בג"ץ 2248/17 רחל מלר נ. מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר

השופט מ' מזוז:

1.

עניינה של העתירה בהחלטת משרד החקלאות ופיתוח הכפר (להלן: משרד החקלאות ) לדחות על הסף את בקשת העותרים לתמיכה לפי "נוהל תמיכה בחקלאים משביתי מענף כרם היין בשנת השמיטה תשע"ה" (להלן: הנוהל ).

2.

הנוהל, שמטרתו מתן תמיכה בחקלאים אשר ישביתו את כרמיהם בשנת השמיטה, קבע את התנאים לקבלתה והסמיך את ועדת התמיכות לבחון את עמידתם של מגישי הבקשה לתמיכה בתנאים אלה. כמו כן נקבע כי התקציב הכולל לצורך התמיכות הינו עד 25 מיליון ש"ח ונקבעו אמות המידה לקביעת סכום התמיכה עבור כל כרם בהתאם לשטחו.

3.

המועד האחרון להגשת בקשה לתמיכה בהתאם לנוהל נקבע ליום 4.9.2014 (לאחר הארכה עקב מבצע "צוק איתן"). סעיף 9 לנוהל קובע כי "בקשה שתוגש באיחור תידחה ללא דיון." לצד זאת נקבע שם כי "אם קיימות נסיבות חריגות המצדיקות דיון בבקשה, ואין מניעה למתן התמיכה מבחינה תקציבית, מוסמך החשב הכללי לאשר דיון בבקשת התמיכה שהוגשה באיחור".

4.

העותרים הינם חקלאים העוסקים בגידול כרמים. לטענתם, הם השביתו 128 דונם של כרמים בשנת השמיטה (תשע"ה). ואולם העותרים הגישו את בקשתם לתמיכה רק ביום 15.6.2015, למעלה מ- 9 חודשים לאחר המועד האחרון להגשת בקשות כאמור. לטענת העותרים, האיחור בהגשת הבקשה נבע מכך שטעו לחשוב כי היקב עמו הם עובדים הגיש את הבקשה בשמם וכן עקב נסיבות אישיות אחרות, נימוקים המצדיקים לטענתם את הגשת הבקשה באיחור.

5.

ביום 22.6.2015 דחה משרד החקלאות על הסף את בקשת העותרים, בהתאם להוראת סעיף 9 לנוהל הנזכר לעיל. חלפו שמונה חודשים נוספים, וביום 22.2.2016 פנו העותרים למשרד החקלאות בבקשה כי ישקול מחדש את בקשתם לקבלת התמיכה. לאחר התכתבויות בין העותרים ובאי כוחם למשיב הגישו העותרים ביום 12.3.2017 את העתירה שלפנינו.

6.

בעתירה נטען כי דחיית בקשת העותרים על הסף רק מאחר והוגשה באיחור מנוגדת להוראות הנוהל, שכן לצד ההוראה בנוהל בדבר דחיה על הסף של בקשה שהוגשה באיחור קובע סעיף 9 לנוהל כי "אם קיימות נסיבות חריגות המצדיקות דיון בבקשה, ואין מניעה למתן התמיכה מבחינה תקציבית, מוסמך החשב הכללי לאשר דיון בבקשת התמיכה שהוגשה באיחור". לטענתם, לאור נסיבותיהם החריגות היה על החשב הכללי לדון בבקשתם.

7.

דין העתירה להידחות על הסף.

8.

כל מהלך התנהלותם של העותרים לוקה בשיהוי כבד ובלתי מוסבר. הבקשה לתמיכה הוגשה באיחור של יותר מ- 9 חודשים . גם משנדחתה הבקשה על הסף בגין האיחור, השתהו העותרים כ- 8 חודשים נוספים עד שפנו בבקשה כי ישקול מחדש את בקשתם לקבלת התמיכה. העתירה עצמה הוגשה כשנה וחצי

לאחר דחיית הבקשה. התנהלות זו מצדיקה ומחייבת דחיית העתירה על הסף בגין שיהוי.

9.

בנוסף, השיהוי בהתנהלות העותרים תוצאתו גם שמדובר כיום ב " מעשה עשוי " (בג"ץ 1067/96 המועצה האזורית בני שמעון נ' ממשלת ישראל

(22.9.1997)). כספי התמיכה מוקצים במסגרת תקנה תקציבית שהכספים שהוקצו בגדרה מיועדים לחלוקה באופן שהסכום כולו (25 מלש"ח) יתחלק בין המבקשים שבקשותיהם נמצאו עומדות בתנאי הנוהל. כעולה מתגובת המשיב, הבקשות לתמיכה נדונו בדצמבר 2014, וכספי התמיכה כולם חולקו במהלך החודשים אפריל-אוגוסט 2015. חלוקת התקציב שהוקצה לתמיכה הסתיימה אפוא, ולא נותר תקציב לחלוקה. כבר נקבע בעבר לא פעם כי בעתירות שעניינן החלטות תקציביות נדרשת הקפדה מיוחדת לענין פניה ללא שיהוי, וכי "מצופה מן העותר להגיש את עתירתו טרם בוצעה הפעולה התקציבית" (בג"ץ 3250/13 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' שר האוצר , פסקה 25 (9.8.2015); בג"ץ 4885/13 רמת דוד - חינוך מיוחד נ' משרד החינוך , פסקה 13 (4.5.2014)).

10.

העתירה נדחית אפוא. העותרים יישאו בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪.