיוב בגין נזקים קונקרטיים שנגרמו לחלק מהרכבים, וזאת בסכום כולל שהועמד בכתב התביעה על 124,122.38 ₪. עוד טענה התובעת לחיובים שחבה לה אי בר מכוח ההסכמים הנפרדים להשכרת הרכבים הספציפיים הנוספים, בסכום כולל שהועמד בכתב התביעה על 65,779.35 ₪. זה המקום לפתוח סוגריים ולציין, כי סכום התביעה על יתרת החוב בגין כלל הרכבים שהושכרו לאי בר הועמד בכתב התביעה על סך של 189,901.73 ₪. ואולם, תוך ניהול ההליך ובעקבות ישיבת ההוכחות במהלכה התבררה טעות בחישוב החיוב ביחס לאחד הרכבים, הופחת בסיכומי התובעת סכום התביעה לסך של 179,426.48 ₪ בלבד. הנתבע 2, מר צחי פינק (להלן: פינק) חתם על הסכם המסגרת כערב להתחייבויות אי בר כלפי התובעת מכוח אותו הסכם. לימים, בתקופה שבין 1.3.2019 ו- 31.8.2021, שימש פינק כמנכ"ל אי בר. בכתב התביעה אמנם הציגה התובעת את פינק כמי שערב לכלל התחייבויות התובעת, ואולם בהמשך הודתה כי ערבותו מתייחסת להתחייבויות התובעת מכוח הסכם המסגרת בלבד (ר' הודעת ב"כ התובעת בעמ' 2 ש' 30-29 לפר' הדיון מיום 5.5.2024). במקביל לכתב ההגנה מטעמו הגיש פינק הודעה לצדדים שלישיים נגד אי בר ומר ארז אלראי (דירקטור באי בר, ובעל המניות והשליטה בה (להלן: אלראי)); נגד מר אייל צברי שהיה בכל הזמנים הרלוונטיים, בין היתר, מנהל מערך שירות הטכנאים של אי בר, ספק החלפים (סננים ונורות) העיקרי של אי בר ומי שאי בר הזמינה ממנו פיתוח, ייצור ואספקת ברי מים חדשים (להלן: צברי), וכנגד חברת מג'יק שיווק ברי מים בע"מ שהוקמה על ידי צברי ביום 20.7.2021 ומאז פעל באמצעותה, כבעל המניות היחיד בה וכמנהלהּ (להלן: מג'יק). במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים טען פינק כי אלו חבים לשפותו בכל סכום בו יחויב לשלם לתובעת, וזאת בין מכוח השימוש שעשו ברכבים מושא הסכם המסגרת ותרומתם להתגבשות החוב מושא התביעה; בין מן הטעם שעשו שימוש לרעה בנכסי אי בר ופעלו להברחתם באופן המקפח את פינק, ובין בשל התרשלותם כלפיו בכך שלא דאגו להפטירו מערבותו בסמוך לעזיבתו את אי בר. ביום 19.5.2024 צברי ומג'יק הגישו בקשה לסילוק ההודעה נגדם על הסף מטעמי היעדר עילה והיעדר יריבות, אך זו נדחתה (החלטה מיום 22.6.2024). למען שלמות התמונה יצוין, כי ברקע הדברים סכסוך מר ומורכב בין אי בר לפינק ולצדדים נוספים, על רקע טענותיה של אי בר למעשי מעילה וגניבה מצד פינק ומצד מי ששימש אותה עת כרואה החשבון של אי בר. סכסוך זה מתברר בשתי תובענות נפרדות שעודן תלויות ועומדות בהליך מאוחד בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד במסגרת ת"א 66830-08-21 ות"א 42612-10-21 (להלן: ההליך במחוזי). השאלות העובדתיות והמשפטיות השנויות במחלוקת בין הצדדים מספר שאלות עובדתיות ומשפטיות טעונות דיון והכרעה בענייננו והן: האם עלה בידי התובעת להוכיח שאי בר חבה כלפיה בחוב כלשהו, וככל שכן – האם עלה בידיה להוכיח את גובה החוב המדויק? ככל שעלה בידי התובעת להוכיח חוב של אי בר, האם עלה בידיה להוכיח אחריותו של פינק לתשלום החוב הנובע מהסכם המסגרת מכוח ערבותו לחיוביה? ככל שעלה בידיה להוכיח חבותו של פינק מכוח ערבותו, האם עלה בידי פינק להוכיח כי לתובעת אשם תורם להתגבשותו של החוב באופן שמצדיק הפחתת אחריותו כערב לכיסוי החוב? ככל שעלה בידי התובעת להוכיח אחריותו של פינק לתשלום חוב כלשהו בקשר עם ערבותו להסכם המסגרת, האם עלה בידי פינק להוכיח זכאותו לשיפוי מצד מי מהצדדים השלישיים? אדון בשאלות אלו להלן, כסדרן. דיון והכרעה האם עלה בידי התובעת להוכיח את החוב של אי בר כלפיה ואת גובהו? כאמור, התובעת טענה בכתב התביעה ליתרת חוב של אי בר כלפיה בגין השכרת שמונה רכבים מכוח הסכם המסגרת ובגין הרכבים הנוספים מכוח ההסכמים הנפרדים. בסיכומיה העמידה את יתרת החוב הכוללת על סך של 179,426.48 ₪. בכתב ההגנה הכחישה אי בר את טענות התובעת לחוב כלשהו וטענה כי אין לה מידע בנוגע לטענות התובעת הואיל ובשנים הרלוונטיות להליך פינק הוא זה שניהל את אי בר; והוא זה שחתם על הסכמים; סיכם את תנאי ההתקשרויות ואישר תשלום לספקים. פינק הוא גם זה שמכיר את העובדות הנוגעות לטענות התובעת בקשר עם הליך זה. אי בר הוסיפה וטענה כי בחודש 8/2021 התגלה לאלראי שפינק ביצע באי בר מעשה עוקץ וגניבה בהיקף של מיליוני שקלים – דבר שכמעט הביא להתמוטטות החברה. מאז מתנהלים נגד פינק ונגד רואה החשבון של אי בר הליכים פליליים ואזרחיים במיליוני שקלים בגין גניבה וגזל. מלוא החומרים הנוגעים להתקשרויות בין הצדדים, להתחשבנות ולתשלומים, כולל כרטסות הנהלת חשבונות, מצויים אצל רואה החשבון של אי בר שאף הוא היה מעורב בקנוניה עם פינק והוא מעכב תחת ידיו את כל החומרים הרלוונטיים ואינו משתף פעולה עם אלראי. מאחר שפרשת המעילה מצויה גם תחת חקירת משטרה, הוחרמו חומרים רלוונטיים על ידי המשטרה ולכן אין לאי בר אפשרות ממשית להתגונן מפני טענות התובעת. למרות האמור, לגופו של עניין טענו אי בר ופינק שניהם להגנתם, כי על מנת שהתחייבויות אי בר תשתכללנה או על מנת שיקום חיוב כלשהו לפי הסכם המסגרת בגין הרכבים שנמסרו לאי בר, נדרש "טופס הזמנת כלי הרכב" שצורף כנספח א' להסכם המסגרת כמו גם "נספח ב" שעניינו תקופת ההחכרה של כלי הרכב. ואולם, התובעת לא צירפה את הנספחים הללו ולא הוכיחה חוב כלפיה. כתב התביעה מפנה למסמכי הזמנת הרכבים נספח א' שהיו אמורים להיות מצורפים להסכם המסגרת לעניין גובה דמי החכירה של הרכבים, אך התובעת לא צירפה את הכרטסות המתנהלות בינה לאי בר מהן ניתן ללמוד על התחשבנות בין הצדדים מתחילת הקשר העסקי ביניהם עד למועד הפסקתו, כמו גם את היתרות הרלוונטיות. לכן, לא הוכח גובה החוב ואין מקום לחייבם בסכום כלשהו. פינק הוסיף וטען גם, כי לכתב התביעה צורף צֶבֶר מסמכים שאינם חתומים על ידי המוסמכים או המורשים מטעם אי בר, וחלקם אינם חתומים כלל ואין במסמכים אלו כדי לחייב את אי בר או אותו. לאחר שעיינתי בכלל חומר הראיות שהוגש לתיק ושמעתי את עדויות הצדדים לפניי כמו גם את טיעוניהם בסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה שעלה בידי התובעת לעמוד בנטל הוכחת קיומו של חוב של אי בר כלפיה, כמו גם בנטל הוכחת גובהו של החוב. אפרט. עיון בהסכם המסגרת מכוחו נתבעה בהליך זה יתרת חוב בגין 8 רכבים (נספח 1 לתצהירה של גב' ענת קוילי, ראש צוות גביה בתובעת, להלן: גב' קוילי) מלמד כי הסכם המסגרת נחתם ביום 28.3.2017 על ידי אי בר בחותמתה, לצד שתי חתימות נוספות. על גבי הסכם המסגרת גם חתם פינק על "כתב אישור והתחייבות", כערב להתחייבויותיה של אי בר לפיו. הסכם המסגרת כשמו כן הוא – נועד לשמש מסגרת להסדרת ההסכמות החוזיות שתחולנה על השכרת הרכבים הפרטניים שיושכרו מכוחו, והוא מתייחס להשכרת רכבים שיפורטו בטופס הזמנה שצורף כנספח א' להסכם המסגרת. השוכר צריך לחתום על טופס ההזמנה נספח א' לגבי כל אחד מכלי הרכב שברצונו לשכור, כאשר באותו טופס הזמנה מפורטים דמי החכירה החודשיים בגין הרכב המושכר. נוסף על כך, על השוכר לחתום גם על טופס הצהרת שוכר שצורף כנספח ב' להסכם המסגרת, מיד עם מסירת הרכב המושכר לידיו (ר' ס' 2.1; ס' 3.1; ס' 3.7; ס' 4.1 להסכם המסגרת נספח 1 לתצהירה של גב' קוילי). בנספח א' גם אמורים להירשם ביחס לכל רכב תקרת הק"מ המותרת לנסיעה ללא תוספת עלות ביחס לכל תקופה של 12 חודשים מתקופת החכירה (ס' 5.6.1 להסכם המסגרת), ואולם אופן חישוב הק"מ העודפים פורט בהסכם המסגרת עצמו (באותו סעיף). בנספח ב' אמורה הייתה להירשם קריאת מד המרחק של הרכב המושכר במועד מסירתו במסגרת ההצהרה עליה אמור היה לחתום השוכר (ס' 5.6.3 להסכם המסגרת). אמנם בכל הנוגע לרכבים שהושכרו לתובעת מכוח הסכם המסגרת, התובעת צירפה לתצהירה רק את נספח ב' (טופס ההצהרה) כשהוא חתום בידי הנהג שקיבל לידיו כל אחד מ- 8 הרכבים, בעוד שנספח א' להסכם המסגרת (שכותרתו "הזמנת רכב ליסינג תפעולי מספר 1) צורף כשהוא איננו חתום. ואולם אינני סבורה כי היעדרה של חתימה על אותו נספח א' ביחס לכל אחד מהרכבים שהושכרו מכוח הסכם המסגרת פוגם בתוקפו של הסכם ההשכרה ביחס לכל אחד מהם. שוכנעתי כי די במסמכים שכן הוצגו כדי לקבוע שהתובעת עמדה בנטל הוכחת יתרת החוב של אי בר כלפיה (ושל פינק מכוח ערבותו ביחס לחוב בגין רכבים מושא הסכם המסגרת בלבד) כפוף לעדכונים קלים בלבד, ואנמק. ראשית, כאמור, הסכם המסגרת כשמו כן הוא, הסכם מסגרת שמתייחס לרכבים שיושכרו על פיו ומכוחו. בהתאם, ממילא נספח א לא צריך ולא יכול היה להיחתם יחד עם הסכם המסגרת מקום שהרכבים מושא ההסכם הושכרו בפועל לאחר חתימת הסכם המסגרת. שנית, שמונת הרכבים שהושכרו מכוח הסכם המסגרת הושכרו בפרק זמן קצר שבין 14.7.2019 ועד 4.8.2019 (ר' טפסי ההצהרה של הנהגים שלקחו הרכבים מהתובעת, נספחים 9-2 לתצהירה של גב' קוילי). הפרטים המהותיים שצוינו בטופס א' (שצורף לא חתום) ביחס לכל אחד משמונת הרכבים הללו, הנוגעים לתקרת הק"מ המותרת או לשאר ההוראות מהותיות המשליכות על גובה החיוב - זהים ביחס לכולם. שלישית, אין כל מחלוקת על כך שהרכבים נלקחו בידי נהגים מטעם אי בר ושנעשה בהם שימוש מכוח הסכם המסגרת עד לחודש 1/2022, עת הוחזרו לתובעת. לא נטען וממילא לא הוכח כי ביחס להסכמי השכרת רכב מן הסוג דנן דרישת החתימה על הנספח היא דרישה קונסטיטוטיבית להתגבשות ההסכם לשכירת הרכבים. דרישת הכתב בענייננו היא לכל היותר ראייתית (השוו למשל לע"א 4921/12 איש חירם חברה קבלנית לבניה והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (16.12.2014). רביעית, ס' 17.1 להסכם המסגרת קובע כי: "רישומי אוויס וספריה ישמשו בכל עת ראיה לכאורה למצב ההתחשבנות שבין הצדדים על פי חוזה זה", ודומני כי התובעת הציגה ראיות ואסמכתאות מספיקות על מנת להוכיח את גובה החוב ואת תוכנה של ההסכמה שעמדה ביסוד חישובו. בהקשר זה, גב' קוילי הצהירה כי כדבר שבשגרה, כל מסמך בהקשר של לקוח החברה, ובכלל זה חוזה שכירות, טופס מסירת רכב, טופס החזרת רכב, הצהרת שוכר, דו"ח תאונה ו/או נזק וכיו"ב – נסרקים בזמן אמת אל תוך התיק הממוחשב של הלקוח אצל התובעת ונשמרים במערכותיה הממוחשבות. כאשר מונפקות חשבוניות ללקוח הן מושתתות על הנתונים שהוזנו בזמן אמת ומועברות ללקוח, ללא שינויים (ס' 29-28 לתצהירה). כאשר עומתה גב' קוילי בחקירתה הנגדית עם העובדה שנספח א' אינו חתום הודתה באמור, אך טענה כי לאורך כל הדרך זה המחיר ששולם ולא היו טענות מצד אי בר לעניין זה. גב' קוילי הפנתה להצהרות השוכר החתומות וטענה כי אין עוררין על תוכנו של הנספח (עמ' 55-54 לפר' 16.10.2025). באופן דומה, גם גב' רינת בן שושן, המשמשת כגובה במחלקת הגביה של התובעת (להלן: גב' בן שושן), הצהירה כי במועדים הרלוונטיים לתביעה ניהלה התכתבויות עם גב' גלית דבוש מנהלת חשבונות באי בר (ס' 2 לתצהירה של גב' בן שושן והנספחים לתצהירה). מהתכתובות הללו נראה כי חיובים שוטפים בגין הרכבים מושא התביעה טופלו באופן שוטף באמצעות תקשורת ישירה בין נציגות התובעת ונציגת אי בר ללא כל מחאה על תוקפם של ההסכמים או על תנאיהם. גם פינק עצמו, שאין חולק על כך שכיהן כמנכ"ל אי בר בין החודשים 3/2019 ו - 8/2021, לא הכחיש את עצם השכרת הרכבים במועד שהוא היה מנכ"ל החברה. הוא הודה בעדותו כי בתקופת כהונתו כמנכ"ל הייתה הוראת קבע לטובת התובעת והחובות שולמו במלואם וכסדרם. הוא הבהיר כי למיטב זכרונו סכומי התשלום החודשיים היו פחות או יותר קבועים ומחלקת הכספים/הנהלת החשבונות היו מאשרים את החשבונית ששלחה התובעת לפני שהוזנה למערכת הממוחשבת (עמ' 117-115 לפר' 16.10.2025). פינק גם הודה שהכחשתו את סכום החוב נובעת בעיקרה מכך שהחשבוניות מושא התביעה הונפקו לאחר שסיים את עבודתו באי בר, אך לא הייתה בפיו טענה עניינית שיכלה לסתור את תוכנן לגופן (עמ' 121-118 לפר' 16.10.2025). אשר על כן, בהינתן הסכם מסגרת חתום, טפסי הצהרת שוכר חתומים ונספח פרטים מהותיים לא חתום אך זהה ביחס למקבץ של שמונה רכבים שהושכרו כולם בפרק זמן קצר מחודש שבעקבותיו עובדי אי בר עשו ברכבים שימוש בפועל ושולמו חשבוניות שוטפות לתובעת על יסוד הידברות שוטפת בין התובעת להנהלת החשבונות של אי בר – אין בהיעדר החתימה על נספח א כדי לפגום בתוקפו של הסכם המסגרת או בתנאים העקרוניים הרשומים בנספח א. על יסוד תנאים אלו החלה ההתקשרות בין הצדדים ללא כל מחאה מצד אי בר משך למעלה משנתיים. משכך, ככל שיעלה בידי התובעת להציג אסמכתאות ראויות המפרטות את אופן חישוב החיובים המרכיבים את יתרת החוב הנטענת – יעלה בידיה להוכיח תביעתה. בהקשר זה, ובניגוד לטענת אי בר, אין הכרח דווקא בהצגת כרטסת ההתחשבנות בין התובעת לאי בר כדי לעמוד בנטל הוכחת התביעה (ס' 18 לתצהיר אלראי מטעם אי בר). הלכה היא, כי במקרים בהם לאור טבעו של הנזק ואופיו ניתן להביא נתונים מדויקים להוכחת אותו נזק – על הניזוק התובע לעשות זאת שאם לא כן יישלל ממנו הפיצוי. ואולם, אין כל הכרח כי הוכחת הנזק תיעשה דווקא באמצעות סוג ספציפי ומסוים של ראיות. האפשרות להוכיח את הנזק יכולה להיעשות באמצעות מגוון רחב של ראיות, כנגזרת של נסיבות העניין הספציפי – החל מחוות דעת מומחים השמים את הנזק; דרך חשבוניות וקבלות; וכלה בעדויות אובייקטיביות אחרות של אנשים שאינם הניזוק עצמו (השוו למשל לע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23 (1993) לרע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין (10.9.2017). בתוך כך למשל נקבע כי: "...