בג"ץ 179/14 פלוני נ. משרד ראש הממשלה

1.

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשתם של העותרים, שהינם תושבי האזור, ובהם אלמנתו וילדיו של סייען של כוחות הביטחון, אשר נרצח בשנת 1989 בידי מחבלים (להלן: המנוח ) – כי יינתנו להם אשרות כניסה לישראל ויוענק להם "סל שיקום" בתחומי המדינה.

כן ביקשו העותרים בגדרי העתירה כי המשיבים ינקטו פעולות לשם שחרורו של העותר מס' 6 (להלן: העותר ) ממעצר שבו הוא הוחזק, בכלא ברשות הפלסטינית, וזאת עד לתומם של הליכים משפטיים המתנהלים נגדו שם, בגין סיוע לכוחות הביטחון בישראל.

בצד העתירה ביקשו העותרים גם צו-ביניים שיאפשר להם להיכנס לתחומי מדינת ישראל ולשהות בה עד להכרעה בעתירה, וכן צו-ביניים, אשר יתנה את שחרורם של אסירים פלסטינאים המוחזקים בישראל, לידי הרשות הפלסטינית – בשחרורו של העותר ממעצרו, כאמור לעיל.

2.

בתאריך 16.5.2014 הגישו העותרים "בקשה נוספת לסעד ביניים דחוף בעניינו של העותר 6 (במעמד צד אחד)". בגדרי הבקשה האמורה עדכנו העותרים כי בתאריך 28.4.2014 שוחרר העותר מהכלא שבו הוחזק ברשות הפלסטינית וזאת כנגד הפקדת ערבויות להבטחת התייצבותו לדיון בבית-המשפט שם, שהועד לתאריך 10.6.2014. על פי הנטען בבקשה הנוספת, במהלך תקופת מעצרו של העותר בכלא – הוא הוכה ועונה על ידי סוהרים ואסירים שעימם שהה. עוד נטען כי בתאריך 30.4.2014 נכנס העותר לתחומי מדינת ישראל, ללא היתר כדין. מכאן, ולנוכח קיומו של חשש לחייו אם יורשע בעבירות המיוחסות לו בבית-המשפט הפלסטיני, מבקש העותר 6 כי נוציא צו ביניים שיורה למשיבים להימנע מגירושו לתחומי הרשות הפלסטינית.

3.

לאחר עיון בעתירה, בתגובתם של המשיבים לה ובחומר שצורף אליהן, וכן בבקשה הנוספת למתן סעד ביניים הנ"ל – הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה במתכונתה הנוכחית להידחות על הסף באשר היא איננה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. נביא להלן, בתמציתיות, את הנימוקים להחלטתנו זו.

4.

ככל שהעתירה מכוונת לכך שנורה למשיבים לנקוט פעולות לשם שחרורו של העותר ממעצר בכלא ברשות הפלסטינית, הרי שלנוכח הבקשה מתאריך 16.5.2014, עתירה זו התייתרה, מה גם שמלכתחילה מדובר היה בסעד חריג, שהעותרים לא הניחו בסיס משפטי להענקתו בנסיבות שתוארו.

5.

באשר לטענותיהם של העותרים, הנוגעות לבקשותיהם לקבלת אשרות לישיבת קבע בישראל ו"סל שיקום", בשל היותם בני משפחתו של המנוח – טענות אלה נדונו על ידי בית משפט זה בשתי הזדמנויות שונות, ונדחו. ראו: פסק-הדין ב-בג"צ 1691/06, מתאריך 23.10.2008, ופסק-הדין ב-בג"צ 2974/10, מתאריך 7.9.2010 – בו נקבע, בין היתר, כי: "לא נמצא בסיס של ממש לטענות העותרים כי ההתנכלות והמצוקות במקום מגוריהם קשורות להיותם בני משפחתו של סייען". אמנם, ב-בג"צ 1691/06 הנ"ל צוין כי: "אם יתבררו נתונים אובייקטיביים" המבססים תחושה שבני המשפחה נתונה לסיכון, או להתנכלות עקב עברו של ראש המשפחה, יש להניח כי עניינה של המשפחה ייבדק מחדש בידי המשיבים, על פי הנתונים שיובאו בפניהם.

דא עקא, שבעצם מעצרו של העותר 6 ובהליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו ברשות הפלסטינית בנסיבות הנטענות בעתירה –

אין די כדי לבסס את העילה שמכוחה הוגשה העתירה דנא, שלפיה בני המשפחה נתונים לסיכון, או להתנכלות עקב עברו של ראש המשפחה, המנוח . מכאן שלא הובאו בפנינו בשלב זה נתונים שיש בהם כדי לבסס שינוי נסיבות, שיצדיק קביעה אחרת.

6.

במצב הדברים המתואר – העתירה איננה מגלה עילה להתערבות בשיקול דעתם של המשיבים בהחלטה שלא ליתן לעותרים אשרות כניסה למדינת ישראל ו"סל שיקום" בתחומה, בשל היות העותרים בני משפחתו של המנוח, ודינה להידחות מטעם זה, ואף בשל אי-מיצוי הליכים.

אשר על כן, העתירה במתכונתה הנוכחית – נדחית .

7.

יחד עם זאת, לנוכח המתואר בבקשה מתאריך 16.5.2014, ולאור האמור בסעיף 21 לתגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה – הרי שפתוחה בפני העותר 6 הדרך להגיש בקשה מתאימה בעניינו ל"ועדת המאוימים", וחזקה על המשיבים כי יפעלו בהתאם להצהרתם וידונו בה לגופה. טוב יעשה, איפוא, העותר 6 אם יפנה ל"ועדת המאוימים" ללא דיחוי, תוך הצגת מלוא הנתונים הרלבנטיים, וטוב יעשו המשיבים אם יימנעו מלגרשו לתחומי הרשות הפלסטינית במשך תקופה של 30 יום מיום מתן פסק-דיננו זה (וזאת על מנת לאפשר את ביצוע הפניה כאמור), או עד 30 יום ממועד ההחלטה של "ועדת המאוימים" בעניינו (ככל שתוגש על ידו בקשה כאמור). כמובן שאין בפסק-דיננו זה כדי לחסום את דרכו של העותר 6 מלהשיג על החלטה של ועדת המאוימים שתתקבל בעניינו, ככל שיהיה צורך בכך ותימצא לו עילה לעשות כן.