בג"ץ 1744/97 סרוסי יעקב נ. מדינת ישראל

בקשה לדחיית עונש מאסר שהוטל על המבקש.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בשורת עבירות על סעיף 22(5) לפקודת מס הכנסה, יחד עם סעיף 224א לפקודה. בית המשפט גזר עליו שבעה חודשי מאסר בפועל, חמישה-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו ותשלום קנס בסך 50,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. ביום 14.4.97 דחיתי את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידו והוריתי, כי המבקש יתייצב לרצות את עונשו ביום 4.5.97.

לאחר מתן החלטתי זו הגיש המבקש בקשה לדחיית מועד ריצוי מאסרו. בהסכמת המשיבה, הורה בית משפט זה (כב' השופט חשין) על דחיית ביצוע המאסר עד ליום 22.5.97.

כעת שב המבקש ופונה בבקשה לדחיית ביצוע עונש מאסרו, עד למתן החלטה בבקשת החנינה שהגיש לנשיא המדינה. בבקשתו הוא טוען, כי ביום 22.5.97, היום שנקבע כמועד תחילת ריצוי מאסרו, אושפז עקב הרעה ממשית במצבו הרפואי, כי מצבו הבריאותי והנפשי קשה וכי נשקפת סכנה לחייו אם יושם במאסר.

המשיבה מתנגדת לבקשה זו וטוענת, כי מצבו הרפואי של המבקש היה ידוע לבתי המשפט שדנו בעניינו וכי המרכז הרפואי של שרות בתי הסוהר ערוך להתמודד עם תחלואיו השונים של המבקש.

לאחר שעיינתי במסמכים שבפני הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. הדיון המשפטי בעניינו של המבקש הסתיים זה מכבר. מצבו הבריאותי הובא לידיעת הערכאות שדנו בעניינו ואף שימש עילה להקלה של ממש בגזירת דינו. עם זאת, לא הובא בפני הערכאות כל מידע רפואי המצדיק את שחרורו המלא של המבקש מריצוי עונש מאסר. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 14.4.97, חזקה על שרות בתי הסוהר שיתנו את הטיפול ההולם למבקש. למותר לציין, כי אם יסתבר, כי חלה הרעה במצבו של המבקש יתן שרות בתי הסוהר את דעתו גם להרעה זו ולמשמעויותיה הטיפוליות. באשר לבקשת החנינה שהגיש המבקש, בקשה שהוגשה רק ב29.5.97-, כחודש וחצי לאחר דחיית בקשת רשות הערעור, מדיניותו של בית משפט זה היא, כי בקשת חנינה אינה עניין לבית משפט זה וכי הגשתה לא תצדיק, בדרך כלל, את דחיית ביצועו של עונש שהוטל בפסק דין חלוט (וראה בש"א 2435/95 גדעון לוי נ' מדינת ישראל, לא פורסם).

הבקשה נדחית. עיכוב הביצוע הארעי בטל. המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום א', 29.6.97, עד השעה 10:00, במזכירות המחלקה הפלילית של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו.