ת"א 32590-03-25 ת"א 32590-03-25

התובעים הם בני זוג אשר נישאו בתחילת חודש אפריל 2024 באולם אירועים שמפעילה הנתבעת בנמל קיסריה. בני הזוג עותרים במסגרת ההליך הנוכחי לסעד כספי, לאחר שלטענתם במהלך אירוע חתונתם, קרסה תקרת מתחם ההושבה באולם בשל גשמים רבים ורוחות עזות, דבר שהביא לפגיעה ולנזקים שונים, כפי שיורחב להלן. התובעים העמידו את תביעתם ע"ס של כ- 255,000 ₪. תמצית טיעוני התובעים; התובעים התקשרו עם הנתבעת בהסכם לקיום חתונתם באולם אירועים שמפעילה הנתבעת בקיסריה, אשר נערכה ביום 8.4.24 בתמורה למחיר מנה בסך 390 ₪ בתוספת 5,200 ₪ עבור הגברה ותאורה. לטענת התובעים במהלך החתונה, בסביבות השעה שמונה-תשע בערב, תקרת מתחם ההושבה קרסה לפתע וקורת הגג העשויה ככל הנראה מעץ או מחומר אחר נפלה באופן בו פגעה במספר אורחים וברכוש. כן נטען, כי בעקבות התאונה מתחם ההושבה החיצוני "נפרץ", וגשמים ורוחות עזות חדרו למתחם, והרטיבו את האורחים, ופגעו ברכושם, כגון: תיקים ומכשירים סלולריים, דבר שהביא לסגירת מתחם ההושבה. התובעים טוענים כי בעקבות התאונה, נפגעה סבתה של התובעת, גב' מרים אל-בן (בת 74 שנים), ופונתה למרכז רפואי הלל יפה וזאת בעקבות חבלת ראש כתוצאה מנפילת קורת הגג שם אושפזה עד ליום 10.4.24. בנוסף, גב' קורן בן-אל סבלה מחבלת ראש וצוואר בעקבות קריסת הגג, והיא פונתה למרכז רפואי הלל יפה , שם אובחנה כסובלת מרגישות ניכרת בצוואר, לצד הגבלות בתנועת הצוואר, בנוסף לפגיעה בלסת ימין. עוד מטען כי, גם אחי התובעת, אשר סובל מנכות נפשית, חווה החמרה ממשית בעקבות התאונה. במישור האחריות הנזיקית לגרם התאונה נטען כי לא ידוע לתובעים מה הנסיבות שגרמו לתאונה וכי על הנתבעת נטל הראיה להראות שלא היתה מצידה כל התרשלות שהיא עשויה לחוב בגינה. לחלופין נטען כי הנתבעת שהינה הבעלים והמחזיקה של אולם אירועים, התרשלה כלפי התובעים וכלפי אורחי החתונה, במעשים ובמחדלים שהתבטאו, בין היתר בכך ש: לא התקינה מתחם חיצוני כדין; לא וידאה שהמתחם החיצוני עומד במפגעי מזג האוויר; לא קיבלה אישור קונסטרוקטור כנדרש; לא וידאה כי תקרת הגג ו/או המתחם החיצוני מהודקים היטב; לא וידאה כי תקרת הגג ו/או המתחם החיצוני עומדים בכלל בעומסים הנדרשים; לא הבטיחה את תקינות המתחם החיצוני; לא קיבלה אישורים כדין להפעלת המתחם החיצוני שקרס. בכל הקשור לשאלת הנזק, טוענים התובעים כי בעקבות התאונה, אירוע החתונה שהיה אמור להיות שמח בחייהם הפך לסיוט, ולפיכך על הנתבעת לפצות אותם בגין עוגמת הנפש הרבה, וכן לשפותם עבור מלוא ההוצאות שהוצאו על ידם בקשר לחתונה בתוספת פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 120,000 ₪ ובסך הכל סכום מדוי'ק של 255,296 ₪. הגנת הנתבעת; הנתבעת הכחישה את כל טענות הרשלנות ו/או הפרת החוזה המיוחסות לה. הנתבעת לא חלקה על כך שבני הזוג רכשו ממנה שירותים באמצעות חוזה שנכרת בין הצדדים אשר סופקו לשיטתה לתובעים במלואם. נטען כי האירוע בגינו הוגש כתב התביעה הוא אירוע איזוטרי וזניח שלא גרם נזק ולא פגע באירוע החתונה. לטענת הנתבעת, האירוע הנקודתי נשוא התביעה אכן אירע במהלך חתונת התובעים (סעיף 26 לכתב ההגנה) אך הוא נגרם כתוצאה מרוחות וגשמים אשר היו חריגים בעוצמתם באותו יום באופן המהווה "כוח עליון" (סעיף 40 לכתב ההגנה), בעוד שמצד הנתבעת ננקטו כל הפעולות למנוע את הנזק, למזער אותו ולמצוא פתרונות חלופיים לקיום החוזה. ביחס לנסיבות התרחשות האירוע הנטען בסעיפים 15-16 לכתב התביעה, טוענת הנתבעת כי האמור בסעיפים אלה "מוכחש ומתואר באופן מוגזם ואינטרסנטי" (סעיפים 32-33 לכתב ההגנה), ללא שפירטה את הנסיבות שגרמו לאירוע נשוא התביעה - לפי גרסתה היא. הנתבעת הכחישה את כל פריטי הרשלנות ו/או הפרת החוזה המיוחסים לה, והוסיפה כי ממילא התובעים לא צירפו לתביעתם חוות דעת של מומחה בטיחות לתמיכה בפריטי הרשלנות המיוחסים לה. הנתבעת הציגה רישיון עסק הכולל, לשיטתה, אישור מכל הגורמים המקצועיים הדרושים על מנת לבדוק את בטיחות המקום והדגישה כי חרף התרחשות האירוע הנטען במהלך החתונה, שירותי החתונה סופקו לתובעים במלואם והחתונה נמשכה כסדרה עד סופה לפי לוח הזמנים המקורי. העדים והראיות במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 14/7/26 נשמעו כלל עדי הצדדים: תחילה העידו ארבעת העדים מטעם התביעה, התובע, מר אביעד הס, התובעת, גב' חנה חיה מירלסון, אמה של התובעת, גב' רותי מירלסון, ולבסוף חברם של התובעים, מר רון הלל. מטעם ההגנה העיד עד יחידי, מר בר אור אביחי, שהינו בעלים/מנהל הנתבעת. בתום דיון ההוכחות נשמעו סיכומי הצדדים בע"פ. גדר המחלוקת והשאלות הדורשות הכרעה האם הנתבעת התרשלה בתכנון הקמה או תחזוקת מתחם ההושבה החיצוני ו/או הפרה את התחייבותה החוזית כלפי התובעים? האם מזג האוויר במועד האירוע עולה כדי "כוח עליון" הפוטר את הנתבעת מאחריות? האם זכאים התובעים להשבת מלוא הכספים ששולמו לנתבעת ולספקים השונים, והאם עלה בידם להוכיח את שיעור הנזקים ובפרט את עילת הפיצוי בגין עוגמת הנפש? הערה מקדימה אין חולק כי מתחם ההושבה החיצוני בו הוצבו שולחנות וכיסאות, יועד ע"י הנתבעת לשם הושבה והסעדת אורחי החתונה. כאשר בצמוד לו היה מתחם מבונה מקורה אשר שימש כאולם ובו רחבה המיועדת למתן שירותי התקליטן (DJ) וריקודים. אומנם לגרסת התובעים בתביעתם במהלך החתונה קרסה תקרת מתחם ההושבה וקורת הגג העשויה ככל הנראה מעץ או מחומר אחר נפלה באופן בו פגעה באורחים וברכוש (ס' 15 לכתב התביעה), אולם לאחר צפייה בסרטון שהוצג וכן בתמונות שצורפו לתיק מוצגי התובעים (ראו: עמ' 24-29 לתיק מוצגי התובעים), שוכנעתי בגרסת הנתבעת כי קונסטרוקציית מתחם ההושבה החיצוני הייתה עשויה עמודים ו/או מוטות אלומיניום אליהם חוברו יריעות פלסטיק באמצעותם חופתה תקרת המתחם החיצוני ומעטפתו. דיון והכרעה: האם הנתבעת התרשלה בתכנון/הקמה/תחזוקת המתחם החיצוני במישור האחריות הנזיקית להתרחשות התאונה, טענו התובעים בס' 23 וס' 30 לתביעתם כי בנסיבות העניין יש להחיל את כללי העברת נטל הראיה על כתפי הנתבעת, וככל שטענתם זו תידחה יש לדון בטענת התרשלות הנתבעת לפי עוולת הרשלנות (ס' 32 לכתב התביעה). במקרה דנן, מצאתי כי התובעים הציגו ראיות מספיקות להוכחת טענתם כי במישור העובדתי במהלך החתונה, סביבות שעה 21:00 בעת שירדו גשמים ונשבו רוחות חזקות, לפתע קרס חלק מתקרת הקירוי של המתחם החיצוני, שיועד להסעדת אורחי החתונה, ונפל קרש עץ ופגע בראשה של סבתה של התובעת, ואולי אף באורחים נוספים, ועל אף שלא הוכחה על ידם הסיבה המדויקת שהביאה לקריסת הקירוי של מתחם ההושבה החיצוני, יש להחיל את כלל העברת נטל