בג"ץ 3195/99 מוחמד חאלף נ. שירות הבטחון הכללי

בפני בקשה למחיקת העתירה תוך חיוב המשיב בהוצאות.

1.המבקש מס' 1 ("המבקש") נעצר ביום 11.4.99. מעצרו הוארך מעת לעת. במהלך אחת מהארכות המעצר, בדיון שהתקיים ביום 6.5.99, בעת שהמבקש לא היה מיוצג, ביקש המבקש כי יותר לו להיות מיוצג. ביום 12.5.99 הגישו המבקשים (המבקש והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל) עתירה שעניינה במניעתו של המבקש מלהיפגש עם עורך דין ובשימוש בכח פיזי (לרבות מניעת שינה) כנגד המבקש. עקב העובדה שעד להגשת העתירה לא התאפשר למבקש להיפגש עם עורך דין או עם המבקש מס' 2 לא הסתמכה העתירה על טענותיו של המבקש אלא על החשש, כי מופעל כנגדו כוח פיזי. ביום 13.5.99, לאחר דיון, החליט בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים י. טירקל וע' ר' זועבי) שלא ליתן צו על תנאי לעניין מניעת הפגישה. בדעת רוב (וכנגד דעתו החולקת של כב' השופט י. טירקל) הוצא צו על תנאי "לעניין ההפעלה האפשרית של כוח פיסי נגד העותר". הוצא (בדעת רוב) גם צו ארעי המונע שימוש בכח פיזי נגד העותר עד לדיון בהתנגדות לצו על תנאי. למשיב הוקצו חמישה ימים להגשת תצהיר תשובה. לאחר מתן הצו האמור הגיע המשיב לכלל החלטה לפיה אין בכוונתו להפעיל כח פיזי נגד המבקש. הוא הודיע על כך למבקשים ולא הגיש תצהיר תשובה מטעמו. התיק לא נקבע לדיון.

2.ביום 19.1.00, בעקבות מתן פסק הדין בבג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם) הגישו המבקשים את הבקשה שבפני. לטענתם, נוכח הקביעות בפסק דין זה, נוכח ההלכה שנקבעה בבג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, כמו גם נוכח הוצאת הצו הארעי כאן עולה כי היה צידוק לעתירתם וכי הם זכאים להוצאותיהם.

3.המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, החליט מיוזמתו שלא לעשות שימוש בכח פיזי בחקירת המבקש לאחר הוצאת הצו-על-תנאי. כך שממילא לא נדרש בית המשפט העליון לשאלת קיומה של הצדקה לשימוש בכח פיזי במקרה זה. עוד הוא טוען, כי ראשה השני של העתירה (מניעת הפגישה) נדחה וכי משהפכה העתירה תאורטית, עקב החלטת המשיב שלא לנקוט כח פיזי, היה דינה להידחות. כמו כן טוען המשיב, כי המבקשים הסכימו בשעתו למחיקת העתירה בלא צו להוצאות ונושא ההוצאות הועלה לראשונה חודשים רבים לאחר מכן.

4.לאחר שעיינתי בבקשה החלטתי לקבלה - על שני חלקיה. העתירה הוגשה במקורה נגד שימוש בכח פיזי בחקירת המבקש. אין עוררין שבעקבות בג"ץ 5100/94 האמור נקבע, ככלל, כי שימוש זה אסור. המשיב אינו טוען, כי בעת הגשת העתירה לא התכוון לנהוג כאמור. ממילא, ניתן להניח, כי לו היתה שאלה זו "תיאורטית" במועד הגשת העתירה לא היה בית המשפט העליון נצרך להוצאת צו על-תנאי וצו ארעי. לאחר הוצאתם של הצווים האמורים חזר בו המשיב מכוונתו זו. העתירה לא היתה מוקדמת מדי ואף אין לטעון כי המבקשים השתהו בהגשתה: המבקש נעצר אמנם כחודש בטרם הוגשה העתירה. אך בתקופה זו (ולמעשה גם לאחריה) נמנע ממנו להיפגש עם עורך דין ולממש את זכויות העתירה שלו. בנסיבות אלו התקיימו במלואם התנאים המנויים בבג"ץ 842/93 הנ"ל. איני סבור כי העובדה שהעתירה כאן לא הוכרעה כאן לגופה שוללת את זכותם של המבקשים לפסיקת הוצאות לזכותם (והשוו: בג"ץ 6539/98

גזיהו עינבאבה נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 5304/97 ראג'י סבע נ' שרות הבטחון הכללי , לא פורסם). מה גם שכאמור לעיל מצא בית המשפט העליון לנכון, ולו בדעת רוב, להוציא צו על-תנאי וצו ארעי. גם העובדה שבבג"ץ 5100/94 לא נפסקו הוצאות אינה יוצרת, לשיטתי, מניעה לפסוק למבקשים את ההוצאות להן הם זכאים (וראו: בג"ץ 2928/96 עלי קראג'ה נ' שרות הבטחון הכללי , לא פורסם, בג"ץ 3715/97 בסאם עלי מחמוד דיריה נ' שירות הבטחון הכללי , בג"ץ 2708/96 ראאד סונוקרט נ' שרות הבטחון הכללי , לא פורסם). העובדה שעתירתם של המבקשים הפכה "תיאורטית" נוכח החלטת המשיב שלא להוסיף ולהפעיל כח פיזי נגד המבקש מס' 1, אינה מבחינה בין העתירה כאן לבין עתירות "תיאורטיות" אחרות (בג"ץ 5188/96, 6536/96, 7628/97, 7563/97, 1043/99) שנדונו יחד עם בג"ץ 5100/94 (והשוו: בג"ץ 3057/93 בטסי דיאמנט-כהן נ' שר החינוך והתרבות , פ"ד מז(3) 525). אפשר שהמבקשים היו נכונים בשעתו להסכים למחיקת העתירה בלא צו להוצאות. אולם בקשה כאמור לא הוגשה בשעתו. בקביעת סכום ההוצאות התחשבתי בעובדה שהמדובר בעתירה מצומצמת בהיקפה (ולו מחמת האילוץ שמנע את הגשת תצהיר המבקש), בכך שראשה האחד של העתירה (מניעת הפגישה) נדחה ובכך שהטיפול בעתירה התמצה בהגשתה ובקיום דיון ביום המחרת.

העתירה נמחקת כמבוקש. המשיב יישא בהוצאות המבקשים בסך 2,000 ש"ח.