בג"ץ 2727/21 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

השופטת י' וילנר:

1.

עתירה זו מופנית נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 21.1.2021 בה נקבע כי תינתן רשות ערעור לעותרת על החלטת בית הדין האזורי בחיפה מיום 13.12.2020 בכפוף להפקדת ערבות בסך של 25,000 ש"ח, וכן נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 22.2.2021, בה נדחתה בקשת העותרת לפטור אותה מהפקדת הערבות.

רקע

2.

בתמצית יצוין כי בין העותרת למשיב 3 מתנהלים הליכי גירושין בבית הדין האזורי בחיפה מאז שנת 2011. ביום 2.11.2020 הגיש בא-כוח העותרת, אשר מונה אך שבוע קודם לכן לייצג את העותרת מטעם הסיוע המשפטי, בקשה לבית הדין האזורי שהוגדרה כ"בקשה דחופה למתן הוראות". במסגרת הבקשה התבקש בית הדין האזורי להורות על פרסום דירת העותרת והמשיב 3 למכירה באופן המפורט בבקשה, וכן ליתן החלטה באשר לסכום שחייב המשיב 3 לעותרת. לאחר שהתקבלו תשובת כונס הנכסים, הוא המשיב 4, ותשובת המשיב 3 לבקשת העותרת, דחה בית הדין האזורי את בקשת העותרת, וציין כי טוב יעשה בא-כוח העותרת אם יעבור על כל החומר הרב שבתיק ויבוא בדברים עם בא-כוח המשיב 3 ועם כונס הנכסים במטרה לסיים את ההליכים שבין הצדדים שנמשכים כבר שנים רבות.

3.

העותרת הגישה לבית הדין הרבני הגדול בקשת רשות ערעור על החלטה זו של בית הדין האזורי. כפי שצוין לעיל, בהחלטתו מיום 21.1.2021, קבע בית הדין הגדול כי תינתן לעותרת רשות ערעור בכפוף להפקדת ערבות בסך של 25,000 ש"ח. בית הדין הגדול ציין כי יש לתת לעותרת את יומה לשמיעת טיעוניה במסגרת ערעור "ולו מן הספק", אך יחד עם זאת יש לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט ככל שיתברר כי הערעור הוא ערעור סרק, וזאת בהתאם לתקנה קל"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון ).

בהמשך לכך, בהחלטה מיום 22.2.2021 נדחתה אף בקשת העותרת לפטור אותה מהפקדת ערבות, אך ניתנה הארכה להפקדת הערבות עד ליום 27.2.2021. נקבע כי בהיעדר הפקדת ערבות כאמור, ייסגר התיק ללא התראה הנוספת.

העתירה דנן

4.

העתירה דנן מופנית נגד שתי החלטותיו של בית הדין הגדול.

לטענת העותרת, החלטות בית הדין הגדול ניתנו בהיעדר הנמקה, בהיעדר סמכות ותוך פגיעה בזכות הגישה לערכאות. בתוך כך, נטען כי בנסיבות המקרה הנדון לא היה מקום לקביעת ערבות כלשהי, בשים לב למכלול הכספים המגיעים על-פי דין לעותרת ואשר מוחזקים על-ידי המשיב 3 וצדדים שלישיים שמהם ניתן יהיה להיפרע לו יפסקו כנגדה הוצאות. העותרת מוסיפה כי בית הדין הגדול נעדר סמכות להתנות שמיעת הליכים בפניו בהפקדת ערבות, שכן לצורך התניית הגישה לערכאות נדרשת הסמכה מתאימה במסגרת חקיקה ראשית, וכי תקנות הדיון לא הותקנו מכוח הסמכה חוקית. לטענת העותרת, אף לו הייתה לבית הדין הגדול סמכות להתנות את שמיעת הערעור בהפקדת ערבות, היה עליו לפעול בהתאם לאמות המידה שנקבעו בכל הנוגע להליכי ערעור ולהיקפי הערבות בפני הערכאה האזרחית המקבילה, וכי גובה הערבות שנקבעה בעניינה אינו סביר או מידתי. כן נטען כי החלטת בית הדין הרבני הגדול ניתנה בדן יחיד, בניגוד להוראות החוק והתקנות.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון בעתירה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף אף מבלי להורות על קבלת תגובה.

הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו לדוגמה: בג"ץ 6205/17 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים , פסקה 5

(30.8.2017) (להלן: עניין פלונית ); בג"ץ 2163/21 פלונית נ' פלוני (4.4.2021)). לא מצאתי כי המקרה הנדון בא בגדר מקרים חריגים אלה, בין היתר, מאחר שבניגוד לטענות העותרת, בית הדין הגדול לא חרג מסמכותו.

6.

בית משפט זה קבע זה מכבר כי לבית הדין הרבני, ככל ערכאת שיפוט, נתונה סמכות טבועה להסדרת סדרי הדין שיהיו נהוגים בו, וכי עליו להפעיל סמכות זו תוך כיבוד עקרונות יסוד של דיון צודק ומבלי שיהיה בכך דבר הנוגד את הוראות הדין (ראו: בג"ץ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים , פ"ד טו 106, 114 (1961); בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו , פ"ד מח(2) 491, 504-503 (1994)).

7.

בהמשך לכך, תוקנו תקנות הדיון ובהן תקנה קל"ד הקובעת כי "בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות". בית משפט זה פסק לא אחת כי קביעת ערבויות כאמור בתקנה זו נתונה לשיקול דעתו של בית הדין הרבני, אשר נדרש לעשות כן בסבירות, תוך התחשבות בזכויותיהם של בעלי הדין, ובין היתר, בזכות הגישה לערכאות. לצד זאת, הודגש כי מדובר בהחלטה דיונית, ומשכך בית משפט זה לא ייטה להתערב בה (ראו: עניין פלונית , פסקה 6 והאסמכתאות שם).

מעבר לאמור, אוסיף עוד כי יש לדחות את טענת העותרת ביחס לאי חוקיות התקנות, ובפרט תקנה קל"ד לתקנות, מאחר שיש להעלותה, בנסיבות שלפנינו, במסגרת תקיפה ישירה בפני בית המשפט המינהלי המוסמך ולא בדרך של תקיפה עקיפה (ראו והשוו: ע"א 4291/17 עו"ד אלפריח נ' עיריית חיפה , פסקאות 16-9 (6.3.2019))

8.

הנה כי כן, בית הדין הגדול פעל אפוא בהתאם לסמכותו כשהתנה את מתן רשות הערעור בהפקדת ערובה ודחה את בקשת העותרת למתן פטור מתשלום הערובה, וזאת לאחר ששקל את טענות הצדדים בנדון. זאת ועוד, לא מצאתי כי סכום הערבות שנקבע במקרה הנדון הוא בלתי סביר באופן קיצוני, או פוגע בזכויותיה של העותרת באופן שגורם לעיוות דין המצדיק את התערבותו החריגה של בית משפט זה.

9.

בנוסף לאמור, יש לדחות אף את טענת העותרת שלפיה בית הדין הרבני הגדול צריך היה לדון במותב של שלושה בבקשת רשות הערעור שהגישה, וזאת לנוכח לשונה הברורה של תקנה קלג(3) לתקנות הדיון, המדברת בעדה, שלפיה: "על בקשות לרשות ערעור , הארכת מועד להגשת ערעור, הקדמת מועד דיון ודחייתו, יחליט בית-הדין או נשיא בית-הדין הרבני הגדול או אחד מדייני בית-הדין הרבני הגדול שהוסמך לכך , על-פי החומר שבכתב, ללא שמיעת הצדדים" (ההדגשות הוספו י'ו').

10.

לבסוף, אציין כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, כמעט כחודשיים לאחר חלוף המועד האחרון שנקבע להפקדת הערובה וסגירת ההליך, וגם בשל כך יש לדחותה.

11.

סוף דבר: העתירה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, ואך לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.