בבית המשפט העליון
בג"ץ
1336/11
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותר:
עיד אבו חבאק
נ
ג
ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2.ממלא מקום הממונה על מחוז הדרום
עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד גלעד אבני
בשם המשיבים:
עו"ד אילאיל אמיר
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1.
עתירה זו עניינה בשאלת תקפותם של צווי הריסה עליהם הורה משיב 2 בהיותו ממלא מקום הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים. העותר הוא תושב הפזורה הבדואית, המתגורר ביחד עם משפחתו במבנה שצווה להריסה על-ידי משיב 2. לטענתו, יש להורות על בטלותם של צווי ההריסה, הואיל וניתנו בעת שמשיב 2 שימש בתפקידו שלא כדין. לגישתו, משקבע בית-משפט זה בפסק הדין בעניין כהן (בג"ץ 4065/09 כהן נ' שר הפנים (טרם פורסם, 20.7.2010)), כי מינוי הקבע של המשיב 2 הינו בטל, לא ניתן היה אף למנותו כממלא מקום לאותו התפקיד. לביסוס טענה זו מצביע העותר על נוסחו של סעיף 23 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959, המורה כי משהתפנתה משרתו של נושא משרה או משנבצר ממנו למלא את תפקידו, רשאי השר שעם משרדו נמנית המשרה, להטיל על עובד מדינה
אחר למלא את התפקיד באופן זמני. העותר סבור כי התיבה "אחר" אינה סובלת פרשנות הכוללת בגדרה אף את אותו נושא משרה ממנו נבצר לשמש בתפקידו. פרשנות כזו איננה עולה בקנה אחד עם לשון החוק כמו גם עם הגיונו.
2.
דין העתירה להידחות על הסף. באשר לראש העתירה המכוון לתקינות המינוי הזמני של משיב 2, הרי שמדובר בעתירה תיאורטית אשר בית-משפט זה איננו נוהג להידרש לה (וראו: בג"ץ 2406/05 עירית באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 27.7.2005)). ביום 27.2.2011 אישרה הממשלה את מינויו של משיב 2 לתפקיד הממונה על מחוז דרום במשרד הפנים באופן קבוע. בעשותה כן, הפך המינוי הזמני למעשה עשוי שאין עוד מקום להרהר אחריו. נפקותה של העתירה בנסיבות אלה מתאפיינת בחוסר מעשיות משפטית, ולפיכך היא מתייתרת. זאת, אף שמועד הגשת העתירה קדם לאישור מינוי הקבע, ואותה עת היתה לה משמעות אופרטיבית (וראו: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון , פ"ד נג(5) 241, 250 (1999)).
3.
באשר לראש העתירה המתייחס לתקפותם של צווי ההריסה שהוצאו על ידי משיב 2 – גם במישור זה הגענו לכלל מסקנה כי על טענות העותר להידחות על הסף, מן הטעם של סופיות הדיון. בסמוך להוצאת צווי ההריסה נגד המבנה שבשימושו, פנה העותר לבית-המשפט השלום בבאר-שבע, ובפיו היו אותן טענות העולות בעתירה זו. במסגרת אותו הליך, הגיעו העותר והמשיבים לידי הסכמה, לפיה ניתנה לעותר שהות לביצוע עצמי של צו ההריסה, ואם יעשה כן יוחזר לו פיקדון שהפקיד בקופת בית-המשפט. ההסכמה אומצה בידי בית-המשפט, וניתן לה תוקף של פסק-דין. אולם, העותר לא עמד בהתחייבותו, ותחת זאת הגיש בקשה דחופה להורות על בטלות הצו. בית-המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי הסכמת העותר לביצוע הצו מעידה על הסכמתו באשר לתקינותו, ומכל מקום משלא הוכיח כל זכות במקרקעין עליה עומד המבנה, לא ישמעו טענותיו כנגד הרשויות בעניין זה. ואם בכך לא די, הגיש העותר ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, אולם ערעורו נדחה וצו ההריסה נותר על כנו. יצוין כי מלבד זהותו של הגורם החותם, לא מעלה העתירה ולו בדל טענה כנגד הצווים לגופם. לעומת זאת, בתי-המשפט דלמטה שבו וקבעו כי הבניה נשוא עתירה זו היא בלתי-חוקית, וכי לא נפל פגם בצווי ההריסה. במצב דברים זה – משמינויו של המשיב 2 הפך לקבוע – נחזית העתירה כניסיון נוסף להשיג על החלטת בית-המשפט השלום בבאר-שבע, ולכך לא נוכל ליתן יד. בית-משפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי המשפט הרגילים בתיקים המתבררים בפניהם, ולא ישמש מסלול עוקף להם (וראו: בג"ץ 6394/09 ביצת הצדק בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.08.2009)). נוכח האמור, העתירה נדחית העתירה על הסף, וממילא פוקע תוקפו של הצו הארעי עליו הורינו. העותר ישא בהוצאות המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח.
ניתן היום, ז' באייר התשע"א (11.05.2011).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט