בג"ץ 1761/21 פלוני נ. משרד הבריאות

השופט נ' הנדל:

1.

בעתירה שלפנינו, טוען העותר – שאינו מיוצג – כי בעקבות העברת האחריות על מימון שירותי בריאות הנפש לקופות החולים, אין עוד הצדקה לחלוקת קצבאות ביטוח לאומי של זכאים מאושפזים בין הזכאי למוסד שבו הוא שוהה. לשיטתו, שעה שהקופות מממנות את האשפוז, אין להשית על המאושפז "תשלום" נוסף, מעבר לדמי ביטוח הבריאות שהוא משלם – ועל כן, הוא מבקש להורות למשיבים לנמק "מדוע לא יופסק חיתוך מהקצבה לטובת מוסד האשפוז ויוחזר למקבלי קצבאות החזרים עליהם שילמו מאז הרפורמה בבריאות הנפש מדוע לא ישונה החקיקה של בטוח לאומי שיהלום את הרפורמה בבר"ן".

2.

דין העתירה להידחות על הסף.

כידוע, " הכלל בדבר מיצוי הליכים משמיענו, כי בית-משפט זה לא יוכל להקדים את הרשות המנהלית בבחינתן של תלונות הנוגעות לאורח פעולתה. רק משמוצתה הפנייה לרשות הרלוואנטית ולא נתקבל מענה המניח את הדעת, פתוחה הדרך לפנייה לבית-המשפט " (בג"ץ 433/10 דוויק נ' מדינת ישראל (13.6.2010)). זאת, הן מטעמים מהותיים, דוגמת עקרונות הפרדת הרשויות והכיבוד ההדדי בין הרשויות, הן משיקולים ערכיים, והן משיקולים מעשיים: ניתן להניח כי דיאלוג בין הרשות לפונה יאפשר לאחרונה לבחון את עמדתה, ואולי אף יפתור את המחלוקת, ללא צורך בהליך שיפוטי (דנ"ם 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ , פסקה 6 לחוות דעתי (17.12.2019)). אף על פי כן, אין בעתירה כל אינדיקציה לפנייה מוקדמת של העותר למשיבים, ודי בכך כדי לחרוץ את דינה לשבט.

לצד זאת, אעיר כי על עותר להציג את התשתית המלאה הנחוצה לבירור טענותיו (בג"ץ 1431/18 חיון נ' רשות המיסים , פסקה 3 (29.5.2018)), ומובן שאמירה כללית בדבר "חקיקה" שיש לשנות – מבלי להזכיר אף באיזו הוראה מדובר – אינה מספקת.

3.

העתירה נדחית על הסף – ועמה הבקשה הנלווית למתן צו ביניים. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.