בג"ץ 1850/99 סיעת מרץ במועצת העיר פתח תקוה נ. המועצה הדתית פתח תקוה

בפני בקשת העותרות למחיקת העתירה ולחיובם של המשיבים בהוצאות.

עניינה של עתירה זו היה בכינוסה של מליאת המועצה הדתית בפתח תקוה, על ידי ראש המועצה הדתית היוצאת ולחילופין, על ידי נציג שימנה השר לענייני דתות.

בסופו של יום, לאחר הגשת העתירה, מינה משיב 3 נציג מטעמו והלה כינס את המועצה הדתית. בעקבות זאת, הגישו העותרות בקשה למחיקת העתירה ולפסיקת הוצאות כנגד המשיבים. לטענתן, נזקקות העותרות לפניות חוזרות נשנות לבית משפט זה על מנת לאלץ את המשיבים לפעול כדין. כיוון שכך, מתבקש בית המשפט לפסוק הוצאות באופן שישקף את מורת רוחו מהתנהגותם של המשיבים.

משיבים 1 ו2- מתנגדים לחיובם בהוצאות. טענתם העיקרית של משיבים 1 ו2- היא כי על פי הדין [תקנה 10 לתקנות המועצות הדתיות (ניהול), התש"ל1970- (להלן - תקנות הניהול)], מאחר וחלף המועד לכינוסה של המועצה הדתית באמצעותו של ראש המועצה, היה שר הדתות צריך לכנס את המועצה או להורות על כינוסה באמצעות נציגו. לפיכך, כך נטען, יש להפנות את הבקשה לחיוב בהוצאות כלפי משיב 3 בלבד.

משיב 3 הותיר את שאלת חיובו בהוצאות לשיקול דעתי. עם זאת, ביקש משיב זה לציין כי הוא הורה לנציגו להורות על כינוסה של המועצה הדתית פתח-תקווה, טרם שכתב העתירה דנן הגיע לידיו. בשל התנהגותו זו, כך נטען, נחסך הצורך בדיון בעתירה והעותרות באו על סיפוקן סמוך להגשת העתירה.

בבג"ץ 842/93, אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 נקבע, כי עותר אשר חזר בו מעתירתו יהיה זכאי להוצאות, לפי השאלה האם התקיימו אחד או יותר מן הקריטריונים הבאים:

א.האם היה צידוק בהגשת העתירה?;

ב.האם מיצה העותר את האפשרויות העומדות לו מול הרשות טרם שפנה אל בית משפט זה?;

ג.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה?;

ד.האם עצם הגשת העתירה הניעה את המשיב להעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירתו, טרם שזו התבררה בפני בית המשפט?

האם היה צידוק בהגשת העתירה? לטענת משיבים 1-2, אם הבינותיה אל נכון, כלל לא היה מקום להפנות כלפיהם את תרעומות העותרות, שכן בעל הדין הנכון בעתירה זו, לשיטתן, הוא משיב 3 בלבד. טענה זאת דינה להידחות.

עניינה של תקנה 10 לתקנות הניהול נדון בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 113/99, סיעת מר"ץ בעיריית חיפה נגד המועצה הדתית חיפה (טרם פורסם). בפסק דין זה נקבע, כי הפירוש שהוצע שם על ידי שר הדתות (בדומה לפירוש שמוצע על ידי משיבים 1 ו2- במסגרת הבקשה דנן), לפיו ראש המועצה הדתית היוצאת מאבד את סמכותו לכנס את המועצה בתום חודש מיום פרסום הרכב המועצה הדתית ברשומות, אינו פרוש נכון. עוד נקבע, כי המועד שנקבע בתקנות הניהול אינו שולל את סמכותו של ראש המועצה היוצאת לכנס את המועצה הדתית. יוצא, איפוא, כי משיב 2 עדיין היה מוסמך לכנס את המועצה הדתית, ועל כן העתירה הוגשה כנגדו כדין. מאחר ואין חולק על כי משיב 3 היה מוסמך אף הוא לכנס את המועצה הדתית, כפי שאכן עשה לבסוף, הרי שהעתירה הוגשה אף נגדו כדין.

אין חולק - והדבר עולה אף מכתב העתירה - כי העותרות מיצו את דרכי הפעולה העומדות להן מול המשיבים. כמו כן, לא נטען כי העותרות השתהו בפנייתן אל בית המשפט.

האם עצם הגשת העתירה היא אשר הניעה את המשיבים לכנס את המועצה הדתית? התשובה על כך שלילית. משיבים 1-2 לא כינסו את מילאת המועצה הדתית. משיב 3 הורה על כינוס המועצה הדתית, אולם הדבר נעשה לטענתו לפני שכתב העתירה הגיע לידיו. ברם, לאור המסקנות אליהן הגעתי לעיל, לפיהן מתקיימים מקצת הקריטריונים שנקבעו בבג"ץ 842/93, אין משמעות למסקנה אחרונה זו, שכן ברור הוא כי המשיבים חייבים בהוצאות העותרות.

לעניין זה מביאה אני בכלל שיקוליי את התנהגות המשיבים כפי שתוארה בכתב העתירה ולא הוכחשה על ידי המשיבים, וכן את היענותו המהירה יחסית של משיב 3 לאמור בעתירה, משזו הוגשה.

בשים לב לכל האמור, אני מחייבת את המשיבים לשלם לעותרות שכר טרחת עורך-דין והוצאות בסך 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המצאת החלטה זו ועד לביצוע התשלום בפועל.