התובע אינו חייב בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם יביא ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליו ואין נפקא מינה אם היה לאל ידו להשיג ראיה 'טובה' הימנה. אי הצגת ראיות טובות יותר, במידה ואכן היה דרוש הדבר, אינו מהווה גורם בעל משקל ראייתי לחובתו של הנושא בנטל השכנוע, אלא רק סיכון שראיות פחות טובות לא תספקנה להרים את הנטל." ר' ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.2008). אני סבורה כי עלה בידי התובעת לעמוד בנטל זה באמצעות הראיות שהביאה, כפי שאפרט להלן. עלה בידי התובעת להוכיח את יתרת החוב הנוגעת לשמונת הרכבים מכוח הסכם המסגרת גב' קוילי הפנתה בתצהירה להסכם המסגרת שנחתם ביום 28.3.2017 בין התובעת לאי בר, ופירטה את מספרי 8 הרכבים שהושכרו לתובעת מכוחו. גב' קוילי הבהירה כי נותר לאי בר חוב על תשלום דמי השכירות בגין חודש 1/2022 ביחס לכל אחד מהרכבים הללו, ולצד כל רכב צירפה את החשבונית, את טופס הזמנת הרכב ואת טופס מסירת הרכב הרלוונטי אליו. מדובר בראש נזק בסכום כולל של 34,100 ₪ (ס' 5 נספחים 9-2 לתצהירה). בעדותה לפניי גם הסבירה גב' קוילי כיצד מורכבת כל חשבונית, וכיצד חושב הסכום שפורט בתצהירה ביחס לכל אחד מהרכבים (עמ' 54-49 לפר' 16.10.2025). נוסף על האמור הצהירה גב' קוילי, כי שעה שהסתיימה תקופת השכרתו של רכב נתון, נערך חשבון סופי אל מול הלקוח, והבהירה כי בענייננו ביחס לכל אחד משמונת הרכבים רלוונטיים 3 ראשי חיוב בעת סיום עסקה: התחשבנות עבור חלק יחסי של חודש שכירות – לטענתה ככל שהשכירות לא באה לכדי סיום עם תום תקופת השכירות כפי שצפו הצדדים עת נכרת ההסכם, הרכב מוּשָּׁב לידי השוכרת מבלי שהושלם חודש השכירות האחרון במלואו. ככל שכבר חויב הלקוח עבור חודש השכירות בו הושב הרכב הוא מזוכה בגין חלקו היחסי של אותו חדש (ס' 7 לתצהירה). חיוב בגין נזקים לרכב - גב' קוילי הסבירה כי על פי ס' 8 להסכם המסגרת חבה השוכרת בכל נזק שנגרם לרכב (זולת נזקים שנגרמו בתאונה שדווחה לתובעת בהתאם להוראות ההסכם לגביהם חלות הוראות מיוחדות, ר' ס' 8 לתצהירה). ביחס לנזקים אלו הציגה התובעת תיעוד על עצם קיומם של הנזק במסגרת טפסי החזרת הרכב הרלוונטיים כשהם חתומים בידי העובדים שהחזירו את הרכבים לתובעת (אלו צורפו לתצהירה של גב' קוילי ולא נסתרו על ידי מי מהנתבעים), וכן הוגשו חוות דעת שמאיות ערוכות בידי השמאי יעקב שטיבי, אליהן צורפו תמונות של הרכבים הניזוקים (להלן: השמאי שטיבי – ר' נספח 44 לתע"ר התובעת). לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים לסתור את טענות התובעת לנזקים ברכבים ולשומתם. אמנם חוות הדעת של השמאי שטיבי אינן חתומות בחתימתו אך השמאי טען בעדותו לפניי כי אלו חוות דעת המועברות דיגיטלית, ובכל מקרה לפני תחילת עדותו הוזהר על ידי בית המשפט ואישר כי האמור בהן הוא אמת (עמ' 25 לפר' 16.10.2025). השמאי שטיבי ציין בתחילת עדותו כי ב"תאריך האירוע" בחוות הדעת שלו הכוונה היא לתאריך הבדיקה של הרכבים (ר' עמ' 28-26 לפר' 16.10.2025). למרות זאת בהמשך לא שלל את האפשרות שעל אף שרשומים בחלק מחוות הדעת תאריכים מסוימים, הרכבים לא בהכרח נבדקו על ידו בפועל וייתכן שחוות הדעת נערכו על פי תמונות. השמאי שטיבי לא זכר לציין אילו מחוות הדעת שצורפו נערכו על יסוד תמונות ואילו על יסוד בדיקה, אך טען כי את החומר עצמו קיבל מהתובעת כשהתבצע סיום העסקה מולה (עמ' 28; 36 לפר' 16.10.2025). כך או כך, גם תחת ההנחה שכל חוות הדעת של השמאי שטיבי נערכו על דרך עיון בתמונות הרכבים ובתמונות הנזקים כפי שהועברו אליו מאת התובעת, לא די בכך בלבד כדי לפגוע במהימנותן. השמאי שטיבי העיד על תהליך הערכת הנזק על יסוד תמונות וטען כי הוא מבצע את הערכת הנזק כפי שמבצע בקרה עבור חברות ביטוח: ביחס לכל רכב נשלח אליו גם צילום של מספר הרכב, מעבירים תמונה כללית של הרכב, מצלמים את הקילומטראז' והנזקים (עמ' 29-28 לפר' 16.10.2025). השמאי שטיבי ציין כי את התמונות של הרכבים הוא עצמו קיבל בצבע ויכול היה להיווכח בנזקים מעיון בתמונות שקיבל (עמ' 31-30 לפר' 16.10.2025). גם כאשר נשאל השמאי שטיבי כיצד הערכות העלות שלו תואמות "להפליא" את החשבוניות שהציגה התובעת בגין התיקונים - טען שקבע את ההערכות באופן עצמאי, אך בשל חלוף הזמן לא יכול היה לשלול את האפשרות שהתובעת העבירה אליו תחילה את החשבוניות ולאחר מכן קבע את שקבע בחוות הדעת. השמאי שטיבי טען שבדרך כלל הוא מעריך הנזק בעצמו (עמ' 35-34 לפר' 16.10.2025). בכל מקרה ציין השמאי שטיבי כי "רוב הנזקים שברוב המכוניות הם נזקים מזעריים, שהם בפחות הרבה ממחירי השוק." (עמ' 28 ש' 26-24 לפר' 16.10.2025). משכך הם פני הדברים, ומשלא הציגו הנתבעים חוות דעת נגדיות ולא הציגו כל אסמכתה או ראיה אחרת שיכולה ללמד על ניפוח נזקים או על הערכת נזק בלתי סבירה – חוות דעתו נתמכת החשבוניות של השמאי שטיבי לא נסתרה. פיצוי בגין סיום מוקדם – גב' קוילי הסבירה כי על פי הוראות ס' 12.4 להסכם המסגרת, השוכרת אינה רשאית להביא ההסכם לכדי סיום מוקדם, אך ככל שעושה כן היא מחויבת בפיצוי מוסכם מראש הקבוע באותו סעיף, שהינו קורלטיבי לפרק הזמן שחלף מאז תחילת השכירות ועד לסיומה המוקדם (להלן: קנס סילוק מוקדם, ס' 9 לתצהירה). ביחס לכל אחד משמונת הרכבים מושא הסכם המסגרת פירטה גב' קוילי את אופן חישוב קנס הסילוק המוקדם וצירפה אסמכתאות לאופן ביצוע החישוב, וזאת בטבלה בה לצד כל אחד מ-8 הרכבים צוין בעמודה נפרדת זיכוי דמי השימוש בגינו; בעמודה נפרדת צוינו הנזקים לרכב כפי שהוערכו על ידי השמאי שטיבי (ככל שהיו נזקים); ובעמודה נפרדת פורט קנס הסילוק המוקדם (ס' 10 נספחים 16-10 לתצהירה). ההתחשבנות עם השבת הרכבים, המתייחסת להשבת החלק היחסי של חודש השכירות, לנזקי הרכבים ככל שהיו ולפיצוי בגין סיום מוקדם העלתה כי יתרת החוב של אי בר כלפי התובעת בגין רכיבים אלו עומדת על סך של 26,385.1 ₪ (ס' 10 לתצהירה של גב' קוילי). נוסף על האמור טענה גב' קוילי, כי לאי בר יתרת חוב בגין הסבת דוחות תנועה על שמה של אי בר מכוח ס' 10.2 להסכם המסגרת, וצירפה חשבוניות חיוב בגין ראש נזק זה בסך כולל של 175.5 ₪ (ס' 11 נספח 17 לתצהירה). עוד הפנתה גב' קוילי בתצהירה לס' 5.6 להסכם המסגרת לפיו לכל רכב מכסת ק"מ שנתית משלו. ככל שהלקוח חורג ממנה (בחישוב כולל לכלל כלי הרכב ששכר הלקוח) הוא מחויב בגין חריגת ק"מ לפי הקבוע בהסכם (ס' 12 לתצהירה). גב' קוילי צירפה לתצהירה חשבונית המפרטת את חיובי אי בר בגין חריגת ק"מ בסך כולל של 53,976.78 ₪, כולל מע"מ למועדים הרלוונטיים (נספח 18 לתצהירה) ואף צירפה ביחס לכל אחד מ-8 הרכבים מושא הסכם המסגרת אסמכתאות המתעדות את קריאת הק"מ בעת יציאתם מהתובעת ובעת חזרתם אליה (ס' 12, נספחים 26-19 לתצהירה). זה המקום לציין, כי במהלך ישיבת ההוכחות ובמסגרת חקירתה הנגדית של גב' קוילי התגלתה טעות בחישוב חריגת הק"מ ביחס לאחד משמונת הרכבים (שמספרו 64142001), כך שכלל צריכת הק"מ שביצע אותו רכב נזקפה בטעות כולה כחריגה. כפי שפורט בסיכומי התובעת, הקצבת הק"מ השנתית לרכב עומדת על 35,000 ק"מ. הואיל והרכב היה בחזקת אי בר בין התאריכים 31.7.2021 ובין 25.1.2022, מכסת הק"מ המוקצבת לו למשך כל התקופה עומדת על 87,014 ק"מ. מדובר בחריגה של 29,379 ק"מ ולא 116,392 כפי שנרשם בטעות. בהתאם, הודתה התובעת בסיכומיה כי יש להפחית את חיובה של אי בר בגין רכב זה לכדי שיעור של 25% מזה שחויב בעמ' 157 לקובץ תע"ר התובעת, קרי להפחית מן החוב בגין הרכב – שהועמד על סך של 13,967 ₪ לפני מע"מ למועדים הרלוונטיים – סך של 10,475.25 ₪ במונחי קרן, והכל לפני סכימת המע"מ. אשר על כן, עלה בידי התובעת להוכיח יתרת חוב בגין חריגה ממכסת הק"מ של שמונת הרכבים מכוח הסכם המסגרת בסך כולל של 41,720.74 ₪. על מנת שלא יימצא הנייר חסר אציין כי טעות זו אינה גורעת משאר רכיבי החיוב שהוכחו כדבעי. כשם שיכול היה ב"כ צ"ג 1-2 להצביע על טעות קונקרטית זו בחקירה הנגדית, כך יכלו לעשות ב"כ הנתבעים וב"כ כלל צ"ג ביחס לכל אחד מרכיבי הנזק האחרים. לא די בהצבעה על טעות נקודתית זו כדי לגרוע מתוקפם של שאר החיובים שהוצגו ונתמכו באסמכתאות. גב' קוילי הפנתה להוראות ס' 10.2 להסכם לפיו על הלקוח לשלם את כל האגרות בגין השימוש בכבישי אגרה בצירוף עמלת טיפול בסך של 50 ₪, והציגה חשבוניות בסך כולל של 1,109.42 ₪ בהן פורטו הנסיעות מושא החיוב (ס' 13 נספח 27 לתצהירה). גב' קוילי גם טענה כי ביום 31.10.2021 מילא אדם בשם רוני פתחוב מטעם הנתבעים אוריאה במיכל הסולר של אחד הרכבים ובגין כך נאלצה התובעת לשאת בעלות טיפולים לתיקון הנזק בסך 7074.99 ₪ (ר' ס' 14, נספחים 29-28 לתצהירה של גב' קוילי). עוד טענה גב' קוילי, כי לפי ס' 8 להסכם, בקרות תאונה שאירעה תוך שימוש רגיל וסביר ברכב, מחויב הלקוח בסכום קבוע ומוסכם מראש ללא קשר לנזק בפועל, וכך חויב אחד הרכבים בסך של 1,300.57 ₪, כאשר לטענתה סכום החיוב נקבע בנספח א' לרכב זה (ס' 15, נספח 6 ונספח 30 לתצהירה). אשר על כן, עלה בידי התובעת להוכיח כי יתרת חובה של אי בר בגין השכרת הרכבים מכוח הסכם המסגרת עומד על 111,866.32 ₪ - זה הסכום שייפסק לטובתה בגין רכיב זה של התביעה. עלה בידי התובעת להוכיח את יתרת החוב הנוגעת לששת הרכבים הנוספים שהושכרו מכוח הסכמים ספציפיים גב' קוילי צירפה לתצהירה את הסכמי השכירות הספציפיים בגין חמישה רכבים נוספים שהושכרו לאי בר, וביחס לכל אחד מהרכבים הציגה את טופס יציאת הרכב והחזרתו. בתוך כך הראתה כי ביחס לרכב שהושכר ביום 10.1.2021 קיימת יתרת חוב בסך 4,994.62 ₪ (ס' 17-16, נספחים 32-31 לתצהירה הכוללים את ההסכם הרלוונטי, טופס היציאה והחזרה של הרכב וחשבונית בעניין יתרת החוב בגינו); ביחס לרכב שהושכר ביום 11.1.2021 קיימת יתרת חוב בסך 5,930.66 ₪ (ס' 19-18, נספחים 34-33 לתצהירה); ביחס לרכב שהושכר ביום 24.3.2021 קיימת יתרת חוב בסך 12,622.66 ₪ (ס' 21-20; נספחים 36-35 לתצהירה); ביחס לרכב שהושכר ביום 18.2.2021 קיימת יתרת חוב בסך 16,857.75 ₪ (ס' 23-22, נספחים 38-37 לתצהירה); ביחס לרכב שהושכר ביום 9.2.2021 קיימת יתרת חוב בסך 21,104.8 ₪ (ס' 25-24, נספחים 40-39 לתצהירה). ביחס לרכב נוסף אליו הפנתה גב' קוילי בסעיף 27-26 לתצהירה לא צורף הסכם ספציפי, והנספחים שכן צורפו (נספחים 42-41 לתצהירה) מתייחסים לרכב מס' 641-40-901 שהוא אחד הרכבים שנכללו בהסכם המסגרת. משכך, והואיל וראש הנזק בגין רכב זה כבר נכלל בראש הנזק של יתרת החוב לפי הסכם המסגרת - אין מקום לאשרו בכפל. אשר על כן אני קובעת כי עלה בידי התובעת להוכיח יתרת חוב נוספת בסך 61,510.5 ₪ בגין הרכבים שהושכרו מכוח הסכמים ספציפיים. סיכום ביניים מן המקובץ עולה אם כן כי עלה בידי התובעת להוכיח שסך יתרת החוב של אי בר כלפיה בגין השכרת הרכבים עומדת על 173,376.81 ₪. במאמר מוסגר אעיר, כי בתיק הוגש מאזן בוחן מפורט של אי בר ליום 31.12.2022, בו מצוינת יתרת חוב לתובעת בסך 181,109.91 ₪ (עמ' 30 לקובץ המסמכים שהגיש פינק ביום 3.6.2025). יש להניח כי אי בר התבססה על החשבוניות שהנפיקה לה התובעת בהקשר זה אל מול רשויות המס, בין היתר לצורך התקזזות במע"מ, באופן שמאפשר לראות במאזן האמור משום הודאת בעל דין בחוב (השוו למשל לע"א 2722-04-16 משוב עבודות עפר ובטון בע"מ נ' ט.