בג"ץ 251/16 בג"ץ 251/16

השופט נ' סולברג:

1.

העותר הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נגד משרד הפנים ואחרים, שעניינה לאפשר את כניסתה לישראל של בת זוגו. היה זה ביום 9.12.2015. חלף עבר חודש-ימים, והטיפול בתביעתו טרם החל. או אז אצה דרכו של העותר לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. העותר הגיש עתירתו ביום 11.1.2016 נגד נשיאת בית המשפט המחוזי, השופטת דבורה ברלינר, ובה נטען כי "שוכבת התביעה אצל המשיבה כאבן שאין לה הופכין" ;

ועוד מוסיף העותר כהנה וכהנה טענות שאין צורך להעלותם על הכתב. הסעד המבוקש בעתירה הוא "לצוות על המש[יב]ה לנתב את התביעה באופן מיידי למותב" .

2.

דין העתירה להידחות על הסף בשל אופיו של הסעד המבוקש ובשל היותה של העתירה מוקדמת. ראשית, יש להדגיש כי "[...] ככלל אין בית משפט זה מתערב בהליכים המתנהלים בבתי המשפט הרגילים נוכח האמור בסעיף 15(ד)(3) ל חוק יסוד: השפיטה , אלא אם כן מוכחת טענה של חוסר סמכות מהותית, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום הנוגע במינהל-שיפוטי טהור" (בג"ץ 4441/12 ואן קול נ' מדינת ישראל , פסקה 16 והאסמכתאות שם (11.11.2012)). בכל הכבוד, לא נראה ש"עיכוב" של חודש בטיפול בתביעה מצדיק התערבותו של בית משפט זה בסדרי המינהל של בית המשפט המחוזי. על אחת כמה וכמה שאין הדבר מצדיק הטחת האשמות בבית המשפט המחוזי ובעומדת בראשו, כגון אלו שהוטחו כלאחר-יד בעתירה זו. שנית, וכעולה ממילא מהדברים הנ"ל, עסקינן בעתירה מוקדמת; הזמן שחלף משהוגשה התביעה בבית המשפט המחוזי ועד היום אינו פרק זמן ארוך כלל, וטרם ניתן להצביע על פגם כלשהו בהתנהלות הניהולית של בית המשפט המחוזי.

3.

לא למותר לציין, כפי שצוין בהליכים קודמים, העותר הוא "מתדיין סדרתי" אשר הגיש לבית משפט זה עשרות הליכים משפטיים בשנים האחרונות, שלחלקן כלל לא היה יסוד בדין. הגיעו הדברים לידי כך שהנשיא (כתוארו אז) א' גרוניס פסק בעניינו של העותר כך:

"עסקינן, אם כן, בבעל דין שהוא מתדיין סדרתי, המטריד את בית המשפט בבקשות שאין להן יסוד בדין, גורם לבזבוז של זמן שיפוטי ומתנסח בדרך שאינה הולמת פנייה לערכאות. במצב דברים זה, אנו מורים בזאת כי המזכירות לא תקבל מכאן ואילך בקשות מטעם העותר בהליכים שהסתיימו. כמו-כן, בית המשפט לא ייזקק להליכים שיגיש העותר אשר ינוסחו בלשון בלתי ראויה, שיש בה משום השתלחות בבית המשפט או ניסיון להלך אימים" (בג"ץ 668/14 ואן קול נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (14.8.2014)).

די באמור בפסק דין זה כדי לדחות אף את העתירה הנוכחית; הנחיה זו מבססת הן את דחיית העתירה דנן, הן את השתהותו של בית המשפט המחוזי בטיפול בתביעת העותר, אשר ניתן לומר לגבי כל אחת מהן "שיש בה משום השתלחות בבית המשפט או ניסיון להלך אימים" .

4.

בטרם סיום אעיר עוד כי פסק דין זה ניתן בטרם הסדיר העותר את תשלום אגרת בית המשפט, שכן עם הגשת העתירה הגיש העותר גם בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת פיקדון. דרך המלך היתה כי לא נדון בעתירה עד שתוסדר סוגיה זו (השוו החלטת השופט י' עמית בבג"ץ 2635/15 ואן קול נ' מדינת ישראל , מיום 16.4.2015), וזאת, בין היתר משום שבעבר כבר נקבע כי העותר ניסה "לחמוק מתשלום אגרת בית המשפט" באמצעות בקשות כאלו ואחרות (בג"ץ 2635/15 ואן קול נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (28.4.2015)). מכל מקום, משראינו שהעתירה אינה מגלה עילה להתערבותנו, ניתן לדחותה על הסף כבר כעת.

5.

העתירה נדחית אפוא על הסף. העותר ישא בהוצאות לאוצר המדינה בסך 3,000 ₪; בקביעת סכום זה לקחתי בחשבון גם את העובדה שאגרת בית המשפט טרם שולמה וגם את סגנון לשונו של העותר כלפי בית המשפט המחוזי ורשויות המדינה בכלל.