בג"ץ 2308/09 פלוני נ. פלוני

השופט ח' מלצר:

1.

עניינו של תיק זה הוא בבקשות שונות לסעדים ארעיים (במסגרת בג"צ) להורות למשיבים שלא לקיים דיונים שונים הקבועים בפניהם בעניין העותרת והמשיב 1.

2.

מה שמכונה עתירה הוגש בתאריך 12.3.2009 (יום חמישי) בשעות הערב, וזו הייתה למעשה אך בקשה לסעד ביניים עד הגשת עתירה. הסעד הזמני שהתבקש כוון כלפי צו הבאה שהוצא כנגד העותרת על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים (ככל הנראה בהרכב דיינים חסר) זאת לקראת דיון שאמור היה להתקיים ביום ראשון שמיד לאחר מכן: בתאריך 15.3.2009. העתירה הוגשה בכתב יד ובה נטען כי העותרת הגישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול על קביעתו של בית הדין הרבני האזורי כי הוא מוסמך לדון בתביעת הגירושין שהגיש נגדה המשיב 1. העותרת ציינה כי בית הדין הרבני הגדול נתן לעותרת רשות לערער על ההחלטה הנ"ל ואיפשר לה להגיש את הערעור בתוך 15 ימים. לגופו של עניין טענה העותרת בהרחבה (אך בחוסר בהירות), כי תביעת הבעל לגירושין הוגשה, לתפיסתה, במרמה ובחוסר כנות, שכן דין התביעה לגירושין להתברר בבית דין צדק של העדה החרדית, שגם הוא מוסמך, לשיטתה, ליתן גט.

3.

בסמוך לאחר הגשת העתירה, בתאריך 12.3.2009, הוצאתי צו ארעי שאסר על קיום צו ההבאה כנגד העותרת לקראת הישיבה שהועדה לתאריך 15.3.2009. כן התבקשה תגובת המשיבים, בפרט ביחס לטענת ההרכב החסר. בתאריך 15.3.2009 הגישה העותרת בקשה דחופה נוספת, הפעם לתיקון העתירה כך שבית הדין הרבני האזורי יתווסף כמשיב לעתירה וכן ביקשה כי יוצא צו האוסר על בית הדין הרבני האזורי לדון בתיק עד שתוכרע שאלת הסמכות. ביני לביני גם הבעל, המשיב 1,

הגיש את תגובתו ובה ציין כי העותרת מתחמקת מלהופיע בבית הדין הרבני לבירור תביעת הגירושין שהגיש כנגדה וכי לשיטתו העותרת מנסה לנצל בעתירתה לרעה הליכי משפט. המשיב ציין עוד כי העותרת לא הגיעה לישיבה שהתקיימה בתאריך 15.3.2009 ובישיבה זו של בית הדין האזורי הוצא נגדה צו הבאה נוסף, לקראת הישיבה שנקבעה לתאריך 22.3.2009, וזו הפעם – הצו נחתם על ידי שלושת הדיינים, חברי המותב.

בתאריך 18.3.2009 ביקשה העותרת להשיב לתגובת המשיב 1 ובגדרה ציינה כי נעשים על ידה מאמצים למינוי עורך דין מטעם הסיוע המשפטי. במועד זה הוצאתי החלטה נוספת ובה הבהרתי כי הצו הארעי שניתן על ידי בתאריך 12.3.2009 התייחס אך ורק לישיבה שהתקיימה בתאריך 15.3.2009 ולא לישיבות אחרות, או לצווי הבאה אחרים שהוצאו כנגד העותרת. כן ביקשתי מהעותרת להודיע האם היא עומדת עדיין על עתירתה במתכונתה הנוכחית (שהרי זו איננה כוללת כאמור כל עתירה לצו על תנאי, אלא בקשות לסעדים זמניים בלבד).

4.

בתאריך 22.3.2009 הגישה העותרת הודעה נוספת מטעמה ובה ציינה כי היא עומדת על עתירתה וטענה כי זוהי למעשה עתירה לצו על תנאי. זו הפעם ביקשה העותרת שוב כי אורה לבית הדין האזורי לא לדון בתביעת הגירושין עד להכרעה בערעור שיוגש על ידה לבית הדין הגדול. הודעה-בקשה זו נדחתה על ידי בתאריך 23.3.2009.

5.

הבקשה האחרונה מטעם העותרת הוגשה בתאריך 31.3.2009 ובה מסרה כי בית הדין הרבני הגדול נתן לה אורכה של 20 ימים נוספים להגשת הערעור וחזרה וביקשה כי אורה על עיכוב הדיון בבית הדין האזורי עד להחלטת בית הדין הרבני הגדול וציינה כי בתאריך 31.3.2009 (יום הגשת הבקשה) אמור להתקיים דיון בבית הדין הרבני האזורי, שאת ביטולו היא מבקשת. בבוקרו של אותו יום, 31.3.2009, דחיתי את בקשתה האחרונה של העותרת לסעד זמני.

6.

לאחר עיון בתיק – שהוא למעשה כאמור אוסף של בקשות לצווים זמניים (ללא עתירה) – הגעתי למסקנה כי המתכונת הנוכחית מיצתה את עצמה ודינה להידחות. מה שמכונה עתירה איננו מראה על פניו כל עילה, וכל כולו הוא ניסיון חוזר ונשנה למנוע דיונים שונים במועדים שונים בבית הדין הרבני האזורי, ובכגון דא, אין בית משפט זה מתערב, ככל שהן נחזות להיות החלטות דיוניות של הערכאה המוסמכת, מה גם שלעותרת ניתנה האפשרות לערער עליהן בפני בית הדין הרבני הגדול לערעורים הנכבד (ראו: בג"ץ 3256/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 13.5.2007); בג"ץ 7758/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (לא פורסם, 2.10.2007)). נסיבות העניין אינן מקימות כאן איפוא עילה לביקורת של בית משפט זה.

7.

נוכח כל האמור לעיל – "העתירה" נדחית מן הטעם שאינה מגלה על פניה כל עילה. לאחר שניתנה לעותרת אפשרות לחזור בה מן ההליך והיא לא רק שלא עשתה כן, אלא המשיכה בהגשת בקשות סרק, יש לחייבה בהוצאות של המשיב 1 בסך של 1,000 ש"ח.