ר הנדסה אזרחית בע"מ (4.9.2016) וכן בקשת רשות הערעור שנדחתה ברע"א 7636/16 ט.ר. הנדסה אזרחית בע"מ נ' משוב עבודות עפר ובטון בע"מ (10.10.2016)). לא נעלמה מעיניי טענת אי בר כי לא ניתן להסתמך על מאזן הבוחן האמור הואיל והוא מסמך חשבונאי פנימי שנערך בתקופה בה פינק ורואה החשבון שלה (שלטענתה מעורבים שניהם במעילה ומרמה כלפיה) שלטו בנתונים ואלראי לא יכול לאשר את נכונותם. לצד זאת, בהיעדר כל מסמך אחר, משלא זומן עורך מאזן הבוחן לעדות, ומשלא עשתה אי בר דבר על מנת להזים את האמור שם – אין לה להלין אלא על עצמה. מלבד האמור, אי בר לא עשתה דבר כדי לסתור את גובה החוב, ואלראי לא ידע לומר בעדותו דבר על ההתחשבנות בין התובעת לבין אי בר. הוא גם לא סיפק בעדותו הסבר מניח דעת לכך שלא זימן איש (לרבות את רואה החשבון של החברה) למתן עדות בעניין ההתחשבנות בין אי בר לתובעת, ולכך שלא ניסה לאתר מסמכים הקשורים להתחשבנות מול התובעת בענן תוכנת ניהול הנתונים של אי בר, שלכאורה לפחות, גם לוֹ הייתה אמורה להיות גישה אליה (עמ' 83-80; עמ' 101-100 לפר' 16.10.2025). כך או כך, הסכום הנקוב במאזן הבוחן של התובעת קרוב מאוד ליתרת החוב שעלה בידי התובעת להוכיח באסמכתאות ובראיות חיצוניות ללא קשר למאזן הבוחן. התובעת ממילא לא תשּׁוּפֶּה בגין סכומים שלא עלה בידיה להוכיח בראיות עצמאיות. אני קובעת אם כן כי על אי בר לשלם לתובעת את יתרת החוב שהוכחה בגין שכירת רכבים בסך של 173,376.81 ₪. חבותו של פינק כלפי התובעת מכוח ערבותו לחיובי אי בר על מנת להעמיד דברים במסגרת הדיונית המתאימה להם, זה המקום להזכיר כי חבותו של פינק כלפי התובעת מיוחסת לו מכוח חתימתו על ערבות לחיוביה של אי בר מכוח הסכם המסגרת. התובעת הודתה תוך ניהול ההליך (וממילא גם בסיכומיה), כי ערבותו של פינק נוגעת אך ליתרת החוב ביחס לרכבים החוסים תחת הסכם המסגרת (ס' 18 לסיכומיה). משכך, ככל שייקבע כי ניתן לחייב את פינק מכוח ערבותו, יחד ולחוד עם אי בר, החיוב לא יכול לעלות על יתרת החוב מכוח הסכם המסגרת, העומדת על סך כולל של 111,866.32 ₪. פינק טען להגנתו כי לא ניתן לחייבו מכוח הערבות עליה חתם בקשר עם הסכם המסגרת וזאת ממספר טעמים. כפי שאסביר להלן, אני סבורה כי דין טענות ההגנה שלו בהקשר זה להידחות כולן, ואבהיר. התובעת לא הפרה את חובתה לפנות תחילה לאי בר בניסיון לגבות החוב ואין בהתנהלותה כדי למנוע ממנה את הזכות להיפרע מפינק כערב טענת הגנה אחת שהעלה פינק היא כי התובעת לא פנתה לאי בר לצורך תשלום החוב טרם הגשת התביעה ואף לא פנתה לפינק עצמו טרם הגשת התביעה. לטענתו, התובעת אף לא טרחה לפעול נגד אי בר החייבת העיקרית, ובחוסר תום לב למעשה ויתרה על התביעה נגד אי בר באופן שמונע ומשתיק אותה מלתבוע אותו (ר' למשל ס' 9-6 לתצהירו). התובעת מצדה טענה כי פעלה כדבעי, ומשפנתה לאי בר בדרישה לתשלום החוב וזה לא שולם – רשאית הייתה להיפרע ממנו כערב. אמנם צודק פינק כי לפי סעיף 8 לחוק הערבות, הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אך הנושה אינו רשאי לדרוש מן הערב את מילוי ערבותו לפני שדרש תחילה מן החייב לקיים את חיובו. ואולם החובה המוטלת על הנושה לדרוש תחילה מן החייב לקיים את חובו אין משמעה דרישה הכוללת בהכרח הליכי גבייה והוצאה לפועל. הפסיקה פירשה את החובה המוטלת על נושה לדרוש חובו מן החייב העיקרי תחילה - באופן מצומצם. בתוך כך נקבע, כי די בדרך כלל במשלוח התראה לחייב זמן קצר לפני הפנייה לערב, ואין חובה להגיש תחילה תביעה נגד החייב או לנקוט נגדו הליכי גבייה (ר' למשל רע"א 550/12 מודל הנדסה חברה לבניין בע"מ נ' שקד (21.7.2013)). בענייננו, שוכנעתי כי התובעת פעלה כנושה סביר, ופתחה את מסכת ניסיונותיה לפירעון החוב בפנייה אל אי בר, החייבת העיקרית, באופן שעומד בדרישות הדין לעניין זה. בתוך כך, גב' קוילי טענה בעדותה כי ככלל התובעת מנסה לגבות החוב מהחייב ולא מעבירה את גבייתו באופן אוטומטי לטיפול משפטי. לטענתה, התובעת מנסה לגבות החוב מהחברה גם כשהיא בקשיים, ואף טענה כי הדבר נעשה גם במקרה דנן ביחס לאי בר (עמ' 47-43 לפר' 16.10.2025). גב' קוילי אמנם הודתה כי לא היא עצמה זו שפעלה לגביית החוב כאמור, ואולם התובעת הביאה למתן עדות גם את גב' רינת בן שושן, גובה במחלקת הגביה בתובעת, שיכלה להעיד על ניסיונות אלו מידיעה אישית. גב' בן שושן טענה בעדותה, כי מאז שהוראת הקבע של התובעת לא כובדה, היא הייתה בקשר עם נציגת אי בר, והעבירו אותה לרואת החשבון של אי בר שביקשה מסמכים. גב' בן שושן ביקשה לטענתה הוראת קבע חדשה - שלא ניתנה, ומשראתה שאין מענה לתשלום דרישת החוב העבירה העניין לגורמים הממונים עליה (עמ' 76-75 לפר' 16.10.2025). גב' בן שושן הפנתה בעדותה לתכתובת ווטסאפ בינה לבין נציגה של אי בר שהפנתה אותה לעורך הדין של אי בר ביחס לחוב (עמ' 71-69 לפר' 16.10.2025, עמ' 485 לקובץ תע"ר התובעת). היא אמנם לא יכלה להצביע על פניה לעורך הדין של אי בר, ואולם לא שוכנעתי כי הייתה עליה חובה שבדין להראות פניה לעורך הדין כדי לעמוד בנטל הדרישה המקדימה לחייב לפי חוק הערבות. אדרבה, שוכנעתי כי בנסיבות דנן התובעת פעלה כנושה סבירה בניסיונה להיפרע החוב מידי אי בר באמצעות פניות לנציגי החברה הרלוונטיים. משלא צלח הדבר פנתה להגשת תביעה משפטית נגד החייבת אי בר ונגד הנושה פינק גם יחד, כדין. ודאי שלא ניתן לומר על התובעת כי היא מנועה מהגשת תביעה נגד פינק בכובעו כערב לחיובי אי בר מכוח הסכם המסגרת. ערבותו של פינק תקפה גם ביחס לחיוב שהתגבש לאחר עזיבתו את אי בר אחת הטענות שהעלה פינק במסגרת הגנתו היא כי מאחר שהחיובים מושא התביעה התגבשו בחודש 1/2022, לאחר שכבר עזב את אי בר – הערבות עליה חתם ממילא לא חלה עליהם. התובעת כמובן הכחישה טענה זו וגרסה כי כל עוד לא בוטלה ערבותו הוא חייב בגין כלל החיובים שהתגבשו מכוח ההסכם לו ערב. שוכנעתי כי ערבותו של פינק לחיוביה של אי בר מכוח הסכם המסגרת שרירה ותקפה ואנמק. כל עוד ערבותו של פינק לא בוטלה באופן הקבוע בחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות), היא שרירה ותקפה גם ביחס לחיובים שהתגבשו מאוחר ליצירתה ואף לאחר עזיבתו של פינק את אי בר. סעיף 15(א) לחוק הערבות מאפשר לערב לבטל את ערבותו ביחס לחיוב עתידי כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, וזאת באמצעות מתן הודעה בכתב לנושה, תוך פיצוי הנושה בעד הנזק שנגרם לו עקב הביטול. בענייננו פינק לא שלח לתובעת כל הודעה בעניין ביטול ערבותו לאחר עזיבתו את אי בר, ולכן ערבותו שרירה ותקפה גם ביחס ליתרת החוב בגין הרכבים שהושכרו מכוח הסכם המסגרת, ואשר התגבשה לאחר שהפסיק לעבוד באי בר. טענה נוספת שהעלה פינק להגנתו בהליך זה היא כי יחסיו עם אי בר הסתיימו ביום 31.8.2021 והחיובים מושא כתב התביעה התגבשו סופית בחודש 2/2022, כאשר כבר לא עבד באי בר. לטענתו הוא לא ערב להתחייבויות אי בר שהתגבשו לאחר סיום יחסיו עמה ביום 31.8.2021 או לחיובים שהתובעת הוציאה חשבוניות בגינם לאחר המועד הנ"ל (ס' 12 לתצהירו). אלראי ואי בר טענו מצדם, כי בשנים הרלוונטיות לשכירת הרכבים מושא התביעה, היה זה פינק שניהל את אי בר, חתם על הסכמים בשמה, סיכם את תנאי ההתקשרות, ביקש ואישר תשלום לספקים ואף הכיר את העובדות הנוגעות להתקשרות מול התובעת (ס' 11 לתצהירו של אלראי כצ"ג). עוד טענו אי בר ואלראי, כי מבדיקת ניירת החשבוניות שצורפו לכתב התביעה עולה כי רובן ככולן נוגעות לחיובים ולעסקאות שמקורם בשנים 2021-2019 - שנים בהן פינק שימש כמנכ"ל החברה. עסקאות אלו אך הסתיימו בשנת 2022. לכן, בעת שעסקאות אלו יצאו לדרך ובמהלך חייהן היה פינק מנכ"ל אי בר ומעורב בהן עד מעל לראשו (כולל תכתובות ומיילים) והוא היה אחראי לביצוען ולקיומן מכוח תפקידו. מכאן, למועד התגבשותו של חוב הסופי כשלעצמו אין משמעות, שכן העסקאות או מרביתן נעשו במהלך תקופת היותו של פינק מנכ"ל אי בר (ס' 13; 21 לתצהירו של אלראי כצ"ג). אכן, עיון ברכיבי החוב ובאסמכתאות שצירפה התובעת לתמוך בהוכחתו (לעיל) מלמד, שגם אם דרישת החוב עצמה התגבשה בחודש 1/2022 לאחר שחדלה אי בר מלכבד את הוראת הקבע שהקימה לטובת התובעת, החוב עצמו מתייחס לא רק לדמי השכירות בגין חודש 1/2022 אלא גם לחיובים חוזיים הנוגעים לשימוש ברכבים שהושכרו במהלך כל תקופת השכירות, שחלקה הארי חפף לתקופת כהונתו של פינק כמנכ"ל אי בר. משלא טען וממילא לא הוכיח פינק אילו מרכיבי החוב רלוונטיים לתקופה בה כיהן באי בר ואילו לא, וודאי כל עוד לא בוטלה ערבותו – ממילא אין בטענתו לעזיבת החברה קודם להיווצרות החוב כדי לסייע לו. אין בעובדה שהתובעת לא עמדה על קבלת הבטחונות לפי הסכם המסגרת כדי לפטור את פינק מערבותו אלא לכל היותר כדי להקים לתובעת אשם תורם להיווצרות החוב לו ערב פינק טענת הגנה נוספת שהעלה פינק התייחסה לכך שהתובעת לא טרחה לקבל מאי בר את הביטחונות שצריכה הייתה לקבל מכוח הסכם המסגרת. בכך פעלה לטענתו התובעת בחוסר תום לב וגם גרמה לפקיעת ערובה שהייתה צריכה להינתן להבטחת החיוב הנערב. משכך, ומשנפגעה הסתמכותו כערב - הוא מופטר לטענתו מערבותו. בתוך כך טען, כי על פי ס' 4.2 להסכם המסגרת היה על התובעת לקבל מאי בר פיקדון כספי שישמש כ"אמצעי להבטחת ביצוע ההתחייבויות הכספיות של החוכר על פי חוזה זה." על פי ס' 14 להסכם המסגרת נמנה הפקדון הנ"ל עם "הבטחונות" שהייתה צריכה התובעת לקבל מאי בר בתוספת "שטר חוב". עוד טען פינק, כי התובעת לא דאגה לקבל מאי בר הוראה לחיוב חשבון לצורך תשלום בהתאם לסעיף 4.3 להסכם או שלא דאגה לחדשה, לרבות בקשר עם החיובים ו/או החוב הנטענים, ובכך תרמה להיווצרות החוב הנטען. משכך, היא מנועה ומושתקת מלתבוע את פינק על בסיס ערבותו. לחלופין טען, כי התובעת גרמה לו נזק בגובה החוב הנטען שמקזז אותו. התובעת מצדה הכחישה את טענותיו של פינק, טענה כי ככל שאי בר לא הפקידה בידיה פקדון מכוח הסכם המסגרת היה זה בשל התרשלותו של פינק כמנכ"ל, וממילא הוא לא יכול ליהנות ממחדלים שנוצרו באחריותו. שוכנעתי כי גם דינה של טענת הגנה זו של פינק להידחות. אכן, על פי ס' 4.2 להסכם המסגרת (נספח 1 לתצהירה של גב' קוילי), ביום הזמנת כלי רכב על אי בר השוכרת היה לשלם לתובעת פיקדון ביחס לכל אחד מכלי הרכב המושכרים בהתאם לקבוצות הרכב שפורטו באותו סעיף, וזאת כאמצעי להבטחת ביצוע ההתחייבויות הכספיות שלה על פי הסכם השכירות. הפיקדון אמור היה לחזור לאי בר לאחר החזרת הרכב לתובעת. על פי ס' 14 להסכם המסגרת, רשאית הייתה התובעת לעשות שימוש בפיקדון לצורך כיסוי תשלום חיוביה של אי בר מכוח הסכם השכירות. נוסף על כך, לפי ס' 14.1.2 להסכם המסגרת, היה על השוכרת אי בר להפקיד שטר חוב חתום בידיה על סכום שווי כלי הרכב, כאשר לתובעת ניתנה הזכות לממש את שטר החוב לכיסוי כל סכום חוב שאי בר חבה לה על פי ההסכם. נראה כי התובעת לא גבתה מאי בר פיקדון ולא קיבלה לידיה שטר החוב כאמור (ר' תצהיר מענה על שאלון חתום בידי גב' קוילי מטעם התובעת ביחס לשאלות 4-3 , צורף כנספח 3 לתצהירו של פינק, ור' גם עדותה של גב' קוילי בעמ' 59-58 לפר' 16.10.2025). בתצהירו טען פינק כי הסתמך על נטילת הבטחונות הללו, ואילו היה נגבה הפקדון ברור שסכום התביעה הנותר הרלוונטי אליו ביחס להסכם המסגרת היה קטן יותר שכן הפקדון היה מחולט לטובת החוב הנטען (ס' 16, נספח 3 לתצהירו). ואולם גם אם נכונה טענת ההסתמכות של פינק כערב כאמור, וגם אם יימצא כי התובעת התרשלה על פיו בהקשר זה - נפקותה המעשית של ההתרשלות לא תמצא ביטוי באׅיוּן תוקפה של הערבות כי אם לכל היותר בהפחתת אשמה התורם של התובעת להיווצרות החיוב מגובה החוב בו ניתן יהיה לחייב את פינק כערב. אמנם לכאורה לפי ס' 6(ב) לחוק הערבות, אם גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק – הערב מופטר כדי סכום הנזק. ואולם, על פי נוסחה של הערבות עליה חתם פינק (נספח 1 עמ' 17 לתע"ר התובעת): "התחייבותנו זו אינה מוגבלת ואינה תלויה בכל בטוחה אחרת הנמצאת או שתמצא בעתיד בידי אוויס להבטחת מילוי התחייבויות החוכר כלפיה." מאחר שלא נטען (וממילא לא הוכח) כי פינק היה ערב יחיד, ממילא אין איסור להתנות על הוראות ס' 6 לחוק הערבות בענייננו, ונוסח התחייבותו של פינק במסגרת ערבותו שריר ותקף (השוו למשל לע"א 538/86 זמיר נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פ"ד מב(4) 433 (1989)). כאמור, השאלה היחידה שיכולה להישאל בהקשר זה היא האם התרשלה התובעת כלפי פינק כערב בכך שקפאה על השמרים ולא הזדרזה לאסוף הרכבים מיד עם הפסקת תשלום דמי השכירות, או בכך שלא עמדה על קבלת הפיקדון ושטר החוב. ככל שהתרשלה – יש לבחון האם התרשלות זו הסבה לפינק נזק כלשהו אותו ניתן להפחית מחיובו כערב לחובותיה של אי בר. אחת מטענות ההגנה של פינק בהקשר זה הייתה כי על פי ס' 12 להסכם המסגרת, לתובעת זכות לבטל את ההסכם מידית ולקבל לידיה את הרכבים מושא התובענה במקרה בו לא שילמה לה אי בר תשלום כלשהו על פי ההסכם לאחר תום 7 ימים מהמועד שהתחייבה לשלמו על פי ההסכם. הואיל והתובעת לא פעלה כאמור וישנה על זכויותיה – היא גרמה לטענת פינק להצטברות החוב הנטען ולפגיעה בו. משכך היא מנועה מלתבוע אותו על בסיס ערבותו או לחלופין גרמה לו לנזק בגובה החוב הנטען שמקזז אותו. התובעת מצדה טענה כי פעלה בשקידה סבירה וראויה. ואמנם, לא שוכנעתי כי התובעת השתהתה יתר על המידה באיסוף הרכבים באופן שהסב למי מהנתבעים נזק כלשהו כתוצאה מכך. במצב בו השוכר אינו משלם את דמי השכירות, לפי הסכם המסגרת התובעת רשאית לבטל את הסכם המסגרת ולקבל לידיה את הרכבים מכוחו תוך 7 ימים מהיום שהחוכר אמור היה לשלם דמי חכירה חודשיים ולא עשה כן (ס' 12.1.1 להסכם המסגרת). בענייננו, מתצהירה של גב' בן שושן עולה, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה ניהלה התכתבויות עם נציגת הנתבעים גב' גלית דבוש בתפקידה כמנהלת חשבונות (ס' 2 לתצהירה של גב' בן-שושן והנספחים לתצהירה). כבר בסמוך לאחר חזרתה של הוראת הקבע שהעמידה אי בר, בתחילת חודש 1/2022, עמדה גב' בן שושן בקשר דוא"ל עם נציגת אי בר (5.1.2022, עמ' 489 לקובץ תע"ר התובעת). גב' קוילי ציינה בעדותה כי החזרת הרכבים נעשתה בחודש 1/2022, בסמוך לאחר חזרת הוראת הקבע מאותו חודש, והדבר מוצא עיגון באסמכתאות שצירפה גב' קוילי לתצהירה (עמ' 60-59 לפר' 16.10.2025). מדובר אם כן בהתנהלות סבירה של התובעת כבעלת חוב, ולא ניתן לומר כי השתהתה יתר על המידה בקבלת הרכבים חזרה לידיה. אשר לטענותיו של פינק לנזקים שהסבה לו התובעת בהימנעותה מנטילת הפיקדון ושטר החוב מאי בר עם החתימה על הסכם המסגרת – אני סבורה כי האחריות להפקדת פיקדון ושטר חוב בידי התובעת מכוח ההסכם הייתה מוטלת בראש ובראשונה על אי בר, שוכרת הרכבים. גם לשיטתו של פינק עצמו, במהלך חלק ניכר מהתקופה בה היה הסכם המסגרת בתוקף, ולכל הפחות בין 1.3.2019 ובין 31.8.2021, היה הוא המנכ"ל של אי בר. אמנם פינק טען בעדותו כי לא ידע מה חברת אי בר עשתה בעניין הפיקדון, טען כי לא ידע שלא הופקד פיקדון ואף טען כי לא היה זה מאחריותו לבדוק הנושא. עוד הוא טען כי גילה על כך עם הגשת התביעה (עמ' 132-130 לפר' 16.10.2025). ואולם, מאחר שעיקר האחריות להמציא לתובעת את הפיקדון ואת שטר החוב מכוח הסכם המסגרת הייתה מוטלת על אי בר, על פינק כמנכ"ל אי בר, היה לכל הפחות לברר ולדעת שפיקדון כאמור לא הופקד – זאת הן מתוקף תפקידו כמנכ"ל אי בר בתקופה במהלכה הושכרו הרכבים מושא דיוננו, והן מתוקף היותו ערב לחיוביה של אי בר מכוח ההסכם האמור. מאידך, קשה להתעלם לחלוטין מאחריותה של התובעת לוודא כי אי בר הפקידה הפיקדון. מדובר באחריות חוזית כלפי אי בר, אך גם בחובת זהירות מושגית וקונקרטית של התובעת כנושה כלפי הערב לחובותיה של השוכרת/החייבת. התובעת יכלה וצריכה הייתה להניח כי פינק כערב הסתמך על בטוחות חוזיות שהתובעת יכולה וצריכה הייתה לדאוג לקבל. יש לזכור בהקשר זה, כי במועד החתימה על הסכם המסגרת ועל ערבותו של פינק – הוא טרם כיהן כמנכ"ל באי בר וספק אם כלל היה עובד באי בר, וחובת הזהירות של התובעת כבעלת חוב פוטנציאלית עתידית שלו – מתחדדת. בהצהרה החוזית על נטילת פיקדון ושטר חוב למעשה הציגה התובעת כלפי פינק מצג של סיכון מופחת לאפשרות שיחויב כערב. לוּ היה מצוי בידי התובעת פקדון או שטר חוב שאי בר הפקידה – היו אלו משמשים להקטנת סכום החוב וממילא להקטנת חשיפתו וחבותו של פינק כערב. משלא עשתה כן התובעת – היא הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלה כלפי פינק כערב והסבה לו נזק. לוּ הייתה התובעת נוטלת מאי בר את הפקדון שהייתה זכאית ליטול במעמד החתימה על הסכם המסגרת, היה הפקדון מפחית את סכום התביעה כלפי הערב פינק בסכום של 87,120 ₪ (ר' תצהירה של גב קוילי מטעם התובעת במענה על שאלון שהפנה אליה פינק לעניין זה, נספח 3 עמ' 30 לתצהירו). הנזק שנגרם לפינק כתוצאה מהתרשלותה של התובעת עומד אם כן על 87,120 ₪. ואולם, כפי שציינתי לעיל, התובעת היא לא היחידה שגרמה לנזק זה, כי אם גם אי בר ופינק ששימש בחלק ניכר מתקופת תוקפו של ההסכם כמנכ"ל אי בר. הואיל והאחריות העיקרית להפקדת הפיקדון חלה על אי בר ועל פינק כמנכ"ל, אני מעמידה את שיעור תרומתה של התובעת לנזקיו של פינק בעניין זה על 30% מהנזק (קרי על סך של 26,136 ₪) אותו יש להפחית מסכום התביעה הרלוונטי לפינק כערב. בהתאם, אחריותו של פינק ליתרת חובה של אי בר מכוח ערבותו לחיוביה לפי הסכם המסגרת מתייחסת לסך כולל של 85,730.32 ₪. למעלה מן הנדרש אציין כי תרומתה של התובעת לנזק לא תוכל לסייע לאי בר, שכן בכל מקרה, וגם לוּ הייתה התובעת נוטלת פיקדון או שטר חוב כאמור – אלו ממילא היו יוצאים מקופתה ומכיסה של אי בר. משכך, אי בר תוסיף לחוב כלפי התובעת במלוא יתרת החוב שהוכחה, כאשר רק ביחס לסכום של 85,730.32 ₪ תחוב היא עם פינק, ביחד ולחוד. האם עלה בידי פינק להוכיח זכאותו לשיפוי מאת הצדדים השלישיים ביחס לחובו כלפי התובעת מכוח ערבותו? כפי שפורט לעיל, פינק נמצא אחראי כלפי התובעת (יחד ולחוד עם אי בר) ביחס לסכום של 85,730.32 ₪ מתוך כלל סכום החוב שעלה בידי התובעת להוכיח. במסגרת ההודעה לצד שלישי שהגיש פינק נגד צברי ומג'יק ונגד אי בר ואלראי טען כי עליהם לשפותו בכל סכום שייפסק לחובתו בקשר עם ערבותו. אבחן טענות אלו להלן. פינק זכאי לשיפוי מידי אי בר (צ"ג 4) מכוח היותה החייבת העיקרית פינק טען כי הוא ערב לכל התחייבויותיה של אי בר לפי הסכם המסגרת. שעה שאי בר היא צד להסכם והחייב העיקרי על פי ההסכם ושעה שאי בר היא זו שנהנתה מהרכבים מושא ההסכם, והיא זו שעשתה עם צברי ו/או מגי'ק את השימוש ברכבים בקשר להסכם – ככל שיחויב לשלם סכום כלשהו מכוח ערבותו יהיה זכאי לחזור על אי בר ולהיפרע ממנה (ס' 36 לתצהירו). אי בר מצדה טענה כי אין לפינק כל עילה לשיפוי או השתתפות מצדה הואיל ופינק ביצע כלפיה וכלפי אלראי מעשה מעילה של מיליוני שקלים וכיום מתנהלים נגדו (ונגד רואה החשבון של אי בר) הליכים פליליים ואזרחיים במיליוני שקלים בגין גניבה וגזל. לטענתה פינק אף הותיר אותה ללא פרטים, ניירת או מסמכי הנהלת חשבונות רלוונטיים לניהול הגנתה. בתשובה לכך פינק הכחיש כל טענה שהועלתה נגדו לגניבה או למעילה שביצע באי בר (ס' 37 לתצהירו), וציין כי ממילא אין כל קשר סיבתי בין אי תשלום נטען של חוב אי בר כלפי התובעת לבין טענות אלו, שכן מדובר בחוב שהצטבר כשהוא כבר לא עבד באי בר. יובהר כבר עתה כי טענותיהם של אי בר ושל אלראי כלפי פינק למעשי מעילה ומרמה במהלך תקופת עבודתו באי בר אינן חלק מחזית המחלוקת בהליך שלפניי וממילא אין בכוונתי לדון או להכריע בהן. נראה כי טענות אלו תתבררנה במסגרת ההליך במחוזי שעודנו תלוי ועומד. לענייננו, לפי ס' 9 לחוק הערבות, זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית שקלית כהגדרתה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות, ויחולו הוראות החוק האמור לעניין ריבית זו, בשינויים המחויבים. משעה שאלראי הודה כי מי שהשתמש ברכבים מושא התובענה בפועל היו טכנאי אי בר וצברי למטרת מתן שירות, ומשהודה כי את השימוש ברכבים הרשה צברי וכי למעט דוחות או תאונה התשלום בגין הרכבים ועלויות הדלק חל על אי בר (ס' 1 לתצהיר מענה על שאלון של אלראי מיום 5.6.2024, צורף כנספח 14 לתצהיר פינק) –אי בר היא החייבת ביתרת החוב מושא הליך זה, ופינק כערב לחוב זכאי לחזור אליה בתביעת שיפוי על הסכומים שיוציא לכיסוי החוב מכוח ערבותו. פינק אינו זכאי לשיפוי מאלראי (צ"ג 3) מכוח דיני הרמת מסך פינק טען כי אלראי היה מעורב בניהול אי בר ואף ניהל אותה בפועל יחד עם צברי והיה מי ששלט, הׅנְחָה והפעיל את אי בר בכל הזמנים הרלוונטיים בקשר לרכבים מושא התביעה. לטענתו אלראי אף יצר את החוב הנתבע והיה מי ששיתף פעולה עם צברי ומגי'ק בהברחת נכסי פעילות אי בר אליהם (ס' 30 לתצהירו), ולאחר מכן גם לחברת "צלול" (עם עוד אחרים ששיתפו עם אלראי פעולה בהברחת נכסים). פינק הוסיף וטען כי לאחר סיום היחסים בינו ובין אי בר ביום 31.8.2021, צברי מונה למנכ"ל אי בר. בתוך כך גם השתמשו אלראי צברי ומג'יק (שהוקמה על ידי צברי ביום 20.7.2021), או מי מטעמם ובהנחייתם, לצרכיהם או לצרכי אי בר, ברכבים מושא התביעה וניהלו או שלטו על השימוש ברכבים אלו והיו מעורים בכל ענייני החיובים בגינם. למעשה בגלל מעשיהם או מחדליהם במשותף נוצרו והתגבשו החיובים כלפי התובעת (ס' 21 לתצהיר פינק). לטענת פינק, לא רק שהחיובים הנטענים כלפיו התגבשו בחודש 2/2022, לאחר שכלל לא היה באי בר, אלא שקודם לכן, ולאחר שכבר הפסיק עבודתו באי בר, ביום 25.11.2021 נכרת בין אי בר לבין צברי ומג'יק הסכם להברחת פעילות אי בר לצברי או למג'יק. לטענתו, אלראי עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של אי בר שעה שבין היתר הבריח במודע ובמתכוון את נכסיה ופעילותה לצברי ולמג'יק, ולכן יש להרים את מסך התאגדות בינו לבין אי בר ולחייבו אישית לשפות את פינק בכל סכום שיחויב לשלם לתובעת (ר' ס' 4; 20; 25-24 לתצהירו של פינק). אי בר ואלראי הכחישו את טענות פינק וטענו כי פעילותה של אי בר נמכרה וכיום אין לה כמעט פעילות עסקית. לאחר התגלות המעילה שביצע לטענתם פינק באי בר והפסקת עבודתו שם החל מחודש 8/2021, לא ברור להם כיצד מעז פינק להגיש הודעה לצדדים שלישיים נגד הגורמים שאותם הוא הונה ומהם גנב, כאשר הוא עצמו היה זה שאחראי להשכרת הרכבים ולטיפול בכספים של אי בר, בבחינת "הרצחת וגם ירשת"? אי בר ואלראי גם הכחישו את טענת פינק כי אלראי הנחה את צברי לגבי הרכבים או בקשר להסכם שיצר את החוב או כי שיתף פעולה עם אחר לשם הברחת רכושה של אי בר. גם צברי ומג'יק מצדם הכחישו את טענות פינק וטענו כי צברי לא כיהן כמנכ"ל אי בר. לטענתם מג'יק לא הוקמה בשיתוף פעולה של אלראי או של אי בר אלא בשל שיקולים עסקיים-מיסויים של צברי בלבד, ואי בר מעולם לא הבריחה נכסים כלשהם לידי צברי או מג'יק. לטענת צברי ומג'יק, בחודשים 11-12/2019 נוצר קשר ראשוני בין אי בר באמצעות המנכ"ל שלה דאז פינק, לבין צברי, אשר בהמשכו התקשרו הצדדים וצברי הפך לספק מוצרים וחלפים לאי בר. בחודש 11/2020 החליטה אי בר לשכור את שירותיו של צברי למתן שירותי טכנאות במיקור חוץ (במקביל לטכנאים שהפעילה אי בר במישרין), ובמסגרת ההסכם כפי שהתגבש לאחר שירותי הרצה ראשונית וכנגד תמורה ששילמה אי בר על השירותים האמורים – היא סיפקה לצברי גם את רכבי השירות ונשאה בעלויותיהם. צברי ציין כי לאורך התקופה – הן קודם לספטמבר 2021 והן לאחר מכן, ולטובת מתן שירות ללקוחות אי בר, השתמשו ברכבים מושא התביעה (כמו גם ברכבים אחרים) הן טכנאים של אי בר עצמה והן טכנאים מטעם צברי ומג'יק, וזאת על פי הסיכום שהיה עם פינק, ואושרר על ידי אלראי. חובת התשלום לתובעת בגין השימוש ברכבים חלה על אי בר. לטענתו, לאחר שלושה חודשי הרצה של ההסכם למתן "שירותי הטכנאות" בין אי בר לבינו, לא חלה עליו ועל מג'יק חובת השתתפות כלשהי בגין שימוש ברכבים שהעמידה אי בר (לרבות בגין דמי שכירות או תשלומים אחרים לתובעת), הגם שצברי ומג'יק נשאו בתשלום בגין הדלק ברכבים בהם עשו הטכנאים מטעמם שימוש ובתשלום על נסיעות בכבישי אגרה (מענה לשאלה 2 בשאלון שהפנה פינק לצברי, הוגש לתיק ביום 18.4.2024). עוד טען צברי, כי לאחר שאי בר פיטרה את פינק ביום 31.8.2021, הוא נעתר ללחץ הכבד שהפעילו עליו אלראי וקבוצת משקיעים באי בר לסייע לאלראי בניהול אי בר במצב הדברים שנוצר, וכך מיום 1.9.2021 ועד 28.11.2021, תחת אלראי, שימש צברי המנהל בפועל של אי בר והיה כל התקופה האמורה גם הגורם המחליט בכל דבר