בג"ץ 2293/05 אנסטסיה זגידולין נ. שר הפנים

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

עתירה זו הוגשה כנגד החלטת המשיבים שלא להעניק לעותרת אשרת עולה, מכוח

חוק השבות , תש"י-1950 (להלן: חוק השבות ) ואזרחות ישראלית, מכוח חוק האזרחות , תשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות ).

2.

העותרת הינה ילידת ואזרחית רוסיה. ביום 18.9.09, עשרה ימים לפני יום הולדתה ה-18, אומצה על ידי מר אנדריי זגידולין (להלן: זגידולין ), בן-זוגה לחיים של אימה, לה נישא כחודשיים קודם לכן. בית משפט פדרלי בעיר יליזובו אשר במחוז קמצ'טקה ברוסיה אישר את האימוץ, והורה להכניס שינויים בתעודת הלידה של העותרת בהתאם, באופן ששם האב הביולוגי יוחלף ותחתיו יירשם שם האב המאמץ. בתצהירה שהגישה לתמיכה בעתירתה, ציינה העותרת כי אביה המאמץ הינו יהודי, אזרח ותושב ישראל.

העותרת ביקשה לעלות ארצה, והיא ואביה המאמץ פנו למשרד הפנים במספר הזדמנויות בבקשה לקבל עבורה אשרת עולה ואזרחות ישראלית. בקשותיהם נדחו. לטענתה, פנייתה האחרונה משנת 2005 לא נענתה כלל, ומאחר שתוקף אשרת התייר שקיבלה עמד לפוג, עתרה לבית משפט זה בבקשה כי יורה למשיבים להיעתר לבקשתה. כן עתרה למתן צו ביניים שיורה למשיב להעניק לה אשרת ביקור ועבודה מסוג ב/1.

בעתירתה, טוענת העותרת כי היא זכאית לעלות ארצה ולקבל מעמד עולה ואזרחות ישראלית מכוח היותה בתו של יהודי, בהתאם לסעיפים 2 ו-4א לחוק השבות. העותרת טוענת כי על פי ההלכה שנפסקה בפרשת מקסימוב (בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים , פ"ד נח(1) 919, 928-931 (2003)), המסמכים שהציגה מקימים חזקה כי היא זכאית לכאורה לעלות כאמור, וכעת עבר נטל ההוכחה אל המשיב לסתור חזקה זו בראיות מנהליות מספיקות, אם הוא סבור כי אינה זכאית. נוכח האמור, טוענת העותרת כי החלטות המשיבים לדחות את בקשותיה הינן בלתי חוקיות, שרירותיות ובלתי סבירות, ויש לבטלן ולהעניק לה אשרת עולה ואזרחות ישראלית.

3.

בסמוך לאחר הגשת העתירה, ובהסכמת הצדדים, ניתן צו מניעה זמני האוסר על הרחקת העותרת מן הארץ עד למתן החלטה אחרת.

4.

מתגובת המשיבים לעתירה עולה, כי האימוץ נעשה זמן קצר לאחר נישואי אם העותרת לאביה המאמץ, זכאי שבות, וזמן קצר לפני שעלה לארץ, בשנת 2000. אמה של העותרת עלתה לארץ מספר חודשים לאחריו, ומאחר שהשניים נישאו פחות משנה לפני עלייתו, הוענק לה בשלב ראשון רישיון ישיבה מסוג א/5 אשר הוארך מעת לעת. בשנת 2005 קיבלה האם אזרחות ישראלית. בשנת 2001 נכנסה העותרת לישראל באשרת תייר (מסוג ב/2), ועזבה אותה כשלושה חודשים לאחר שפקע תוקף האשרה. בעת שהותה בארץ, פנתה העותרת לקבלת מעמד עולה בישראל בטענה כי היא בת של יהודי, לאור אימוצה על ידי זגידולין. עמדת לשכת הקשר הינה כי העותרת אינה זכאית למעמד בישראל, מאחר שהאימוץ נעשה בהיותה בת 18. בהמשך לכך, החליט משרד הפנים שלא להעניק לה מעמד בישראל.

בשנת 2002 שבה העותרת ונכנסה לארץ באשרת תייר, אשר הוארכה, והיא עזבה ביום פקיעת תוקפה. לאחר מכן שהתה מחוץ לישראל במשך שנתיים, ונכנסה שוב באשרת תייר בשנת 2004. העותרת פנתה למשרד הפנים בבקשה כי ישנה את החלטתו, אולם בקשותיה סורבו, תוך שהובהר לה כי עליה לעזוב את הארץ עם תום

תוקף אשרת התייר שקיבלה.

5.

עמדת המשיבים הינה כי בנסיבות הנוגעות לעניינה של המערערת, כאשר האימוץ נעשה בסמיכות רבה ליום הולדתה ה-18, זמן קצר ביותר לאחר נישואי אימה, וזמן קצר ביותר לפני עלייתו של זגידולין לארץ, לא נוצרו יחסי הורות ממשיים בין העותרת לאב המאמץ בעקבות אקט האימוץ. לפיכך, קיים חשש ממשי כי אימוצה של העותרת על ידי זגידולין איננו משקף יחסי הורות אמיתיים, אלא נעשה במטרה להשיג מעמד בישראל.

6.

לאחר הגשת העתירה, קוים שימוע לעותרת, לאמה, ולזגידולין, בלשכת מינהל האוכלוסין באילת, אשר גם לאחריו עומדים המשיבים על עמדתם. לדבריהם, מן השימוע לא ניתן ללמוד על קיום יחסי הורות מהותיים ואמיתיים בין העותרת לבין זגידולין עובר למועד האימוץ או לאחריו. כן עלה מן השימוע, לדבריהם, כי בקשת העותרת לקבל מעמד לא הונעה מרצונה לקיים תא משפחתי עם אביה המאמץ, ולפתח קשר הורי עמו.

לגישת המשיבים, התשובה לשאלה מהו אימוץ המזכה במעמד על פי חוק השבות צריכה להיגזר מהתפיסה המקובלת במשפט הישראלי בדבר מהות מוסד האימוץ, המדגישה קיומם של יחסי הורות מהותיים. כאשר ברקע האימוץ ניצבת השאיפה להשיג תכליות שהן חיצוניות ליחסי האימוץ, עולה חשש לניצול לרעה של מוסד זה. פרשנות מושג הזכאות למעמד על פי סעיף 4א לחוק השבות צריכה לשקף תפיסה מהותית זו של יחסי משפחה. לאור האמור, גורסים המשיבים כי בהצגת צו אימוץ זר אין די לצורך רכישת מעמד בישראל. הליך האימוץ לא עבר בכור קליטה

מתאים על פי הדין הישראלי, וקיומו אינו מייתר או ממצה את שיקול דעתו של משרד הפנים בבוחנו בקשה לקבלת מעמד. בנסיבות הענין, כך נטען, עולה חשד מבוסס כי מ דובר

באימוץ למטרת רכישת מעמד בישראל, ואין מתקיימים יחסי הורות מהותיים. לאור האמור, לגישת המשיבים אין עילה להעניק לעותרת מעמד, ודין עתירתה להידחות.

7.

בדיון שנתקיים בעתירה, טען בא כוח העותרת, בין היתר, כי יש להתיר למרשתו לשהות בארץ לאור מצבה הרפואי של אימה, שאינו שפיר. לפיכך הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי עניינה של העותרת יובא לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה ), כדי שתחליט בבקשתה. המדינה התבקשה להגיש הודעת עידכון בדבר החלטת הוועדה.

8.

מתגובת העדכון שהגישה המדינה עולה, כי הוועדה המליצה בשלב זה להעניק לעותרת רישיון שהייה בישראל, וכי המלצה זו התקבלה על ידי הרשות המוסמכת במשרד הפנים. הוחלט, כי העותרת תקבל אשרת שהייה מסוג ב/1 לפרק זמן של שנה, וכי בתום תקופה זו ייבחן עניינה בשנית על ידי מטה הרשות, וזאת במישור ההומניטרי. ראש הרשות המוסמכת מסכם את החלטתו כך:

"לאחר שסורבה בקשתה הקודמת על ידינו, הציגה הנ"ל מסמכים נוספים, אישורים רפואיים על מצבה וכן מסמכים רבים המעידים על קשר רציף לכל אורך השנים עם בני משפחתה.

לאור האמור, ולאחר בחינת נסיבות המקרה, החלטתי כי יאושר [לעותרת] רישיון שהייה מסוג ב/1 לשנה. בתום תקופה זאת ייבחן עניינה שנית ע"י מטה הרשות בהתאם לנסיבות."

המשיבים הדגישו בתגובתם כי הם עומדים על טענתם כי העותרת אינה זכאית לקבלת מעמד מכוח חוק השבות או מכוח חוק האזרחות וכי ההיתר שניתן הינו במישור ההומניטרי. בנסיבות האמורות, הם טוענים כי העתירה נתייתרה, ודינה להימחק.

9.

העותרת מתנגדת למחיקת העתירה, ומבקשת כי יינתנו לה מלוא הסעדים להם עתרה - מתן אשרת עולה ואזרחות ישראלית.

10.

מפירוט הדברים עולה, כי עמדתם הסופית של המשיבים בענין מעמדה של העותרת טרם נתגבשה באורח סופי, ואין מקום כי ננקוט עמדה בשאלה העקרונית העולה בעתירה בטרם תנקוט הרשות המוסמכת עמדה סופית לגביה. בנסיבות הענין, סעד הביניים שניתן, המאפשר לעותרת לשהות בארץ ולעבוד בה לפרק זמן של שנה, והקובע כי תיערך בחינה מחודשת בעניינה בתום תקופה זו, מניח את הדעת, ואינו מחייב הכרעה נכון לעת זו. עמדת הרשות המוסמכת מגלה נכונות לבחון שוב את עניינה של העותרת בפתיחות ובכובד הראש הראויים. יש לאפשר למשיבים לגבש את עמדתם הסופית בטרם נעבירה תחת ביקורת שיפוטית (השוו: בג"ץ 10856/07 קרייף נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 6.1.08); בג"ץ 4547/03 חלבי נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 30.5.05)). אם בתום השנה תתקבל החלטה סופית בעניינה של העותרת אשר לא תשביע את רצונה, תעמוד בפניה אז האפשרות לשוב ולעתור לערכאה המוסמכת בבקשת סעד. בכפוף לאמור לעיל, דין העתירה להידחות.