בג"ץ 818/22 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

השופטת ע' ברון :

1.

העתירה שלפנינו היא חוליה נוספת בסכסוך גירושין המתנהל מאז שנת 2011 בין העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב ) – כאשר במוקד המחלוקת עומדת חלוקת הזכויות בדירת המגורים המשותפת (להלן: הדירה ). נכון לעת הזו, ביום 2.1.2022 התיר בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין האזורי ) למכור את הדירה לצד שלישי תמורת סכום של 840,000 ש"ח, וזאת תוך דחיית בקשת העותרת לעכב את המכירה על מנת לאפשר לה לרכוש בעצמה את חלקו של המשיב בדירה (להלן: החלטת המכירה ). יצוין כי המשיב 4 הוא כונס הנכסים שמונה על ידי בית הדין האזורי לצורך מימוש הדירה (להלן: הכונס ). בקשה שהגישה העותרת לעיכוב ביצוע החלטת המכירה נדחתה עוד באותו יום. העותרת הגישה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע החלטת המכירה, הפעם לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול ), ובהמשך אף הגישה ערעור על החלטת המכירה.

ביום 19.1.2022 הורה בית הדין הגדול לעותרת להפקיד בקופת בית הדין ערבות בסך 60,000 ש"ח, וזאת להבטחת כל נזק שעלול להיגרם למשיב בשל עיכוב הביצוע של המכירה לרוכש הפוטנציאלי אם יידחה הערעור (להלן: הערבות ). העותרת מצידה הגישה בקשה לקזז את הערבות אל מול סך של 97,257 ש"ח שהמשיב חב לה לדבריה; ולחלופין כי הערבות תופקד מתוך כספים המגיעים לה לגרסתה ומופקדים אצל צדדים שלישיים (קרן פנסיה וחשבון הבנק המשותף). ביום 30.1.2022 נדחתה הבקשה, ואולם ניתנה ארכה לעותרת להפקדת הערבות עד ליום 5.2.2022. העתירה שלפנינו מופנית נגד שתי החלטות אלה של בית הדין הגדול (מיום 19.1.2022 ומיום 30.1.2022).

בד בבד עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, המורה על עיכוב ביצוע החלטת המכירה. על מנת שלא לייתר את הדיון בעתירה, ביום 2.2.2022 ניתן צו ארעי כמבוקש.

2.

לדברי העותרת, החלטותיו של בית הדין הגדול ניתנו בהיעדר הנמקה, בחוסר סמכות ותוך פגיעה בזכות הגישה שלה לערכאות. לגרסת העותרת, בית הדין הגדול נעדר סמכות להתנות את שמיעת ההליכים לפניו בהפקדת ערבות; ואין באפשרותו להישען בעניין זה על תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון ), שהותקנו בהיעדר הסמכה בחוק. עוד נטען כי אף אם היתה נתונה לבית הדין הגדול הסמכות לחייב בהפקדת ערבות, הסכום שנקבע חורג מאמות המידה שנקבעו בערכאה האזרחית המקבילה, אינו סביר ואינו מידתי. לפי הנטען, הסכום שנקבע גבוה ללא הצדקה אף בשים לב להיקף הכספים, הזכויות והרכוש שלהם זכאית העותרת לדבריה לפי דין ומוחזקים בידי המשיב וצדדים שלישיים.

המשיב מצידו טוען כי העותרת גורמת לו עינוי ועיוות דין. לדבריו, העותרת גורמת להתמשכות ההליכים על פני שנים רבות ובכל דרך אפשרית, ומונעת ממנו לקבל את חלקו בזכויות וברכוש המשותף, והוא כבן 71 ומצב בריאותו רעוע. על פי הנטען, בית הדין האזורי ובית הדין הגדול עשו עם העותרת חסד במהלך השנים, ואולם הגיע העת לשים קץ להתדיינות. לגופם של דברים – לעמדת המשיב דין העתירה להידחות על הסף, שכן החלטות בית הדין הגדול ניתנו כדין ובהתאם לסמכות הנתונה לו לפי תקנות הדיון.

