בג"ץ 11099/04 אברהם ורצברגר נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט א' גרוניס:

1.העתירה שבפנינו עניינה בחקירה הפלילית אשר נוהלה נגד העותר על ידי המשיבה 6. טענת העותר היא, כי משטרת ישראל לא הייתה מוסמכת לחוקרו וכי הטלת החקירה על יחידה מסוימת נגועה בחוסר סבירות קיצוני. עוד נטען, כי ההחלטה האם להעמידו לדין אסור לה שתתקבל על ידי פרקליט מחוז ירושלים (המשיב 3).

2.העותר, קצין בדרגת ניצב משנה, משרת במשטרת ישראל למעלה מ-25 שנים. מזה כ-12 שנה ממלא העותר תפקידים שונים ביחידה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים (להלן - מח"ש). בחודש ספטמבר 2004 נפתחה נגד העותר חקירה פלילית בשל חשדות כי ביצע עבירות של מעשים מגונים. סמוך למועד בו נפתחה החקירה החליטו מפכ"ל המשטרה ופרקליט המדינה כי חקירתו של העותר תיערך על ידי יחידת מרחב ירושלים של משטרת ישראל (להלן - ימ"ר ירושלים). החקירה לוותה על ידי המשיב 3. העותר פנה מספר פעמים אל המשיב 1 וטען, כי המשטרה בכלל וימ"ר ירושלים בפרט, לא היו מוסמכים לנהל את החקירה נגדו. עוד נטען על ידו, כי דרך התנהלותה של החקירה נגדו נגועה בפגמים חמורים. טענות העותר סובבות סביב ציר אחד: הואיל ובעבודתו במח"ש עסק בחקירתם של אנשי משטרה, אלה האחרונים ובמיוחד אנשי ימ"ר ירושלים, התנכלו ומתנכלים לו והם נגועים בניגוד עניינים. משהגיע מועד השימוע בפני המשיב 3 פנה העותר בבקשה, כי מועד השימוע יידחה על מנת שיוכל להגיש את העתירה דנא. במסגרת העתירה ביקש העותר צו ביניים אשר ימנע מן המשיב 3 לערוך את השימוע בעניינו עד להכרעה בעתירה. ביום 9.12.04 נדחתה הבקשה למתן צו ביניים וביום 12.12.04 נערך השימוע בעניינו של העותר. המשיבים הודיעו, כי עד להשלמת הליך השימוע ועד שתוכרע העתירה תעוכב ההחלטה בשאלת העמדתו של העותר לדין.

3.דין העתירה להידחות על הסף. העותר מעלה בעתירתו טענות שונות הן בנוגע לסמכות לנהל נגדו חקירה, הן בנוגע ליחידה שחקרה אותו והן בנוגע לדרך בה התנהלה החקירה בפועל. אין בית משפט זה מהווה את המסגרת המתאימה לבחינת הטענות המועלות. לעת הזו טרם הוחלט כאמור האם להגיש נגד העותר כתב אישום. אם יוחלט כי אין מקום להעמיד את העותר לדין, ברי כי הדיון בטענות אשר מועלות במסגרת עתירה זו יתייתר. לעומת זאת, אם תתקבל החלטה להעמיד את העותר לדין, תעמוד בפני העותר האפשרות להעלות את טענותיו בדבר החקירה שהתנהלה נגדו במסגרת ההליך הפלילי גופו, בין היתר על דרך "הגנה מן הצדק". המקום הטבעי והמתבקש לדיון בטענות הוא בית המשפט שידון בתיק הפלילי, אם אומנם יוגש כתב אישום (ראו בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז (לא פורסם), פסקה 10 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' מצא). בית המשפט הגבוה לצדק ידון בטענה של "הגנה מן הצדק" רק במקרים חריגים, בין השאר כאשר התשתית העובדתית אשר בבסיס ההחלטה להעמיד לדין אינה שנויה במחלוקת ואין כל צורך בבירור עובדתי (ראו, בג"ץ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נה(1) 529, 551-550; בג"ץ 5319/97 קוגן ואח' נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 67, 95-94). העותר מפרט נתונים שונים באשר למערכת יחסיו עם שוטרים בימ"ר ירושלים מתוך כוונה להראות כי שוטרי יחידה זו נמצאו בניגוד עניינים שעה שחקרו אותו. כנראה שבנושא זה, ואפשר באחרים, יהא צורך בבירור עובדתי טרם ההכרעה. המקום לכך הינו הערכאה הדיונית. כך אף מתבקש באשר לטענות כלפי המשיב 3. משנמצא כי ניתן יהיה לברר את השגותיו של העותר במסגרת שיפוטית אחרת ולאו דווקא בבית המשפט הגבוה לצדק, אין מקום להתערבות של בית משפט זה.

4.אשר על כן נדחית העתירה על הסף, וזאת אף בלי להתייחס כלל לטענת השיהוי, אשר הועלתה על ידי המשיבים.