פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בג"ץ
2708/96 - א'
בפני:
כבוד הרשמת מ' אגמון
העותרים
:
1.
ראאד סונוקרט, עציר
2.
המוקד להגנת הפרט
נגד
המשיב
:
שרות
הבטחון הכללי
בקשה
למחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות
בשם
העותרים: עו"ד אנדרה רוזנטל
בשם
המשיב: עו"ד שי ניצן
החלטה
עניינה של בקשה זו בתגובת העותרים לשאלת בית המשפט (כבוד הנשיא א' ברק) בדבר נכונותם למחוק את עתירתם, לאור פסק הדין שניתן בבג"ץ 5100/94, הועד הציבורי נגד עינוים נגד ממשלת ישראל (טרם פורסם). העותרים ניאותו למחוק את עתירתם, אך עמדו על חיוב המשיב בהוצאות.
המשיב מתנגד לחיובו בהוצאות והוא סבור כי אין בסיס לכך. טוען המשיב כי הסכמתו למתן צו ביניים וצו על תנאי במסגרת עתירה זו נועדה אך ורק לחסוך התדיינות בעניינים אלה, וכי אין בהסכמתו משום הודאה בנכונות טענות העותרים בעתירה. עוד טוען המשיב, כי מאחר וכלל לא התלבנה בפני בית משפט זה השאלה האם זכאי היה המשיב להפעיל כוח כלפי העותרים במסגרת חקירתם, הרי שאין לחייבו בהוצאות בגין הסכמתו להוצאת הצווים האמורים, הסכמה שנבעה אך ורק, כנטען, מן העובדה כי למשיב לא היה עוד צורך בשימוש בכוח במסגרת חקירת העותר.
עוד טוען המשיב, כי בעתירות קודמות דומות, נקבע כי מדובר בעתירות תיאורטיות, אשר נמחקו מבלי לחייבו בהוצאות.
עוד טוען המשיב, כי למרות שעתירות דומות אחרות הגיעו לדיון בפני בית המשפט ונדחו לגופן, מעולם לא חויב המשיב בהוצאות וכי אין סיבה לעשות כך עתה. אף בבג"ץ 5100/94 הנ"ל, בו ישבו תשעה שופטים בדין וקוימו מספר ישיבות, לא נפסקו הוצאות. לטענת המשיב, אין מקום לחייבו כעת, לא כל שכן כאשר לא נתקיים דיון ענייני בעתירה.
בבג"ץ 842/93, אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 נקבע, כי את זכותו של העותר שחזר בו מעתירתו להוצאות, יש לבחון לאור התקיימות אחד או יותר מן הקריטריונים הבאים:
האם היה צידוק בהגשת העתירה?;
האם העותר מיצה את האפשרויות הפתוחות בפניו מול הרשות טרם שפנה לבית משפט זה?;
האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה?;
האם עצם הגשת העתירה היא אשר הניעה את המשיב להעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה?.
מעיון בתגובת המשיב עולה, כי לא עצם הגשת העתירה היא אשר הניעה אותו להפסיק את השימוש באמצעי החקירה נשואי העתירה, אלא העובדה כי לא היה באמצעים אלה עוד צורך שעה שנדון עניין חוקיותם. ברם, למרות זאת, סבורה אני - ומסקנתי זאת מתחזקת לאור מסקנותיו של בית משפט זה בבג"ץ 5100/94 הנ"ל - כי כאשר הוגשה העתירה היה צידוק בהגשתה. במקרה דנן, היה עניינה של העתירה באמצעים הבאים שהפעיל המשיב על העותרים: מניעת שינה; החזקה בתנועת "שבאח"; הידוק אזיקים על ידי העותרים; טלטול העותרים; ביצוע תרגילי כושר שונים, לרבות "ישיבת צפרדע"; קללות וכיו"ב.
בבג"ץ 5100/94 הנ"ל נקבע, כי רובם המכריע של אמצעי החקירה הנזכרים (הכוונה היא למניעת שינה, טלטול, החזקה בתנוחת "שבאח", "ישיבת צפרדע" והידוק אזיקים) אינם כדין, וכי למשיב אין סמכות להפעיל אמצעים אלה. העובדה כי לא היה צורך בידי המשיב בהמשך הפעלת אמצעים אלה לאחר הגשתה עתירה איננה מאיינת את המסקנה כי העתירה - בשעה שהוגשה - הוגשה כדין.
לאור זאת, קובעת אני כי על המשיב לשלם לעותרים הוצאות משפט. בהקשר זה יש לציין, כי העובדה שלא התקיים בעתירה זו או אחרת דיון לגופו של עניין איננה, כשלעצמה, עילה לאי פסיקת הוצאות, אלא מדובר בשיקול הרלוונטי לעניין גובה ההוצאות הראוי, אותו יש לשקלל עם יתר נתוניו של כל מקרה ומקרה. גם מן העובדה שלא נפסקו הוצאות במסגרת בג"ץ 5100/94 אין ללמוד הלכה לעניין פסיקת או אי פסיקתן של הוצאות במקרים הראויים לכך.
לאור האמור לעיל, ובשים לב לשלב המוקדם יחסית בו הגיעה העתירה לסיומה ולחסכון זמנו שלבית משפט זה, אני מורה כי המשיב ישלם לשני העותרים גם יחד סך של 2,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. סך זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום המצאת ההחלטה ועד ליום ביצוע התשלום בפועל.
ניתנה היום, כ"ה בניסן תש"ס
(30.4.2000).
מיכל
אגמון, שופטת
ר ש מ ת
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96027080.
P07