הראייה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולקבוע כי הנתבעת לא עמדה בנטל הראייה להוכיח כי לא התרשלה וכי היא לא חבה בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים. שלושת היסודות לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הם מצטברים: האחד, לתובע לא הייתה ידיעה מהן הנסיבות שהביאו לקרות האירוע. השני, המדובר בנכס שלנתבעת יש שליטה מלאה עליו. השלישי, המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים למניעתו מאשר עם הטענה כי נקטה אמצעים אלה. יישום הכלל על נסיבות תיק דנן מוביל למסקנה כי כל התנאים מתקיימים במצטבר. ביחס לתנאי הראשון, ניתן לומר כי התובעים אשר העידו כי בעת האירוע נכחו באולם המקורה ורקדו ביחד עם חלק מהאורחים (ניתן לראות זאת בסרטון), לא ידעו מהן הנסיבות שגרמו לקריסת חלק מתקרת הקירוי של המתחם החיצוני (האם בגלל הגשמים והרוחות או שמא בגין ליקוי כלשהו הקשור בהקמת המתחם החיצוני או בתחזוקתו השוטפת), ובעיקר לא ידעו באשר למקורו של קרש העץ שנפל ארצה ופגע בסבתה של התובעת. אומנם ניתן לראות בסרטון כי חלק מתקרת הקירוי החיצוני העשויה יריעת פלסטיק מתנופפת ברוח לאחר הקריסה, אך הסיבה הקונקרטית שבעטיה קרס חלק מתקרת הקירוי החיצוני ונפילת/חדירת קרש העץ לתוך חלל מתחם ההושבה החיצוני, לא התבררה עד תום, גם לאחר שמיעת הראיות בתיק. התנאי השני מתקיים אף הוא, וממנו עולה כי מדובר בקריסת גג של מתחם הושבה חיצוני של אולם האירועים השייך לנתבעת ומופעל על ידה המורכב משני מתחמים: אולם מקורה ומתחם הושבה חיצוני המקורה ומחופה בתקופת עונת החורף בלבד. באשר לתנאי השלישי, בנסיבות העניין, ולאור הראיות שנשמעו, אכן נסיבות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה כי שהנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים למניעת הנזק, מאשר עם המסקנה שהיא נקטה בפעולות הנדרשות למניעתו. תקרת קירוי חיצוני של מתחם הסעדה חיצוני באולם אירועים שאמור לאכלס מאות ולמצער עשרות אורחים אינה אמורה לקרוס, וודאי לא במהלך אירוע משמעותי כמו חתונה, וראוי היה לנקוט משנה זהירות, קל וחומר עת צפוי מזג אוויר סוער וגשום, אשר הידיעה לגביו מצריכה היערכות מתאימה מראש. לא מן הנמנע, כי ייתכן ומדובר בתכנון ו/או בעבודה לקויה שביצע איש מקצוע מטעמה של הנתבעת, אולם בהיעדר ראיות על כך מצד הנתבעת, הרי שלא ניתן לפטור אותה מאחריותה הנזיקית לקרות הנזק, כמחזיקת ומתפעלת המתחם. בנסיבות העניין, משהוכיחו התובעים כי חלק מהקירוי החיצוני של המתחם החיצוני של הנתבעת קרס במהלך חתונתם וקרש עץ נפל/חדר פנימה ופגע במי מאורחיהם, וכן גשמים ורוחות חדרו למתחם ההושבה והביאו לכך שהיה צורך לפנותו מכל יושביו, "הדבר מדבר בעד עצמו", ונטל הראיה עובר לנתבעת להוכיח כי היא לא התרשלה. לעניין תקינות/בטיחות מתחם ההושבה החיצוני, לגרסת מנהל הנתבעת בתצהירו קרש העץ חדר את יריעת הניילון PVC (כל גג קירוי החורף בנוי מיריעת ניילון PVC תקנית ובאישור המהנדס) ופגע באחת מאורחות האירוע (סבתא של הכלה) אשר נחבלה בראשה (ס' 12 לתע"ר בעלי הנתבעת). אציין כי הטענה כי קרש העץ שמקורו אינו ידוע "נחת" במהלך גשמים ורוחות על גג קירוי מתחם ההושבה החיצוני וחדר פנימה תוך שגרם להתנתקות החיבורים של יריעות ה-PVC המחפות את גג המתחם החיצוני והמעטפת שלו, לא הוכחה ע"י הנתבעת במישור העובדתי בראיות מספיקות. עוד לגרסת בעלי הנתבעת (ס' 15 לתע"ר) לאחר אירוע הקריסה, נבדק הקירוי בשנית ע"י מהנדס ולא נמצא שום ליקוי במבנה, האירוע למחרת וגם לאחריו התנהלו כסדרם ובהנאה רבה. הנתבעת מפנה לצילום קטוע של רישיון עסק (זמני) המתייחס לתקופה 1/5/24- 30/4/25 (אינו מתייחס ליום החתונה 8.4.24. לא הוצג רישיון עסק תקף ליום התאונה). לא ניתן להסיק על סמך רישיון העסק החלקי שהוצג, כל ממצא עובדתי ביחס לתקינות או בטיחות המתחם ההושבה החיצוני, כאשר בהקשר האמור יש לציין כי לגרסת מנהל התובעת מדובר בקירוי חורף שנועד לחודשים מרץ-אפריל בשנה בלבד. הנתבעת מפנה לס' 16 לתע"ר העד מטעמה (נספח א'-אישור מבנים ארעיים) אשר לטענתה מעיד כי המתחם החיצוני נבדק ע"י מהנדס ונמצא תקין. אין בידי לקבל זאת, בהינתן שסוגיית האחריות לתאונה הינה סוגיה שהינה בלב המחלוקת שבין הצדדים, כאשר מדובר במסמך שהוגש כראיה לאמיתות תוכנו שלא באמצעות עורכו, וללא שניתנה לתובעים האפשרות לחקור את המהנדס החתום עליו בחקירה נגדית על ממצאיו. זאת ועוד ניתן לראות בחלק השמאלי עליון של המסמך שני תאריכים:6.3.24 (כחודש לפני האירוע) ו- 17.4.24 – כ- 8 ימים לאחר החתונה). למעלה מן הצורך אוסיף כי הממצא לכאורה לפיו בביקור הנוסף לא נמצאו ליקויים ותקלות, והמתקן נמצא תקין וכשיר להפעלה, אין בו כשלעצמו, כדי לשלול אפשרות שבמועד התאונה היה המתחם החיצוני בלתי בטיחותי עבור המשתמשים בו, ושבסמוך לאחר אירוע הקריסה תוקן וחוזק הקירוי החיצוני, טרם שנערך הביקור הנוסף ע"י עורך המסמך. סיכומם של דברים, הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי לא התרשלה. להיפך, שוכנעתי כי אירוע הקריסה ובעיקר נפילת קרש העץ על ראשה של סבתה של הכלה וגרימת חבלה בראשה, ופינויה לבית החולים, וכן פינוי המתחם החיצוני מאורחיו, פגמו במהלכו התקין של אירוע החתונה, ומתיישבים יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה בתחזוקת המתחם, ולפיכך חבה היא בנזקים המוכחים שנגרמו לתובעים הקשורים בסיבתיות לאירוע הקריסה. אף עפ"י עוולת הרשלנות נגיע למסקנה כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעים. בקצירת האומר אציין כי אין חולק שקיימת חובת זהירות מושגית של בעל מקרקעין או המחזיק בהם כלפי ברי רשות או רכושם, הנפגעים מן הנכס או חלק ממנו. חובת הזהירות המושגית שחב מחזיק במקרקעין כלפי אחרים לאחזקתם, באופן שלא יגרום לאחרים נזק, מעוגנת ומושרשת בהלכה הפסוקה (ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126(1982). במקרה דנן, אני סבורה כי קיימת אף חובת זהירות קונקרטית שהופרה וכי הנתבעת התרשלה בכל הנוגע למניעת קריסת הקירוי החיצוני של מתחם ההושבה. ראשית, היה עליה לצפות לקיומו של אירוע מעין זה, הן ברמה המושגית והן ברמה הקונקרטית, ובעיקר שעה שמדובר בקונסטרוקציית אלומיניום של מבנה ארעי המחופה ביריעות פלסטיק (גג+מעטפת) ומחוברת בניטים (כך לטענתה), שנועד לאכלס אורחים בחתונה בתקופת עונת החורף במהלכה ישנם גם ימי גשמים ורוחות חזקות. על בעל מקרקעין מוטלת האחריות לשמירה על מזמין השירותים ואורחיו ולנקיטת אמצעי זהירות למניעת היזק כלשהו. אין מדובר בחובה מוחלטת המוטלת על בעל מקרקעין או מחזיקו כלפי ברי רשות בתחומו, לגרימת כל נזק