ועניין. הוא שימש עוזרו האישי של אלראי והלכה למעשה עיקר עול הניהול השוטף של אי בר נפל על כתפיו. לטענתו, במקביל לתקופת עבודתו כעוזרו של אלראי בתקופה האמורה הוא ומג'יק המשיכו להעניק לאי בר (באמצעות עובדים שהעסיקו) שירותי טכנאות והיו זכאים לתמורה חודשית בגינם גם באותה תקופה. צברי הוסיף וטען כי מטעמים שאינם קשורים בתיק זה, הוא ומג'יק הסכימו להתקשר עם אי בר ביום 28.11.2021 בהסכם שירות כולל במסגרתו לקחה על עצמה מג'יק התחייבויות שונות של אי בר ללקוחותיה על פי תכניות השירות הפעילות. ואולם, עוד טרם יבשה הדיו מעל הסכם זה הוא הופר על ידי אי בר שנקשרה עם אחר בהסכם שירותים מפר בתוקף לכל המאוחר החל מיום 1.2.2022. בכל מקרה צברי ומג'יק לא התקשרו במישרין עם התובעת ולא התחייבו כלפיה בקשר עם הרכבים או מי מהם בשום שלב, וכל שימוש שנעשה ברכבים או במי מהם על ידי צברי ומג'יק או מי מטעמם בתקופה הרלוונטית לתביעה זו נעשה בהרשאת אי בר מבלי שהדבר הטיל על צברי ומג'יק חבות כלשהי כלפי התובעת או פינק. עוד טען צברי, כי עד להגשת ההודעה לצד שלישי נגדו בהליך זה, הוא ומג'יק לא הכירו את ההסכם להשכרת הרכבים שנערך בין התובעת לאי בר (מענה לשאלה 3 בשאלון שהפנה פינק לצברי, הוגש לתיק ביום 18.4.2024). לאחר שעיינתי בכלל חומר הראיות שהונח לפניי ושמעתי את כלל העדים, לא שוכנעתי כי בעצם עריכת ההסכם למכירת מערך השירות מאי בר למג'יק היה משום "הברחת נכסים" של אי בר, ולא שוכנעתי כי דווקא הסכם זה הוא שחשף את פינק כערב לתשלום החוב בשונה ממצבה של אי בר קודם לעריכתו. ממילא לא שוכנעתי שיש בטעם זה כדי להצדיק הרמת מסך בין אלראי לאי בר ולחייבו באופן אישי לשפות את פינק על הסכומים בהם חויב מכוח ערבותו. על פי ס' 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: "(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה." כידוע, הגבול בין מכירת פעילות לבין הברחתה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן שיש בו כדי לפגוע בתכלית החברה תוך סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה – הוא גבול דק. אף פינק עצמו הודה בכך בסיכומיו (עמ' 4 לסיכומיו). בענייננו לא שוכנעתי כי גבול זה נחצה. אמנם שוכנעתי כי נתח משמעותי מפעילותה של אי בר הועבר לצברי ולמג'יק במסגרת ההסכם שנחתם בינם לבין אי בר בחודש 11/2021, אך זאת רק בנוגע לשירות הטכנאים ללקוחות אי בר. באותו הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 25.11.2021 (לטענת צברי 28.11.2021), אי בר מכרה למג'יק את מערך מתן השירותים ללקוחותיה (יכונה להלן: הסכם מכירת מערך השירותים, נספח 4 לתצהיר פינק). בתוך כך מכרה אי בר למג'יק את נתוני ומאגרי הלקוחות הקיימים; את כל ההתחייבויות והזכויות של אי בר מתוקף כתבי שירות ואחריות עם הלקוחות שלה; ואת זכויות אי בר בדומיין Ebar.org.il ובאתר של אי בר המצוי בדומיין זה (ס' 2.1.1 להסכם מכירת מערך השירותים). בתמורה צריכה הייתה לשלם מג'יק לאי בר 100 ₪ בגין כל לקוח מזכה שפרטיו מצויים במאגרי הלקוחות שהועברו אליה ואשר מג'יק תצליח לקבל ממנו הכנסה ממכירת מוצר או שירות כלשהו לאחר החתימה על הסכם מכירת מערך השירותים, בהתאם למנגנון שנקבע בהסכם האמור (ס' 3 להסכם מכירת מערך השירותים). עוד נקבע בהסכם מכירת מערך השירותים, כי לכל חבות בקשר לממכר שעילתה לפני מועד החתימה תהיה אחראית אי בר, בעוד שלכל חבות בקשר לממכר שעילתה לאחר מועד החתימה תהיה אחראית מג'יק (ס' 2.1.2; 2.1.3 להסכם מכירת מערך השירותים). צברי הבהיר בעדותו כי כל שעבר מאי בר אל מג'יק במסגרת ההסכם למכירת מערך השירותים היה השירות ללקוחות, וכדבריו: " לאי בר כבר מהיום הראשון למיטב הבנתי, מעולם לא היה לה מוצר שהוא בבעלותה. מעולם לא היה לה יבוא סדיר. מעולם לא היה לה סננים. ואנחנו מבדילים בין מוצר לבין שירות, אז זה בנוגע למוצר. בנוגע לשירות, מעולם לא היו לה סננים שלה. היא לא הייתה יצרנית. היא הייתה יבואנית בקטנה, מכוח הנסיבות. לא היה לה ספק שעומד מאחוריה בסין. זאת אחת הסיבות גם שהיא זה. לא באמת אפשר לתת, לנהל עסק ככה, לתת שירות ככה. ברגע שגם השירות היה צריך לעבור אלי ומוקד השירות נסגר, אז לא נשאר הרבה בחברה. אבל אני לא יודע בדיוק מה נשאר ומה לא נשאר. אני רק מבין שלא נשאר הרבה בחברה, החברה כבר אין לה, לא היו לה הרבה יכולות לחברה. וזה מובן לכולם, אני חושב גם לבית המשפט." (עמ' 174 ש' 24-15 לפר' 16.10.2025). ואולם העובדה שלא היה לאי בר מוצר עצמאי בבעלותה, אין משמעה שהייתה קליפה ריקה מתוכן. אלראי אישר בעדותו (באופן שלא נסתר), כי במועד שפינק עזב את אי בר זו הייתה חברה פעילה שכללה עובדים, משרדים, מחסן עם ציוד, מלאי, רכבים, ספקים ולקוחות (עמ' 85 ש' 29-21 לפר' 16.10.2025). הגם שאלראי אישר בעדותו כי בהמשך סגר את פעילותה השוטפת של החברה ומכר את מה שיכול היה למכור ולא זכר להסביר מהם הנכסים שנשארו באי בר לאחר החתימה על ההסכם למכירת מערך השירותים שערך עם צברי זולת התביעה המשפטית שהגישה אי בר בעניין המעילה שלטענתו בוצעה באי בר (עמ' 87-86 לפר' 16.10.2025) – פינק לא הוכיח כי עובר לחתימה על ההסכם למכירת מערך השירותים הייתה אי בר קליפה מלאה בתוכן וממילא לא הוכיח כי ההסכם דווקא הוא שהפך אותה לקליפה ריקה מתוכן. אדרבה, מההתכתבות בין אלראי לצברי בזמן אמת, בסמוך לאחר החתימה על ההסכם למכירת מערך השירותים, עולה כי אלראי ראה באי בר חברה חיה בועטת ונושמת, והוא הקפיד הקפדה יתרה על האופן שבו יוצג לציבור לקוחותיה השינוי במתן השירותים ללקוחותיה. כך למשל, ביום 20.12.2021 צברי כתב לאלראי: "עד עכשיו ניסיתי להחזיר (צ"ל להחזיק – מר"א) מעמד אבל הכתבה הזאת והשם שלי ששורבב פנימה 4 פעמים יגרום לכך שממחר אני אומר לכל הלקוחות בטלפון שהם משלמים 200 שח והתשלום מראש המשמעות היא ש 95% מהלקוחות ימלאו טפסי ביטול ולארנון תהיה הרבה עבודה......'לקוח יקר חברת אי בר חדלה מלספק שירות ללקוחותיה השירות ניתן על ידי חברת מג'יק בר והוא כרוך בהשתתפות עצמית של 200 שח לביקור טכנאי'". (עמ' 80 נספח 8 לתצהירו של פינק). אלראי לעומת זאת התעקש על ניסוח מתוקן, לפיו: "לקוח יקר, השרות הטכני מבוצע בידי חברת מג'יק בר, המספקת עבור לקוחות אי בר את שרות הלקוחות הטכני. בהתאם לכתב השירות, עלות ביקור טכנאי הינה 200 ₪. בברכה, מג'יק בר" (עמ' 81-80 לנספח 8 לתצהיר פינק). מניסוח זה עולה כי אלראי הוסיף להתייחס אל אי בר כחברה חיה בועטת ונושמת לכל דבר, בעלת לקוחות, וכי רק מערך שירות הלקוחות הוצא ממנה. נוסף על כך, מהסכם מכירת מערך השירותים עצמו היו צפויים להתקבל בידי אי בר תקבולים נוספים מאת מג'יק (ס' 3 להסכם נספח 4 לתצהירו של צברי), ולא הוכח כי העלויות והתשומות שהשקיעה אי בר בהפעלת מערך השירות in-house עובר לחתימה על ההסכם למכירת מערך השירותים לא היו גבוהות מההכנסות שצפויה הייתה לקבל ממג'יק בתמורה למכירת מערך זה לידיה באופן שעשוי היה להוביל דווקא להתייעלותה. אדרבה, בתצהיר מענה על שאלון שהגיש אלראי בהליך במחוזי, ציין אלראי כי בשל מעשי ההונאה והמרמה של פינק, ומאחר שאי בר לא הייתה מסוגלת לספק את השירות והתמורה ללקוחותיה נכרת בינה ובין צברי הסכם לפיו צברי יספק את השירות והתמורה ללקוחות אי בר בתמורה לתשלום שצברי יעביר לאי בר עבור כל לקוח שיוסב אליו. כלומר אלראי ראה במכירת מערך השירותים של אי בר מהלך שנועד להציל את אי בר ולצמצם את נזקיה או הפסדיה, ולא מהלך של הברחת נכסים (ס' 4.7 לתצהיר מענה על שאלון של אלראי, נספח 13 לתצהיר פינק). אלראי אף טען בסיכומיו כי המעבר של אי בר לעבודה מול צברי לא היה "הברחה" כי אם ניסיון הצלה של פעילות השירות ללקוחות לאחר שמעשי המעילה והגזל המיוחסים לפינק הביאו את פעילות אי בר להתמוטטות. בכל מקרה, נראה כי חודשים ספורים לאחר החתימה על ההסכם למכירת מערך השירותים של אי בר למג'יק, ההסכם בוטל על ידי אי בר והיא חתמה על הסכם דומה בעקרונותיו מול חברת צלול טיהור וסינון מים בע"מ (להלן: חברת צלול, ר' נספח 11 לתצהירו של פינק). העובדה שהסכם למכירת מערך שירותים בעל אופי דומה נחתם מאוחר יותר מול חברת צלול מלמדת לטעמי שאי בר עדיין הייתה חברה פעילה חיה ובועטת, ולא זו בלבד שאמורה הייתה לקבל מחברת צלול תמורה כספית בעד מכירת מערך השירותים לידיה, אלא על פי ההסכם עם חברת צלול אי בר התחייבה להוסיף ולרכוש ולספק סננים שחברת צלול התחייבה לשלם בגינם סכום של 360,000 ₪. ובמילים אחרות – ההסכם עם חברת צלול אמור היה להניב תקבולים נוספים לאי בר! (ר' ס' 2.1(ג) להסכם עם חברת צלול לעיל). ברקע כל אלו חשוב להוסיף ולציין, כי למצער נכון למועד שמיעת ההוכחות והגשת הסיכומים בתיק זה לא נפתחו נגד אי בר הליכי חדלות פירעון כלשהם. אי בר לא טענה כי הינה חדלת פירעון או כי לא ניתן לגבות ממנה כספים. אלראי אף הבהיר בעדותו כי הוא משלם מכספו את כל חובותיה של אי בר, וישלם גם חוב שייפסק בהליך זה, ככל שייפסק (עמ' 89-88 לפר' 16.10.2025). הדברים שפורטו לעיל מלמדים לטעמי יותר על ניסיונות הצלת חברה וצמצום נזקים מאשר על ניסיון להברחת נכסים על מנת לחמוק מתשלום חובות. אשר על כן לא עלה לטעמי בידי פינק להוכיח שהחתימה על הסכם מכירת מערך השירותים היוותה משום הברחת נכסים פסולה מאי בר למג'יק. כזכור, טענה נוספת שהעלה פינק נגד אלראי היא כי אי בר היא חברה גרעונית שמומנה על ידי אלראי במימון דק תוך העדפת נושים, תוך שאלראי ערבב את נכסיה עם נכסיו האישיים ללא הפרדה, לרבות מימונה בהלוואות בעלים בסכומי עתק, באופן שמצדיק אף הוא את הרמת המסך של אי בר כלפי אלראי וחיובו האישי בחובותיה. אי בר ואלראי הכחישו מצדם את טענת פינק למימון דק או לערבוב נכסים. לשיטתם הטענות בעניין זה הועלו ללא כל אסמכתה או הוכחה, וללא חוות דעת חשבונאית או ראיה ממשית אחרת להוכחת המימון הדק או ערבוב הנכסים. ממילא מימון דק לבדו אינו מספיק עוד להצדיק הרמת מסך של חברה ולשם כך על המימון הדק להיות מלווה בפעילות המנוגדת לתכלית העסקית של החברה, ופינק לא עמד בנטל הכבד להוכחת התנאים להרמת מסך בענייננו. שוכנעתי כי גם דינה של טענה זו להידחות בנסיבות דנן. מן המסמכים וחומר הראיות שהונחו לפניי מצטיירת לכאורה תמונה לפיה לאי בר לא היו נכסים מספיקים לכיסוי הפסדים צפויים ואף הפסדים כספיים רגילים או מתונים, שעלולים להביא אותה לאי יכולת לפרוע את חובותיה. כך למשל, מתצהירו של אלראי מיום 6.12.2022 במענה לשאלון שנשלח אליו בהליך במחוזי עלה כי בין השנים 2022-2020 אלראי או חברות שבשליטתו הזרימו לאי בר כספים רבים כ"הלוואת בעלים" (להבדיל מהשקעה באי בר) בסך כולל של 16,355,791 ₪ (ר' ס' 33.1 ונספחים 12, 13, 14 לתצהירו של פינק). עוד נראה על יסוד הדו"חות הכספיים של אי בר לשנים 2020-2017, כי אי בר היא חברה גרעונית בעלת הון עצמי שלילי הממונפת על ידי אשראי כבד שהוזרם לה בעיקר על ידי אלראי או חברות בשליטתו כהלוואת בעלים, באופן שמחזק את המימון הדק שלה (ס' 33.2 נספחים 14-12 לתצהירו של פינק). מר אלראי שהודה כי יש לו הכשרה של "מומחה פיננסי" בעל הבנה מעמיקה בדו"חות כספיים (עמ' 102 לפר' 16.10.2025) לא יכול היה להתייחס ולהסביר בעדותו את הדוחות הכספיים של אי בר או את מאזני הבוחן שלה (עמ' 90-89; 97-96 לפר' 16.10.2025), אך בכל מקרה הודה בעצמו בתצהירו כי הכניס סכומי עתק לאי בר - לטענתו מאז שפינק גרם כמעט לקריסתה בשל המעילה. אלראי טען כי אי בר חייבת לו סכומי עתק בשל אותם כספים שנאלץ להכניס לקופת החברה על מנת להצילה ולשלם כספים לנושים ולפרוע חובות שלה (ס' 26 לתצהיר אלראי כצ"ג). אלראי גם אישר בעדותו כי נאלץ להעביר כספים לאי בר באמצעות חברה שבבעלותו כדי לפרוע חובות לנושים, והודה כי ככל שייפסק נגד אי בר חוב בהליך זה ייאלץ הוא לשלמו גם כן, שכן אין לאי בר כל יכולת לפרוע חובותיה לנושים בשלב זה של חייה (עמ' 89-88; 92 לפר' 16.10.2025). הקושי של אי בר לכסות חובות או הפסדים עסקיים רגילים מצא ביטוי גם בתכתובות הווטסאפים בין צברי לאלראי, למשל במסרון שכתב צברי לאלראי ביום 11.11.2021 ולפיו: "אני רושם לך כדי שיהיה מתועד ביננו שזאת עמדתי כל *שעה* שהחברה נמצאת במצב הזה זה הרסני לחברה זה מייצר כמות ביטולים עצומה ברמה של עשרות אלפי שקלים ביום זה מייצר תביעות שפטיות (צ"ל משפטיות – מר"א) פרטיות וייצוגיות זה שוחק את העובדים ואת הטכנאים שאיבדו את סדר היום שלהם החברה לא תקרוס כי היא כבר קרסה!!! זאת חברה שמעולם לא עמדה בזכות עצמה ותמיד נזקקה להזרמת כספים הסירוב שלכם להזרים כסף לחברה בשלושת החודשים האחרונים זאת מכת מות והיא מצטרפת לשאר המכות... " (עמ' 72 נספח 8 לתצהירו של פינק). לאמור מצטרף גם פסק דין שניתן נגד אי בר ביום 18.9.2024, ממנו עולה לכאורה שאי בר מצויה במצב בו קופתה מרוקנת ואלראי מזרים כספים לחברה לצורך פרעון חובות לנושים כדי להנשים אותה (ר' נספח 15 לתצהירו של פינק, פסקאות 14, 25 לפסק הדין). ואולם, גם אם אי בר מתנהלת זה מספר שנים במימון דק, עדיין לא שוכנעתי כי די בכך בלבד כדי להוביל להרמת מסך בינה לבין אלראי בענייננו. בע"א 26607-03-23 הולצמן נ' גפן ג.