בג"ץ 2195/14 אמנון קראוז נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

זוהי עתירה בה מבקש העותר, בין היתר, כי נורה על ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו בבית המשפט השלום בירושלים, וכן שנורה על ביטול פסק הדין שניתן בערעור על פסק דין זה בבית המשפט המחוזי בירושלים ושל פסק הדין שניתן בבית משפט זה בבקשת רשות הערעור.

1.

העובדות בעניינו של העותר פורטו בהרחבה במסגרת ההליכים שנוהלו בעניינו ולכן נעמוד עליהן בקצרה. העותר הורשע בבית המשפט השלום בירושלים (ת"פ (שלום ירושלים) 7796/08), לאחר ניהול הליך הוכחות, בשש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף, אותן ביצע כלפי לקוחותיו. המערער שימש כסוכן ביטוח ונטל הלוואות על חשבון כספי הפוליסות של הלקוחות, ללא ידיעתם ותוך זיוף חתימותיהם, ולאחר מכן העביר את כספי ההלוואות לחשבונו הפרטי. לקוחותיו של העותר קיבלו את כספם חזרה והפוליסות שלהן לא נפגעו בסופו של דבר, אולם בית משפט השלום קבע כי פוטנציאל הנזק במעשיו של המערער היה רב משום שהכיסוי הביטוחי של הלקוחות נפגע לתקופה מסוימת, כך שאם היה מתרחש אירוע ביטוחי במהלכה, הכיסוי הביטוחי שלהם היה נמוך במידה ניכרת מהסכום שהם היו זכאים לקבל אלמלא מעשי המרמה של העותר. לאחר ששקל את מכלול הנסיבות, ובהן נסיבותיו האישיות של המערער, תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו וחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, נגזרו על המערער תשעה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח וכן הוטל עליו לפצות את המתלוננים נגדו בסך כולל של 18,000 ש"ח.

המערער ערער הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי (ע"פ 14277-08-13), וזה דחה את ערעורו על שני חלקיו. לאחר דחיית הערעור, הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 1612/14), ובמסגרת אותו הליך עוכב עונש המאסר בפועל שהושת על המערער עד להחלטה בבקשת רשות הערעור. ביום 12.3.2014 דחה בית משפט זה (כבוד השופט ח' מלצר) את בקשת רשות הערעור של העותר, וקבע כי היא אינה מגלה שנעשה עמו אי צדק בולט או חשש כי נגרם לו עיוות דין. כמו כן נקבע כי עיקר טענותיו של העותר נסבות על חומרת העונש שנגזר עליו, אולם גזר דינו של המערער אינו סוטה משמעותית ממדיניות הענישה הנהוגה ועל כן אין מקום להתערב בו. משכך, נקבע כי על העותר להתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל שהושת עליו ביום 31.3.2014.

2.

בעתירה דנן מבקש העותר, שאינו מיוצג, כי עונש המאסר בפועל שהושת עליו יעוכב עד להכרעה בעתירה וכי נורה על ביטול ההכרעות השיפוטיות שניתנו בעניינו ועל זיכויו מכל אשמה. לתמיכה בעתירתו, פורש העותר שורה ארוכה של טענות עובדתיות, המוכיחות, לטענתו, כי הוא חף מפשע. בין היתר מלין העותר על כך שהמתלוננים ועדים אחרים במשפטו שיקרו בבית המשפט, חלקם בשל רצון לנקום בו, וכי בית המשפט השלום שגה כאשר העדיף את גרסאותיהם על פני גרסתו. עוד טוען העותר כי כתב האישום נגדו הוגש ממניעים זרים, בין היתר בשל לחצים שהפעילו חברת כלל ביטוח בע"מ ומר נוחי דנקנר. העותר מוסיף ומרחיב אודות נסיבותיו האישיות, מצבו הכלכלי, הנפשי והבריאותי וכן אודות מצבם של אחרים התלויים בו ועומד בתוקף על כך שהוא חף מפשע.

3.

דין העתירה להידחות על הסף.

כאמור טענותיו של העותר נגד הרשעתו והעונשים שהושתו עליו, נדונו ונדחו על ידי בית משפט זה לאחרונה. ככל שהעתירה נועדה לתקוף את החלטותיו של בית משפט זה לגופן, כלל נקוט הוא כי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות אחרות של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים (ראו: בג"ץ 8140/13 עוזי נ' מדינת ישראל , פיסקה 2 לפסק דינו של השופט י' עמית (9.12.2013); בג"ץ 4828/05 פלוני נ' כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בית המשפט העליון , פיסקה 6 (15.6.2005); בג"ץ 10827/08 צור נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז מרכז , פיסקה 12 (28.12.2008)). על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר מדובר בהחלטות שעניינן דחיית בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן טענותיו של העותר כבר נבחנו ונדונו לגופן על-ידי שתי ערכאות שיפוטיות (ראו: בג"ץ 2398/02 רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים , פיסקה 3 (22.4.2002); בג"ץ 936/12 שיטרית נ' בית המשפט העליון (6.2.2012)). הטענות שהעלה העותר בעתירתו הן "ערעוריות" במהותן, ומשיגות על החלטתו של כב' השופט ח' מלצר. טענות כאלה אין להן מקום, כאמור.

העתירה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.