באשר הוא, אולם על בעל המקרקעין או מחזיקו חלה החובה לנקוט באמצעים סבירים ומקובלים להבטחת שלום המתארחים במקום. האם מזג האוויר במועד האירוע עולה כדי "כוח עליון" הפוטר את הנתבעת מאחריות? בסעיף 40 לכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי תנאי מזג האוויר החריגים (הרוחות והגשמים שהיו ביום האירוע), ששררו במקום בשעה 21:00 של יום התאונה הינם בגדר "כוח עליון" (היינו, אירוע חריג וקיצוני שלא ניתן היה לצפותו מראש), ומשכך לא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה או הפרה התחייבות חוזית כלפי התובעים. המסגרת המרכזית, בדיני החוזים, ל-"כוח עליון" היא סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 שכותרתו "פטור בשל אונס או סיכול החוזה". הסעיף קובע "פטור בשל אונס או סיכול החוזה", כאשר ההפרה נגרמה בנסיבות שהמפר, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן בעת כריתת החוזה; או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש ולא יכול היה למנוע אותן; וקיום החוזה באותן נסיבות נעשה בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים. בדיני הנזיקין קיימת הוראה רלבנטית בסעיף 64(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובעת כי אדם לא ייחשב כמי שגרם לנזק באשמו כאשר: "הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע את תוצאותיו אף בזהירות סבירה". הגישה המסורתית בדיני החוזים בישראל לסיכול חוזה הינה מצמצמת. הפסיקה הכירה בכך שאירועים שנראים לכאורה "כוח עליון" –כגון מלחמה אינם בהכרח מסכלים חוזה, משום שיש לבחון את מידת הצפיות של האירוע והשלכותיו הספציפיות על ביצוע החיוב [ראה ע"א ע"א 715/78 אריה כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ]. ניתן להפנות ע"א 750/70 אמזלג נגד סולל בונה בע"מ, המערער עובד מפעל טקסטיל, נפגע בראשו מלוח אסבסט שניתק מגג המפעל במהלך סערה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור נגד החברה שהחזיקה במפעל וחייב אותה באחריות מלאה לתאונה. ביהמ"ש העליון קבע כי כאשר נטענת הגנת "כוח עליון" או "מקרה טבעי בלתי-רגיל", על הנתבע להוכיח כי מדובר בתופעת טבע שלא ניתן היה לצפותה מראש או למנוע את תוצאותיה בזהירות סבירה (נקבע כי רוח במהירות 140 קמ"ש שגרמה להעפת לוחות אסבסט מגג מבנה, אינה מהווה "מאורע טבעי בלתי צפוי"). כמו-כן נקבע כי בנסיבות העניין חלה כלפי המשיבה 2 החזקה שלפיה עפ"י נוהג שבעולם גגות אינם מתמוטטים לפתע אלא אם הייתה רשלנות מצד מי שהיה חייב לדאוג לבטיחותם, וכן התקיימו תנאי הכלל "הדבר מעיד על עצמו". ראה גם ע"א 2757/93 לאה שרון ואח', נגד או.אר.אס כוח אדם בע"מ, שם נקבע על ידי בית המשפט העליון כי "מכת רוח" במהירות של 40-50 קשר, שגרמה לנפילה של שער חשמלי כבד שפורק קודם לכן והושען על גדר, כי משב הרוח שהביא להפלת השער היה אומנם בלתי שכיח, אולם הוא לא היה כה נדיר עד שאדם סביר לא יכול היה לצפותו מראש ולמנוע את תוצאותיו. באין כל סטטיסטיקה בכגון דא בפני ביהמ"ש אין לכלול את מהירות הרוח ביום המקרה במסגרת תופעת טבע בלתי צפויה. רוח חזקה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי כאשר ניתן היה לצפותה ולמנוע את תוצאותיה באמצעי זהירות פשוטים. בת"א (מחוזי-חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ ורה נגד עיריית חיפה (22.7.04), נדון מקרה שבו התובעת נפצעה קשה ביום סגריר כאשר ענף עץ אקליפטוס נפל עליה שעה שהלכה לתומה ברחוב עם חברתה, בדרך למעונות הסטודנטים. ביהמ"ש קבע כי אכן נשבו רוחות עזות באותו יום, אך לא הוכח כי משבי הרוח העזים, היו נדירים או חורגים מהצפוי. כב' השופט יצחק עמית (כתוארו אז) מציין: "יום סערה...