מ. מקרקעין בע"מ (4.9.2025) הפנה בית המשפט המחוזי לדבריה של המלומדת חביב-סגל בספרה דיני חברות (2007), שם ציינה בעמ' 320 כי: "ההסדר החדש מבהיר כי אין די ב״מימון דק״ (קרי, במימון פעילות החברה על בסיס הון עצמי מינימלי) על מנת להביא להרמת המסך. נוסחו החדש של הסעיף דורש שאל המימון הדק יצטרף יסוד נוסף, הוא היסוד של פעילות בניגוד לתכליתה העסקית של החברה. מכאן, שכל עוד נעשות הפעולות מתוך המגמה למקסם את רווחיה של החברה, לא יקים המימון הדק אחריות אישית". משכך, גם אם עלה בידיו של פינק להוכיח שאי בר התנהלה באמצעות מימון דק משך השנים, שוכנעתי כי לא עלה בידיו להוכיח כי המימון הדק נעשה בניגוד לתכליתה העסקית של החברה. אדרבה, נראה כי הלוואות הכספים הרבות מצד אלראי וחברות שבבעלותו לחברת אי בר נעשו דווקא על מנת לאפשר לה התנהלות תקינה, להחיותה, ולשלם חובות לספקים. לא שוכנעתי כי הוכחה פעילות בניגוד לתכליתה העסקית של החברה באופן שיכול להצמיח אחריות אישית לאלראי בענייננו. עוד יש לזכור כי בענייננו לא התובעת היא זו שהעלתה כלפי אלראי את הטענה להרמת מסך, כי אם פינק שחזקה עליו כי הכיר את דרכי התנהלותה של אי בר טוב לפחות כמו אלראי. ככל שסבר פינק כי הזרמת הכספים השוטפת של אלראי לאי בר משך השנים (גם בשנים בהן הוא עצמו כיהן כמנכ"ל שלה) הייתה פסולה ופגעה בתכלית החברה או כי היוותה נטילת סיכון בלתי סביר אשר ליכולתה של החברה לפרוע חובותיה לנושים – חזקה עליו כי היה מודע לכך עת כיהן כמנכ"ל החברה ושומה היה עליו להרים דגל אדום עוד בתקופת כהונתו כמנכ"ל החברה. משלא עשה כן, נראה כי אף הוא עצמו לא סבר כך בזמן אמת. אשר על כן לא שוכנעתי כי יש בענייננו במימון הדק של אי בר בידי אלראי וחברות שבשליטתו, ככל שהוכח, כדי להצדיק הרמת מסך החברה וחיובו האישי של אלראי בתשלומים בהם חויב פינק. אשר לטענת ערבוב הנכסים, פינק טען כי אי בר היא חברה משפחתית, שאלראי (ועוד אחרים הקשורים אליו או חברות בשליטתו) ערבב בין נכסיו הפרטיים לבין נכסיה באופן שמחייב אף הוא לטענתו להרים את מסך ההתאגדות בין אי בר לבין אלראי ולחייבו אישית בחיוביה. בהקשר זה, כל שיכול היה פינק להצביע עליו הוא העסקת בנו של אלראי באי בר, כמו גם העובדה שליסינג ביחס לכלי רכב בוצע על שם אשתו של אלראי (שלא עבדה באי בר) במקום על שמו של אלראי. מתצהיר התשובות של אלראי לשאלון שהופנה אליו בהליך זה מיום 5.6.2024 ומתצהירו המשלים מיום 10.10.2024 עולה כי בנו עבד באי בר משך כשלוש שנים וקיבל שכר בשל רצונו של אלראי להכשיר את בנו כ"דירקטור" (ר' גם עדותו של אלראי בעמ' 106 לפר 16.10.2025). ואולם לא די בעצם העסקת בנו של אלראי בחברה שבבעלותו, כל עוד הבן מושך משכורת כדין, כדי ללמד על "ערבוב נכסים פסול". גם בעובדה שאשתו של אלראי לא נשאה בשום תפקיד באי בר אך נהגה ברכב ששכרה אי בר לא די כדי לקבוע שמדובר בערבוב נכסים, ודאי לא כזה המצדיק הרמת מסך. ערבוב נכסים הוא שימוש לא תקין בנכסי החברה או בכספי בעל המניות, היוצר טשטוש של ההפרדה המשפטית והכלכלית ביניהם. הוא עשוי להצדיק הרמת מסך כאשר הוכח שהטשטוש נעשה באופן הפוגע בנושה או ביכולת החברה לפרוע את חובותיה, ובצירוף מודעות של בעל המניות לכך. על פניו, אכן אין זה תקין שאשתו של אלראי שכלל לא הועסקה באי בר נהגה ברכב שהושכר לחברת אי בר באופן שעל פני הדברים יש בו ערבוב נכסים פסול. ואולם, בשים לב להסבר שסיפק לכך אלראי בעדותו, משטען כי במקום שהוא יבצע ליסינג על הרכב שלו הוא ביצע אותו על רכבה של אשתו והוא מימן את הרכב שלו מכספו הפרטי ((ר' מענה על שאלון מיום 5.6.2024 עמ' 158 לנספח 14 לתצהירו של פינק), ומשטענתו זו לא נסתרה – ממילא לא הוכח כי היה בערבוב האמור כדי לפגוע ביכולתה של אי בר לפרוע את חובותיה (השוו למשל ל ע"א 9147/16 עו"ד אבנר כהן, בנאמנות עבור רוכשי קבוצת הרכישה בנווה יעקב נ' קרויזר (24.7.2018)). אשר על כן גם בטענת ערבוב הנכסים שהעלה פינק אין כדי להצדיק את הרמת מסך התאגיד של אי בר כלפי אלראי. אם כן, דין ההודעה לצד שלישי שהגיש פינק כלפי אלראי – להידחות. פינק אף אינו זכאי לשיפוי מצברי או ממג'יק (צ"ג 2-1) כמעוולים במשותף עם אי בר או אלראי ביצירת החוב או בהברחת נכסים מאי בר כאמור, לטענת פינק, צברי שמונה למנכ"ל אי בר לאחר סיום היחסים בין אי בר לפינק, ומג'יק שבשליטת צברי, או מי מהם, הם אלו שניהלו (ביחד עם אלראי) את ענייני אי בר בזמנים הרלוונטיים לתובענה. בתוך כך, הם (או מי מטעמם ובהנחייתם) אלו שהשתמשו בפועל ברכבים מושא התביעה לצרכיהם או לצרכי אי בר, ובשל מעשיהם או מחדליהם במשותף נוצרו והתגבשו החיובים הנטענים כלפי התובעת. לטענת פינק, מג'יק הוקמה על ידי צברי בשיתוף פעולה, בין היתר, של אי בר ואלראי על מנת לסייע בידי צברי ואי בר להבריח את נכסי אי בר ופעילותה בין לצברי ובין למג'יק. בפועל, נכסיה ופעילותה של אי בר הוברחו לצברי ומג'יק באופן שצברי ומג'יק ממש פעלו בכל תחום פעילותה של אי בר והתלבשו על תשתיתה, ואי בר נותרה חלולה (ומונשמת על ידי אלראי) וצברי ומג'יק המשיכו את פעילותה הקודמת ועשו זאת באמצעותם. לטענתו צברי ומג'יק רכשו את הלקוחות או רשימת הלקוחות של אי בר; נתנו שירות ללקוחות אי בר שעברו או נמכרו למג'יק ומכרו ברי מים ללקוחות תוך שקיבלו גישה למערכת ה"פריוריטי" המקיפה את כלל הפעילות הלוגיסטית של אי בר תחת מערכת מחשב אחת ובסיס נתונים אחד; הפעילו את מוקד פניות הלקוחות; והשתמשו בפועל בנכסי אי בר לרבות ברכבים מושא תביעה זו וברכבים נוספים; רכשו את הדומיין של אי בר והשתמש במספרי הטלפון שלה ובמשרדיה (ס' 26 ונספח 7 לתצהירו של פינק). משכך טען כי עליהם לשפות את פינק או להשתתף עמו או לפצותו בכל סכום שייפסק לחובתו. צברי ומג'יק טענו מנגד, כי מאז סיום העסקתו של פינק באי בר, הגורם המחליט בכל דבר ועניין באי בר היה אלראי. מחודש 9/2021 ועד 11/2021 צברי סייע לאלראי בתפעולה השוטף של אי בר כמידת יכולתו, אך אלראי הוא ששימש כמנהלה בפועל של אי בר (ר' גם מענה לשאלות 5-4 בשאלון שהפנה פינק לצברי, כפי שהוגש לתיק ביום 18.4.2024). משכך – טען צברי, אין לייחס לו או למג'יק אחריות כלשהי לחוב של אי בר כלפי התובעת או אחריות כלשהי לשיפויו של פינק מכוח ערבותו לחלק מהחוב האמור. כאמור, בשים לב לקביעתי כי החתימה על ההסכם למכירת מערך השירותים מאי בר למג'יק לא היוותה משום "הברחת נכסים" – ממילא לא ניתן לחייב את צברי ומג'יק כמעוולים במשותף בכל הנוגע להברחת נכסים. בהקשר זה ואך על מנת לתמוך במסקנתי ולחזקה אוסיף, כי צברי טען בתצהירו שההסכם למכירת מערך השירותים מאי בר למג'יק עמד בעינו משך כחודשיים בלבד, ורק בדיעבד התברר לו כי הופר על ידי אי בר, שנקשרה עם חברת צלול בהסכם מפר (כך טענתו) שנכנס לתוקפו לכל המאוחר ביום 1.2.2022 (ס' 11 לתצהיר צברי). ואמנם, מתכתובת הווטסאפ בין צברי לאלראי, נראה כי צברי עצמו היה מופתע מכך שאלראי חסם אותו ואת מג'יק בתכנת ה"פריוריטי" ביום 31.1.2022 (עמ' 86 נספח 8 לתצהיר פינק). בהמשך, כאשר ניסה צברי לדלות מאלראי מידע אודות חברת צלול עמה חתמה אי בר על הסכם, ציין: "מדהים שהוא אמר לי שהוא לא מתכוון לתת סננים לאף לקוח ואתה ישבת עלי תן סננים לכולם אפילו ש 40% מהם לא באי בר קיבל הסכם יותר טוב ממני מאחורי גבי ואני כמו מטומטם קרעתי את התחת בשביל אי בר." (עמ' 88 נספח 8 לתצהיר פינק). בתכתובת זו יש חיזוק לכך שבזמן אמת צברי הופתע מהתקשרותה של אי בר בהסכם עם חברת צלול "מאחורי גבו", ללמדך שבהתקשרות בהסכם למכירת מערך השירותים בין אי בר למג'יק כוונותיה של מג'יק היו עסקיות ענייניות. הדבר ממילא גם מרחיק כל טענה לחבירתם של צברי או מג'יק לאי בר לצורך הברחת נכסים מפני פינק או שאר נושיה הפוטנציאליים של אי בר. אשר לטענה לאחריותם הנטענת המשותפת של צברי ומגי'ק ליצירת החוב מושא התביעה – גם דינה של זו להידחות. אין חולק על כך שברכבים מושא התביעה נהגו – הן קודם לעזיבתו של פינק את אי בר והן לאחר מכן – טכנאים של אי בר וטכנאים של צברי או מג'יק גם יחד (ר' המענה של צברי על שאלה 2 לשאלון שהופנה אליו בסעיף 3 לתצהיר מיום 18.4.2024, נספח 7 לתצהירו של פינק) . לטענת צברי, הוא או מג'יק מעולם לא התקשרו עם התובעת או התחייבו כלפיה בקשר עם הרכבים או מי מהם ו/או התשלומים החודשיים השוטפים הנוגעים לרכבים או למי מהם ו/או בקשר עם החיובים כלשהם החלים בקשר עם הרכבים עם סיום עסקאות ההשכרה – לא בתקופה שעד סיום העסקתו של פינק כמנכ"ל אי בר, לא בתקופה שבין 9/2021 עד 11/2021; ולא ממועד ההתקשרות הסכם השירותים הכולל ועד התקשרותה של אי בר עם חברת צלול. לטענתו כל שימוש שנעשה על ידו ועל ידי מג'יק ברכבים בתקופה הרלוונטית לתובענה נעשה בהרשאת אי בר מבלי שהדבר הטיל על צברי ומג'יק חבות כלפי התובעת ובוודאי שלא כלפי פינק (ס' 12 לתצהיר צברי). צברי טען בתצהירו (באופן שלא נסתר) כי שימש כספק מוצרים וחלפים לאי בר ובחלק מהזמן ניהל כקבלן עצמאי את מערך השירות של החברה. מיום 20.7.2021 החל לנהל עסקיו באמצעות חברת מגי'ק (ס' 3 לתצהירו). לטענתו בחודשים 11/2019-12/2019 נוצר הקשר הראשוני בינו לבין אי בר באמצעות המנכ"ל פינק ובהמשך הפך צברי לספק של מוצרים וחלפים לאי בר. ובחודש 11/2020 אי בר החליטה לשכור את שירותיו למתן שירותי טכנאות במיקור חוץ בנוסף ובמקביל לטכנאים שהפעילה אי בר ישירות. לטענתו במסגרת ההסכם כפי שהתגבש לאחר חודשי הרצה ראשונית, וכנגד התמורה ששילמה אי בר על השירותים האמורים, היא סיפקה לצברי גם את רכבי השירות ונשאה בעלויותיהם (ס' 4 לתצהיר צברי). בהמשך, לאחר שאי בר הודיעה לפינק על הפסקת עבודתו שם, צברי נעתר לטענתו ללחץ שהפעילו עליו אלראי וקבוצת משקיעים באי בר לסייע לאלראי בניהול אי בר, ובין התאריכים 1.9.2021 ו- 28.11.2021, שימש צברי כעוזרו של אלראי המנכ"ל, ועיקר עול הניהול השוטף של אי בר נפל על כתפיו. כל זאת – כאשר במקביל הוסיפו הוא ומג'יק להעניק לאי בר שירותי טכנאות והיו זכאים לתמורה בעדם (ס' 9-8 לתצהירו של צברי). עוד טען צברי כי כשבעלי אי בר לא מצאו דרך להמשיך להפעילה מבלי לספוג הפסדים כבדים ולא הצליחו למכור אותה לצדדים שלישיים, אלראי הפעיל על צברי לחץ כבד לקחת על עצמו את המשך מתן השירות ללקוחות החברה עם תכניות השירות הפעילות מכאן ואילך עד לסיומן. צברי נעתר ללחץ והסכים להתקשר עם אי בר ביום 28.11.2021 בהסכם שירותים כולל. לטענת צברי, במסגרת הסכם זה נותרה אי בר חברה פעילה ומג'יק לקחה על עצמה התחייבויות שונות של אי בר ללקוחותיה (ס' 10 לתצהיר צברי). ואמנם – עיון בהוראות ההסכם למכירת מערך השירותים של אי בר למג'יק מלמד כי לא הומחו בו לידי מג'יק חובות או זכויות הנוגעות לרכבים מושא התביעה, באופן שמחזק את המסקנה כי אלו נותרו בידי אי בר. נראה אם כן, כי צברי נמנה עם ספקי אי בר החל משנת 2019, והחל מחודש 11/2020 אי בר שכרה את שירותיו גם עבור שירותי טכנאות במיקור חוץ בנוסף לטכנאים שהם עובדים פנימיים של אי בר. במסגרת זו עשה צברי שימוש ברכבי השירות של אי בר, לצד רכבים שלו, ואי בר זו שנשאה בעלויותיהם. צברי אמנם טען כי לאחר שלושה חודשי הרצה של ההסכם למתן שירותי טכנאות בין אי בר לבינו לא חלה עליו ועל מג'יק חובת השתתפות כלשהי בגין שימוש ברכבים שאי בר העמידה, לרבות בגין דמי שכירות, אם כי הודה כי הוא ומג'יק נשאו בתשלום בגין דלק ברכבים בהם עשו הטכנאים מטעמם שימוש, כמו גם בתשלום על נסיעות בכבישי אגרה (ר' המענה של צברי על שאלה 2 לשאלון שהופנה אליו בסעיף 3 לתצהיר מיום 18.4.2024, נספח 7 לתצהירו של פינק). גם לאחר פיטוריו של פינק כמנכ"ל אי בר, המשיך צברי לספק לאי בר שירותי טכנאות, בין היתר באמצעות שימוש ברכבי השירות שסיפקה אי בר ונשאה בעלויותיהם כפי שהיה קודם. גם לאחר חתימת ההסכם למכירת מערך השירות של אי בר לצברי לא חל שינוי כלשהו בהסדר הנוגע לשימוש ברכבי אי בר ואי בר לא דרשה מצברי כספים בגין שימוש זה. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בעובדה שחיובי אי בר כלפי התובעת שולמו כסדרם עד לחודש 12/2021 כולל, קרי לאחר החתימה על ההסכם למכירת מערך השירות לצברי. אמנם אלראי טען בעדותו לפניי כי לשיטתו מי שצריך היה לשלם על השימוש ברכבים היה צברי ולא אי בר. ואולם הוא לא זכר לציין אם הוא עצמו פנה לצברי בעניין זה (עמ' 92-90 לפר' 16.10.2025). ממילא אלראי גם לא הציג כל דרישה או תביעה שהפנה לצברי בעניין זה בשלב כלשהו, באופן התומך במסקנה שבזמן אמת לא הוא ולא צברי סברו כי צברי צריך לשאת בעלות השכרת רכבי התובעת או להשתתף בה. מהתכתבות ווטסאפ בין צברי לעו"ד עופר פירט בעניין התביעה דנן עלה כי בזמן אמת, גם צברי סבר שאין לו כל חובה או אחריות לתשלום התביעה ואף ציין "אני אשלם 300000 שח לעורך דין ולא אשלם שקל אחד לרכבים" (נספח 1 עמ' 11 לקובץ מסמכים שהגיש פינק לתיק ביום 18.6.2025). ואמנם, איש, לרבות אי בר או פינק, לא העלו נגד צברי טענה להשתתפות בחיובים הנוגעים לרכבים עד להגשת ההודעה לצד שלישי בהליך דנן הגם שההתכתשות בגדרי ההליך במחוזי כבר הייתה בשיאה (ס' 13 לתצהיר צברי). בשולי הדברים אעיר כי גם אם צברי השתמש ברכבים ששכרה אי בר מהתובעת, מושא תביעה זו, לגבי חלק מהתקופה (והלוא השתמש בהם גם בתקופת כהונתו של פינק כמנכ"ל – ר' עדותו של פינק עצמו בעמ' 147 (עמ' 145-143 לפר' 16.10.2025) – ממילא קשה לבודד איזה חלק מהחוב מושא התביעה רלוונטי לאיזה חודש (ר' למשל תשובתה של גב' קוילי מטעם התובעת לגבי החיוב בק"מ עודפים, שמחושב על פני כל תקופה השכירות ולא ניתן לבודד את החיוב עבור חריגה ממכסת הק"מ בגין חודש נתון (עמ' 62-61 לפר' 16.10.2025). משכך, גם לוּ הייתה אי בר טוענת ליתרת חוב של צברי ומג'יק כלפיה בהקשר זה ספק אם הייתה יכולה לתחום ולכמת את הנזק הקונקרטי שנגרם לה כתוצאה מהשימוש הספציפי של צברי ומג'יק באותם רכבים. מכל מקום אי בר לא עשתה כן, וממילא שגם פינק לא תחם או כימת את חלקם הספציפי של צברי ומג'יק בשכירת הרכבים. בהתאם, לא עלה בידי פינק להוכיח את הנזק הקונקרטי והמדויק שצברי או מג'יק גרמו לו, ככל שגרמו. משכך ממילא דינה של התביעה לחיובם של צברי ומג'יק בשיפויו של פינק מכוח השימוש שעשו בפועל ברכבים – להידחות. אשר לתביעת השיפוי מכוח הטענה להיותו של צברי מנכ"ל בפועל של אי בר ושותף עם אלראי בקבלת ההחלטות בין היתר ביחס לרכבים, או להברחת הנכסים מהחברה – מדובר בטענה שלשם הוכחתה על פינק לצלוח מספר משוכות משפטיות והוא לא עשה כן. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג לפניי ושמעתי את כלל העדויות הגעתי לכלל מסקנה כי עם עזיבתו של פינק את אי בר, צברי מילא בפועל תפקיד דומיננטי בניהול החברה אך לא מונה כמנכ"ל, לא קיבל שכר כמנכ"ל, לא הייתה לו גישה לכספים והוא לא יכול היה אלא להמליץ לאלראי על פעולות בעלות השלכות כספית באי בר. צברי שימש אך יד ימינו של אלראי לצרכי ניהולה של אי בר. צברי ציין בעדותו כי: "...קודם כל, אני רוצה להבהיר, אני לא הייתי מעולם מנכ"ל אי. בר, לא מוניתי, לא קיבלתי שכר. לא נאמר לא בכתב ולא בעל פה. ארז, הנה, הוא פה, הוא יכול לתת לי, לתת את התיקון שלו. מעולם לא קיבלתי החלטה, אפילו לא אחת מבלי לקבל את האישור של מר ארז. שזה בסדר, אני לא מתלונן על זה, להפך, אני אומר שזה בסדר.... אני טיפלתי בדברים שקשורים לתפעול, לדאוג שהלקוחות יישארו כמה שיותר. זאת אומרת, כמה שפחות נטישה, כי הייתה אז נטישה אדירה. כמה שפחות נטישה, כמה שיותר תפעול. מה שאני יודע ומה שאני מבין ומכיר.... כן. אז אני עשיתי, לא, אז אני הייתי נותן, הקבלן שנותן להם שירות עוד לפני כל המקרה והמשכתי מבלי לקבל תשלום על מנת שהחברה תחזיק עצמה וזה לא ייפול. כל מה שהיה קשור בזה עשיתי. מעולם לא נגעתי, לא בכספים, לא בחשבונות בנק, לא בהנהלת חשבונות. לא בדברים כאלה. כל מה שהיה קשור לתפעול. וכמובן, עוד משהו אחד, במוקד השירות ניסיתי לעזור כמה שאני יכול. אני לא מקצועי בשירות, במוקד שירות. לא היה לי ידע קודם לפני זה. ניסיתי לעזור כמה שאני יכול. הכל בתיאום ובהתקשרות עם ארז. הנה, הוא פה, הוא שומע. וזהו, כל מה שהוא אמר לי עשיתי." (עמ' 156-155 לפר' 16.10.2025). צברי לא הכחיש כי הוציא מכתבים הקשורים בפיטורי עובדים באי בר או כי עסק בענייני משכורות לעובדים, אך היה נחרץ בעמדתו כי לא נגע בכספים וכי הכל נעשה דרך אלראי ובאישורו (עמ' 157-156 לפר' 16.10.2025). צברי אף ציין כי היה נטול גישה לצ'קים, וכל אֵימַת שדרוש היה כסף אמר זאת לאלראי (עמ' 175-174 לפר' 16.10.2025). עם עזיבתו של פינק, צברי אכן צבר בקיאות ידע ושליטה הולכים וגוברים בנעשה באי בר. ביום 12.9.2021 אף שלח לאלראי מסרון בו ציין: "אני באמת מצטער לומר לך את זה אבל ככול שאני נכנס יותר לבפנים אני רואה כמה החברה הזאת הרוסה, אני אצטרך להקיז דם כדי להציל 12000 לקוחות ואף אחד מהם לא ברווח יותר מדי גדול כמות כזאת של לקוחות לעולם לא תחזיר כזאת כמות של חובות תביעות ושאר בלאגן... ... היום אני עובד כאן ממש בהתנדבות מנסה לצמצם את הנזק וזה נראה שיש פה אנשים שהם לא פחות גרועים מצחי הכסף שצחי קיבל ממני באיומים ובסחיטה ולא מרצוני החופשי חוזר אליכם עכשיו ואתם מקבלים מסננים במחיר הכי טוב שיש מקבלים מנכל ללא עלות וניהול של טכנאים עם כל הסיכונים שכרוכים בעניין במחיר שוק מה עוד? ..." (עמ' 62 בנספח 8 לתצהירו של פינק). ואולם כאשר עומת צברי בעדותו עם הדברים שציין במסרון אודות תפקידו כ"מנכ"ל", השיב באופן שלא נסתר: "אני אומר להם כי בזמנו היה עוד שותף שם, אז זה להם, כן. הצעתי להם וישבנו על זה בפגישה וארז יכול גם להעיד על זה, נתתי להם תוכנית על להבא, איך בעצם להבריא את החברה. במסגרת התוכנית הזאת אני הצעתי שמכיוון שיש לי אינטרס ברור למכור עוד סננים ועוד ברים, ויש לי אינטרס ברור שהחברה הזאת,... תשרוד. אני הצעתי במסגרת ההצעה הזאת שהם יקבלו אותי כמנכ"ל ללא עלות, אבל רק באופן זמני. עכשיו, זו חלק משיחה ארוכה שהייתה לי עם ארז בטלפון, ושיחה שהייתה לי עם השותפים, ומסמכים שהגשנו והם גם מופיעים בתיק הזה. אז הוא מוציא את זה מהקשרו, בסדר, כי הוא רוצה להראות שאני הייתי מנכ"ל. אבל תכלס לא מינו אותי, לא קיבלתי משכורת, לא בכתב ולא בעל פה. לא ביצעתי פעולות של מנכ"ל. לא הייתה לי גישה," (עמ' 164-163 לפר' 16.10.2025). תמיכה לגרסתו של צברי ניתן למצוא גם בעדותו של אלראי. אלראי טען כי צברי ניהל את פעילות אי בר אף שלא היה מנכ"ל החברה (ס' 22 לתצהיר אלראי כצ"ג). גם בתצהיר שהגיש אלראי במענה לשאלון שהופנה אליו בהליך במחוזי ציין כי לאחר גילוי מעשי המרמה ההונאה והמעילה שביצע לטענתו פינק כלפי אי בר, ומשהוא עצמו אושפז – צברי לא מונה למנכ"ל אי בר אלא המשיך לתפעל ולפקח על שירות הטכנאים ללקוחות החברה בהעדרו של אלראי (נספח 7 עמ' 43 לתצהירו של צברי). אלראי העיד לפניי, כי לאחר שפינק סיים עבודתו באי בר ניתן למר צברי "לנהל את הפעילות" וכי צברי היה זה שניהל בפועל את אי בר (עמ' 80 ש' 17-15; עמ' 104-103 לפר' 16.10.2025). לצד זאת אלראי ציין ביחס לצברי כי "בכסף הוא לא נגע", וכי לשיטתו לא הוגדר כ"מנכ"ל" אלא כ"מנהל פעילות" (עמ' 105-104 לפר' 16.10.2025). גם בעובדה שצברי חתום כ"מנכ"ל אי בר" על גבי תצהיר שניתן מטעמה בחודש 12/2021 במענה לטענות שהועלו כלפיה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגדה (ת"צ 42490-03-21 שגיא נ' אי בר מים בע"מ, נספח 5 לתצהירו של פינק) – אין כדי לשנות ממסקנתי. לעובדה האמורה נמצא הסבר מניח דעת בתצהירו של צברי, שציין כי אותה בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה בחודש 3/2021, חודשים ספורים לפי שפרץ הסכסוך בין פינק לאי בר, והתצהיר שהוגש במסגרת הסדר דיוני בין הצדדים לאותו הליך התייחס לנושאים טכניים הנוגעים לסננים. הואיל וצברי היה הגורם הבקיא ביותר באי בר בכל הנוגע לנתונים הטכניים שהיו דרושים להכנת התשובה, כאחד מהספקים של אי בר ומפעיל שירותי הטכנאות, ובתקופת הביניים גם עוזרו של אלראי המנכ"ל בפועל – הוא התבקש על ידי אלראי ליתן תצהיר. לטענתו התשובה והתצהיר התומך בה נוסחו על ידי עו"ד ממשרד עורכי הדין של אי בר ואת נוסח התשובה המלווה שהוגשה לא הכיר (ס' 22 לתצהיר צברי). גם בעדותו מסר הסבר דומה (עמ' 160-158 לפר' 16.10.2025). סיכומם של דברים – עם עזיבתו של פינק את אי בר, צברי מילא את החלל התפקודי שנפער בחברה, ואולם לא שימש כמנכ"ל, אלא כיד ימינו של אלראי וכעזר נגדו בניהול החברה. ממילא לא היו בידי צברי סמכויות אופרטיביות הנוגעות להוצאת כספים או לקבלת החלטות המשליכות על החברה מן הבחינה העסקית והכספית. אלראי וצברי לא התרשלו כלפי פינק בכך שלא דאגו כי יופטר מערבותו לטענת פינק, אלראי וצברי התרשלו כלפיו בכך שלא פעלו כלפיו כאדם הסביר ובין היתר לא דאגו כי פינק יופטר מערבותו: צברי כמי ששימש כמנכ"ל אי בר, אשר אליו או אל מג'יק הוברחו פעילות אי בר ונכסיה, ואלראי כבעלים של אי בר ומי ששלטו בה והשתמשו לרעה במסך ההתאגדות שלה שעה שבין היתר הבריח במודע ובמכוון את נכסיה ופעילותה לצברי ולמג'יק. פינק טען כי צברי מונה למנכ"ל אי בר ואף כיהן בפועל כמנכ"ל אי בר, והיה על צברי לבטל או לסיים או לדאוג לסיום ערבותו של פינק לתובעת או לדאוג כי יופטר מערבותו, ודאי שעה שצברי ומג'יק השתמשו בפועל ברכבים בגינם הוגשה נגדו התביעה. משלא עשה כן – התרשל כלפיו (ס' 22 לתצהיר פינק). לטענתו אלראי ששלט באי בר היה מעורב בניהולה ואף ניהל אותה בפועל יחד עם צברי, והוא ששלט באי בר בכל הנוגע לרכבים מושא התביעה. בכלל זה אלראי ואי בר נהנו מהשימוש ברכבים מושא ההסכם והפיקו מכך טובת הנאה. מתוקף תפקידו ושליטתו של אלראי באי בר היה עליו לבטל את ערבותו של פינק או למצער לדאוג ולוודא כי יופטר מערבותו ביתר שאת עת פעל להברחת פעילות אי בר ואף ביטל את ההרשאה לחיוב חשבון אי בר שנועדה לתשלום התמורה לתובעת. משלא עשה כן התרשל כלפי פינק וחב בשיפויו. אלראי וצברי הכחישו את טענותיו של פינק. אלראי טען כי כל טענה לפיה הוא התרשל כלפי פינק בכך שלא דאג להפטירו מערבות היא "שערורייה" שכן לשיטתו פינק גנב מהחברה מיליוני שקלים. היחיד שהייתה לו אחריות בנוגע לרכבים או להסכמים או לעסקאות הנוגעות לחוב הנטען בהליך זה ואשר כל המידע היה ברשותו הוא פינק עצמו. אלראי נהג תמיד בתום לב (ס' 24-23 לתצהירו כצ"ג). צברי מצדו טען, כי עד שנודע לו לראשונה על הסכסוך דכאן, בסמוך להמצאת ההודעה לצ"ג לבא-כוחו ביום 7.11.2023 – כלל לא ידע כי פינק ערב לחיובים כלשהם של אי בר בכלל ו/או כי ערב לחיוביה של אי בר בקשר עם הסכם המסגרת כלפי התובעת בפרט, קל וחומר שלא ידע כי ערב לחיובים כאמור עוד בשנת 2017 זמן רב לפני שכיהן כמנכ"ל אי בר (ס' 14 לתצהיר צברי). לטענת צברי, לא מקובל שמנהלים שכירים (וודאי לא עובדים שכירים בתפקידים זוטרים) יחתמו על ערבויות אישיות לחובותיה של חברה שאינם בעלי מניותיה. לכן, אף לא היה עליו לדעת זאת ולא היה זה סביר כי יחשוד בקיומן של ערבויות כאמור של פינק מבלי שהלה יעדכן אותו אודותיהן ופינק לא טרח לשלוח כל הודעה בעניין זה (ס' 16-15 לתצהיר צברי). שוכנעתי כי לא עלה בידי פינק להוכיח התרשלות של אלראי או של צברי כלפיו בכך שלא דאגו להפטירו מערבותו ואנמק. יש לזכור כי נסיבות חתימתו של פינק על הערבות לחיובי אי בר מכוח הסכם המסגרת אינן שגרתיות ואין מדובר בחתימה טריוויאלית על ערבות במהלך עסקים רגיל ומסתבר. פינק חתם על הערבות ביום 28.3.2017 (!!!). לא זו בלבד שאותה עת פינק כלל לא כיהן כמנכ"ל אי בר, אלא ספק אם כלל עבד באי בר. במועד החתימה על הערבות מכוח הסכם המסגרת פינק עבד בחברה אחרת והיה מעורב לעתים בענייני אי בר (ס' 17 לתצהירו של צברי, ר' תצהיר אלראי במענה לשאלון שהופנה אליו בהליך במחוזי נספח 7 עמ' 43 לתצהיר צברי, ור' עדותו