המ"ש 9037-08-26 המ"ש 9037-08-26

בפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 30157074011 וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982. על פי האמור בדוח, בעת שהרכב היה בתנועה המבקש נהג מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות בניגוד לתקנה 83 ב (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. בגוף הדוח צוין כי העבירה בוצעה בתאריך 23.03.25 וכי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו 22.06.25, שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס. לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להישפט בשל שבמועד קבלת הדוח היה נתון המבקש במצוקה נפשית, לאור מצבן הרפואי של דודתו וסבתו, אותן ליווה המבקש לטיפולים רפואיים. עוד טען ב"כ המבקש, כי למבקש עסק משפחתי וכי הוא הנהג היחידי בעסק וכי הותרת ההרשעה על כנה עלולה לפגוע בפרנסתו, בפרנסת משפחתו וביכולת של המבקש לעזור לדודתו וסבתו. ב"כ המבקש טען כי המבקש כופר בביצוע העבירה וטען בתגובתו לכשלים ראייתיים. עוד טען ב"כ המבקש כי יגרם לו עיוות דין בהותרת ההרשעה על כנה. בנוסף טען ב"כ המבקש, כי הותרת ההרשעה על כנה וצבירת הניקוד עלולה להביא להטלת סנקציות נוספות כנגדו על ידי משרד התחבורה בשל שיטת הניקוד. ב"כ המבקש הפנה לפסיקה לתמיכה בטענותיו. לפיכך ביקש כי בית המשפט יעתר לבקשה. המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה מדובר בדוח מתאריך 23.03.25 שניתן למבקש לידיו. המשיבה טענה כי העבירה בוצעה לפני כשנה וחצי ועל כן אינה עומדת בסד הזמנים שקבע המחוקק. עוד טענה המשיבה כי הבקשה לא מרימה את נטל השכנוע וכי לא נגרם כל עיוות דין למבקש בהותרת ההרשעה על כנה. לפיכך עתרה המשיבה לדחות את הבקשה. בתגובת ב"כ המבקש לתגובת המשיבה חזר ב"כ המבקש על טענותיו כי אי הגשת הבקשה במועד נבעה מנסיבות אישיות וכי חתימה המבקש על הדוח אין בה לשלול את הנסיבות החריגות אשר מנעו ממנו לפעול במועד. דיון השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן: האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט. השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו. טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8: "יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...". אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים. ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם): "אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה" ובהמשך: "כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו". בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08). בחנתי את טענותיו של המבקש ולא מצאתי כל מקום להיעתר לבקשה. המדובר בהודעת תשלום קנס שניתנה למבקש לידיו מאת השוטר בשטח, עובר לביצוע העבירה. בפני המבקש עמדו 90 ימים על פי החוק להגיש בקשה להישפט והוא לא עשה כן. המבקש טען כי לא הגיש את הבקשה במועד בשל הנסיבות האישיות והמשפחתיות שנגעו לטיפול בסבתו ובדודתו. יצוין כי מדובר בטענות חסרות כל אסמכתאות ולפיכך מדובר בטענות בעלמא. אשר על כן, המבקש לא נתן כל הסבר סביר המניח את הדעת לשיהוי בהגשת הבקשה מאז חלוף המועד להגשת הבקשה להישפט על פי החוק ועד ליום הגשת הבקשה דנן, פרק זמן של למעלה משנה ושלושה חודשים (ראה, עפ"ת (מחוזי ב"ש) 11976-02-21, קוקואשווילי נגד משטרת ישראל פניות ואח', החלטה של כב' השופטת גילת שליו, ניתן ביום 3.3.21, וכן עפ"ת (מחוזי ב"ש) 982-9-21, אלעטאונה נגד משטרת ישראל פניות ואח', החלטה של כב' השופטת גילת שליו, ניתן ביום 5.10.21). בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל: "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. " טענה בדבר צבירת נקודות, אינה עולה כדי עיוות דין ואינה מהווה נימוק להארכת המועד להישפט. מקום בו למבקש נצברו נקודות, אשר מביאות אותו להטלת סנקציות מטעם משרד התחבורה, אין לו בעניין זה אלא להלין על עצמו. טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה הארכת מועד להישפט (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17). בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה. ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה. הבקשה נדחית. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.