הכונס טוען כי יש לדחות את העתירה נגדו על הסף, משלא נתבקש בה כל סעד ביחס אליו, תוך חיוב העותרת בהוצאות.

3.

לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותה של ערכאה זו.

כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטות אלה מוגבלת למקרים קיצוניים, שבהם נפל פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו מני רבים: בג"ץ 8324/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 6 (11.1.2022); בג"ץ 4656/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים , פסקה 4 (11.7.2021)). עניינה של העותרת אינו בא בגדרם של מקרים חריגים אלה; ואבאר.

מתגובת המשיב לעתירה מתברר, כי אין זו הפעם הראשונה שבה מלינה העותרת על חיובה בהפקדת ערובה בערעור שהוגש על ידה לבית הדין הגדול. עתירה קודמת שהגישה העותרת בנדון (בג"ץ 2727/21) נדחתה על הסף, תוך שהובהר כי תקנות הדיון הותקנו בסמכות וכי החיוב בהפקדת ערובה נתון לשיקול דעתו של בית הדין הרבני. אין לי אלא להפנות לדברים הנכוחים שנכתבו שם:

"6. בית משפט זה קבע זה מכבר כי לבית הדין הרבני, ככל ערכאת שיפוט, נתונה סמכות טבועה להסדרת סדרי הדין שיהיו נהוגים בו, וכי עליו להפעיל סמכות זו תוך כיבוד עקרונות יסוד של דיון צודק ומבלי שיהיה בכך דבר הנוגד את הוראות הדין (ראו: בג"ץ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד טו 106, 114 (1961); בג"ץ 3914/92

לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491, 504-503 (1994)).

7.

בהמשך לכך, תוקנו תקנות הדיון ובהן תקנה קל"ד הקובעת כי 'בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות'. בית משפט זה פסק לא אחת כי קביעת ערבויות כאמור בתקנה זו נתונה לשיקול דעתו של בית הדין הרבני, אשר נדרש לעשות כן בסבירות, תוך התחשבות בזכויותיהם של בעלי הדין, ובין היתר, בזכות הגישה לערכאות. לצד זאת, הודגש כי מדובר בהחלטה דיונית, ומשכך בית משפט זה לא ייטה להתערב בה (ראו: עניין פלונית, פסקה 6 והאסמכתאות שם).

מעבר לאמור, אוסיף עוד כי יש לדחות את טענת העותרת ביחס לאי חוקיות התקנות, ובפרט תקנה קל"ד לתקנות, מאחר שיש להעלותה, בנסיבות שלפנינו, במסגרת תקיפה ישירה בפני בית המשפט המינהלי המוסמך ולא בדרך של תקיפה עקיפה (ראו והשוו: ע"א 4291/17 עו"ד אלפריח נ' עיריית חיפה, פסקאות 16-9 (6.3.2019))" (בג"ץ 2727/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פסקאות 7-6 (22.4.2021)).

4.

זאת ועוד. לא מצאתי יסוד לקבוע כי החלטותיו של בית הדין הרבני פוגעות בזכויות העותרת באופן בלתי סביר או קיצוני. על פני הדברים נראה כי מדובר בהחלטות המאזנות כראוי בין זכויות הצדדים, בנסיבות שבהן הסכסוך הרכושי ביניהם נמשך על פני שנים רבות; ובתוך כך צוין בהחלטה מיום 19.1.2022 כי הערבות נועדה מצד אחד לאפשר לעותרת לרכוש את חלקו של המשיב בדירה (אם יתקבל הערעור), ומצד שני לצמצם את הנזק שעלול להיגרם לאחרון כתוצאה מביטול עסקת הרכישה עם הצד השלישי (ככל שיידחה הערעור). מדובר אפוא בהחלטה דיונית מובהקת ושקולה, שאינה מגלה עילה להתערבותנו.

5.

התוצאה היא שהעתירה נדחית, וממילא נדחית הבקשה לצו ביניים. כאמור אין זו הפעם הראשונה שהעותרת פונה בעתירה דומה שנדחתה, ובהתחשב גם בכך העותרת תישא בהוצאות המשיב 3 בסך 4,000 ש"ח, ובהוצאות המשיב 4 בסך 2,000 ש"ח.