בג"ץ 2352/99 אמין אל צאנע נ. התובע הצבאי הראשי

השופט י' טירקל:

1.העותר וארבעה אחרים הסתננו לישראל ובחילופי אש בינם לבין סיור צבאי נהרג קצין מכוח הסיור. כן נהרג אחד מן המסתננים. ביום 26.9.91 הורשעו העותר וחבריו על ידי בית המשפט הצבאי בלוד, בעבירה של ירי לעבר בני אדם. על העותר ועל שניים מחבריו הושת עונש של מאסר עולם ועל הרביעי בחבורה הושת עונש של 25 שנות מאסר. כשש וחצי שנים לאחר מכן הגיש העותר לבית הדין הצבאי לערעורים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר הדין. נשיא בית הדין הצבאי לערעורים דחה את בקשתו.

בעתירתו מבקש העותר לבטל את החלטתו של נשיא בית הדין הצבאי לערעורים. טענותיו העיקריות הן כי בשעה שנגזר דינו לא היה בידו לגייס את סכום הכסף הדרוש על מנת לשכור את שירותיו של עורך דין, הוא לא ידע עברית ולא ידע את החוק בישראל. כמו כן, אחרי מתן גזר הדין "נתקף ביאוש ולמצב רוח גרוע ביותר" ומאז ועד היום הוא "לא מתפקד בצורה טבעית ונורמלית".

2.אין ממש בעתירה.

כפי שעולה מתגובתה המקדמית של באת כוח המשיב, לא העלה העותר את הטענות שבעתירתו לפני נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, למעט הטענה בדבר מצבו הנפשי. לעצם הענין צוין כי בתום שימוע גזר הדין הודיע בית הדין הצבאי לעותר ולחבריו כי הם זכאים לערער על פסק הדין בתוך 15 יום. הודעה זו תורגמה לעותר על ידי מתורגמן. העותר אף היה מיוצג על ידי עורך דין דובר ערבית שהיה נוכח באותו מעמד. באת כוח המשיב הוסיפה כי בית הדין הצבאי בלוד ממנה עורך דין לכל נאשם בפשע, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, אלא אם כן מבקש הנאשם למנות עורך דין לעצמו, אולם העותר לא טען מעולם שהוא מבקש זאת וכי אין ידו משגת. הטענה היחידה שהעלה העותר לפני נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, לפיה לאחר מתן גזר הדין נתקף ביאוש ובמצב רוח גרוע, נדחתה על ידי הנשיא בשל הזמן הרב שחלף מאז ניתן פסק הדין לאחר ששקל את סיכויי הערעור לאור טענותיו של העותר נגד פסק הדין. (לענין אי התערבות בג"צ בהחלטות שדחו בקשות להארכת מועד להגשת ערעור שנים רבות לאחר שניתנו ראו: בג"צ 1818/97 זיאדה מחמד נ' בית הדין הצבאי לערעורים, (טרם פורסם); בג"צ 4854/97 אבו יוסף חוסין נ' נשיא בית הדין הצבאי לערעורים , (טרם פורסם); בג"צ 2807/97 אלמטור נ' בית הדין הצבאי לערעורים , (טרם פורסם); בג"צ 2949/98 זוהיר קארון נגד התובעת הצבאית הראשית , (טרם פורסם)). אין, אפוא, עילה להתערבותנו.

ראוי לציין כי מטרתו של העותר היא לזכות בהקלה בעונשו. לצורך זה פתוחה לפניו הדרך להגיש בקשה לרמטכ"ל להקל בעונשו לפי תקנה 55 לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, או לנשיא המדינה על פי סעיף 11(ב) לחוק יסוד נשיא המדינה.

3.העתירה נדחית.