בג"ץ 1024/20אמיר פרדון נ. רשות מקרקעי ישראל

השופטת ד' ברק-ארז :

1.

העתירה דנן נסבה על קשיים נטענים ביישומו של פסק דין קודם שנתן בית משפט זה. פסק הדין ניתן בהליך אזרחי שעסק בהסדרת מעמדם של העותרים ושל מחזיקים נוספים בקרקעות המצויות בתחומו של המשיב 2, שזור – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: מושב שזור ), מבלי שהתקבלו בו כחברי האגודה השיתופית.

2.

בתמצית יצוין כי העותרים נמנים עם קבוצה של 19 משפחות שיועדו בשנות ה-80 של המאה הקודמת לקבל נחלות בתחומיו של מושב שזור. בפועל, הקרקעות המיועדות לשמש כנחלות הוקצו לכלל המחזיקים האמורים מבלי שהסדרת מעמדם כבעלי נחלות הושלמה, לנוכח סירובו של המושב לקבלם כחברים באגודה השיתופית. עניין זה עמד, כאמור, במרכזו של הליך אזרחי, שבו ניתן פסק דין ביום 16.5.2018 (ע"א 7019/14, השופט (בדימ') י' דנציגר והשופטים ע' ברון ו- ד' מינץ ). בעיקרו של דבר, נקבע כי במקרה מיוחד זה ייגרע משטחו של המושב שטח השווה לעשרים נחלות, וכי רשות מקרקעי ישראל, היא המשיבה 1 (להלן: רמ"י ), תקצה למחזיקים שלא התקבלו כחברי האגודה השיתופית את הקרקע שעליה הם יושבים זה מכבר – במתכונת של הסכמי חכירה שייעשו עמם במישרין.

3.

העותרים, שהם בני זוג, נמנים עם המחזיקים בקרקעות שביחס אליהם ניתן הסעד המתואר לעיל – התקשרות בחוזה חכירה במישרין עם רמ"י לאחר צמצום שטחו של המושב. העותרים טוענים כי פסק הדין טרם בוצע, והם מבקשים מבית משפט זה לתת להם סעד שיורה על כך. לחלופין, הם עותרים לקבלת סעד לפי פקודת בזיון בית משפט. העתירה מכוונת כאמור כלפי רמ"י ומושב שזור, וכן צורפה אליה הסוכנות היהודית לארץ ישראל כמשיבה פורמלית.

4.

בתגובות שהגישו רמ"י ומושב שזור נטען כי דין העתירה להידחות. לטענת רמ"י, דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. במישור הפרוצדוראלי נטען כי עסקינן בפעילותה של רמ"י כבעלת מקרקעין, הכרוכה בהתקשרויות חוזיות, ולכן בית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדיון בה, מאחר שקיים בעניין זה סעד חלופי במתכונת של התדיינות אזרחית. עוד נטען, כי מכל מקום, יש לדחות את הטענות הנוגעות לנקיטת אמצעים לפי פקודת בזיון בית משפט – בין משום שהסמכות לעשות כן נתונה לערכאה הדיונית שנתנה את פסק הדין מושא העתירה, ובין משום שבניגוד לנטען רמ"י פועלת ליישום פסק הדין. לגוף הדברים, נטען כי ביצועו של פסק הדין הוא מורכב, בין היתר מאחר שהוא נוגע למחזיקים רבים, ואף עורר קשיים בתחום דיני התכנון והבנייה (בהתחשב במבנים הקיימים בשטח). רמ"י חוזרת ומטעימה גם כי פסק הדין שניתן נוגע לעוד מחזיקים רבים במקרקעין. אף מושב שזור טוען כי דין העתירה להידחות, ובהקשר זה מתמקד בטענות שעניינן שיהוי ואי-ניקיון כפיים.

5.

לאחר שעיינו בטענות הצדדים מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף. מבלי להידרש למכלול הטענות שהועלו, די לנו בכך שאכן עומד לעותרים סעד חלופי בדמות פנייה לערכאה האזרחית המתאימה (ראו: בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פ"ד מא(2) 449, 455 (1987); בג"ץ 863/11 בית מאפה לדוגמא בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (5.10.2011); בג"ץ 681/16 נפתלי נ' מנהל מקרקעי ישראל – מרחב צפון , פסקה 12 (23.6.2016); בג"ץ 11/17 פחלייב נ' ועדת ההשגות של רשות מקרקעי ישראל , פסקה 7 (15.3.2017)). אף הטענות שהועלו באשר לאי-התאמתו של ההליך הנוכחי לבקשת סעד לפי פקודת בזיון בית משפט הן נכונות, וממספר טעמים – הן משום שהערכאה המתאימה לדיון בטענה מסוג זה היא הערכאה הדיונית אשר נתנה את פסק הדין בהליך האזרחי (ראו: ב"ש 743/85 ספרון נ' ספרון , פ"ד לט(3) 195, 196 (1985); ע"א 2593/15 החנוכי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ (30.7.2018)), והן על רקע הגישה המצמצמת את השימוש בפקודה למצבים מובהקים של הפרת צווים שיפוטיים (ראו: בר"ם 6472/19 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון , פסקה 11 וההפניות שם (30.10.2019)). זאת, אף מבלי להידרש לשאלות שעניינן נקיטת אמצעי זה כלפי המדינה (ראו: ע"פ 7029/11 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' חגור תעשיות בע"מ , פסקאות 7-6 (8.11.2011)).

6.

למעלה מן הצורך נוסיף, כי לכאורה התרשמנו שיישום פסק הדין אכן מעורר היבטים מורכבים, שלא פורטו כולם בעתירה, והודגשו על-ידי רמ"י. לצד זאת, יש לומר, בזהירות המתבקשת, כי אף עניינים מורכבים אמורים להיפתר, ובמובן זה יש לעודד את רמ"י להמשיך ולפעול בשקידה הנדרשת לצורך יישומו של פסק הדין, על בסיס שיתוף פעולה עם העותרים והמחזיקים האחרים.

7.

סוף דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.