בג"ץ 228/99 שלום אוחנה נ. יוסף מזור

המשיבים הגישו תובענה כספית כנגד המבקשים, על יסוד מעשי מירמה לכאורה, שביצעו המבקשים 1 ו2- (להלן: אוחנה) כנגד המשיבים 1 ו2- (להלן: מזור), בהיות הצדדים שותפים בחברה המבקשת 4 (להלן: החברה המשותפת). בין היתר טוענים המשיבים בתובענה, כי אוחנה הקימו את החברה המבקשת 3, מבלי ליידע את מזור על קיומה, וביצעו דרכה העברות כספים ולקוחות באופן שפגע ברווחי החברה המשותפת. לבקשת המשיבים, הטיל בית-המשפט המחוזי צו עיקול זמני על רכושם של המבקשים, וזאת עד לסך של 500,000 ש"ח וכנגד מתן ערבות בנקאית מצד המשיבים בסכום של 150,000 ש"ח.

בבקשת המשיבים למתן צו עיקול זמני נטען, כי נוכח מעשי המירמה של המבקשים, אשר היוו את התשתית להגשת התובענה, קיים חשש ממשי כי המבקשים יבריחו נכסים וכספים באופן שיכביד על ביצוע פסק-הדין. רשם בית-המשפט המחוזי (השופט עודד גרשון) פסק כי יוטל צו עיקול זמני עד לסך של 750,000 ש"ח. המבקשים ערערו על קביעת הרשם בפני בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר דן ביין). בית-המשפט המחוזי, על אף שהביע את ספקותיו באשר להתבססות המשיבים על טענות המירמה, דחה את ערעורם, תוך שהוא מגביל את צו העיקול הזמני לסכום נמוך מזה שנתבקש על-ידי המשיבים ומתנה אותו במתן ערבות בנקאית מצידם, כאמור לעיל.

מכאן הבקשה לרשות הערעור שבפניי. המבקשים חוזרים וטוענים כי המשיבים לא הוכיחו את יסודות תקנה 360(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, היינו, תשתית ראייתית לכאורית לצידקת התובענה וחשש מפני הכבדה על ביצוע פסק-הדין במידה שלא יינתן צו עיקול זמני. לחלופין טוענים המבקשים, כי ראוי היה להגדיל את הערבות הבנקאית שנדרשה מן המשיבים.

דין הבקשה להידחות. העובדות המבססות את טענות המירמה של המשיבים כנגד המבקשים נתמכו בתצהיר שהגיש המשיב 1. עובדות אלו מעוררות חשש כי אי-מתן צו העיקול הזמני יכביד על ביצוע פסק-הדין, כנדרש בתקנה 360(א) הנ"ל. בנסיבות אלו, האיזון שערכו הרשם ובית-המשפט המחוזי בין האינטרסים של הצדדים הינו ראוי, ואין מקום לתת רשות ערעור בעניין זה.

הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בבקשה זו בסך 10,000 ש"ח.