אינו מחזה לא שכיח, ועצים קורסים ביום סערה אינם תופעה חריגה, נהפוך הוא, מדובר בתופעה כמעט שגרתית. לכן, אין לדבר על ניתוק קשר סיבתי או היעדר צפיות, ושיקולי המדיניות עליהם עמדנו לעיל, "מושכים" לכיוון של הטלת אחריות על העירייה" (פסקה 48 לפסה"ד). מכל האמור לעיל ולאחר שבחנתי את טענת הנתבעת בסוגיה זו, מצאתי לדחות את הטענה לפיה מזג האוויר הסוער ששרר במקום האירוע במהלך החתונה כנטען הינו בגדר "כוח עליון" שלא ניתן היה לצפותו. מצאתי להפנות בעניין זה למספר עובדות שהוכחו בפניי: ראשית, התובעים לא נישאו בעונת הקיץ, אלא בתחילת חודש אפריל בנמל קיסריה, ונהיר לכל כי במהלך חודש אפריל צפויים מדי פעם גם ימים בהם ניתכים גשמים חזקים ונושבות רוחות עזות. שנית, שוכנעתי באמיתות גרסת אמה של התובעת (ס' 5 לתע"ר), כי סמוך לפני החתונה פנה אליהם נציג מטעם הנתבעת (ככל הנראה מנהל האירוע מטעם הנתבעת אשר הנתבעת בחרה שלא להעידו חרף רלבנטיות עדותו להכרעה בסוגיות שבמחלוקת) ומסר כי צפוי מזג אוויר בעייתי ביום החתונה, ולפיכך הציע להם לשקול לערוך את החופה באולם המקורה ולא מחוץ לאולם, כפי שביקשו התובעים בעת ביצוע ההזמנה. אומנם החופה שנערכה בסופו של יום כמתוכנן מחוץ לאולם הנתבעת עברה בשלום וללא בעיה כלשהי הקשורה למזג האוויר החורפי שעוד היה צפוי להגיע לאזור בשעות שלאחר מכן, אך יש בכך כדי ללמד כי הנתבעת או מי מטעמה היו מודעים לתחזית מזג האוויר החורפי הצפוי בסמוך לפני אירוע חתונת התובעים. שלישית, מדובר בטענה שהנטל להוכחתה הוא על הטוען. לגרסת בעלי הנתבעת (ס' 19 לתע"ר) "10. בשעה 21:00 נכנסה לנמל קיסריה (חשוב לציין שאנו ממוקמים כ 30 מטר מקו החוף) סופה קיצונית עם משבי רוח חזקים מעל 70 קמ"ש שהורידה משקעים רבים...". בעניין זה, לא הוצגה חוות דעת מומחה או למצער תעודת עובד ציבור מקצועית מטעם השירות המטאורולוגי המתארת את תנאי מזג האוויר החורפי ומאפייניו ששררו במועד הרלבנטי באזור בו ממוקם אולם הנתבעת, אשר על פיה ניתן להסיק כי אכן מדובר בסופה כה עוצמתית וחריגה עד כי לא ניתן היה לצפותה מראש. רביעית, הנתבעת הייתה מודעת לכך שהתובעים הזמינו ממנה שירותים לקיום חתונתם בעונת הגשמים, וחרף האמור, התחייבה באופן מפורש בהסכם לספק לתובעים מתחם חיצוני מהודר שאמור לשמש כמקום מוגן ובטוח לאורחי החתונה מפני פגעי מזג האוויר ובהתאם הייתה מודעת לצורך בהתאמת ותחזוקת המתחם לאירוע במועדו. אוסיף כי לא נעלמה מעיניי הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בסיכומיה בע"פ. לאחר עיון בה לא מצאתי כי הינה רלבנטית וישימה לנסיבות המיוחדות של התיק שבפניי. כך למשל ב-רת"ק 7267-10-24 טאו אירועים וכנסים בע"מ נגד רוי דהן ואח' דובר על ביטול אירוע בעקבות מלחמת חרבות ברזל, ברע"א 2842/16 פלוני נגד חברת בא-לגן יגור בע"מ ואח' דובר על תקיפה מכוונת בתוך חניון, בע"א 3510/99 ראובן