של פינק עמ' 111 לפר' 16.10.2025). פינק עצמו העיד כי במועד חתימתו על הערבות כלל לא עבד באי בר אלא עבד בחברת מגוון טכנולוגיות שאלראי היה אחד השותפים בה ולבקשת אלראי חתם על הערבות "מטעמי נוחות" (עמ' 115; 142 לפר' 16.10.2025). על פי גרסה אחרת שהוצגה, לאור מעורבותו הממשית כעובד בכיר בחברה חתם כעָרֵב להסכם המסגרת (ס' 7-6 לתצהירו של אלראי כצ"ג). או לפי גרסה נוספת - לפני שהפך פינק מנכ"ל באי בר, הוא עבד כסמנכ"ל הכספים בחברה אחרת (קבוצת מגוון) שאלראי היה שותף בה "ובתוקף תפקידו זה הוא טיפל גם באי בר." (ר' עדותו של אלראי בעמ' 79 ש' 29-28; עמ' 84 ש' 31-29 לפר' 16.10.2025). בין אם במועד חתימתו של פינק על הערבות היה עובד בכיר באי בר ובין אם היה עובד בחברה אחרת הקשורה באי בר, בהקשר זה מקובלת עלי טענת צברי ומג'יק בסיכומיהם, כי פינק ואלראי בחרו לעמעם את הנסיבות החריגות במסגרתן הסכים פינק לחתום על ערבות לטובת חברה שלא נגעה אליו, וזאת אך "מטעמי נוחות". פינק ואלראי גם בחרו לעמעם את ההטבות שיכול ונלוו לאותה הסכמה. סימני שאלה סביב אותה הסכמה עודם מרחפים בחלל האוויר נכון לכתיבת שורות אלו. נראה כי פינק עצמו היה מודע למהלך החריג שבחתימה על ערבות בהיעדר זיקה לחברה עבורה ניתנת הערבות, ואולם טען כי ידע שאלראי הוא אדם מאוד אמיד והניח כי יעמוד מאחורי התשלומים (עמ' 143 לפר' 16.10.2025). נראה אם כן, כי נסיבות חתימתו של פינק על הערבות הן נסיבות חריגות שבחריגות בהן שכיר (במקרה הטוב) ואדם ש"מטפל" בענייני החברה (במקרה הפחות טוב) מסכים לחתום על ערבות שכזו חלף החברה ובעליה. פינק עצמו הודה כי עם עזיבתו את אי בר לא זכר את דבר קיומה של הערבות האישית (עמ' 145-143 לפר' 16.10.2025). מאחר שמדובר בערבות אישית שנחתמה בנסיבות כה חריגות, לא ברור כיצד ציפה מאחרים, ודאי מאלראי או מצברי לזכור אותה. ביחס לאלראי, כאמור אין חולק על כך שהלה ידע על חתימתו של פינק על הערבות הואיל וזו נחתמה בנסיבות בלתי שגרתיות ולבקשתו. ואולם לא שוכנעתי כי ניתן לחייבו לשפות את פינק מכוח אחריותו האישית על כך שלא דאג לפטור אותו מהערבות עם עזיבתו. ספק בעיניי אם קיימת חובת זהירות של בעל מניות כלפי עובד חברה או מנכ"ל מקצועי שחתם על ערבות אישית מודעת לדאוג להפטירו מערבותו עם הפסקת כהונתו בחברה. בכל מקרה, וגם לוּ ניתן היה לטעון לקיומה של חובת זהירות מושגית שכזו, אני סבורה כי בנסיבות דנן לא ניתן היה לטעון לחובת זהירות קונקרטית מקבילה. בהקשר זה, מקובלת עליי טענת אלראי כי האחריות הראשית לדאוג לביטול ערבות עם שינוי נסיבות חלה על הערב עצמו, בפרט מקום שמדובר במנכ"ל מנוסה כפינק. אם פינק עצמו שכח מערבות זו, ספק אם ניתן היה לצפות מאלראי לזכור אותה. דברים אלו נכונים ביתר שאת משלא שוכנעתי כי עלה בידי פינק להוכיח שחלו נסיבות חריגות או מיוחדות שהיו צריכות לגרום לאלראי להיזכר באותה ערבות. פינק אמנם טען שאלראי נתן את ההוראה לביטול ההרשאה לחיוב חשבון אי בר לטובת התובעת. ואולם מעבר לטענה בעלמא לא מצאתי לכך כל עיגון אחר בכתובים. אפשרות סבירה לא פחות היא, שבמהלך ההתנהלות השוטפת של אי בר (שממילא כבר הייתה בתהליך של דעיכה והתדרדרות) הוראת הקבע פשוט לא כובדה בשל מגבלות בחשבון. דברים אלו מתחדדים מכוח קל וחומר בנסיבות דנן, עת עזיבתו של פינק את אי בר נעשתה בטונים צורמים במיוחד, על רקע גילוים של מעשי מעילה נטענים בידי פינק כלפי אי בר (וכמובן אינני מחווה כל עמדה בעניין הטענה למעשי מעילה שחורגים מגדר המחלוקת בהליך שלפניי). אשר לטענות כלפי צברי – כאמור, לא עלה בידי פינק להוכיח שצברי כיהן כמנכ"ל אי בר בתקופה שלאחר עזיבת פינק, ואולם גם לוּ היה ממלא תפקיד זה, לא ניתן להטיל עליו אחריות לשיפויו של פינק על חשיפתו מכוח ערבותו. בהיעדר חובה שבדין על מנכ"ל לערוב אישית לחובות החברה, ובפרט מקום שהערבות בענייננו נחתמה על ידי פינק עוד לפני שהפך למנכ"ל שכיר באי בר, אני סבורה כי צברי לא יכול ולא צריך היה לצפות שנחתמה ערבות כזו וממילא לא יכול היה לדאוג לבטל דבר שלא היה מודע לקיומו. ייתכן שמסקנתי הייתה משתנה לוּ היה בידי פינק להוכיח שצברי ידע על קיומה של ערבות זו במסגרת קשרי העבודה שהחל לנהל עם אי בר במרוצת הזמן ובתצורות שונות. ואולם לא רק שידיעה כזו לא הוכחה, אלא הוכח שטענה שכזו הועלתה כלפי צברי לראשונה בחלוף זמן רב ממועד שהתגלע הסכסוך בעניין המעילה הנטענת של פינק באי בר וההליכים שנפתחו לעניין זה בהליך במחוזי. צברי אמנם ידע שלאי בר רכבים מושכרים וגם הודה כי ברכבים הללו השתמשו טכנאים לרבות כאלו שהועסקו על ידו אך לא באופן רציף, שכן גם לו היו רכבים משלו. לצד זאת צברי הכחיש שידע על פרטי ההסכם להשכרת רכבים בין אי בר לתובעת בחודש 8/2021 (עמ' 155-151 לפר' 16.10.2025). בכל מקרה צברי טען כי הניח חד משמעית שאי בר היא זו שצריכה לשלם על הרכבים. כפי שהראיתי לעיל – לטענתו זו נמצא עיגון בהתכתבויות ווטסאפ מזמן אמת, וטענתו לא נסתרה. טענתו של צברי כי לא ידע על הערבות של פינק לא נסתרה אף היא, והיא אף הגיונית וסבירה לגופה לאור נסיבותיה החריגות של החתימה על אותה ערבות. אשר על כן, שוכנעתי כי לא אלראי ולא צברי התרשלו בכך שלא דאגו להפטיר את פינק מערבותו ודין טענותיו של פינק כלפיהם בהקשר זה – להידחות. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה הארי. עלה בידי התובעת להוכיח יתרת חוב של אי בר כלפיה בסכום כולל של 173,377 ₪ (בעיגול). סכום זה ישולם לתובעת באופן הבא: אי בר ופינק ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סכום של 85,730 ₪ (בעיגול) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. אי בר תשלם לתובעת, לבדה, סכום נוסף של 87,647 ₪ (בעיגול) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. ההודעה לצד שלישי כלפי צ"ג 2-1 (צברי ומג'יק) נדחית. ההודעה לצד שלישי כלפי צ"ג 3 (אלראי) נדחית, וההודעה כלפי צ"ג 4 (אי בר) מתקבלת, כך שאי בר תשפה את פינק בגין כל סכום שישלם לתובעת עד לתקרה של 85,730 ₪. אשר לסוגיית ההוצאות, כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר הוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד ולא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הם אפוא נתון רלוונטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי. גם על פי עמדתה העקרונית של הפסיקה לפיה יש לפסוק הוצאות ריאליות, עדיין מוכפפת הקביעה בעניין זה להיותן של ההוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות. הדרישה לסבירות ולמידתיות נועדה למנוע מצב בו הטלת הוצאות גבוהות יתר על המידה תביא להרתעת יתר של בעלי דין, ליצירת חוסר שוויון, לייקור הליכים ולפגיעה בזכות הגישה לערכאות. פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, בהם מניעת תביעות סרק, מניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב (ר' רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (28.12.2020(). שיקולים נוספים שמנתה הפסיקה לעניין קביעת שיעור ההוצאות הם התעריף המינימלי – המהווה רף תחתון; התנהגות הצדדים להליך ובכלל זה דרך ניהולו; הסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת; קיומו של יחס פרופורציונלי בין הסעד שנתבקש - והסעד שנתקבל - ובין שכר הטרחה וההוצאות; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; חשיבות העניין עבור בעלי הדין וכיו"ב. כל מקרה – כך נפסק – צריך להיבחן לנסיבותיו (ר' בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר (30.6.2005)). בענייננו, בפסיקת סכום ההוצאות נתתי דעתי לכך שבתיק זה התקיימו שתי ישיבות קדם משפט, ישיבת הוכחות אחת שנדחתה בפתח הדיון, וישיבת הוכחות נוספת שהתקיימה עד תום. כמו כן בתיק הוגשו סיכומים בכתב. עוד נתתי דעתי לכך שהתביעה הוגשה נגד הנתבע פינק מכוח ערבותו על מלוא סכום החוב על אף שערבותו רלוונטית לחלקו בלבד. במסגרת החיוב בהוצאות נתתי דעתי גם לאופן התנהלותם של אי בר ושל אלראי בתיק. משלא התגוננה אי בר במועד, ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה (ביום 20.8.2023). בהמשך לבקשתה לביטול פסק הדין, זה בוטל כפוף לחיובה בהוצאות התובעת בסך 6,000 ₪ (החלטה מיום 27.12.2023). אי בר לא שילמה את ההוצאות במועד וביקשה ברגע האחרון ארכה מטעמים הנעוצים בבא-כוחה, כאשר בית המשפט נעתר לבקשה תוך חיוב בהוצאות נוספות (החלטה מיום 29.1.2024). אי בר ואלראי לא השיבו על דרישות פינק בעניין ההליכים המקדמיים עובר לישיבת קדם המשפט באופן שחייב להוציא נגדם צו ולחייבם בהוצאות במסגרת ישיבת קדם המשפט הראשונה, אליה אף לא התייצב ב"כ אי בר ואף לא טרח להתייצב כל נציג מטעמה. בקשה נטולת אסמכתאות הוגשה בעניין זה בבוקר הדיון עצמו (ר' פר' מיום 5.5.2024), וגם האסמכתה הרפואית שצורפה בהמשך לא התייחסה למועד הדיון (ר' החלטה מיום 6.6.2024). בהמשך, אי בר ואלראי לא קיימו את הצו שהוצא נגדם בעניין השלמת הליכים מקדמיים באופן שחייב את פינק להגיש בקשות לעניין זה והוביל לסרבול בירור ההליך ונקבע כי טענותיו של פינק לעניין זה תישמרנה לו להמשך ההליך (ר' החלטות מיום 14.9.26; 3.11.2024). אם בכך לא די, ישיבת הוכחות נקבעה ליום 26.6.2025. ערב הדיון, ביום 25.6.2025 ב"כ הנתבעת אי בר הגיש בקשה לדחייתו בשל טעמי בריאות אך הבקשה נדחתה. הצדדים (זולת אי בר או ב"כ) התייצבו לישיבת ההוכחות שתוכננה ליום 26.6.2025. הישיבה נאלצה להידחות תוך חיוב אי בר בהוצאותיהם של הצדדים האחרים (ללא קשר לתוצאות ההליך תוך שנקבע כי טענות הצדדים שמורות להם לסוף ההליך ולפסק הדין (עמ' 22 לפר' 26.6.2025 ור' גם החלטה מיום 11.7.2025 שדחתה את בקשת אי בר לחיובה בהוצאות)). גם לישיבת ההוכחות הנוספת מיום 16.10.25 לא התייצב ב"כ אי בר אלא אלראי בעצמו. לא נעתרתי לבקשה לדחות את מועד הדיון, ובהמשך ולאחר שתמליל הקלטת ישיבת ההוכחות הוטמע בנט הגישה אי בר ביקשה לקבוע דיון נוסף בו יתאפשר לה לקיים חקירה נגדית של פינק ושל צברי. בקשתה נדחתה ונקבע כי גם עניין זה יילקח בחשבון בפסיקת ההוצאות בסיומו של ההליך (ר' החלטה מיום 8.12.2025). התנהלותם של אי בר ושל אלראי בתיק הייתה אם כן התנהלות מכבידה ומסרבלת שהאמירה את עלויות ניהולו עבור כלל הצדדים והדבר צריך למצוא ביטוי בפסיקת ההוצאות. נוסף על כך, ייצוגם של אי בר ושל אלראי נעשה במאוחד, ולכן דחיית ההודעה לצד שלישי נגד אלראי טמנה בחובה עלות שולית פחותה לאלראי בהשוואה למצב בו היה נתבע לבדו. עוד לקחתי בחשבון את האסמכתה שצירפה התובעת לסיכומיה בעניין ההוצאות שהוציאה עד כה לצורך ניהול ההליך (סך 10,419 ₪ כולל סכומי אגרות ותשלום נוסף ששילמה לשמאי מטעמה בסך 1,752 ₪).עוד לקחתי בחשבון את הסכם שכר הטרחה בין התובעת לב"כ הנגזר כשיעור של 20% מגובה הסכום שייפסק לטובתה בתיק. נוסף על כך, לקחתי בחשבון את תדפיס שעות העבודה של ב"כ צ"ג 1-2 צברי ומגי'ק, כפי שצורף לסיכומיהם. בתדפיס צוין כי הושקעו בהליך 155 שעות עבודה המסתכמות לכדי 77,084 ₪ כולל מע"מ. לצד זאת ובאותה נשימה, לקחתי בחשבון את התרשמותי כי למצער חלק מהשעות אינו קשורות ישירות לניהול הליך זה (למשל בכל הקשור לתביעת לשון הרע), ואת היעדר הפרופורציה בין מידת החשיפה והסיכון של צ"ג 2-1 בתיק (בשים לב לתחומיה המצומצמים מלכתחילה של ערבותו של פינק, שממילא נמוכים מסכום התביעה העיקרית) אל מול השעות שהושקעו. בסכום ההוצאות בגין קבלת ההודעה לצד שלישי שהגיש פינק נגד אי בר עצמה לקחתי בחשבון גם את ההוצאות בהן חויב שולח ההודעה פינק לשלם לתובעת. על יסוד מכלול השיקולים האמורים ויישומם על נסיבות המקרה, באיזונים המתבקשים, אני קובעת כדלקמן: אי בר כנתבעת תישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 35,000 ₪. פינק כנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 15,000 ₪. פינק כשולח ההודעה לצדדים שלישיים יישא בהוצאותיהם של צ"ג 2-1 (צברי ומג'יק) ובשכ"ט ב"כ בסך של 30,000 ₪ ויישא גם בהוצאות צ"ג 3 (אלראי) ובשכ"ט ב"כ בסך 5,000 ₪. צ"ג 4 (אי בר) תישא בהוצאות שולח ההודעה (פינק) בסך 40,000 ₪. הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו דמי פיגורים מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ולסגור את התיק.