בג"ץ 2146/05 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בפ"ת

השופט א' רובינשטיין:

עתירה זו מכוונת עצמה כנגד פסקי דינם של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול, שחייבו את העותרת (בית הדין האזורי – ברוב דעות) לקבל גט מבעלה. עיקר טענותיה של העותרת עניינו ייצוג לא מספיק בפני בתי הדין הרבניים, נוכח אי ידיעתה הנטענת בנושאי דת ודין, ולפיכך – כך נאמר – לא הביאה עדים כראוי, לא חקרה כראוי וכיוצא באלה. בין השאר לא נתקיימו, לשיטת העותרת, העילות לחיוב בגט. מנגד טען המשיב, כי העותרת יוצגה על-ידי מספר עורכי דין, וכי לא נפל כל פגם בניהול ההליך בבתי הדין הרבניים.

לאחר עיון לא ראינו מקום להיעתר לעתירה. עיקרה בנושא החיוב בגט. גירושין מצויים בלב סמכותו של בית הדין הרבני, לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, ("ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל... יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים"). בצד הסמכות מצויה בבתי הדין הרבניים גם המומחיות בדין תורה, שהוא הדין המהותי לפי סעיף 1 לאותו חוק. התערבות בית משפט זה בכגון דא תהא במשורה - רק במקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטיה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הרבני, מקרי סעד מן הצדק בהיעדר סמכות לגוף אחר; ראו בין השאר בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין האזורי רחובות, פ"ד מו(3) 1, 8-6 (השופטת דורנר); בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423, 439-438 (השופט ד' לוין). באשר לטענת אי הייצוג, מעיון במסמכים שצורפו לעתירה ולתשובה עולה כי בחלק מן הדיונים יוצגה העותרת בבית הדין הרבני האזורי, וכן יוצגה בבית הדין הגדול. בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו בערעור העותרת מיום כ"א בטבת תשס"ד (15.1.04) קבע (מפי הדיין הרב איזירר בהסכמת הדיינים הרבנים דיכובסקי ובר שלום): "לפנינו מקרה של מאיס עלי עם אמתלאות מבוררות, וכיוון שבעלה מוכן לתת גיטה וכתובתה ותוספת כתובתה, לכן אין כאן שאלה של הפסד מזונות". לפיכך נדחה הערעור. עינינו הרואות, כי בית הדין הגדול סבר כי ישנן עילות לחיוב בגט. לא ראינו מצדנו עילה משפטית להתערב בכך. אין בידינו איפוא להיעתר לעתירה.