ולעס נגד אגד- אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח' נדון מקרה בו המערער הותקף בעודו ממתין לאוטובוס וכתוצאה נפצע קשה. לא ניתן לגזור גזרה שווה ואף לא קרובה מהקביעות במקרים האמורים לענייננו. שאלת הנזק – מה מגיע לתובעים לגרסת התובעת בעקבות התאונה בה נפגעו לטענתם מספר אורחים פיזית, רכוש, לרבות שבר בטלפונים ניידים ומשקפיים, והעובדה כי התאונה גרמה לחלק לא מבוטל של מוזמנים – עשרות מוזמנים, לשוב לביתם כשהם רטובים, בשעה מוקדמת, לפני שעה 22:00, גרמו לצער כבד מאד, ולעוגמת נפש כבדה, וכי עד היום הם סובלים מאותן תחושות, שכן האירוע שהיה אמור להיות השמח בחייהם הפך להיות כישלון צורם בו נפגעו אנשים בגופם, האנשים הקרובים להם עזבו את החתונה, ונגרם נזק גופני ורכושי כבד (ראו: ס' 19 לתע"ר התובעת) . התובע הצהיר (ס' 20 לתע"ר התובע), כתוצאה מהתנהלות הנתבעת נגרם לתובעים נזק כספי, נזק תדמיתי ועוגמת נפש קשה מנשוא, שכן האירוע השמח בחייהם הפך להיות אירוע עם נפגעים ונזק, אירוע של בושה והתמודדות עם דברים שחתן וכלה לא אמורים להתמודד עימם. בנסיבות האמורות, ועל רקע הנזקים הנטענים, עותרים התובעים לחיוב הנתבעת לא רק בפיצוי בגין עוגמת נפש בסכום הנאמד על ידם בסך 120,000 ₪, אלא גם בשיפוי בגין כל ההוצאות שהוציאו בקשר לחתונה (מפנים לנספח "הוצאות" בתיק המוצגים מטעמם). מהסרטון אשר צולם במהלך החתונה וצורף ע"י התובעים, ניתן לראות תמונות בהן נראים התובעים ואורחיהם רוקדים ושמחים במהלך האירוע. אכן בעקבות התאונה עזבו חלק מהאורחים את רחבת הריקודים והתקרבו לעבר מתחם ההושבה החיצוני על מנת להתרשם ממה שהתרחש. חרף האמור, התובעים לא הציגו כל סרטון נוסף המתעד את המשך אירוע החתונה לאחר קרות התאונה. איני סבורה כי הסרטונים שצורפו משקפים את המצב הקשה והעגום אותו הציגו התובעים בכתבי טענותיהם. אף ניתן לראות כי חלק מהאורחים מיד בסמוך לאחר התאונה, שב חזרה לכיוון האולם המקורה, באופן המחזק את ההתרשמות כי תיאורי התובעים בתביעתם מופרזים. ויובהר איני מקלה ראש בתאונה שאירעה ובנסיבותיה, וללא ספק השטף הספונטני של שלב הריקודים באירוע החתונה נפגם ונקטע, ונגרמה לתובעים עוגמת נפש רבה, ומן הסתם השפיע הדבר על המשך האירוע כפי שתוכנן גם לאחר פינוי וביטול מתחם ההושבה. מחומר הראיות עלה כי אירוע הקריסה התרחש בשעה 21:00 לערך לאחר שכבר התקיימו שלב קבלת פנים, טקס החופה בחוץ ולאחר כניסת התובעים ואורחיהם למתחם אולם המקורה לריקודים בעוד חלק מהאורחים פונים למתחם ההושבה החיצוני שם הספיקו להגיש להם סלטים ולאחר מכן מנות עיקריות, בשעה 20:30 חזרו התובעים וחלק מאורחיהם שוב לרחבת הריקודים, כאשר כחצי שעה לאחר מכן, התרחשה התאונה. גם לאחר התאונה הוצאו קינוחים לאורחים בסביבות שעה 21:30 ובשעה 22:00 לערך הוצאה עמדת אפטר לרחבת הריקודים. רוצה לומר, שמרבית השירותים להם התחייבה הנתבעת כלפי התובעים סופקו להם, ואף ניתן ללמוד שגם אם חלק מהאורחים עזב את האולם בסמוך לאחר התאונה (לא הוכח כמה אורחים עזבו בעקבות התאונה נוסף על סבתה של התובעת אחיה ואמה), אירוע החתונה נמשך עד לסיומו בסביבות שעה 23:00 לערך. לטענת התובעים, בעקבות האירוע בו קרס חלק מקירוי המתחם החיצוני החל גשם לחדור למתחם החיצוני, דבר שגרם להרטבת בגדי אורחיהם ונזקים לרכוש. לא