בג"ץ 1664/13 טבקין אלה נ. משרד הפנים

השופט א' רובינשטיין:

א.

עניינה של העתירה, שהוגשה ביום 4.3.13, בבקשת העותרת כי בית המשפט יורה למשיב להנפיק לה אזרחות ישראלית לפי חוק השבות, התש"י-1950 בהיותה אלמנה של יהודי, ולהתיר לה להמשיך "בהליך המדורג" לקבלת אזרחות. כן נתבקש צו ביניים שיורה למשיב להימנע מהרחקת העותרת מישראל ולשחררה ממשמורת.

ב.

העותרת, ילידת 1953, קיבלה ביום 25.3.12 רישיון לישיבת ארעי בישראל מכוח נישואיה לאזרח ישראלי. בעקבות פטירת בן זוגה הישראלי, למרבה הצער, כשמונה חודשים לאחר שהונפק לה הרישיון לישיבת ארעי, ובהתאם לנוהל 5.2.0017 "הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים", הוחלט להפסיק את ההליך המדורג, שכן העותרת אינה עומדת עוד בתנאים המנויים בנוהל להעלאת עניינה בפני הועדה הבינמשרדית, והיא נתבקשה לעזוב את הארץ.

ג.

לטענת המשיב דין העתירה להידחות על הסף; באשר לבקשתה של העותרת כי יכירו בה כאלמנה של יהודי מכוח חוק השבות, דין העתירה להידחות בהעדר עילה, שכן העותרת לא עלתה לארץ מכוח חוק השבות כבת זוג של יהודי. ואילו ככל שהעותרת מבקשת לתקוף את החלטת המשיב בעניין הפסקת ההליך המדורג, לפניה סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט לענינים מינהליים. ככל שהמדובר במשמורת. סבור המשיב כי השגה לעניין זה מקומה בבית הדין למשמורת.

ד.

אכן אין בידינו להיעתר למבוקש. העותרת נישאה לאזרח ישראלי, וקיבלה מעמד בישראל על יסוד נישואיהם מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952. על העותרת לא הוחלו הוראות חוק השבות, והיא אינה זכאית למעמד מכוח היותה אלמנה של יהודי (בג"צ 3648/97 סטמקה נ' משרד הפנים , פ"ד נג(2) 728). כפי שגם עולה מתגובת המשיב, עיקר העתירה נוגע להחלתו של סעיף 7 לחוק האזרחות,

שעניינו התאזרחות כשאחד מבני הזוג אזרח או מבקש להתאזרח. והנה על-פי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 ופרט 12(2) לתוספת הראשונה לאותו חוק, עתירות בנוגע לסעדים או החלטות המבוססות על סעיף 7 לחוק האזרחות יידונו בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים . מכאן, כי לעותרת סעד חלופי בדרך של פנייה לבית המשפט לענינים מינהליים (בג"ץ 9600/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים (לא פורסם, 2.2.10); בג"ץ 4372/09 דבאקי נ' שר הפנים (לא פורסם, 9.7.09)); איננו רואים איפוא מקום לדיון בבית משפט זה, והדברים נאמרים בלא שנחוה דעה לגופו של הנושא. כך אף באשר להליך המשמורת – כפי שגם ציין המשיב, על העותרת למצות את ההליך הקבוע בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וככל שתמצא לנכון לתקוף את החלטת בית הדין למשמורת שאליו יובא העניין, בידה לפנות לבית המשפט לענינים מינהליים.

ה.

רשמנו לפנינו את הצהרת המשיב כי הוא נכון להימנע מהרחקתה של העותרת לתקופה של 30 ימים, כדי לאפשר לה לפנות בעתירה לבית המשפט לענינים מינהליים. בתקופה זו גם תוכל לפנות לבית הדין למשמורת.

ו.

אין בידינו איפוא

להיעתר למבוקש.