בג"ץ 2693-23 בג"ץ 2693-23

השופט י' עמית:

העתירה שלפנינו נסבה על מספר החלטות שניתנו בבית הדין הרבני הגדול, ובבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, בסכסוך הגירושין של העותרת והמשיב 3, ובפרט לזכאות העותרת לתשלום דמי מזונות אישה.

1.העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו זה לזו בשנת 2001. כעולה מהעתירה, ביום 29.12.2009 הגיש המשיב תביעה כרוכה לגירושין לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. ביום 20.6.2011 ניתן פסק דין ונפסק כי העותרת זכאית למזונות אישה "מדין עולה עימו". ביום 27.5.2016 ערעורים שהגישו שני הצדדים לבית הדין הרבני הגדול (להלן: ביה"ד הגדול) נדחו על הסף. ביום 5.3.2017 פסק בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: ביה"ד האזורי) כי בשל כך שהצדדים לא גרים יחד ונראה כי שלום בית אינו אפשרי – "הצו למדור ספציפי" יבוטל; ונקבע כי חלוקת הרכוש בין הצדדים תידון בבית המשפט לענייני משפחה. על פסק הדין העותרת ערערה לביה"ד הגדול בטענה כי מעולם לא התבקש או ניתן צו למדור ספציפי, ולא ניתן לבטל מה שלא ניתן. ביום 27.2.2018 נקבע כי "בית הדין דוחה את עתירתה לקבלת צו למדור ספציפי". התיק הוחזר לביה"ד האזורי וביום 10.12.2018 נחתם בין הצדדים הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין, וקבע בין היתר כי הצדדים מסכימים להתגרש זה מזה וכי כל חיובי הבעל ימשיכו להשתלם עד למתן פסק דין בתיק הרכוש שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה (להלן: הסכם הגירושין).

ביום 16.1.2020 ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 22987-01-14), שבו נקבע כי העותרת זכאית לתשלום דמי מזונות רק עד ליום 5.3.2017 וכי עליה להשיב את דמי המזונות שקיבלה לאחר מכן, זאת מכיוון ש"איזון ראוי בין כלל השיקולים האמורים לעיל, צריך ויבוא לידי ביטוי הן לעניין שיעור המזונות המגיע לאישה על פי הדין האישי, כך שאין להגדילם או להורות על השלמתם בדיעבד; והן לעניין תקופת החיוב, כך שיש להורות על קציבתה, אף קודם לגירושין" [ההדגשות במקור – י"ע]. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 68740-02-20), אשר נדחה בפסק דין מיום 22.11.2020 ונקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה "קו פרשת המים" לעניין דמי המזונות הוא ביום 5.3.2017. העותרת לא ציינה בעתירתה כי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה על הסף בהחלטה מיום 11.1.2021 (בע"מ 8859/20).

ביום 24.1.2021 פנתה העותרת לביה"ד האזורי בבקשה שיורה על קיום תנאי הסכם הגירושין, ובפרט שיורה על המשך תשלום דמי המזונות עד למתן החלטה בתיק הרכוש שמתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. ביום 23.5.2021 ניתן פסק דין הדוחה את בקשת העותרת, תוך שנקבע כי משעה שניתן פסק דין חלוט של בית המשפט לענייני משפחה, העותרת אינה זכאית להמשך תשלום דמי מזונות. על פסק דין זה הגישה העותרת ערעור לביה"ד הגדול, ביום 29.6.2022 התקיים דיון בערעור, וביום 30.11.2022 ניתן פסק דין הדוחה את הערעור בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת ביה"ד האזורי. בינואר 2023 הגישה העותרת לביה"ד הגדול בקשה לעיון נוסף, וביום 13.2.2023 הבקשה נדחתה.

מכאן העתירה שלפנינו.

2.במסגרת העתירה ביקשה העותרת כי נורה לביה"ד הגדול לקבוע כי מועד סיום נישואי הצדדים הינו ביום החתימה על הסכם הגירושין, קרי 10.12.2018; כי צו למדור ספציפי מעולם לא התבקש או ניתן, ומשכך החלטת ביה"ד האזורי מיום 5.3.2017 בטלה; וכי העותרת זכאית לתשלום דמי מזונות אישה עד אשר יסתיימו ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה. המבקשת טוענת, בין היתר, כי החלטות בתי הדין פוגעות בכללי הצדק הטבעי; כי ההחלטות אינן מכבדות את הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים ומפרשות אותו באופן שגוי; וכי קביעת בית המשפט לענייני משפחה באשר למועד סיום הנישואין נעשתה שלא בסמכות, ובתי הדין שגו משלא התערבו בה.

3.דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיהם של בתי הדין הרבניים. התערבות מעין זו, תיעשה במשורה, וזאת במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הרבני, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו, מיני רבים: בג"ץ 5666/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 5 (25.8.2020); בג"ץ 4149/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (24.6.2021); בג"ץ 7502/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 8 (11.11.2021)).

לא מצאנו כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו, ודי בכך כדי לדחות את העתירה. עיון בטענות העותרת מעלה כי אלו נושאות אופי ערעורי מובהק, ועוסקות באופן שבו בתי הדין קבעו ממצאים עובדתיים ויישמו את הדין – בקביעות אלו אין דרכו של בית משפט זה להתערב, ודאי מקום בו חמש ערכאות, כולל בית משפט זה, נדרשו לטענות העותרת.

דין העתירה להידחות על הסף אף מחמת חוסר ניקיון כפיה של העותרת אשר לא ציינה בעתירתה כי הוגשה בעניינה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בע"מ 8859/20). כידוע, אי גילויין של עובדות הרלוונטיות לעתירה, ודאי כאלו מהן עולה כי בית משפט זה נדרש כבר לעניינה של האישה, ובפרט לשאלת דמי המזונות, מהווה חוסר ניקיון כפיים של ממש, והתנהלות כזו יש בה כדי לשלול את זכותה לסעד מן הצדק (בג"ץ 4686/15 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסקה 4 (20.08.2015)).

4.למעלה מן הצורך, יוער כי מטיעוניה של העותרת משתמע שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי מועד הגירושין של בני הזוג הוא ביום 5.3.2017. למקרא ההחלטה דומה כי לא כך הם פני הדברים. בית המשפט קבע "שיש להורות על קציבתה [של תקופת חיוב המשיב בתשלום דמי מזונות – י"ע], אף קודם לגירושין". מכך עולה כי בית המשפט קבע את יום זה כ"קו פרשת המים" לצורך קביעת תשלום דמי המזונות בלבד, ובין היתר בשל השיקולים הבאים: סיבת הפירוד בין העותרת והמשיב; תקופת הפירוד המשמעותית; ויכולתה הכלכלית של העותרת.

באשר לטענת העותרת כי מקור פסק הדין בטעות של ביה"ד האזורי באשר לצו למדור ספציפי, הרי שבית המשפט המחוזי קבע כי "ממילא הבחירה במועד זה [5.3.2017 – י"ע] לצורך קציבת תקופת החיוב במזונות עומדת בתוקפה גם אם נכונה טענת האישה שבית הדין שגה כאשר התייחס לצו קיים למדור ספציפי", כיוון שמאותו מועד "מניעי האישה בסרבנותה לקבל את הגט ולהתעקש על ניסיון שלום בית הפכו חסרי תום לב", וזאת בשל קביעת ביה"ד האזורי כי "הסיכוי לשלום בית אינו נראה מציאותי בשלב זה [...] על הצדדים להתגרש בהקדם ויפה שעה אחת קודם". במצב דברים זה העתירה אינה אלא בבחינת ערעור נוסף על קביעות בתי הדין הרבניים – ומשכך, דינה להידחות.

5.סוף דבר – העתירה נדחית. העותרת תשא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,000 ₪.