מצאתי לפצות את האורחים או התובעים בגין בגדים שנרטבו, בפרט לאחר שהוכח שהנוכחים הופנו לאולם המקורה. כן, לא מצאתי לשפות את התובעים בגין "נזקי רכוש רבים", ובין היתר נזק למשקפיים ולטלפונים ניידים משלא הוצגו ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. חרף האמור, ניתן לראות תצלום של טלפון נייד עם מסך שבור בתיק מוצגי התובעים, אך כי לא ניתן להסיק כי הוא ניזוק דווקא כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה. חרף האמור, מצאתי לאשר לתובעים עלות רכישת טלפון נייד עבור סבתה של התובעת, מששוכנעתי כי קרש העץ נפל במקום בו ישבה הסבתא וגרם לחבלה בראשה ואפשר שגם פגע בטלפון הנייד שלה, וכן לאור צירוף חשבונית רכישה של טלפון נייד חדש מחברת סלקום בעלות של 749 ₪ (כולל מע"מ, ראו חשבונית מס סלקום עמ' 64 לתיק מוצגי התובעים), יממה לאחר קרות התאונה ע"י התובעת, ולאור התכתבויות וואטסאפ שבין התובעת לאמה (עמ' 80 לתיק המוצגים). לא מצאתי בסיס לדרישת התובעים כי הנתבעת תפצה אותם בגין התשלומים ששילמו לספקים/בעלי המקצוע השונים אשר סיפקו להם שירותים במהלך החתונה או בקשר אליה. אזכיר כי מדובר באירוע שהחל בשעה מוקדמת יחסית (בשעה 17:00) בעוד שהתאונה אירעה לאחר השעה 21:00 ונמשך כאשר התובעים קיבלו מהספקים השונים תמורה מלאה. אפנה בעניין הזה לתצהירו של התובע (שם בסעיף 21) בו הוא הצהיר כי בני הזוג ביקשו מהתקליטן לסיים את שירותיו בשעה 23:00. אני ערה לטענה כי הצפי של בני הזוג היה שהמסיבה תימשך עד שעות הבוקר, אך הדעת נותנת שאירוע שהתחיל בשעה 17:00, ונמשך כשש שעות, הוא אירוע באורך סביר ומלא. כעת יש לקבוע מהו היקף הנזק הלא ממוני לו זכאים התובעים, בעקבות התאונה נשוא כתב התביעה. בגין עוגמת הנפש, הבושה, הפגיעה בציפיות והפגיעה בתדמית. התובעים עתרו בתביעתם לחייב את הנתבעת בסך 120,000 ₪. אין חולק כי בעקבות התאונה, אירוע החתונה שהתנהל משעה 17:00 לערך ועד שעה 21:00 כמתוכנן, הסתיים לא כפי שציפו ותכננו התובעים וכי התאונה פגמה באופן ממשי מחוויית ההנאה של בני הזוג ובני משפחתם, גרמה למבוכה והשפלה, אך לא ניתן לקבוע כי התאונה מחקה את כל ההנאה מהאירוע, בפרט בשים לב לשעת התאונה ושלביה המתקדמים של המסיבה. לטעמי, הסכום שעתרו לו בני הזוג בגין עוגמת הנפש גבוה ומופרז, בשים לב למכלול הנסיבות כפי שתוארו לעיל. עיון בפסיקה במקרים דומים, מלמד כי רף הפיצוי במקרים דומים, נע בשיעור שבין 15,000 ₪ ועד 55,000 ₪, כל מקרה ונסיבותיו. ראה למשל: ת"א 3336-09 ממן ואח' נ' הילולת השרון בע"מ ואח', ת"א (ת"א) 65268/06 נקש חיים נ' כתב הרימון מרכז אירועים, ופסקי דין שצוטטו בגוף פסה"ד האמורים. אירוע חדירת המים, בענייננו, פגם בהנאת בני הזוג מחוויית המסיבה אך לא מחק אותה, בפרט לנוכח שעת התאונה ושלבי המסיבה המתקדמים. לכן, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין רכיב זה ע"ס 30,000 ₪. סיכום התוצאה הסופית הינה שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש; 750 ₪ בגין עלות רכישת טלפון נייד לחדש; 3,000 ₪ החזר חלקי של אגרת ההליך ששולמה; 12,000 ₪ בגין הוצאות כלליות לרבות שכר טרחת עו"ד בגין הליך שהתנהל עד תום. כל הסכומים ישולמו לתובעים, באמצעות בא כוחם, בתוך 30 ימים. המזכירות תמציא העתק פסה"ד לב"כ הצדדים.