בג"ץ 10767/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

בפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אשר דחה את בקשת העותר לחייב את המשיבה 4 בקבלת גט ולבטל את חיובו במזונות אישה.

1.

העותר והמשיבה 4 נישאו בשנת 1978 ונולדו להם שלושה ילדים. הנישואין לא עלו יפה, וביום 6.7.2005 הגיש העותר תביעה לגירושין עקב "נסיבות קשות של אלימות מילולית ופיזית כלפיו" מצד המשיבה 4. בתביעה נכרכו נושאי הרכוש, משמורת קטין ומזונות האישה. ביום 28.6.2006 דחה בית הדין הרבני האזורי בחיפה (כב' הדיינים ח' הרצברג, י' ש' גמזו, מ' בלייכר) (להלן: בית הדין האזורי ) את בקשת העותר לחייב את המשיבה 4 בקבלת גט פיטורין, בקובעו כי מן החומר בתיק ומסיכומי הטענות שהגישו בעלי הדין עולה כי העותר נתן עינו באישה אחרת, וכי טענותיו של העותר באשר להתנהגותה הבוטה של המשיב 4 כלפיו לא הובררו דיין. בית הדין האזורי הוסיף כי חרף זאת מן הראוי שהצדדים יגבשו הסכם בדבר עתיד חייהם המשותפים. העותר הגיש ערעור על פסק הדין בו הלין על קביעת בית הדין האזורי לפיה נתן עיניו באחרת וטען כי בית הדין לא התייחס לנושאים שנכרכו בתביעת הגירושין. ביום 5.12.2006 דחה בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיינים ש' מ' עמאר, ש' דיכובסקי, ע' בר שלום) את הערעור, בקובעו כך:

קיימות הוכחות ברורות בתיק, שאכן המערער [העותר] יצר קשר עם אישה אחרת. הכחשות בא כוחו, עומדות בסתירה מפורשת לדו"ח של עובדת הסעד ולחומר שבתיק. אין ספק, שבנסיבות אלו צדק בית הדין שלא ניתן לחייב את המשיבה בגט.

בית הדין הרבני הגדול הוסיף וקבע כי הנושאים הנילווים לתביעת הגירושין נדונו על ידי בית הדין האזורי, אף שלא באו לידי ביטוי בפסק דינו. כמו כן ציין בית הדין הרבני הגדול כי בקשת העותר לפירוק השיתוף בדירה מקום שבו המשיבה 4 לא חויבה בגט איננה במקומה, וכי אם בכל זאת סבור העותר שיש מקום לפירוק השיתוף עליו להגיש בקשה מפורטת בנושא לבית הדין האזורי. עוד קבע בית הדין הרבני הגדול כי אין הוא מוצא מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי לעניין מזונות האישה ולבסוף נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה אחד מילדיהם יישאר במשמורת העותר. בכפוף לכך נדחה הערעור.

2.

בעתירה שבפנינו מלין העותר על פסקי הדין האמורים שהינם, לטענתו, מחוסרי בסיס משפטי ועובדתי. לטענת העותר, אין בפסקי הדין כל התייחסות ראויה לטענותיו ולחומר הראיות שבתיק, וכן לכך שבבדיקת פוליגרף, אותה עבר לדרישת בית הדין האזורי לצורך הוכחת טענותיו לגבי התנהגות המשיבה 4 כלפיו ולגבי נאמנותו לה, נמצא כי הוא דובר אמת בעוד המשיבה 4 סירבה להיבדק. עוד טוען העותר כי בקובעו כי הוא נתן עיניו באישה אחרת, התעלם בית הדין האזורי מהצהרתו כי לא ישוב לחיות עם המשיבה 4, כי חיי הנישואין תמו מבחינתו וכי מזה כארבע שנים לא קיימים כל יחסי אישות בין בני הזוג. העותר מוסיף וטוען כי חיובו במזונותיה של המשיבה 4 בוצע במעמד צד אחד ומבלי שהמשיבה 4 הציגה כל ראיות לצרכיה. מטעמים אלה, כך טוען העותר, פסקי הדין שניתנו בעניינו פוגעים בזכותו החוקתית לקניין וכן בזכותו לבחור עם מי ינהל את חייו, והם ניתנו בהתעלם מהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מן הפסיקה ומן הדין הקיים ותוך הפרת כללי הצדק הטבעי.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, במיוחד מקום שעניינן של אלה בנושאים הנמצאים בלב סמכותו העניינית (ראו: בג"ץ 2146/05 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה , תק על 2006(2) 642 (2006); בג"ץ 1521/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , תק על 2006(2) 656 (2006); בג"ץ 8872/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 20.12.06)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין הדתיים מתוחמת לעילות כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או מקום שבו נדרש סעד מן הצדק והעניין אינו מצוי בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , תק על 2006(2) 98, פיסקה 10 (2006)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בפסיקת בתי הדין הרבניים. טענותיו של העותר הן ערעוריות במהותן ועניינן בסוגיית החיוב בגט, המצויה בלב סמכותם העניינית מכוח חוק (ראו: סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953). זאת ועוד, מפסקי הדין נשוא העתירה עולה כי אלה ניתנו בהסתמך על חומר הראיות הקיים בתיק ולאחר שניתנה לצדדים אפשרות לטעון את טענותיהם, ובנסיבות אלה לא נמצאה לנו כל עילה להתערבות.

העתירה נדחית.