בג"ץ 2321/18 עדנאן עטאוונה נ. התובע משטרתי- מרחב זבולון

השופט י' עמית :

עניינה של העתירה בבקשה ליתן צו המורה למשיבים לקיים הסדר טיעון מחייב שנערך, לשיטת העותרים, בינם לבין המשיבים.

להלן נביא את עיקר ההשתלשלות העובדתית בתמצית שבתמצית.

1.

נגד העותר 1 (להלן: העותר ), הוגש כתב אישום ביום 20.8.2017 בבית משפט השלום המייחס לו עבירות רכוש רבות. ביום 31.8.2017, פנה בא כוחו של העותר עוד טרם הקראת כתב האישום לנציגי התביעה המשטרתית (להלן: התביעה ), לשם ניהול משא ומתן לסיום ההליך בהסדר טיעון. במקביל לקידום ההליך הפלילי, בית משפט השלום הורה על העברת התיק להליכי גישור. ואולם, לאחר דין ודברים, ההצעות שעלו במהלך הדיון נדחו על-ידי הצדדים, והמותב שניהל את הליך הגישור הורה על הפסקתו. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי בכוונתם להמשיך בניהול משא ומתן.

התביעה הציגה הצעה להסדר טיעון בפני העותרים 3-2 (להלן: באי כוח העותר ), והדגישה כי אם לא תתקבל הסכמה, ניהול ההליך העיקרי יימשך כמתוכנן. עם קבלת ההצעה, באי כוח העותר מסרו לנציגי התביעה כי בכוונתם להציג תיקונים למתווה המוצע. התובע המשטרתי סירב לקבל את התיקונים שהוצעו מאחר שאלה היו לדעתו תיקונים מהותיים. עמדתו הייתה כי אין עוד טעם בניהול משא ומתן נוסף נוכח דחיית ההצעה ונוכח קבלת חוות דעת מומחה הקושרת את הנאשם לרכוש הגנוב שיש בה לקדם את המצב הראייתי בתיק.

על כך נסבה העתירה שבפנינו.

2.

העותרים טוענים כי יש להורות למשיבים על קיום הסדר הטיעון שסוכם, לטענתם, בעניינו של העותר. נטען כי יש בחזרת המשיבים מהחלטתם לחתום על הסדר הטיעון משום חוסר סבירות המצדיק התערבות בית משפט זה. לשיטת העותרים, התנהלות זו מהווה חזרה מהבטחה שלטונית באופן הפוגע באינטרס הציפייה וההסתמכות של העותר, באינטרס הציבורי בקיום הבטחות שלטוניות ובניהול יעיל של ההליך הפלילי.

3.

לאחר עיון בטענות העותרים ובתגובת המשיבים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

הטענה המרכזית של העותרים היא כי קיים הסדר טיעון מחייב, אך העותרים לא

הציגו כתב אישום מתוקן שעל נוסחו הוסכם. על-פי הנחיה מס' 8.1 של פרקליט המדינה, על הסדר טיעון להיערך בכתב ולהיחתם על ידי הנאשם ובא כוחו, וכפי שנקבע בפסיקה " על ההסכמות בין הצדדים להסדר הטיעון למצוא את ביטויין בצורה בהירה ומלאה בהסכם הפורמלי אליו הם מגיעים ועליו הם מדווחים לבית המשפט" ( ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי בפסקה 7 (3.7.2006)). יפים לענייננו הדברים הבאים:

"טענתו של העותר, לפיה חתמו עמו המשיבות על הסדר טיעון מחייב מבחינה משפטית אינה מבוססת ועל-כן דינה להדחות. העותר לא הציג מסמך הכולל הסדר טיעון פורמלי אשר חתום על-ידי הצדדים, והצעתו של המגשר אינה מהווה תחליף למסמך מסוג זה היות והיא אינה אלא בגדר המלצה בלבד..." (בג"ץ 5807/07 אבו-שחאדה נ' פרקליטת מחוז מרכז (11.7.2007) (להלן: עניין אבו-שחאדה )).

אין מחלוקת כי בין הצדדים התנהל משא ומתן ביחס לאפשרות להגיע להסדר טיעון, אך מהתשובה המפורטת והמתועדת של המשיבים עולה כי לא הושגה הסכמה לגבי תוכנו של הסדר הטיעון (אף דומה כי היה זה העותר שלא השכיל לקבל במועד הצעה נדיבה שהוצעה לו בשעתו, עוד קודם שהגיעו לידי המשיבים ראיות נוספות שאך החמירו את מצבו בהיבט הראייתי). משלא הבשילו המגעים להסדר הטיעון, ממילא לא מתעוררת בעתירה שבפנינו השאלה אם החזרה מהסדר הטיעון נעשתה כדין.

4.

למעלה מן הצורך נזכיר את ההלכה לפיה אין דרכו של בית משפט זה להתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה, באשר להן מסור שיקול דעת רחב באופן ניהול ההליך הפלילי. ההתערבות בעניינים הנמצאים באחריותן של רשויות אכיפת החוק והתביעה תיעשה בזהירות ובמשורה רבה, ובכלל זה בכל הקשור להסדרי טיעון עם נאשמים (ראו והשוו: בג"ץ 199/18 בן טובים נ' מדינת ישראל- משטרת ישראל (20.3.2018); בג"ץ 3602/11 לחאם נ' פרקליטות מחוז חיפה (20.7.2011); עניין אבו-שחאדה ; בג"ץ 3411/06 מאור נ' פרקליטות מחוז תל אביב (26.4.2006)). גם בהיבט זה, אין מקום להתערבותנו.

5.

לאור האמור, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.