דנג"ץ 492/18 עודד מליניאק נ. משטרת ישראל- יחידת אתג"ר

1.

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 9899/17 מיום 4.1.2018 (כב' השופטים י' עמית , א' שהם ו- ג' קרא ) (להלן: העתירה ). המשיבה פתחה בחקירה פלילית נגד העותר בחשד לקבלת דבר במרמה, בדרך של קבלת קצבת נכות במרמה מקצין התגמולים במשרד הביטחון. ביום 19.12.2017 הגיש המבקש את העתירה, במסגרתה טען כי חקירתו על ידי המשיבה התנהלה תוך הפרת זכותו לחיסיון רופא-מטופל וכן תוך הפרת הוראות חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005. ביום 4.1.2018 נדחתה העתירה על הסף, הן לאור היותה מוקדמת, הן לאור קיומו של סעד חלופי. בהקשר אחרון זה צוין בפסק הדין כדלקמן:

"8.

שנית, לעותר עומד סעד חלופי. טענותיו של העותר נוגעות לאופן ניהול חקירת החשדות נגדו ומקומן בסוף החקירה. אז, ככל שתתקבל החלטה שלא להעמידו לדין בגין חשדות אלה, יתייתר הדיון בהן. אולם, אם יימצא כי יש להעמידו לדין, הרי שהעותר יוכל להעלותן במסגרת ההליך הפלילי והמקום הטבעי לדיון בהן הוא בית המשפט שידון בתיק הפלילי (בג"ץ 11099/04 ורצברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.1.2005)).

9.

מן הראוי לציין, כי העותר בא לכלל טעות בטענה כי הסעד החלופי העומד לו הוא ערר או עיון חוזר בצווים שהוצאו נגדו. כעולה מתשובת המשיבה, טרם חקירת העותר, הוצאו צווים שיפוטיים שהופנו למוסדות רפואיים, והעותר נחקר לאחר קבלת המידע. מכאן, שבניגוד לאמור ברע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון (פ"ד נח(1) 784)), עליו מבקש העותר להסתמך, אין המדובר בצווים שהופנו כלפי הנחקר להמציא מסמכים שברשותו, אלא צווים מכוחם חוייבו מוסדות רפואיים למסור פרטים רפואיים שהתבקשו על פי צו. בקשתו של העותר לקבל לידיו צווים אלו הינה בקשה לקבלת חומר חקירה טרם הוגש כתב אישום נגדו. בעניין זה חל ההסדר הפסיקתי ולפיו עיון בחומר החקירה לפני הגשת כתב אישום מסור לשיקול דעת גורמי החקירה, להבדיל מקיומה של החובה למסור את חומר חקירה לאחר הגשת כתב אישום (בג"ץ 4069/13 בן שבת נ' מדינת ישראל (30.10.2013). לגופו של עניין, אין מקום להעביר לעיונו של העותר צווים אלו, שעה שהחקירה נגדו מצויה בעיצומה, על מנת שלא לשבשה. אם יוחלט בהמשך כי יש מקום להגיש כתב אישום נגד העותר, יוכל להעלות טענות כי אלו הוצאו שלא כדין או בוצעו תוך הפרת חיסיון רופא-חולה, במסגרת ההליך הפלילי עצמו."

2.

במסגרת בקשתו, טוען המבקש כי פסק הדין קבע הלכה חדשה, הסותרת את המצב המשפטי הקיים, לפיו קיימת למבקש זכות ערר על צווים שיפוטיים שהוצאו בזמן חקירה לשם תפיסת מסמכים. בהקשר זה מפנה המבקש לאמור ברע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון , פ"ד נח(1) 784 (2003), אשר לשיטתו ממנו עולה כי לחשוד נתונה זכות לפנות לערכאות בבקשה לבטל צו אשר הוצא מכוח הוראות סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה ).

3.

דין הבקשה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, נקודת המוצא לבחינת השאלה האם יש להורות על קיומו של דיון נוסף היא האם נפסקה הלכה (ראו: דנג"ץ 8743/17 חננייב נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (14.11.2017); סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). עיון בפסק הדין מושא בקשה זו מעלה באופן מובהק כי לא נפסקה בו כל הלכה, וכי במסגרתו אך יושמו ההלכות הקיימות על עניינו של המבקש. אשר לטענותיו של המבקש בדבר זכותו לערור על צו אשר הוצא מכוח הוראות סעיף 43 לפקודה, ראו האמור בפסקה 9 לפסק הדין מושא בקשה זו, המצוטט לעיל.

4.

הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.