בג"ץ 20769-10-24 בג"ץ 20769-10-24

השופט עופר גרוסקופף:

העתירה שלפנינו כוונה לביטול שתי החלטות שניתנו על ידי בית הדין הרבני הגדול בתיק 1497229/1 במסגרת ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 29.5.2024 בתיק מס' 1405382/1, בו חיוב העותר במתן גט לאשתו (המשיבה 2) וכן בתשלום מלוא כתובתה בסכום של 260,000 ש"ח.

1.ההחלטה האחת, מיום 17.9.2024, מורה כדלהלן:

לאחר העיון בכתב הערעור, ובתוקף סמכותינו בהתאם לתקנה קלד לתקנות הדיון, ביה"ד מתנה את שמיעת הערעור:

א.בהפקדה בסך 15,000 ₪, כערובה להבטחת הוצאות משפט, אם יפסקו כנגד המערער.

ב.ב"כ הצדדים יפתחו חשבון נאמנות, ובו יפקיד המערער סכום של 260,000 ₪.

ג.לחלופין, האמור בסעיף ב – ימציא המערער למזכירות בית הדין ערבות בנקאית (מקורית) על הסכום הנ"ל.

על המערער לבצע את האמור לעיל עד לתאריך 28.10.24, ולהמציא את אשור ההפקדה ואת ביצוע האמור בסעיף ב או ג למזכירות עד לתאריך הנ"ל.

במידה ולא יופקד או לא יומצא אישור ההפקדה כאמור, יסגר התיק.

2.ההחלטה השנייה, מיום 23.9.2024, אשר ניתנה לאחר בקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת שהגיש העותר, קבעה כך:

ההתניה להפקדת סכום הכתובה ברורה.

בהתאם להחלטת ביה"ד האזורי, על המערער לשלם למשיבה בגין כתובתה 260,000 ₪.

בי"ד דנן אינו מעכב את ביצוע החלטת בי"ד קמא, ויכול לדרוש את ביצוע התשלום.

יחד עם זאת, ע"מ למנוע מצב בו לא ניתן יהיה לגבות מהמשיבה את הסכום חזרה, ככל וביה"ד יקבל את הערעור, ביה"ד החליט שהסכום יופקד בנאמנות.

שמיעת הערעור אינה מאפשרת את שיבוש ההליך השיפוטי, והואיל ויש ביד המשיבה פס"ד המחייב את המערער בתשלום כאמור, ביה"ד מחייב את תשלום הכתובה לחשבון נאמנות.

סרובו של המערער להתניית ביה"ד, מעלה חשש שהוא בא לביה"ד בידיים לא נקיות, בלשון המעטה.

יחד עם זאת, אין מניעה שבמקום הפקדה לחשבון נאמנות, ימציא המערער ערבות בנקאית על הסכום שחויב בבי"ד קמא.

3.במסגרת העתירה, טען העותר כי חיובו בהפקדת סכום הכתובה שנפסק לחובתו כתנאי לשמיעת הערעור, וזאת בנוסף להפקדת ערובה בסך 15,000 ש"ח, נעשה בחוסר סמכות תוך פגיעה בזכויותיו וחסימת זכות הגישה לערכאות. כך בכלל, וכך במיוחד כאשר המועד שקצב בית הדין הרבני הגדול להפקדת סכום הכתובה מקדים את מועד הביצוע שנקבע בפסק הדין מושא הערעור.

4.ואכן, בהמשך להחלטת בית המשפט, ביום 14.10.2024 הבהיר היועץ המשפטי לשיפוט הרבני כי לאחר בירור מול בית הדין הרבני הגדול "נכון יהיה לתקן ולדייק, כי ההוראה על הפקדת התשלום בסך 260,000 ₪ בחשבון נאמנות או להמצאת ערבות בנקאית על הסכום, אינה תנאי לשמיעת הערעור, אלא להיענות לבקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי" (ההדגשה במקור).

5.לאור ההבהרה האמורה, התבקש העותר להודיע האם הוא עומד על עתירתו, וביום 15.10.2024 השיב הלה בחיוב. במסגרת התייחסותו, עמד העותר, בעיקרו של דבר, על כך שהגשת העתירה הביאה לשינוי עמדתו המקורית של בית הדין הרבני הגדול וכי ישנה חשיבות במתן פסיקה מנחה באשר לסמכותו של בית הדין הרבני הגדול להתנות את שמיעת הערעור הנדון בפניו בביצוע פסק הדין נושא הערעור. כן מבקש כי נורה על פסיקת הוצאות בגין הגשת עתירה זו.

6.לאחר ששקלנו בדברים, הגענו לכלל מסקנה כי העתירה מיצתה את עצמה. כידוע, תקנה קל"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג מסמיכה את בית הדין הרבני הגדול, "לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות". פסיקתו של בית משפט זה הדגישה לא אחת כי הפעלת סמכות זו צריכה להיעשות בסבירות ובמידתיות, ובהתחשב בזכויותיהם של בעלי הדין, ובכלל זה זכות הגישה לערכאות (בג"ץ 8387/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים, פסקה 3 (20.11.2012) (להלן: עניין פלוני); בג"ץ 6205/17 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים, פסקה 6 (30.8.2017); בג"ץ 2727/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (22.4.2021)). ואכן, דרישה לקיום פסק הדין מושא הערעור כתנאי לשמיעתו איננה מסוג השימושים המקובלים בסמכות האמורה – וטוב שכך הובהר על ידי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (והשוו: עניין פלוני, בפסקה 3). בהינתן הבהרה זו, ובשים לב למשמעותן העדכנית של החלטות בית הדין הרבני הגדול, סברנו כי טענות העותר קיבלו מענה הולם והעתירה באה על סיפוקה.

7.משאלו הם פני הדברים, העתירה נמחקת. בנסיבות האמורות, ומשלא נדרש דיון בעתירה לגופה, תושב לעותר האגרה ששילם בגין הגשת העתירה בהתאם לאמור בתקנות.